אור ברסלב

ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק א · סימן ו

סימן ה

סעיף א

ס"ק א

שבריאת האדם הוא בחכמה נפלאה. כ״כ הטור, ור״ל כפשוטו שלא נעלם מעין כל שבריאת האדם הוא בחכמה נפלאה ואין בו שום דבר פרטי שיהיה על צד הקרי וההזדמן רק הכל בכוונה מכוונ' מהיוצ׳ החכ׳ ב״ה וב"ש והמבוא׳ מכח הזן הכולל תחתיו כח המושך והמחזיק והמעכל והדוחה, זאת לא זאת, במה שדוחה המותרת, אבל גם אחר התעכל המאכל באוצטמכא, בלולים תעלה הלחה הדקה, תחתיים שניים ושלישיים, תחלה תפריש חלק הזך דרך ורידים דקים אל הכבד, ושם מתעכל עיכול שני, ונפרשים חלקים המרים שבדם אל המרה והאד הדק העולה משם עליו תשכון הנפש הטבעיית ומשם יורד מקצת הדם אל הלב ושם מזדכך פעם שלישית בתכלית הזיכוך ועליו תשכון הנפש החיונית ומן הדם ירימו תרומה חלקי הדם דרך ורידים דקים אל חדרי המוח ומזדכך שם בתכלית הזיכוך, ועליו תנשא נפש המשכלת, ובזה יש סמיכות לברכת אלהי נשמה עם ברכת א״י עד שלדעת הטור בשם הרא"ש אינה פותחת בברוך מפני שהוא סמוכה לברכת א״י ושניהם ברכה אחת וכמ"ש הל״מ והמג״א בשם הכוונות שהגוף נהנה מגשמיות המאכל והנשמה מרוחניות המאכל ומפני שעיקר החכמה האלהית המתגלה באדם הוא ע״י הנשמה האלהית ונפש השכלית כי בנפש הטבעית אשר משכנה היא בכבד השוו גם שאר בע״ח וכמו שסיים רופא כל בשר ופי' בכוזרי (מאמר ג׳ סי׳ א׳) שבא לכלול גם שאר בע"ח לזה פתח א״י את האדם בחכמה, שנתן בו חלק מן החכמה העליונה, ואחר שמסיים הברכה הזו אשר עקרה על הנפש הטבעיית כמבואר, הסמיך לה ברכת אלהי נשמה עבור הנשמה האלהית

אשר עשה אלהים לנו וזה כל האדם:

ס"ק ב

שגבול. כ"כ ב״י לתרץ קושי׳ מהר״ם מרוטנבורג דהא סותם פיו הרבה שעות וחיו יחי׳ עיין שם ובאמת לגר׳ א"א להתקיים אין קושי' זו מכרחת כלל דאף שחיו יחי' אינו ראוי להתקיים דהא אף למ״ד טרפה חי׳ מ"מ ההורג את הטרפה פטו׳ כמו שנראה מתוס׳ (חולין דף י״א ד״ה ודלמא) שתי׳ דאתיא למ"ד טרפה חי׳ אלמא דאף למ״ד טרפה חי' פטורים העדים ומבואר בתוס' (סנהדרין דף פ״ב) דאף למ"ד טרפה חי' מ״מ מתנוונה והולך וסופו למות במיתה זו ושפיר נוכל לומר א״א להתקיים כיון שסופו למות מהשתא גברא קטילא הוא ע״ד שאמרו כל ברי׳ שאין בה עצם אינו מתקיים י״ב חדש וגם אם יסתמו הנקבים שאין החיות תלוי בהן עכ״פ נופל הלשון לעמוד לפניך כגון בנסתמא עינו בע"מ הוא ופסול לעמוד לשרת עי' לקמן (ס׳ נ״ג) ובפ׳ החובל חרשו נותן לו דמי כולו א״כ הגורסים א״א להתקיים ולעמוד לפניך אפי' שעה אחת שפיר עבדי וכ"ה גי׳ האר״י ז״ל.

סעיף ב

ס"ק ג

יש נוהגין. לדעת הרא״ש שסובר דכל היום כשעושה צרכיו אף אם רוצה ללמוד מיד אין מברכין ענט"י רק אם רוצה להתפלל מיד ומה שמברכין ענט״י בשחרית הוא משום תפלה ומפני שידיו בחזקת מטונפות לזה צריך לברך ענט״י בשחר אף שלא עשה צרכיו א״כ לדבריו העומד בע״ה ונטל ידיו מברך ענט"י ואח״כ אם עושה צרכיו ורוצה להתפלל שחרית פשיטא דצריך לברך ענט״י פעם שנית דהא אפי׳ קודם תפלת מנחה מברכין לדידי׳ וכן משמע מלשון תשובת הרא״ש, והשתא פליאה דעת ממני דהרי ברכתו הראשונה לריק היתה כיון שלתפלה הוצרך נטילה אחרת, וע"מ תחול נטילה הראשונה ולמה ברך עלי׳. ובזה יש מקום לקיים סברת האשכנזים שמברכין תמיד על נט״י בבהכ״נ וממילא אין תקלה יוצא מתחת ידם לברך ברכה בחנם דאפי' לדעת הא״ח (ס׳ ז׳) פשיטא דא״צ לברך ענט״י רק פעם אחד אף שעשה צרכיו דהא אגליא דנטילה ראשונה לאו לתפלה היתה ובזה נכון לפרש דברי בה״ג שסדר בסדר ברכת השחר כד נפיק מבית הכסא ומאשי ידיה מברך על נטילת ידים ואשר יצר אבל בתחלה אין לברך על נטילת ידים דהא אח״כ אם יכנס לביהכ"ס ויתחייב לברך שנית תהי׳ ברכתו הראשונה לבטלה ונראה לישב דעת הרא״ש ע״פ הסברא שכתבתי לעיל (ס״ד ס״ק ח') לישב קו׳ הב"ח דאיך יכול לברך ענט״י להרא״ש קודם זמן תפלה הא עיקר הנטילה לדעת הרא״ש הוא רק לתפלה וכתבתי דלדעת הרא"ש שסובר דאסור לחזר אחר מים בשעת תפלה ממילא עיקר התקנה בשחרית הי' שיטול ידיו קודם שמגיע זמן תפלה וממילא הנטילה והברכה גם קודם תפלה כדין הוא ולא אכפת לן מה שחזר ונוטל שנית דמ"מ ברך תחלה כדין כיון דכך היתה תקנת חכמים ועל הרמב״ם יש לתמוה שכ' (בפ״ז מה״ת הלכה ד') נטל ידיו מברך ענט"י נכנס לביהכ״ס ויצא מברך א"י וכן כתב שם (הלכה י') המשכים לקרות בתורה נוטל ידיו ואחר כך קורא וקשה כיון שלדעת הרמב״ם גם בשאר תפלות צריך ליטול ידיו בברכה כמ״ש (בפ"ו מה"ב) וס״ל דלתפלה מותר לחזור אחר מים כמ״ש (בפ״ד מה' תפלה) וא״כ קש' (א') דתחלה לא יברך כיון שאינו רוצה להתפלל עתה זאת שנית דאח״כ כשיוצא מבהכ״ס היה לו לברך שנית ענט״י דהא כתב (שם ובפ״ג מה׳ ק"ש) דאפי׳ ברוחץ ידיו לק״ש מברך ולמה לא יברך שנית וצ״ע לישב. [שוב מצאתי ברדב״ז (ח״ד סי׳ רצ״ג) פי' דעת הרמב״ם דרק בשחרית מברך לתפלה, דמ״ש (בפ' ו׳ מה"ב) כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לק״ש ולתפלה מברך על נטילת ידים מיירי בשחרית וראיה מדכתב נוטל עיי״ש ולפ״ז ניחא דכיון שנטל בקומו א״צ שנית ברכה לתפלה ומ״מ צריך להתישב אם יהי׳ כן דעת הרמב״ם] וממ"ש ברכות (דף יד), זמנין סגיאין הוה קאימנא קמי׳ דרב, ומקדי׳ ומשי ידי' ומברך י״ל משום ר״ר נטל ועי׳ מג"א (סי׳ קח) כ' דלומד בין שחרית למוסף לא הוה הפסק, וראיה מברכות י״ד, (ועי׳ סי' רל״ג) דנטל ידיו לת״ת צריך נטילה שנית לתפלה וא״כ קשה על הא דרב, הא הוא נטל ידיו לצורך ת״ת, שוב ראיתי בס׳ עמק ברכה (דף כא ע"ב) העלה בשם ברכת אברהם דהמברך ענט״י קודם עלות השחר, צריך להסמיך לה כל ברכת השחר והוא עומד במקום תפלה, וכתב שכן דעת הרא״ש והאריך מאד בזה ולפ"ד א״א לומר כן בדעת הרא״ש דהא מבואר ברא״ש (פ׳ הרואה) דברכת השחר יכול לברך קודם נטילה עי״ש הרי דאין ברכת השחר דומה לתפלה, דהא ידים של הסח הדעת פסולים לתפלה לדעת הרא״ש, כמו שכתב (בסי׳ צ״ב), ולברכה כשרים, וגם בימי הש״ס היה מברך אותם קודם נטילה: אך יש לדקדק ולהעמיד דבריו, דנהי דברכת השחר אין דומה לתפלה, י״ל דברכת המעביר חבלי שינה, שמסמיך לה היהי רצון זה עומד במקום תפלה, דהא מתפלל בו תחנה ובקשה, ובזה אין קשה מסדר הגמרא, דהא בסדר הגמ' והרי״ף והרא״ש איתא כד מאשי ידי׳ על נט"י, כד מאשי אפי׳ המעבי' חבלי שינה ויה"ר, וא"כ י"ל דיה״ר אסור לומר לפני נט״י מפני שהוא בכלל תפלה, דחיוב תפלה אשר (לדעת הרמב״ם פ״א מה' תפלה), הוא מדאורייתא פ״א ביום, אינו דוקא בסדר י"ח ברכות, דזה מתקנ' אנשי כנה״ג, וקודם לכן הי' כ״א מתפלל לפי רצונו, כמ״ש הר״מ (שם) דאין משנה התפלה מה״ת ובזה יש לישב משה"ק הרמב"ן על דעת הרמב״ם, שסובר דתפלה פעם אחת ביום הוא דאוריי', דא״כ איך אומר בברכות (דף כ' ע״ב) דב״ק אינו מתפלל משום דתפלה דרבנן וק' הא עכ״פ פ"א ביום הוא דאורי' והיה לו להתפלל פעם אחת ביום ולפ״ז י״ל כיון דעל המזון מברך לאחריו ובבה"מ יש בו ג״כ כמה תפלו׳ ובקשות יוצא בזה ידי תפלה דאורי' וקרוב לזה בכ״מ שם ובזה יש לישב מה שהק' ביעה"ד, עמ״ש בברכות (דף כ״ז) אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, וק' דלמא התפלל תפלה דאוריית׳ לדעת הרמב״ם ותירץ דהא כבר התפלל בערבית, ותירוץ זה יש לדחות, עם מ״ש המקנה בחדושי קדושין (דף ל״ט), להוכיח דקודם מ״ת היה הלילה הולך אחר היום שעבר, וא״כ גם אם התפלל ערבית הי' שייך ליום העבר (וע' בתוס' ברכות דף ט׳ ע״ב, ד״ה מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי) אך לפי הנ"ל ניחא דאברהם כשקם ממטתו הלך לשם וברך ברכת השחר עם היה"ר או שאר עניני תפלות ובזה יצא ידי חובת תפלה דאו׳ ואח״כ חזר לשם ותקן תפלת שחרית, ועז"א אל המקום אשר עמד שם, בו ביום לברכת השחר, וע״ז הוכיח מזה שם (דף ו') דכל הקובע מקום לתפלה וכולי, כן יש להעמיד דעה זו ומ״מ המג"א כ' דלא חזא לרבנן קשישאי דעבדו הכי:

תוכן העניינים

ארץ יהודה על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה