ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק א · סימן ה
סעיף א
ס"ק א
יכוין. פ' מלת ברוך העיקרים כתב שי"ל שהוא לשון הילול ושבח וכן פי׳ הרבה מן הקדמונים והעיקר שהוא כמו וברך את לחמך ועי׳ בס' החינוך (פ׳ עקב מצוה תכ״ח) ואינו לשון פעול רק שם התואר ע"מ רחום ובא הקמץ בפא הפעל להשלים הדגש של אות אחעה״ר ור״ל אתה ה׳ שאתה מקור הברכות [וכ״כ באבודרה״ם (דף י״א ע״ג)] וקרוב לזה כתב בעקדת יצחק שם והרבינו בחיי (פ׳ עקב) כתב שזה אם נאמר דהברכה צורך הדיוט אך בסוף פ׳ המקבל אומר ושכב בשלמתו וברכך יצא הקדש שאין טעון ברכה ומק׳ הא כתיב וברכת את ה׳ אלהיך אלא כתיב ולך תהיה צדקה יצא הקדש שאין טעון צדקה ומשמע הא ברכה צריך וא״כ הברכות צורך גבוה ופי׳ ברוך הוא תוס׳ וריבוי שעושי טוב מוסיפין ע״י מעשיהם להמשיך מים מהבריכה העליוני׳ להריק שפע שובע רצון ברכ' ונדבה מאת החפץ להטיב וכ״כ הרמב"ן בפרושו לשיר השירים בבאור איך התרי״ג מצות נכללו בעשרת הדברות וכן כתב הרשב״א ברכות על מאמר ישמעאל בני ברכני וכ״כ בס׳ תולעת יעקב וז״ל וכבר ידעת כי הברכה מאתו אל הנאצלים מאורו ית׳ הנכללים בשם בן ד׳ והרבינו בחיי כ׳ עוד בשם ס' הבהיר מלשון ברך וכריעה שנאמר כי לי תכרע כל ברך עכ״ד ר"ל ברכי אם הבנים הרובצת על הבנים וקוצר הדבר ברוך מורה על תוספת וריבוי משורש נתיב פלא ביחוד אב האמונה בנהר היוצא מעדן וכשאומר אתה הוא התפוצצת האור על הראשים העליונים ובירושלמי (פ"א דברכות ומד׳ ש״ט) רב אומר צ"ל אתה ע"ד דרב שויתי ה׳ לנגדי תמיד כי ברדת הטל על המחנה האלהית ירד המן עליו לחם מן השמים להשביע ארץ ומלואה וע״ז סיים כי מימיני בל אמוט שהוא חסד אל כל היום וכתב האבודרהם בשם אבן הירחי בשם ריב״א והרשב"א (פ׳ כיצד
מברכין) יש בזה טעם נגלה על שתקנו הברכות בלשון נוכח ונסתר על שהקב״ה נעלם מצד עצמו ומושג מפאת בריותיו עכ״ד ולזה בירידת אור שפע האצילות להוריד ברכה על בריותיו שוב ידובר בלשון נגלה והנגלה והנעלם משולבים אחד אל אחד קשורים כשלהבת בגחלת.
ס"ק ב
שהוא היה הוה ויהיה. התוי״ט (פ״ד דסוכה משנה ה') כתב בשם אחד מחכמי דורו ששורש שם הויה הנכבד והנורא הוא עתיד מבנין הפעיל כמו יְהוֹדֶה לתפלה (נחמי' י״א) והויו שבשם אמיתתו יוד אלא שממשפט לשון הקדש נהפכה לויו בזה הבנין עיי"ש והנה מ״ש שהויו הוא תמורת יוד זה נכון כי כן מצאנו כי לשלג יאמר הוא ארץ (איוב ל״ז ו') תמורת היה ארץ אלא שנתחלפו היוד בויו כדין אותיות אהוי וכ״כ הרשב"ם (פ׳ שמות) בביאור שם הנכבד שהוא כמו חוה מן חיה אמנם אשר גזר ממנו היותו בנין הפעיל והקמץ תהיה לנקבה הלא אשאל מה יעשה בשם הוי׳ בנקודת אלהים שתמיד הויו בניקוד חיריק והיוד בחטף סגול הלא עין בעין נראה שהנקודות אינם בעבור שם הנכבד שבאמת נקודתו נעלמת כמ״ש בקדושין (דף ע"א) וביחוד לדברי יודעי חן שהנקודות ישתנו לפי הספירות אשר ירמוז עלימו אשר הוא מתפשט בהם גבוה מעל גבוה כמבואר בזוהר בכ"מ אך הנקודות בניקוד לעולם באים בעבור שם אדני כי שם הנכתב דינו עפ״י הדקדוק כדין כתבין ולא קרין ועיקר הוא הקריאה דהא אותיות בגד כפת שאחר השם הם דגושים תמיד ולמה לפניו רפה הרי דאינו נידון לפי הכתיבה רק לפי הקריאה וממילא גם הנקודות באו בו לפי קריאת שם אדני כשנקרא באדני דאף שבשם אדני הא' הוא בחטף פתח הלא זאת רק להקל על הקריאה של האות הגרונית השואית והשמטוהו מן שם הכתיבה שאינו מאות הגרון כי ממילא יקראוהו בשם אדני שכל שוא יקרא בו בחטף פתח והראיה דהא כשבאים אותיות השימוש של וכלב לפניו אזי תשמט השוא של יוד השם ואות של וכלב ינקד בפתח הרי דשוא זאת דינה כחטף פתח והיכא ששם הויה בנקוד אלהים ינקד אות וכלב בצירי כמו ולה' אדני למות תוצאות תהלים (ס״ח כ״א) שניקוד לה' בצירי ממילא אין לדון מנקודות השם על שם הכתיבה כי הם לפי שם הקריאה אדני או אלהים ושם הנורא מצד עצמו נקודתו נעלמת ועי׳ במ״נ ואם נפרשהו עפ״י פשוט כאשר בקש התוי״ט אין מכריח לפרשו מבנין הפעיל אבל נוכל לקרא יהיה מבנין הקל ויהי׳ שם אהיה מדבר בעדו ושם יהיה עתיד לנסתר וע״כ שם אהי' גבוה משם הויה והוא ראשית ההשתלשלות (שהוא בכתר) והויה בתפארת כמבואר בס׳ (שערי אורה) כי מהתגלות האלהית ברצונו הפשוט בא ההכרה לנבראים ולולא הקדים הוא ית׳ לגלות שם אהיה כמדבר בעדו לא הי׳ לנו לקראו בשם הוי׳. והנה לכאורה יש להקשות ע"ז ממ״ש ברכות (דף ז׳ ע״ב) מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב״ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנא׳ ויאמר אדני אלהים במה אדע כי אירשנה ולפמ״ש שכל שמות הויה הם כתבין ולא קרין א״כ גם שמות הויה הכתובים קודם הלא קריאתם הם באדני וכבר קראו להקב"ה בשם אדני אמנם כבר כתב הר׳ שמואל בן חפני יש הפרש בין השם בהויה ובין השם באדני כשתהיה כוונת אמרו שהוא אדון כל הנבראים ואינו מדבר נגד עצמו יכתוב הויה וכשתהיה כוונת אמרו נגד עצמו שיאמר אדני גבירי ורבוני יכתוב אדני מעתה זה לא נעלם כי גם קודם אברהם היו שם יחידי סגולה אשר ידעו שיש ממציא כל הנמצאות ומשגיח כללי אבל לא השיגו דבר מן ההשגחה הפרטית כמו שכתב הרמב"ם (פ"א מה׳ ע"כ) שבימי דור אנוש חשבו שהשם מסר ההנהגה ע״י המערכת ואנוש עצמו מן הטועים היה וממילא גם היחידים אשר הודו בהשגחה לא ידעו רק מההשגחה הכללית אבל לא השיגו מאומה מן ההשגחה הפרטית שלפעמים הקב"ה הורס את ההנהגה הכלולה הסדורה בשביל איש אשר מצא חן בעיניו וגם אברהם בעצמו טעה תחלה שאין הקב״ה משדד המערכה כמ״ש בשבת (ד' קנ״ז) וממילא כשקראוהו באדני היה על שם ההשגחה הכללית שהוא אדון כל הנבראים וע״כ נכתב הויה בכל מקום ובזה יובן מ״ש רש"י (בראשית ד׳ כ״ו) אז הוחל לקרא בשם ה' שהחלו לקרות שמות הבעלים בשם הקב״ה ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שיען שכפרו בהשגחה הפרטית החלו לקרות הבורא בשם הוי' לא בשם אדני המורה על ההשגחה הפרטי' ומצד כפרם בהשגחה הפרטית התחילו לקרות בשמות ע״כ באמרם שהשם חלק להם מכבודו כמו שבאר הרמב"ם שם ואברהם הוא היה אשר שר מראש אמנה והשם הוציא אותו החוצה מדעה החצונית הלזו והורה לו את השגחתו הפרטית קראו להשם בשם אדני שיאמר גבירי ורבוני המשגיח עלי בפרטות ועתה סרה מהר קושי' התוספת שם שהק' אמאי לא מביא קרא ה׳ אלהים מה תתן לי הנאמר קודם ולפ״ז לק״מ דהא בשעה שאמר זה עדיין סבר שהוא תחת המערכה וע"כ אמר שם אדני על אדנות הכללי שהוא אדון כל הנבראים ובזה לא הי' הוא הראשון כי גם דורות שלפניו הודו בזה ולא כחשו אלהי ממעל כי הוא נמצא ומשגיח כללי ובזה יתישב ג״כ מה שיש להקשות על מאמר זה ממ״ש במד׳ בראשית (פ״יז) במדבר (פ׳ י״ט) ובמד׳ קהלת (בפסוק כל זה נסיתי בחכמה) שהקב״ה שאל לאדם הראשון אני מה שמי א״ל לך נאה לקרותך אדני שאתה אדון על בריותך וא"כ כבר קדם אה״ר לקרא בשם אדני ולפ"ז ניחא דכיון שבאר טעמו שאתה אדון על כל בריותך ממילא כיון על ההשגחה הכללית שבזה יכתב הוי' בניקוד אדני, ועל זה אמר שם הה״ד אני ה׳ הוא שמי שקרא לי אה״ר, ושם נכתב הוי׳.
ואם בעל נפש אתה תראה כי לא דבר ריק הוא אשר כתבתי כי השם הנכבד יהי׳ עתיד מבנין הקל אם ידעת הלא שמעת כי האחד המיוחד המרומם מכל רעיון אשר קראוהו הפלוסיפים סבה ראשונה והמקובלים בשם אין סוף לא יקרא בשום שם או כינוי כי לא יקרא בשם אלא מי שמהותו ידוע והמקובלים בארו היטב שהאין סוף ית' לא מצאנוהו רמוז אפי' בקוצו של יוד של שם הוי׳ שהוא רק בספירות הנאצלות וכ"ש ביתר הכנוים וגם לדעת המחקרים לא יתואר מצד עצמו בשם הוי׳ שמורה הי׳ והוה ויהי' שהעבר וההוה והעתיד הם זמנים נבראים ואיך צדקו בחק שגיא כח בורא הזמן וגם לא יצדק הוי׳ במי שאין לו מהות כלל ממילא גם שם הוי׳ הגם שהוא מורה על עצמותו אין לו בו שיתוף עם הנבראים כיתר השמות הנופלים תחת תשעה מאמרות המקרים כמו אדני שהוא מאמר המצטרף לא כן שם הוי' שהוא שם העצם אבל מצד פרושו היה הוה ויהי׳ יפול ג"כ בצד מה תחת מאמר המתי ממיל' גם שם זה לא יצויר בו רק בהשקף על בריאתו את העולם הזמני ואז מצד הזמן הידוע לנו נאמ׳ שהי׳ קוד' מציאו׳ הזמן והוה בהו׳ ועתיד בעתיד מה שנעל' הוא מכל אלה אבל אשר מבואר ששם הוי׳ קדם גם קודם בריאת העולם (כמ״ש בפ׳ ר״א) עד שלא ברא הקב״ה עולמו היה הוא ושמו הגדול בלבד זה ג״כ דבר אמתי מאד טורף זרוע מאמיני הקדמות אף קדקדם הלא יצאו חולצים כל בעלי הדת והמורה (בחלק ב) בראשם לשכך תלונת שר יון והמונו מדוע חדש העולם עתה לא מקודם והתשובה בזה כי לא היה זה בעבור חסרון בחקו קודם הבריאה או התוסף בו שלמות אחר הבריאה ככל פועל אחר יבצע את מעשהו אבל כי כן רצה ברצונו מראשית קדומים לחדש את העולם בזה הזמן עם היות כח זה להיותו מחדש נמצא אצלו בשלמות תמידי קודם הבריאה כמו אחר אשר אמר ויהי ומצד כח זה הנמצא בשלמותו עם קדמותו להיותו מחדש בזמן אשר ירצה קדם ג"כ השם הוי׳ עם קדמותו ומטעם זה יקרא בשם זה בעצם בשם העתיד אהי׳ כמדבר בעדו או יהיה בנסתר. וכן לפמ״ש המקובלים בהיתר שאלה זו מדוע לא ברא העולם קודם ע״פ השתלשלות הבריאה ע״י תקונים עלאין (עי׳ בראש ס׳ ע״ח) ותשובה זו הקשה מאד כי עם העיון השאלה נשארת על עומדה בארתי במק"א בארך כי גם הזמן הוא משתלשל ממדרגה למדרגה והזמן הקצר הנגבל אשר אצליגו כן יתעלה ויתפשט למעלה למעלה מעולם לעולם עד ישוב להיות אין תכלית ויש לי בזה ענין גדול עמוק עמוק אין פה מקומו. ובדרך זה יתפשט שם הויה בהספירות וישתלשל ג״כ ממדריגה למדריגה במשפט הצודק במלת העתיד יהיה כי כל אשר ירד להשתלשל כן יתגלה יותר וכן יתפש יותר ברעיון לומר היה הוה ויהיה וע״כ עיקר שם הוי׳ הוא בתפארת שמשם מתחיל הבנין ע״ד כי אמרתי עולם חסד יבנה ושם בא הוי״ו תמורת יו״ד למען יתפרש גם ההוה והעבר אבל בכתר היא שם אהי׳ שעדיין לא יצויר העבר כלל וידוע שלעתיד יהיה השם הנכבד בשני יודין כמ״ש המקובלים כי אז יהיו חמה ולבנה משתמשים בכתר אחד ויהיה אור הלבנה כאור החמה וכו', ולא תתחלף היו״ד בוא״ו, והנה צורת ה' ראשונה שבשם הוא ד״ו וצורת ה׳ שניה הוא ד״י ולעתיד יהיו שני הההי"ן בצורת ד״ו. (בסוד אשת חיל עטרת בעלה) והיית עטרת תפארת ביד ה', וחשבון החסר עד יו״ד מן ה׳ השניה שהיא מספר ארבעה יכלול בוי״ו של הוי"ה שיבוא יו"ד תמורתה וע״פ הפשט יובן זה כי עתה אנו מביאין ראיה מן הקודם אל המאוחר שכמו שהראה עזוזו ונגד אבותינו עשה פלא כן ישוב לשוש עלינו לטוב, אבל לעתיד עין בעין יראו בדרך ראות העין שהוא גדול מכל המופתים ונדע כי יהיה ה' אחד. וכתב הראב"ע (פ׳ שמות) והכוזרי (מאמר ס' דף ג') דלזה נבחרו אותיות אלה לשם הנכבד. מפני שהם אותיות אהוי המנהיגים כל האותיות ונחים ונסתרים כך השם נושא כל העולמות ונגלה ונסתר.