ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק א · סימן ד
סעיף א
ס"ק א
ירחץ ידיו. בטעם נטילה זו, כתב הרשב״א בתשובה (ס׳ קצ״א) לפי שבשחר אחר השינה אנו נעשים כברי׳ חדשה, לכן, צריכים להודות לו ית', וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו (מש״ש ככ"ג ט״ס) ובתשובת הרא״ש (כלל ד׳) כתב לפי שידים של אדם עסקניות הם וא"א שלא יגע בבשר המטונף בלילה תקנו ברכה קודם שיקרא ק״ש ויתפלל, וכתב במג״א (סק״א) דלמאי דפסקינן (בס׳ ז׳) אפי׳ עשה צרכיו ועומד להתפלל אינו מברך ענט"י ובשחר מברכין. צ״ל הטעם כהרשב"א עכ"ד, ובאמת המעיין בב"י יראה שמחזיק שני טעמים לעיקר ואינו מדחה טעם הרא״ש, אע״ג שבס׳ ז׳ גבי שאר תפלות לא פסק כוותי' (בפרט שמצאתי בשו״ת מהר"מ בר ברוך (ס׳ מ׳) כתב ג"כ כטעם הרא״ש בשם רב עמרם גאון) אמנם דברי הב"י נכונים דמה שפסק בס׳ ז׳ דלא כהרא״ש אע״ג שרבים וכן שלמים נגוזו ועברו חלוצים כדעת הרא"ש כמו שבארתי שם בארך מבואר בב"י שם משום דספק ברכות להקל סמך שם ע"ד הר׳ יונה שלא לברך, והשתא במקום שיצא קולא בספק ברכות לדעת הרא"ש פשיטא וק״ו שיש להחזיק דעת הרא״ש אשר אתו הרבים ועתה בנידון דידן בישן בבתי ידים שלטעם הרא״ש א״צ לברך כיון שלא נגע במקום הטנופת ולהרשב"א צ״ל, וכן בניעור כל הלילה שכתב הב"י דלהרשב"א שייך לומר לא פלוג וחייב לברך, ולהרא״ש א״צ לברך פשיטא שיש לחוש בזה לדעת הרא״ש ושלא לברך וכן אף היכא שיצא מדעת הרא״ש חומרא לענין נטילה יש לחוש לדעת הרא״ש וליטול ידיו בלא ברכה דדוקא משום ספק ברכות להקל עזב הב"י את דברי הרא״ש ועל קוטב זה יסוב פסק הש"ע, וכן כתבתי גם אני בלב הארץ:
ס"ק ב
וי"א. כ"כ הב"י בשם האבודרהם ותמה עליו דמה ענין אשר יצר בלא עשה צרכיו ובד״מ החזיק זה וכ׳ הטעם כיון דקודם נטילה אסור ליגע בנקבים לפותחן ולסותמן ואחר הנטילה מותר ליגע שייך לברך א״י וע״כ הביא דין זה בהגהותיו וזה טעם קלוש מאד דאטו מי שהיו ידיו אסורות שלא הי׳ יכול ליגע בנקבים והתירו מאסריו יברך א"י ועוד הא גם קודם נטיל׳ יכול ע״י בגד (ע"ל סמ״ו) והב"ח והלבוש כתבו הטעם משום דא״א שלא יפיח או יטיל מים בשעת שינה ונתחייב בברכות אשר יצר ותמה אנכי על הגאונים הללו איך נעלם מעיניהם הקדושים דברי הרמב"ם (פ"ז מה׳ תפלה הלכה ח') שכתב וז״ל כל ברכה מברכת השחר שלא נתחייב בה אינו מברך אותה כיצד לן בכסותו אינו מברך מלביש ערומים וכו׳ לא נכנס לבהכ"ס אינו מברך אשר יצר הרי לך מבואר דעת הרמב"ם דאם לא נכנס לבהכ"ס לא נתחייב ע״י השינה לבד בברכות א״י. והנה לטעמו של הרמ״א יש לישב שהרמב"ם לשטתו אזיל דס״ל שאין ר״ר מצוי בינינו עי׳ לקמן (סק״ד) וא"כ לדידי׳ גם קודם נטילה מותר ליגע בנקבים ולא שייך טעם הרמ״א אבל לטעם הב"ח והלבוש דא"א שלא יטיל מים בשעת שינה מבואר שדעת הרמב"ם דלא כוותייהו עוד נראה דגם לטעם הרמ״א אין לברך א״י בלא עשה צרכיו לדידן למה שבארתי באר״י שם שדעת הרמב"ם והיש״ש והדמשק אליעזר שאין ר"ר מצוי היום, וא״כ נהי שפסקינין לחוש בנטילה דשחרית גם משום ר״ר ושלא כהרמב"ם הוא משום שיש להחמיר בספק סכנה וזה דוקא ליטול ידיו ושלא ליגע בנקבים אבל במה שנמשך מזה לדעת הד״מ לברך א״י עי״כ פשיטא שיש לחוש לדעת הרמב"ם שאין ר״ר מצוי היום וגם קודם לכן מותר ליגע ולדידי' אין שייך טעם הד״מ וספק ברכות להקל: ואף שיש לדון בזה ממ"ש הר״ן (בתשובה ס׳ נון) ששאלוהו על מי שנדר שלא לשתות יין בשבת אם יכול להתיר נדרו בין השמשות. והשיב שזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א אם כל הספיקות מן התורה אסורים או רק מדרבנן דלדעת הרשב״א דכל הספיקות מן התורה אסורים מקרי חל הנדר כיון שעל ידי ספיקו של בין השמשות נאסר מן התורה ביין. עכ"ד הרי דהגם שאין האיסור רק מחמת ספק אם הוא לילה וכבר חל הנדר מ״מ כיון שעכ"פ אסור ביין מצד הנדר יהי׳ האיסור באיזה אופן שיהי׳ מקרי חל הנדר וכן כאן כיון שאנו מחמירין שלא ליגע בנקבים קודם נטילה אע"ג דלדעת הרמב"ם מותר ליגע מ״מ עכ"פ היה אסור לו ליגע מה לי אם מחמת וודאי או ספק מ״מ שפיר שייך ברכה ע״י שהותר ע״י הנטילה ואין לחקור על אופן האיסור אם הוא מצד וודאי או מצד ספק וכסבר׳ הר"ן הנ״ל מ״מ עם העיון יש לחלק דלסבר׳ הרמב״ם דמותר ליגע אע״פ שאנו מחמירין מ"מ כיון שלדידי׳ אין החומרא מצד הדין הוה כמו אם היו ידיו אסורות והתירו אסוריו דאין לברך לכ״ע וז״ב ואין מקום להעמיד דין זה שלא יהיה מופרך מדברי הרמב"ם רק לטעם השני שכתב הב"ח דלזה מברכין א״י אפי׳ בלא עשה צרכיו משום דהוא מכלל הברכות שנתקנו על סדורו של עולם ולפ״ז י״ל שהרמב"ם לשטתו דס"ל בה׳ ברכות שם דכל ברכה שלא נתחייב בה אינו מברך אותה ולזה ס״ל דאין מברכין א״י בלא עשה צרכיו אבל לדידן דפסקינן (בס׳ מ״ו) דאפי׳ אם לא נתחייב בה מברך אותה לזה לדידן צריך לברך שוב ראיתי שבתוס׳ ברכות (דף מ״ו ד"ה כל) כתבו דא״ל דלזה ברכת אלקי נשמה אין פותחות בברוך משום דסמוכה לברכת אשר יצר דהא פעמים שאין עושה צרכיו בבוקר ואינו מברך א״י עכ"ל מבואר דעת התוס׳ שפתם ברור מללו דאין לברך א״י בלא עשה צרכיו אע״ג דלדידהו לא שייך תרוצים הנ״ל, וכן נראה מדברי הרי״ף והפוסקים שלא חשבו א״י בין סדר ברכת השחר ובה״ג בסדר ברכת השחר כתב כי מיתער מברך אלקי נשמה נכנס לבהכ"ס אומר התכבדו מכובדים כד נפיק ומאשי ידי׳ אומר ענט״י וא״י והשתא למה שפסק בש"ע ובלבוש (ס׳ ז) כדעת הא״ח בשם גאון דבהטיל מים והסיח לעתו מלהטיל מים ונמלך והטיל מים פעם אחרת צ״ל ב"פ א״י א״כ בשחר שמתחייב בברכת א״י גם בלא עשיית צרכיו (וביחוד לטעם הלבוש דעשה צרכיו בלילה) ולא ברך ונכנס לביהכ"ס צ״ל ב״פ א״י ואמאי לא כ׳ לברך רק פעם א׳ וכן מבואר בש"ג פ׳ הרואה בשם ריא״ז דאם לא עשה צרכיו לא יברך א״י [וכן ברבינו ירוחם (נתיב ג׳ ח״א) מבואר דאינו מברך א״י בלא עשה צרכיו וכן בסמ״ק (ה׳ ברכות) כ׳ ובבקר כשנוטל ידיו בבואו מלעשות צרכיו מברך ענט״י וא״י ואלהי נשמה].
וכאשר השתוממתי על פסק זה של האבודרהם שהוא נגד כל הפוסקים לקחתי ספר אבודרהם ועיינתי בו וראיתי כי לא עלתה על לבו דבר זה כלל והנה אציגה נא עמך דברי האבודרהם ופרושו ז״ל (בדף י״ג) אם עשה אדם צרכיו בבקר וקנח או קטנים ושפשף ורוצה להתפלל יטול ידיו ויברך אבל כל היום כשעושה צרכיו או מטיל מים אף אם רוצה ללמוד אינו מברך ענט״י כי אם אשר יצר ועתה נהגו לברך בשחר ענט״י וא״י בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו מפני שר״ר שורה על הידים ועוד שידים עסקניות הם ועוד דומיא דכהן גדול עכ"ל ראה בעיניך כי הטעמים אשר נתן בסוף דבריו אי אפשר לפרשם כלל על ברכת א״י רק על ברכת ענט״י שהם טעם הרא״ש והרשב"א והא״ח וכן מ״ש ועתה נהגו לברך בשחר וכולי, הלא כתב כן על דברי הרא״ש שכתב שאין לברך ענט״י רק בעשה צרכיו ורוצה להתפלל וא"כ מ"ש בין עשה צרכיו וכולי על ברכת ענט״י קאי לאפוקי מדעת הרא״ש ואגב שיטפא דלישנא נגרר מלת אשר יצר אף שאינו מדבר ממנו כלל יען שמברכין אותם כאחת מעתה גם אם תאמר שהלשון דוקא צא וחקור בכל ספר אבודרהם בכ"מ קורא לגדולים עשה צרכיו (כמ״ש כמה פעמים, עשה צרכיו או קטנים) ממילא מ״ש לא עשה צרכיו היינו גדולים אבל י״ל שמברך א״י שפיר מפני שהוצרך לקטנים ולאפוקי מדעת הרא״ש. דאין לברך ענט״י רק בעשה צרכיו גדולים אבל בלא עשה גם קטנים גם אבודרהם ס״ל דאין לברך א״י שוב ראיתי באבודרהם (דף י״א ע"ב) כתב בשם אבן הירחי וז"ל העומד בחצות הלילה לעסוק בתורה יברך ענט"י ואם נפנה מברך אשר יצר עכ"ל הרי כתב בעצמו דרק אם נפנה מברך א״י ולכן אין לחוש אל הג"ה זו כלל כנלפענ"ד.
ס"ק ג
מיהו יש מ"ש. דין זה כתב הב"י בשם הרא"ה על דין מים הפסולים ובסעיף ז' שכתב שיש לזהר בשאר דברים הפוסלים בסעודה לא הביא דלא יברך עליהן (וכ״כ המג"א וט״ז לחלק ביניהם ודלא כפרישה) וצריך טעם למה יהיה חילוק בין מים הפסולים שלא יברך עליהם ובין כלי וכח גברא ויתר דברים הפוסלים בסעודה שיברך עליהם ונראה טעמו עפ"י מ״ש הרשב״א בתשובה (ס׳ קצא) דאי משום נט״י לתפלה רחיצה בעי וכו׳ לפ"ז מצינו שלשה דברים נטילה רחיצה נקיון עפר וצרורות ואם חסר כלי וכח גברא יצא מכלל נטילה ועדיין הוא בכלל רחיצה וע״ז מברך לכ"ע כיון דבתפלה די ברחיצה אבל במים הפסולים שיצא גם מכלל רחיצה והוה רק כנקיון עפר וצרורות לזה אינו מברך והנה דברי הרא"ה אלה מצאתים בבדק הבית (דיני נט״י שער ו') שכתב שם עמ״ש הרשב״א בתורת הבית בשם הראב"ד שיברך על מים אחרונים על רחיצת ידים כתב הרא"ה דכיון דלא בעי כלי ולא שעורא וחזותא אינו מברך רק בנטילה לסעודה ולתפלה דכעין סעודה תקון עכ"ד מבואר דס"ל דבכולהו אין מברך וס״ל דגם ברכת על נט״י או רחיצת ידים אין מברכין דכל שאינו נטילה גמורה אין לברך ולדידי׳ לא משכחת ברכת על נקיות ידים או רחיצת ידים כלל והשתא לפי מה שפסק בש״ע (ס׳ כ״ב) דבמנקה ידיו בצרור ועפר יברך על נקיות ידים הי׳ לו לבאר גם כאן דיברך על נקיות ידים וצ"ל דמ"ש דלא יברך עלייהו היינו שכן דעת הרא״ה ולי׳ לא ס״ל וכ״כ הלבוש שיברך על נקיות ידים וכן מבואר שם בהשגת הרשב״א במשמרת הבית וברשב״א שם כ' דיכול לברך ענט״י אפי׳ שאינו נזהר בכלי לכן נראה כיון שבל״ז צריך לברך לא ישנה נוסח הברכה ויברך על נט״י דלא שייך בזה ספק ברכות להקל וכן עיקר.
סעיף ה
ס"ק ד
שכר. זה ימים רבים השבתי תשובה לשאלת חכם אחד באשה שנטלה תפוחים כבושים מן החבית שהם נכבשים בהם בידי׳ ושאלני אם יש לאסור שאר המי תפוחים שבחביות משום סכנה של רוח רעה אם לאו. תשובה, טרם תדע כי נטיל' זו של שחרית יש בה שני ענינים אחד שצריך טהרת ידים לתפלה ויליף לה בברכות (ט"ו) מקרא זאת שנית משום ר״ר השורה על הידים ומטעם זה צריך נטילה ג"פ דוקא כמ״ש שבת (דף ק"ט) וכל הפוסקים הזכירו גם טעם של ר"ר שלכן יטול ידיו ג״פ זולת כאשר מששנו כל כלי בית רבינו הגדול הרמב״ם ז"ל נמצא כי בחבורו פ״ד (מה׳ תפלה) כתב שצריך ליטול ידיו שחרית משום תפלה ולא הזכיר שצריך ליטול ג״פ דוקא משום ר"ר ואין ספק אצלי שמזה ראיה למ"ש הרש״ל ביש״ש פרק כל הבשר שעכשיו אין ר"ר מצוי בינינו וכ״כ בא״ר (ס״א סק״ד) בשם דמשק אליעזר שעכשיו אין נזהרי׳ בכ"ז כמו לענין גילוי וזוגות ומטעם זה השמיט גם הרמב״ם הטעם של ר״ר דס״ל דאינו מצוי היום ולכשתבדוק בספר היד להרמב״ם תראה שבכל ספרו לא הזכיר אף גם דבר מכל אזהרות הסגוליות המוזכרים בש״ס (פ׳ ע״פ ופ׳ מי שאחזו ובשבת ובע"ג ובכ״מ) מפני שלדעתו נשתנו הטבעיים לפי טבע המדינות והאקלימים והמזגים והזמנים המשתנים (וכ״כ התוס' פ"ק דמ"ק), עמש״ש כוורא סמוך למסרחי׳ מעלי והוא למשתי עליה אבוהא שאין שייך בזמן הזה ועי׳ ערוך ערך כוור וכ״כ התוספ׳ חולין מ״ז (ד״ה כל) לענין פרה בת ג׳ ודאי לכהן וכ״כ הפוסקים גבי יולדות למקוטעים עי׳ ב״י אבה״ע (סי׳ קע״ז גבי יולדות לשבעה יולדות למקוטעים מ״ש בשם הרשב״ץ) ולהוסיף אומץ בוא נא אתי ואראך פרק שלם בדברי הרמב״ם (שהוא פ"ד מה׳ דעות) שדבר שם בהנהגת הבריאות, ורובו ככולו סותר לדברי הש"ס כי מ״ש (בה״ב) יפחת רביע משבעו סותר מ״ש לי׳ אליהו לר״נ בפרק ערבי פסחים אכול שליש והנח שליש וכולי מ״ש שם ולא ישתה הוא נגד מ״ש ברכות (דף מ') המקפה אכילתו ושבת (דף מ״א) ובכ"מ ומ״ש שם שלא ישן עד ארבע שעות אחר אכילתו עי׳ ב"מ (קי"ג) ארבע גרמידי ועי׳ מ״ק (דף י"א) כוור׳ תחלא וחלבא לטעון גופא מש״ש (בה״ו) דברים המשלשלים אוכל קודם אכילה לא כן מבואר כתובות (דף יוד ע״ב) תמרים משום דמשלשלים במנחה רעים ועי׳ פרש״י שם מש״ש מאכלים הרעים מאד הכרוב מבואר בהיפוך בע״ג (דף כ״ט) וברכות (דף מ״ד ע״ב) מש״ש הפול והעדשים לא יאכל כלל לא נראה כן בברכות (דף מ׳) ובעירובין (דף כ״ח), מש״ש הבצלים והשומים וכולי, לא נראה כן בעירובין (דף נ"ו) מ״ש (בה״י) והתמרים מבואר בהיפוך בגיטין (דף ע׳) וכתובות (דף י׳ ע"ב) מכל זה עין רואה ואזן מילין תבחן שבדרכי הרפואה והסגולה לא חש לדברי התלמוד ולבו הלך בדרך רפואות טבעיות לפי טבע זמנו ומקומו וכ"נ מדבריו (פ״י מה׳ שחיטה), עיי"ש וברא"ש (פי״א) ובכ״ש חולין (נ״ח), ואל תשיבנו ממ״ש (בפ״ג מה׳ שביתת עשור ה"ב) ומדיחה אשה ידה ביוהכ״פ ונותנת פת לתינוק וזה מבואר ביומא (דף ע״ז) ובחולין (דף ק"ז ע"ב) משום שבתא ופרש"י ר״ר השורה על הידים שחרית ולפמ״ש היה לו להרמב"ם להשמיט דין זה כיון שאינו נוהג האידנא ואם יסבור כפי׳ התוס׳ שם כ"ש שאינו נוהג כמ״ש שם זה אין מן התימה כי הרמב"ם העתיק דין הנמצא בגמ׳ כדרכו ונ"מ באם המצא ימצא איזה מקום ששם מצוי סכנת ר״ר כמו בזמן התלמוד מותרת להדיח ידה ליתן פת לתינוק ובמקום שאין מצוי בל״ז לא תדיח ידה כיון שאף בחול אינה נוטלת ידה והשתא אחר שלהרמב״ם אין לחוש בזה״ז על סכנה של ר"ר ממילא אע"ג שהטור והש״ע הזהירו ליטול ידיו ג״פ משום ר״ר וראוי לכל בע"נ לזהר בזה כי בזוהר מבואר דזולת הסכנה רוח טומאה שורה על הידים וזה שוה בכל זמנים ומקומות מ"מ לענין דיעבד ולאסור המאכל עי״כ כדאי הוא הרמב״ם לסמוך עליו כ"נ ברור, עוד נראה דגם בזמן התלמוד שהיתה ר"ר מזקת לכ״ע מ״מ בנידון דידן, אין לאסור דהנה בשבת (דף ק״ט) יד לעין (כו') [ארצות החיים זולצבאך: תקצץ, יד לאזן תקצץ, יד לאמה תקצץ, יד לגיגית תקצץ, יד לחסודה תקצץ], יד מסמא יד מחרשת יד מעלה (לופוס) [ארצות החיים זולצבאך: פלופוס] ופרש״י ללשון ראשון כולהו מיירי קודם נטילת שחרית וללשון ב' יד לאמה ופי טבעת ואינך מיירי אחר נטילה והב״י פסק כלשון ב׳ של רש"י, ולפ"ז ממילא אין חשש בנידון דידן כיון דלא מיירי קודם נטילה רק שמשמוש היד בשכר מפסיד השכר.
אמנם בא"ר הביא בשם קיצור פסקי הרא״ש, שחושב גם יד לאמה קודם נטילת שחרית, וכתב שכן יראה ממ״ש יד לגיגית [ארצות החיים זולצבאך: תקצץ] ומה שייך לטותא דתקצץ ע״י שמפסיד השכר, והסכים לדינא ללשון ראשון של רש״י. ולפ"ז ממילא בנוגע בגיגית של שכר ר״ר שורה עליו ואסור לשתותו. הגם שהב״ח כתב שגם ללשון ראשון של רש״י יד לחסודה ואמה ופי טבעת מיירי אחר נטילה והוכיח כן ממ״ש יד לפי טבעת (כו׳) [ארצות החיים זולצבאך: תקצץ] ולא תגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה, ופי׳ דעל פי טבעת וחסודה שורה ר״ר וכשיגע שם בידו שורה ר״ר על היד, וכשיגע שוב אל העין תסמתו, הנה הדיוק שלו אינו מוכרח דמ"ש רש"י על יד לפי טבעת תקצץ ולא תגע שוב בעין וכו', קאי אלמעלה לחזור על כל הנז' שם דלזה נוח לו יותר (כו') [ארצות החיים זולצבאך: שתקצץ], כדי שלא יהי׳ לו במה ליגע אל העין או אל האוזן וה״ה לחסודה ואמה ופי טבעת וחדא מנייהו נקיט, ובל"ז זר הדבר לומר ששורה ר"ר על ריבדא דכוסליתא, ואסור ליגע שם בידו, דא״כ אמאי לא חשבוה בין הדברים הצריכים נטילה וגם עכ"פ בגיגית של שכר מוכרח להודות דקאי קודם נטילה, דשם פשיטא דאין ר״ר שורה, דא"כ כל עושי שכר עגמי נפש דאסור לשתותו, ובירור הדבר תראה מברייתא (דמס׳ כלה) וז״ל שלשה ידות הן ושלשתן (כו׳) [ארצות החיים זולצבאך: לקציצה], יד לעין מפני שמסמא, יד לחסודה מפני שגורם שפיכת דמים, וא״כ ללשון ראשון של רש"י, צל״פ דיד לחסודה קודם נטילה הר״ר מזיק שם וגורם שפיכת דמים ויד לאמה הר״ר גורם לטמאו אבל לפי' הב"ח שפי׳ יד לחסודה (כו׳) [ארצות החיים זולצבאך: תקצץ] שע״י נגיעת היד בחסודה שורה ר״ר על היד ומסמא העין אבל לנקב החסודה אין הר״ר מזיק, וא״כ ע״כ דברייתא דמס׳ כלה מיירי בענין אחר שגם זולת נטילת שחרית משמוש היד גורם שפיכת דמי החבורה, וא״כ ל"ל הטעם בגמ' דתקצץ משום דאח"כ תיגע היד בעין ותסמתו ת"ל בל"ז משום משמוש היד בחסודה, כמ״ש במס׳ כלה, הרי שאא״ל כלל כפי׳ הב"ח, והשתא ללשון ראשון של רש"י שהא״ר פסק כוותי׳ יש לאסור בנידון דידן. אבל אחרי בינותי בספרים. ראיתי בס׳ ברכי יוסף כתב שיש ט״ס בקיצור פסקי הרא״ש, וצ״ל יד לעין ולאוזן, וכ"כ בס׳ יד אהרן וספר קרבן נתנאל, [שוב מצאתי בס׳ א״ח הנט"י (סק״ט) כתב כלשון א׳ של רש״י שכולהו קודם נטילה] וממילא העיקר כפסק הש״ע דפסק כלשון ב׳ של רש"י, דאינך מיירי אחר נטילה. אמנם גם ללשון ב׳ יש תיוהא בנידון דידן, כי הב"י כתב הטעם שרש"י חזר בו מפ׳ א', משום דהי׳ ק״ל אמאי לא מפרש ההיזק שעושה היד בנגיעה לאמה וגיגית ואינך, כמו שפי׳ ביד לעין ולאזן וב"ח וט״ז כ׳ הטעם, משום דיד לאמה בל"ז אשכחן בה לטותא (כו') [ארצות החיים זולצבאך: דתקצץ] בריש פ׳ כל היד, ויד לפי טבעת אשכחן בשבת (דף פ״א), וממילא באמה ופי טבעת גם בלא ר״ר אמרינין בהו לטותא (כו') [דתקצץ], ונ״מ דלפי׳ הב"י, גם חסודה וגיגית מיירי אחר נטילת שחרית, ולפי׳ הב"ח וט״ז חסודה וגיגית דבלא ר"ר לא אשכחן בה לטותא דתקצץ, מיירי גם ללשון ב' קודם נטילה, וא״כ לפי דבריהם לא הרוחנו בנידון דידן מאומה גם ללשון ב׳ של רש"י, אמנם עם הבחינה העיקר כפי' הב״י, כי מ״ש הב״ח והט"ז דיד לפי טבעת אשכחן בה לטותא בשבת (דף פ"א) המעיין בשבת (דף פ״א) וברכות (דף נ״ה), חושב עשרה דברים קשים הם לתחתוניות ולא חשיב משמוש היד, ואדרבה (בדף פ"ב) וברכות (דף ס״ב) משמע שעוד מועיל, (אם לא שנפרש מ״ש יד לפי טבעת (כו׳) [ארצות החיים זולצבאך: תקצץ] היינו במשמוש יותר מדאי, ובזה י״ל קצת כי בעל המאמר דשם הוא ר׳ יונה בשם ר׳ יהודא ובנדרים (דף מ״ט) וברכות (דף נ״ה) אומר דר׳ יהודא היה לו כ"ד בהכ"ס מביתו אל בהמ״ד וכי אזיל בדק נפשי׳ בכולהו, וא"כ היה רגיל במשמוש יותר מדאי אבל הוא דוחק וגם לא אשכחן בה לטותא (כו') [ארצות החיים זולצבאך: דתקצץ]), וגם מפ' כל היד אין ראיה, די״ל בנשוי או למטה מעטרה שאין איסור (כנ"ל ס״ג), וממילא העיקר, כפי הב"י, ונדון שאלה יוצא להיתר בלי שום נדנוד כלל:
סעיף ז
ס"ק ה
בכל הדברים. בשיעור נט״י שחרית מבואר לקמן (ס׳ תקנ״ד ותרי״ג) לענין ט"ב ויוהכ"פ דא"צ ליטול רק עד קשרי האצבעות והנה הרשב"א בתורת הבי' (דיני נט״י שער א׳) פסק דלחולין צריך עד סוף פסת היד וא״כ לפמ״ש הרשב"א בתשובה (סי׳ קצ״א) להבי׳ ראי׳ דצרי׳ לזהר בנטיל' שחרי' בכל הדברי׳ המעכבי׳ בנט״י לסעודה ממ״ש רב בחולין (דף ק״ו ע״ב). נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום ומשמע לי׳ דהכי קאמר בנטילה שנוטל שחרית יכול להתנות שתעלה גם לסעוד' וע״כ ששני הנטילו׳ שוים המה: וא״כ אם איתא דבנטילת שחרית א״צ רק עד קשרי האצבעות הדק"ל איך יעלה נטילת שחרית גם לסעודה הא לסעודה בעי עד סוף פסת היד וממילא גם בשחרית בעי עד סוף פסת היד והשתא קשה למ״ש בש"ע (ס׳ קס"א) דראוי לנהוג בסעוד׳ עד סוף פסת היד אמאי די בנטילת שחרית עד קשרי האצבעות אמנם י״ל דאעפ״י כן לא ק' על רב בחולין. די״ל דרב לשטתו שאמר בחולין (שם) לחולין עד הפרק לתרומה עד הפרק ופי׳ הרשב"א בתורת הבי׳ שם דלחולין לא בעי אליבא דרב רק עד סוף קשרי האצבעו׳ וא״כ לדידי׳ שפי׳ יכול להתנו׳ אבל העיקר בעיני דמ״ש בש״ע דטוב להחמיר בנט״י שחרית בכל הדברים המעכבים בנט״י לסעודה היינו דוקא דברים שהם בנט״י לסעוד׳ לכ"ע משא״כ הא דמחמרינן לסעוד׳ עד הפרק הוא להחמיר ולצאת ידי כל הדיעו' לזה בשחרי׳ א״צ לזה והנה התוס׳ בסוטה (כ"ב) הביאו בשם רש״י עמ״ש ריב"ל כהן שלא נטל ידיו לא ישא כפיו דאם נטל ידיו שחרית תו א״צ והקשו עליו הא בעי תיכף לנט״י ברכה (עי׳ ב"י סקכ"ח הביאם) ודבריהם תמוהי׳ דהא גם בחולין במ״ש רב נוטל אדם ידי׳ שחרית ק׳ ג״כ הא בעי תיכף וכתבו שם דתנאי משחרית מהני עיי"ש וזה שייך גם כן כאן אך י״ל לפמ״ש הט״ז ומג"א (בס׳ קס״ד) דדוקא מחובה לחובה מהני תנאי וא"כ כיון דלנשיאת כפים כ"ע מודים דבעי עד סוף פסת היד ובנטילה שחרית א״צ רק עד קשרי אצבעות גם אם נוטל שחרית עד הפרק הוה מרשות לחובה ולא מהני תנאי בזה ושפיר הקשו ולדעת רש״י י"ל כיון דזה מימרא דריב"ל הוא והוא ס״ל לדעת הרי״ף (פ' כל הבשר) דבכולהו עד הפרק ממילא לק"מ, (ועי׳ בראש ותר"יו פ' א״ד) ובזה נכונים דברי הר׳ אברהם בנו של הרמב"ם הביאו הכ"מ שהעיד שדעת אביו דאם נטל ידיו לתפלה א״צ נטילה שנית לדוכן כי הרמב"ם לשטתו שסובר דגם נט״י לתפלה הוא עד הפרק ומ"מ לכתחלה יש לעשות כמ״ש האריז״ל ליטול עד הפרק.
סעיף י
ס"ק ו
נוטל כלי של מים ביד ימינו. דעת סדה״י שיטול כל יד ג"פ רצופים ודעת האריז״ל שיטול בסרוגין דוקא וכתבו מפרשי דבריו שלדעתו אין ר״ר סר רק בסרוגין ולפ"ד ז״א דמוכח מהש״ס דאפ׳ נטל ידו אחת ג"פ רצופים סר ר״ר מאותו היד ממ״ש ביומא (דף ע״ז) חולין (דף ק״ו) מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ובעי לאשכוחי דאוכל מחמת מאכיל צריך נט״י ומשני לא משום שיבתא ופרש״י בת מלך השורה על הידים אלמא דאפי' ידו אחת מהני וצ״ל דרק למצוה מן המובחר אמרו לא לעכב:
ס"ק ז
ביד ימינו. נסתפקתי איך יהיה הדין בכה״ג באטר ונראה ממ"ש הר"ן פ׳ גיד הנשה על הא דמבעי׳ לי' שם אית לי' לעוף כף ועגול אית ליה לבהמה ולא עגול מאי בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן וסליק בתיקו והק' הר"ן היא בתפילין אזלינן בתר דידיה באיטר ותירץ דתפילין שאני דכתיב בהו יד כהה להורות דאזלינן בתר דידיה. אבל היכא דכתיב ימין צריך ימין של כל אדם עכ"ד וממילא כל היכא דכתיב ימין א״א ללמוד מתפילין ונשאר בתיקו אי בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה וממילא לא ישנה מכל אדם ובזה נפשט ג"כ ספיקו של הבכ"ש לעיל (סי׳ ב') לענין קשירת מנעלים דצריך לקשור של שמאל ברישא משום שמניח בו תפילין איך הדין באטר אם אזלינן בתר דידיה או בתר הצד שרוב העולם מניחין תפילין ולפ״ז כיון דלענין זה לא נאמר הלימוד של יד כהה שאף שבתפילין יש לימוד זה אבל לחשיבות הצד שמניח בו תפילין אין לנו לימוד זה ועדיין לא נודע אם אזלינן בתר יד כהה דידיה או יד כהה דעלמא, ונשאר בתיקו ולכן לא ישנה מכ"א:
סעיף יג
ס"ק ח
אם היה נעור כל הלילה. מבואר בב"י, כי לטעם הרשב"א הנ"ל (סעיף א׳) י״ל דלא פלוג דאף דהוא לא נעשה עתה בריה חדשה הא כל העולם נעשו בריה חדשה וצריך לברך, ולטעם הרא״ש ממילא בניער כל הלילה שאין ידיו מטונפות אין צריך לברך ועי׳ בב"ח וט״ז שתמהו על הב"י דאמאי לא נימא גם לדעת הרא״ש דלא פלוג כיון שרוב העולם ידיהם מטונפות או שרוב פעמים ידיו מטונפות בבוקר אף שעתה אין מטונפות צריך לברך והנראה בזה כי מבואר בטור (סי׳ צ"ב) דלדעת הרא״ש גם ידים של היסח הדעת צריכים נטילה לתפלה ומ״מ כ׳ הרא״ש דאין לברך בנטל ידיו משום היסח הדעת רק בעשה צרכיו שודאי מטונפות והטעם בזה נ"ל כי מצד הסברא לא היה לנו לברך שום ברכה בעבור נטילה שנוטל לתפלה כיון שאינו נוטל רק משום דאסור לו להתפלל בידים מטונפות ואיך שייך ע"ז ברכה דכל הבא להתפלל ירחץ ידיו בודאי ואם אינם מטונפות בזה הא אין נוטל ידיו ולמה יברך אך אחר שתקנו ברכה על נטילת שחרית שתמיד ידיו מטונפות ובזה שייך היטב לתקן נטילה בברכה כיון שהוא דבר תמידי שקודם תפלת שחרית צריך ליטול ידיו תמיד אגב תקנו גם בשאר תפילות אם ידיו מטונפות בודאי כמו בשחר שבו הי׳ עיקר התקנה אבל לא בידים של הסח הדעת שבו לא מצאנו שתקנו נטילה תמידית והבא להתפלל מסתמא יטול ידיו כ"נ סברת הרא״ש בזה והשתא מוכרח שהתקנה של נטילת שחרית לדעת הרא״ש לא הי׳ אלא היכא שישן ערום שודאי מטונפות או קרוב לודאי אבל א"ת דהתקנה היתה גם היכא שלא ישן משום דרוב העולם או רוב פעמים ידיהם מטונפות א״כ איך למד מזה הרא"ש להצריך נטילה גם בשאר תפילות שבהם רוב העולם ורוב פעמים אין ידיהם מטונפות וע"ז כתב הב"י דלדעת הרא״ש א״א לומר דלא פלוג וא״צ נטילה כי התקנה היתה שתפלת שחרית ומנחה וערבית שוים דאם ידיו מטונפות יברך והב"ח הביא ראי' דגם לדעת הרא״ש אמרינן לא פלוג ממ"ש הרא״ש בתשובה שם דהמשכים ללמוד יברך ענט״י וא״י ואלקי נשמה וק' כיון שאינו מתפלל עדיין א״צ נטילה בברכה וע״כ דגם לדעת הרא״ש אמרינן לא פלוג וסתמא תקנו שיטול ידיו בין אם מתפלל עתה או אינו מתפלל עדיין או לנשים וע״ה אעפ"י שאין קורין ק״ש ולא מתפללים וה״ה דלא פלוג ותקנוהו אף בלא ישן: ולי נראה דהרא״ש לשטתו דסובר כדעת הפוסקים דאסור להחזיר אחר מים בעידן צלותא בין לק"ש בין לתפלה כמ"ש (בטור ס׳ צ"ב וסי קלה) ומבואר בתוס׳ (פרק העור והרוטב דף קכ״ב) דמ"מ קודם זמן תפלה יש לחזור אחר מים עיי"ש וממילא עיקר נטילת שחרית שנתקנה משום תפלה נתקנה שיטול ידיו ויברך קודם שיגיע זמן תפלה דבעת שהגיע זמן תפלה אסור לחזור אחר מים וכיון שאין נטילה זו כנטילה לסעודה שצריך להסמיכה אל הסעודה לא כן נטילה זו שכך נתקנה שיטול ידיו דוקא קוד׳ שיגיע זמן תפלה לזה שפיר כתב הרא״ש, שיברך תיכף בקומו ממטתו כ"נ ברור, ולדינא אין לזוז מספק הש״ע שלא יברך ועי׳ במאיר לארץ עוד מזה.
סעיף יד
ס"ק ט
השכים קודם ע״ה. מוצא דין זה הביא הב"י בשם ארחות חיים דס״ל דהר״ר חוזר ושורה בע״ה. והנה הרב הגדול מהר״ח הכהן תלמיד מהר״ח וויטל פשיטא לי' דא״צ ליטול ידיו פ״א כשיאור היום וכ"כ בס׳ דרך חיים למהר״ח מאוסטרא בשם האר״י והרמ״ז עי׳ בס׳ ברכ"י הביאם בהלכותיו ואולי מכאן נשתרבב המנהג שהעולם אין נזהרים בזה בימי הסליחות שקמים קודם אור היום ובאור היום עומדים להתפלל ואין נוטלים ידיהם ועשו א״ע כאילו לא ידעו את יוסף שכתב בש״ע לחוש לדעת הא"ח וי״ל שסמכו על דברי האר״י ז״ל. אמנם אי משום הא לא אריא דעיקר מ״ש בש״ע דיש להסתפק בזה הוא בית הספק בין דעת הזהר והא"ח שהזהר ס״ל דר״ר תלוי בשינה ואפי' בישן ביו׳ ר״ר שורה עליו ובלא שינה גם בלילה אין ר"ר שורה והא״ח ס״ל דר"ר תלוי בלילה ואפי' ניעור כל הלילה ר״ר שורה עליו וביום אפי׳ ישן אין ר״ר שורה והב"י לא הכריע הלכה כמאן וא"כ השתא האריז"ל אשר לא נטה מעקבות הזה״ק לא ס״ל סברת הא״ח שיטול ידיו אם לא ישן וגם בניעור כל הלילה ס״ל דא״צ נטילה כמ״ש מהר״ח הכהן שם אבל לדידן שהב"י בש״ע וכל האחרונים חשו לדברי הא״ח בניעור כל הלילה ה״ה דיש להחמיר כדעתו בהשכים קודם אור היום. וקצת יש להביא ראי׳ לדבריו, דבניעור כל הלילה ר״ר שורה עליו ממ״ש ביומא (ע״ז) אמרו עליו על שמאי הזקן דלא רצה להאכיל
בידו אחת וגזרו עליו שיאכיל בשתי ידיו ומסיק משום שבתא ופרש״י בת מלך השורה על הידים קודם נט"י שחרית והנותן פת לתינוק בלא נטילה מזיק לתינוק ומותר לרחוץ ידיו ביוה״כ להאכיל פת לתינוק ושמאי הזקן היה ס״ל דאסור לרחוץ ולא היה מאכיל לתינוק כלל ועי׳ ברש״י פרק כל הבשר (דף ק"ז ע״ב) פי' בהדיא שלא היה מאכילו כלל וקשה אחר שהכריחו חכמים לשמאי נגד דעתו ליטול ידיו היה לו להיות נעור כל הלילה שאז אין ר״ר שורה עליו והיה יכול להאכיל בלי נטילה ובזה היה מקיים דברי חכמים להאכיל התינוק ולא היה עובר על דעתו וע״כ דגם בנעור כל הלילה ר״ר שורה עליו כדעת הא״ח. אולם מ״ש דגם בנטל ידיו קודם אור היום צריך ליטול ידיו פ״א בע״ה זה דבר רחוק מאד דאם ס"ל דהר"ר אין שורה כלל עד סמוך לע״ה א״כ העומד באמצע הלילה לא יצטרך נטילה וזו לא שמענו. וע״כ ס״ל דשורה בלילה ובעמוד השחר חוזר ושורה (דא"ל דשורה כל הלילה א״כ לא מהני נטילה בלילה והיה אסור ליגע בנקביו כל הלילה אפי׳ שנוטל ידיו) ויש לי להביא ראיה להיפוך דאינו חוזר ושורה ממה דאבעי׳ להו בזבחים (דף כ׳ ע״ב) טומאה מאי שתועיל בקידוש ידים ורגלים להיות צריך קידוש מחדש את״ל יציאה לא פסלה דגברא חזי אבל היכא דגברא לא חזי אסוחי מסח דעתיה או דלמא לא שנא ע"כ והנה זה פשוט בעיני דאם ר״ר שורה על ידיו כיון דאפי׳ באוכלין של חולין אסור ליגע כ״ש דאין לו ליגע בקדשים עד שירחץ ידיו וא״כ קשה לס"ד של הגמ׳ שם דהאבעי׳ היתה בנטמאו ידיו לבד אם מועיל בקידוש א״כ כיון דקי"ל דאין טומאת ידים במקדש ומבואר (ברמב״ם פ״ח מהל' שאר אבות הטומאה ה״ו) דבין שנגע בטומאת ידים במקדש ובין שנגע חוץ למקדש ונגע אח״כ בקדשים במקדש, פקע טומאת ידים ממנו דלא גזרו טומאה על ידים רק חוץ למקדש ולפי זה ע״כ בס״ד של הגמ' מה שקורא אותו גברא דלא חזי אע"ג דבטומאת ידים חזי במקדש היינו משום שצריך לטבול ידיו שלא יהיה עליהם טומאת ידים לענין שיהיה מותר ליגע בקדשים חוץ למקדש ולפי זה כ"ש דאם ר״ר שורה על הידים שאז בודאי גברא לא חזי דהא גם במקדש אסור ליגע בקדשים פשיטא דלצד זה שטומאת ידים מועיל בקידוש יצטרך קידוש מחדש וא"כ מה אבעי׳ להו שתועיל טומאת ידים בקידוש א"כ למה שם (בדף י״ט) אמר ר״א בר״ש היה עומד ומקריב על המזבח כל הלילה אין צריך קידוש מחדש אחר עמוד השחר וקשה הא בע״ה חל ר״ר על הידים לדעת הא״ח וגברא לא חזי ליגע בקדשים עד שירחץ ידיו וא״כ מועיל בקידוש וצריך קידוש אחר (ובשלמא על גוף הדין שר"ר שורה בניעור כל הלילה ל״ק מכאן דבזה יכול לרחוץ ידיו באמצע הלילה ואין גבול ידוע אימת גברא לא חזי אבל לדעת הא"ח בע״ה גברא לא חזי) ולפי זה יש מכאן ראיה דאין ר״ר חל בע״ה בלא שינה (אם לא שנרצה לדחות דבמקדש לא היה ר״ר שורה על הידים ואין לנו בירור ע"ז) עוד יש ראיה ממ״ש בברכות (י״ד ע״ב) אמר רב חייא בר אשי זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ומקדים ומשי ידי׳ ומברך ומתני לן פרקין ומנח תפילין וצלי וכ׳ הב"ח (סי׳ פ״ט) דמעשה דרב היה קודם שעלה ע״ה ולזה היה מותר ללמוד קודם תפלה א"כ לדעת הא״ח למה הזכיר הנטילה ראשונה שנטל כשעמד משינתו ולא הזכיר שנטל פעם אחרת כשהאיר היום לדעת הא״ח ובגמ׳ שם מוכרח למעיין שחושב כל הדברים שעשה רב בעת ההוא כמו שמק׳ א״כ מאי אסהדותא דרב חייא בר אשי וע״כ דא״צ נטילה שנית וכ״ז כתבתי לפלפולא בעלמא לישב מנהג העולם אבל בעל נפש לא יזוז מפסק השו״ע וארח לחברה בארח ארחות חיים:
סעיף טז
ס"ק י
שתין נשמין. ע׳ בא"ר וזוטא שהאריך בזה והביא דברי הל״ח שכתב דבגמ׳ פרק הישן משמע דשיתין נשמין מותר רק יותר משיתין אסור והביא בשם חס״ל שכתב דמדברי הזהר משמע דרק יותר משיתין אסור ותמה ע"ז דמבואר בזהר דעד שיתין חסר חד הוא רזא דחיים ומכאן ואילך רזא דמותא ע"ש [וכן בל"ח (פרק הרואה) כתב דבזהר מבואר דשיתין אסור וחולק עם הש״ס דילן] ולא עיין היטב בזוהר (דף ר״ו ע״א) שם הוא מימרא דהאי שאמר לר׳ יהודא ור׳ יוסי ושם (ע״ב) מבוא׳ שספרו דברים אלה לר׳ אלעזר אמר ודאי הכין הוא אבל אינון שיתין נשמין אינון דחיי ומכאן ואילך, אינון שיתין נשמין אחרנין כולהו מסטרא דמותא ע"כ ר״ל דלא כהאי שאמר דרק שיתין חסר חד הוא רזא דחיים ואיהו ס״ל דשיתין בשלמות חשבינן וכ"כ במקדש מלך והן הן דברי החס״ל. ושיעור שיתין נשמין כתבו הרבה מן האחרונים שהם שש שעות והנה בסוכה (דף כ"ז) אביי הוה ניים כמעייל מפומבדיתא לבי כובי קרי עליו רב יוסף עד מתי עצל תשכב ופרש״י מפרש במקום אחר שהם שיתא פרסא ואם כן ידעינין מכאן דשיתא פרסי הוה יותר משיתין נשמין ועדיין לא ידענו שיעור הפחות ונראה דיצא להם דבר זה ממ"ש ברכות (דף ג׳ ע"ב ד׳ ע"א) שדוד הי' ישן עד חצות שהם שש שעות וכיון דשינתא דדוד שיתין נשמין מבואר דשיתין נשמין הם שש שעות אמנם לתי׳ רב אשי (שם ג') דעד חצות הי׳ עוסק בתורה לא מוכח מידי רק לתי׳ ר׳ זירא דעד חצות הי׳ מתנמנם כסוס שפיר מוכח אך רש״י פי' שם עוסק בתורה כשהוא מתנמנם כסוס הזה שאינו מתנמנם לעולם אלא נרדם ונעור תמיד וא״כ לא מוכח מידי די"ל דבכל שיתין נשמין הי׳ נעור משנתו ואף ע"ג דר׳ זירא בעצמו אומר שם (דף ד) וכנור ל"ל לאתעורי משנתי׳ י"ל דהיינו אם הגיע חצות בתוך שיתין נשמין ובמד׳ איכה אי׳ בשעה שהי׳ דוד סועד סעודת מלכים הי׳ אוכל עד הערב וישן עד חצות ובשעה שהי׳ סועד סעודת עצמו הי׳ אוכל עד תשע שעות וישן עד אשמורה הראשונה וכ"ה בירושלמי (פ״ק דברכות) א"כ משמע שהי׳ ישן שש שעות ומ״ש עד תשע ר"ל ותשע בכלל אך לפמ״ש בדברי ר׳ זירא שהי׳ מתנמנם וניעור תמיד י״ל שבכל שיתין נשמין העיר משנתו וחזר לישן וכן עשה עד חצות שעמד על רגליו ולא חזר לישן וראיתי בזהר (שם דף ר"ו ע"ב) א"ל ר׳ יהודא לר׳ יוסי הא תנינן דדוד מלכא הוה מתנמנם כסוס ושנתי׳ זעיר איך הוה קם בפלגית לליא האי שעורא זעיר הוא ולא הוה קם אפי׳ בתלתות ליליא עכ"ל מבואר ששיתין נשמי הם פחות מד׳ שעות שהוא שליש הלילה ומש"ש אח״כ דשיתין נשמי חשבינין עד חצות הוא ענין אחר שבא לחלק שדוד לא היה ישן כשינת הסוס שהוא שיעור מועט מאד ושיתין נשמין מרמז על שיתין נשמין עלאין שהוא ו״ק דזעיר נגד ו' שעות ראשונות של ליל׳ וא״כ שיתין נשמין של שינת הסוס לכ"ע שיעור מועט הוא ומ״ש רש״י בסוכה שם דמפומבדיתא לבי כובי שיתא פרסא בכתובות (דף קיא) וגיטין (דף ד) וקידושין (דף ע׳ ע״ב) משמע דכובי הי' סמוך לפומבדיתא וכ"כ רש"י עצמו בקדושין שם וצ״ל דתרי כובי הוה וכן מצאתי בנוב"י (ס׳ כ׳) וא"כ י״ל דבסוכה מיירי בכובי הסמוך ועי׳ בזהר ורמ״ז שם משמע דיש חילוק בזה בין קודם חצות לאחר חצות ומשמע דעיקר הקפידא דיקום בחצות וששה שעות ראשונות של לילה נקרא שיתין חסר חד ואיהו רזא דחיים אם התעורר בחצות ואפי' ישן אחר זה אין בכך כלום וכן הביא השלמי צבור בשם המקובל מהר"ש מזרחי שערבי והמקדש מלך דאחר חצות נקשר במותא אבל מזוהר בראשית (ג') במדבר (קיח) נראה דרק בתחלת הלילה שורה המות אמנם מהר״ם דלוזנא כתב להיפוך דלדעת הזהר ר"ר שורה אפי' בישן ביום וכ״כ ברכ״י בשם מהר״ש אזולאי בס׳ אור החמה בשם מהרח״ו וצ״ע בכ"ז: ובקונטריס אחרון שבסוף ספר מח״ב וז"ל שמעתי מת״ח ירא ה׳ מערי מערב שהי׳ בא זמן רב בדרך ודקדק כמה פעמים בשינת הסוס והי׳ מונה נ״ט נשמי ומתעורר הסוס והם יותר מחצי שעה וראיתי למהרמ״ע מפאנו כ׳ דשיעור נשמי א׳ מתתרף בשעה וצ"ע דלפ״ז הם רק ג׳ מנוטין ושליש וזה א״א [וכפי מ״ש הב"י (בס׳ מ״ד) דלכן השמיטו ר׳ יונה והרא״ש מ״ש בסוכה (כ״ו) כמה שיעור שינת עראי ק׳ אמה דס״ל כר"נ דאמר הנכנס לישן ביום רצה מניח (דשית) [דשינת] היום מקרי שינת עראי אף יותר ממאה אמה ומבואר דס"ל דשיתן נשמי הם יותר ממאה אמה דהא אמר שם דשינת היום הם ס׳ נשמי (וכבר העיר עליו בט״ז שם דילמא אידי ואידי חד שעורא הוא) אולם לפי׳ רש"י שם דלזה רצה מניח דאין דרך לישן ביום משמע דשיעור ס׳ נשמי הם מאה אמה שזה שיעור שינת היום ועכ״פ מוכח דאינו יותר מזה ועי׳ מ״ש שם].
סעיף כב
ס"ק יא
ויברך על נקיות ידים. הק׳ המג״א דהא לקמן (ס׳ קנ״ט) פסק דהטובל ידיו מברך ג״כ ענט״י וצריך לבאר קו׳ זו דהא בתשובת הרשב"א (ס' ק״ץ) כ׳ שאין לברך ענט״י בעשה צרכיו ועומד להתפלל דהיכן צונו ולפחות יספיק נקיון עפר או צרורות וע״כ אנו מקובלים מרבותינו ז"ל דבהטביל ידיו יברך ענט״י דע"י שצונו על הנטילה הוא טובל ידיו ויש בכלל מאתים מנה ולפיכך אפילו נטל ידיו בכלי ואפי׳ אתה מחייבו לברך אינו מברך רק על נקיות ידים ואפי' לברך איני רואה דהיכן נצטונו על הרחיצה עכ״ל ולפ״ז ע״כ אין קושי׳ המג"א שיברך על נט״י דהא לא שייך לומר ע״ז שע״י חיוב הנטילה הוא מנקה ידיו בעפר שהוא גרוע מנטילה (ועי' תשובת רשב״א סי׳ תשנ"ד) אך הקו' הוא דלא יברך כלל ובאמת הרשב"א בתורת הבית (שער ו') החזיק בידי הראב״ד לברך על מים אחרונים על רחיצת ידים אלמא שיכול לברך ברכה כזו עיי״ש ובמשמרת הבית [וכ"כ בתשו' סי' תק"ז] אך י״ל דזה דוקא שם דחייב עכ"פ ברחיצה אבל כאן הא דעת הרשב"א דבמנחה וערבית אין לברך על הנטילה שלפני תפלה כ"נ כוונת המג"א ונראה דשאני מנחה וערבית שאין שם חיוב נטילה בעצם רק רחיצה אם ידיו מטונפו' לסלק מעליו מה שאסור לו להתפלל בידי' מטונפות אבל בשחר שתמיד ידיו מטונפות שפיר תקנו חיוב נטילה ובשאין לו מים די בנקיון וגם הנקיון מן התקנה והמצוה ויכול לומר וצונו כמו במים אחרונים להראב״ד (ובזה א״צ למ״ש (בסק״א) ולכן לדינא אין לזוז מפסק הש״ע.
סעיף כג
ס"ק יב
לא תקנו נט״י אלא לק״ש ולתפלה. כ"כ הרא״ש והרשב״א בתשובה דמסדר הגמ׳ פ׳ הרואה משמע שיכול לברך ברכת השחר קודם שנטל ידיו וראיתי להר״ן (פרק ע״פ) עמ״ש נטל ידיו בטיבול ראשון צריך לחזור ליטול ידיו בטיבול שני ומפרש משום דכיון דבעי למימר אגדתא והלילא אסחי׳ לדעתי׳ ונגע הקשה הר"ן הא כי נגע לברכה נמי פסול דאמרינין (פרק ב' נזירין) מאי לחוך בבגדו בתפלה א״ל אסור ולית הלכתא כוותיה ומותר משמע דבידו אסור ותירץ דמ״ש אסחי׳ לדעתו ונגע אין הכוונה שבודאי נגע אך הכוונה שהיה לו הסח הדעת גרידא דלתפלה כשר ולאכילה פסול עכ"ד מבואר דעת הר"ן דס״ל שאין שום חילוק במציאות בין ברכה לתפלה דאל"כ מאי מקשה מפרק ב׳ נזירים דהא שם מיירי מתפלה ולזה כי נגע פסול ומאי ראיה מתפלה אברכה אמנם לדעת הרא״ש שהביא הטור לקמן (סי' צ״ב) שסובר דלתפלה אפי׳ ידים של הסח הדעת פסולים ולברכה אפי' ידים עסקניות כשרים כמ״ש (בפ׳ הרואה) ל״ק קו׳ הר״ן כלל ולכאורה ק׳ על הר״ן דלמא החשש הוא משום ודאי נגע ואע״ג דבודאי נגע גם לברכה פסולים מ״מ נהי דלדעתו ברכה ותפלה שוים הא כתב (בפרק כל הבשר) דא״צ כלי לנטילת שחרית אפי׳ לתפלה וכ"ש דלברכה אין צריך כלי וא״כ עדיין יש חשש פן יגע ויטול ידיו בלא כלי ולאכילה צריך כלי ולזה צריך נטילה שנית ונראה דסברת הר"ן הוא דחיישינן שמא נגע ולא אדעתיה ושפיר הקשה אמנם כיון דס"ל להר״ן דידים של הסח הדעת כשרים בין לברכה בין לתפלה ע"כ מה שתקנו נטילת שחרית צ״ל דס״ל דודאי נגע במקום הטנופת דא״ל דס״ל דנטילת שחרית ככהן כטעם הרשב"א דהא ס״ל דלא בעי כלי וא"כ קשה לדידי' איך יברך הברכות קודם נטילה הא לדידיה כל שלתפלה פסול לברכה נמי פסול וצ״ל דס״ל דסדר הברכות לאו דוקא.