ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
חלק א · סימן ג
סעיף א
ס"ק א
יאמר התכבדו מכובדים. האבודרהם כתב בשם חדושי רב"ש, שא"ל זה אלא ירא שמים וחסיד, וכתב הב״י שמפני כך נתבטל מלאומרו בדור הזה, שאין אנו מחזיקים א״ע חשובים כ"כ שהמלאכים ילוו אותנו, ואני תמה ע״ז הא בתענית (דף י״א) חגיגה (דף ט"ו) מי מעיד בו שני מלאכים השומרים אותו מעידים בו משמע דקאי לכל אדם. ובד״א רבה (פרק י״ח) וזוטא (פ"א) קרא אדם מקרא נותנים לו מלאך אחד לשמרו, קרא תנ"ך נותנים לו שני מלאכים, קרא כל התורה הקב"ה משמרו בעצמו, ובתנחומא (פרשת ויצא ופרשת ויקהל) עשה אדם מצוה אחת נותנים לו מלאך אחד לשמרו עשה שני מצות נותנים לו ב׳ מלאכים, קיים כל התורה הקב"ה משמרו בעצמו, ובתענית (דף י״א) ובשבת (פרק כל כתבי) שני מלאכים המלוים אותו מניחין ידיהם על ראשו ועיי' לקמן (סי׳ ס"א) כתב המג״א בשם מטה משה, שגם ביחיד יאמר ואמרו אמן אל המלאכים המלוים אותו ואע״ג דבתוספתא (פ״ד דע״ג ופי״ח דשבת) איתא אם ראית צדיק שיוצא לדרך הקדים לו ג׳ ימים מפני שמלאכי שלום מלוים אותו י״ל מלאכי שלום הם מלאכים אחרים ועי׳ סנהדרין (דף ק״ג) כי מלאכיו יצוה לך ע״כ ברכתו אמו, ועי' בזהר (ריש פ׳ וישלח) ובמקור חיים כתב דודאי הוא שהמלאכים מלוים אותנו רק מתחזי כרמות רוחא, ולא ידעתי למה, בפרט שעושה כן לשמירה, ובספר הכוזרי כ׳ ואל יקל בעיניך מה שהחסיד אומר קודם הכנסו לביהכ"ס התכבדו מכובדים. אך ממ"ש בסוף דבריו שם, מבואר שלאו בדוקא נקיט חסיד. וכ"מ מלשון הגמ׳ דסתמא אמר הנכנס לבהכ"ס יאמר התכבדו, וכי אז היו מחזיקים א״ע לצדיקים גמורים, מי לנו גדול מרב ואמר (קדושין פ״א) מי ימר דכשרים אנא ואת, ובפרק הרואה (דף ס״א) כגון אנו בינונים, ע״כ נראה דיש לאמרו אפי' בזה"ז, בפרט שכן הסכים האר"י ז״ל.
סעיף ב
ס"ק ב
ולא ילכו. ועם קטן שאינו יודע לדבר נראה דמותר, דהא גבי תשמיש לקמן (ס' ר"מ) מותר, וכ"ש הכא דקיל משם, דהא בפרק כל היד (דף י"ג) דאביי היה מגרש הזבובים בשעת תשמיש ואף עפ״כ אומר ברכות (דף ס״ב) דאביי מרבא לי׳ אימי׳ אמרא למיעל בתריה לבהכ"ס, וכ"ש שמותר בקטן שאינו יודע לדבר. ודע שעמ"ש שם, דאביי מרבא ליה אימי׳ אמרא למיעל בתריה לבהכ״ס. קשה לי דהא בקדושין (דף פ״א) איתא, אביי מכללי׳ מכולה מבוהא, פרש"י כשהיה הולך בשדה לגרסא היה מונע הבהמות מכל השדה שלא יתיחד, ואיך נכנס הוא עצמו עם בהמה לבהכ"ס. ולמ"ש בש״ע אבה״ע (ס׳ כ"ד) גדולי החכמים היו נמנעים מלהתיחד עם הזכור ועם הבהמה, י״ל שזה היה בנעוריו שעדיין לא הי׳ בין גדולי החכמים, והיה ס״ל כרבנן דלא נחשדו ישראל על הרביעה, ואחר שנתגדל עשה כן ממידת חסידות אבל לפי׳ השני שכתב רש״י שם שהיה מונע הרועים, הרי דס״ל להחמיר בכל אדם, צ״ע, ועי׳ בתו׳ פרק לולב הגזול (דף ל"ו) דבהכ"ס הוה מקום יחוד:
סעיף ה
ס"ק ג
יכוין שיהיה פניו לצפון. יש לחקור בזה אם הוא מטעם שהשכינה במערב והדין שוה בכל המקומות, שלא יפנה אלא בצפון ודרום, או הוא משום כבוד ההיכל או כבוד א״י וממילא זה דוקא במדינת השוכנות למזרח א״י או למערבו אבל במדינות השוכנות לצפון א״י או לדרום, להם צפון ודרום אסור ומזרח ומערב מותר:
והנה בברכות (ס״א ע״ב) הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום ובגליל צפון ודרום אסור מזרח ומערב מותר, ר״י אומר לא אסרו אלא ברואה ר״ע אוסר בכ"מ ר״ע היינו ת״ק איכא בינייהו ח״ל. מבוא׳ שבזה מודה ר״ע לת״ק שהאיסור הוא משו׳ כבוד ההיכל רק דס"ל דגם בחו"ל יש לנהוג כבוד נגד מקום ההיכל דאם לר״ע הטעם משום כבוד השכינה א״כ גם בא"י איכ' בינייהו גליל דלר״ע גם שם אסור מזרח ומערב ומותר צפון ודרום. ובתר הכי אומר, רבה הוה שדיין לי׳ לבני מזרח ומערב, ופרש״י לבנים שיושב עליהם לפנות, הי׳ ראשן אחד למזרח והשני למערב והוא יושב ביניהם ונפנה צו״ד, ולא הי' רוצה לפנות בבבל מזרח ומערב משום דבבל למזרח של א״י עכ"ד הרי דבצפון א״י הי׳ נפנה מזרח ומערב. ובבכ"ש הק׳ על רש״י, ממ״ש (בבב"ת דף כ״ה) אתון דיתביתו בצפונה דא״י אדרימו, הרי שבבל הוא לצפון א״י. אך כבר כתבו התוס׳ בבכורות (דף נ"ה ע"ב ד״ה מטרא) דבבל לצפונית מזרחית של א״י ולהכי קרי לבני א״י מערבא, ואמר בפ' לא יחפור (דף כ"ה) אתון דיתביתו לצפונא דא"י אדרימו. וכ"כ הרד״ק (בירמיה ס״א) וכ"נ מתוס׳ קדושין (דף יב) ועי' בפ' עשרה יוחסין (דף ע״ט) וכיון שירושלים בדרומה של א״י, המתפלל לצד מערב אין פניו נגד ירושלים רק אם יצדד פניו לדרום (ועי׳ לקמן ס׳ צ״ד) ולפ״ז נראה שבבל עומד נגד מזרח א״י ומשוך עוד לצד צפון, ולזה שפיר עשה רבה שהחזיר פניו לצפון ודרום אף אם הי' עומד בקצה בבל שמכוון נגד א״י, משום שא״א שיצמצם ממש נגד מזרח, ואם יטה קצת לצד דרום יהי׳ פרועו נגד ירושלים, משא״כ כשיפנה צפון ודרום, גם אם יטה לצדדין מעט עכ"פ לא יהי' פרועו נגד ירושלים רק כשיהי׳ ההטי' לצד מזרח יותר מלצד דרום וכבר נשמר מלישב בין מזרח ומערב, והנה ממ״ש שם אמר בן עזאי פעם אחת נכנסתי אחר ר״ע לבהכ"ס ולמדתי שאין נפנים מזרח ומערב אלא צפון ודרום ולכאורה משמע שזה המעשה הי׳ קודם שהלך ר״ע אל זקני הנגב שהיה בארץ יהודא (כמ״ש בירושלמי דשביעית) כי כ"ד אלף תלמידים שהי' לר״ע כולם הי׳ בגליל שהוא בצפון א״י, כמ״ש ברבה (פ׳ ס״א) שהי׳ מעכו ועד אנטוכיא, ועכו בצפון (כמ״ש בריש גיטין) ואנטוכיא הוא חמת שהוא טברי' כמ״ש מגילה (ו') ומבואר (במשנה ב׳ פ"ט דשביעית) שהיה בגליל שהוא בצפון א״י הרי שכל הכ"ד אלף תלמידים הי' בגליל ואחר שמתו בא ר"ע אצל זקני הנגב ושנאה להם כמ״ש ביבמות (דף ס״ג ע"ב) ומי היו ר"מ ור"י ור"ש וכולי ולא מנה בן עזאי בתוכם, משמע דבן עזאי למד אצלו מעיקרא בגליל, וגם שבן עזאי הי׳ מצוי בשוקי טברי׳ כמ״ש בקדושין (כ) סוטה (מ״ה) עירובין (כ"ט) ובערכין (דף ל') וא"כ משמע שלדעת ר״ע אפי׳ בגליל יפנה צפון ודרום לא מזרח ומערב ומזה יהיה קצת סמך לתי׳ הב״ח שהטור סמך על אידך ברייתא ומ״מ יש לדחות, דהא דלא חשיב בן עזאי בין תלמידיו שבנגב. משום דאח״כ נתחכם ונעשה חבירו כמ״ש הרשב"ם בבב"ת (דף קל״ח) וכבר פי׳ רש"י (שם) וז״ל וביהודה הוה.
ובט״ז (סק״ג) כתב להכריח דמה שאוסר ר״ע בח"ל דוקא בין מזרח למערב אסור בכל המדינות מפני שהשכינה במערב דאם נאמר דהאיסור הוא משום נגד ירושלים וההיכל, קשה למה ביהודא גם צדדים אסורים מזרח ומערב, ולמה לא נאסרו צדדי צפון ודרום משום שיש ג״כ מיעוט נגד ירושלים כמו שפי׳ רש"י, וע"כ דשאני צדדי מזרח ומערב דהרוב הוא נגד ירושלים, וא"כ למה יאסר בח"ל הלא אין הרוב נגד ירושלים ע״כ משום דהשכינה במערב, עכ"ד, ולא הבינותי דבריו כלל, הלא (בפרק הספינה) אומר דירושלים הוא ג׳ פרסה על ג׳ פרסה, וארץ יהודה הי׳ מחזיק ברוחב כל ארץ ים המלח לצד המזרח, וגם שבכלל ארץ יהודא יכנס גם גבול בנימין, ומשם והלאה לצד צפון הוא ארץ גליל (כמ"ש יהודה יעמוד על גבולו מנגב) ומקום זה הי׳ שפועו של סולם, (עי׳ רש״י ויצא) ויהי׳ הרבה מששים פרסאות ואיך כתב דהרוב הוא נגד ירושלים, וע״כ צ״ל דאף שלא הי׳ נגד ירושלים רק ג׳ פרסאות ולא יותר מ״מ אסור נגד המזרח, משום דא״א לצמצם וכיון שיטה מעט באלכסון יהי׳ פרועו נגד ירושלים, משא״כ כשיפנה צפון ודרום אף שיש באותו צד נגד ירושלים ג"כ, אין אנו חוששין שיטה למזרח או למערב ויהי׳ נגד ירושלים משום דכיון דצדדי צד מזרח ומערב קרובים יותר לירושלים מצדדי צד צפון ודרום, ממילא לא יהי׳ נגד ירושלים רק כשיטה יותר לצד מזרח, וכבר נאסר לו מזרח ומערב, והשתא גם בח״ל כן הוא דבמדינה השוכנת למזרח ירושלים, אף שהוא שלא כנגד ירושלים חיישינן להטיה משא״כ כשיפנה צו"ד לא משכחת שיטה נגד ירושלים רק אם ירבה הטייתו לצד מערב וכבר נאסר לו כנ"ל.
והנה הטור והרמב"ם (פ״ז מה׳ בהב"ח) כתבו סתם שאסור לפנות בין מזרח ומערב ולא חלקו בין המדינות ביחוד ק׳ על הרמב"ם שלא הזכיר דין גליל, שמבואר בגמ׳. ולכאורה עלה במחשבה לפני, לישב דעת הרמב"ם עפ"י סברת הט"ז לענין גליל, והוא כי יש ב׳ קדושות, א׳ קדושת ההיכל ועיקר הקדושה הוא צד מערבו או המזרח שכנגד המערב, כמ״ש הרמב"ם, וגם מ״ש בבב"ת (דף כ"ה) דהשכינה במערב, הוא לדעת הרמב"ם משום מערב ההיכל, כמ״ש בהדיא (בפי׳ המשניות שם), אבל צד צפונו או דרומו של ההיכל אין בו קדושה כלל (וכ"כ במהרש״א בברכות שם), והב', קדושת א"י כמ"ש הט״ז לזה ביהודה שהיה מגביל נגד מערב ההיכל נאסר צד מזרחו ומערבו, והותר צפון ודרום אף שהוא נגד א״י דקדושת ההיכל גדול יותר. אבל בגליל שאין מגביל לשם מזרח או מערב ההיכל נאסר צפון ודרום משום קדושת א״י והשתא שפיר עשה הרמב"ם שלא הזכיר דין גליל, כי הולך הוא לשטתו שפסק (בפ״א מהל׳ תרומות) שקדושת הארץ בטלה בזה"ז (ובפ״ו מהל׳ בהב"ח) פסק דקדושת ההיכל לא בטלה (כמ״ש בסוף זבחים ובסוף פ"ק דמגילה ושבועות (דף ט"ו) ותוס׳ יבמות (דף פ״ג)ובכ"מ לזה לא הזכיר רק איסור מזרח ומערב שהוא משום ההיכל אבל איסור צפון ודרום שהוא משום קדושת א״י אין שייך בזה"ז, וגם דברי הסמ"ג שסובר בדינים אלו כדעת הרמב"ס יעלו ג״כ בשטה זו. אבל לדעת הראב״ד שחולק עליו בשני הדינים, וסובר (בה' תרומות) שקדושת הארץ לא בטלה וכ"נ מדברי הטור ביור״ד (סי׳ של״א) ובהל׳ בהב"ח (שם) סובר שקדושת ההיכל בטלה בזה״ז, ממילא הדר דינא דבגליל צפון ודרום אסור ומוכרח לומר כמ״ש הד"מ שמפני שמדינות אלו הם במערב א״י לפיכך לא חלק כמו שלא חלק לענין תפלה לקמן (סי׳ ק"ן). וראיתי ברבינו יונה כתב וז״ל בגליל צפון ודרום אסור מפני שהגליל עומד לצפונה של א״י וכשיפנה צפון ודרום נמצא פורע למזרחה של א״י, ודברים אלה מבהילים עין הקורא, ורציתי לפרש עפמ״ש הב"י לפרש דעת הרמב"ם שהסכים עם כל הפוסקים, עפ"י הגירסא שמצא כתוב למערבו ר"ל של בהמ״ק ועיקר האיסור משום מזרח ומערב של ההיכל, וממנו אנו מושכים קו עד סוף העולם למזרח ולמערב וקו זה דינו כהיכל ממש קו המערבי כמערב ההיכל והמזרחי כמזרחי, ואסור גליל צפון ודרום וכן אסור בכל שטח העולם צפון ודרום שהוא נגד קו המערבי, וזה ג״כ דעת הרי"ו ומ״ש פורע למזרחה היינו נגד קו המזרחי, אך זה דוחק גדול שנאמר שבכל העולם צפון ודרום אסור זולת ג׳ פרסאות הנאחז בתוך הקו, ונראה פי׳ דברי הר״י עפ"י הסברה שכתבתי למעלה דהאיסור בגליל משום שיטה עצמו לצד מזרח, כי רוב גליל אינו נגד ירושלים, ותפס צד המזרח עפמ״ש רש״י בישעיה (ס׳ כ"ד) דירושלים בקצה א״י לצד מזרח, העולה מהנ"ל דאפי׳ אם יהיה דעת הרמב"ם בהחלט דהאיסור הוא משום השכינה, וכמו שיבואר עוד בס״ק שאח״ז, מ״מ הנה דעת רש״י והריף והרא״ש והרבינו יונה, לפי מה שפרשתי דבריו, דהאיסור הוא משום כבוד המקדש ויש חילוק בין המדינות וכן באר בש״ג בשם ר׳ ישעיה אחרון, וכ"נ דעת הר״א ממיץ בספר יראים (מצוה שנ"ד) וז״ל יפנה צו״ד ולא מזרח ומערב פי׳ לצד בבל (ט"ס וצ״ל היכל) ומוסב למ״ש שם תחלה לפסוק דלא אסור אלא ברואה כרב ור״י ור׳ יהודא דס"ל דפליגי על ר"ע. ואם יפרש דר״ע לא משום כבוד המקדש אוסר לא מוכח כלל דפליגי, וכן יש להוכיח מהסמ"ג בראש דבריו עי"ש, וכ״כ בס׳ ה״ב וא"ר בשם הנ״ל וכן עיקר:
סעיף ו
ס"ק ד
לישן מזרח ומערב. בדין זה יש שני פרושים, המפ' פי׳ במ״ש ברכות (ה׳ ע״ב) כל הנותן מטתו בין צל״ד, היינו אורך המטה בין צל״ד, ובזהר פי׳ שיהי׳ רוחב המטה בין צל״ד, וכבר חקרו האחרונים למצוא פשר דבר איך נפסוק היום להלכה. והנה הרמב"ם (פ"ו מה׳ בהב"ח) כתב, ואסור לאדם לעולם שיפנה או שישן בין מזרח למערב מבואר מדבריו דאפי׳ לישן לבדו אסור כמ״ש הב"י, וזה מוכרח שטעם איסור שינה הוא משום כבוד השכינה לא משום המקדש כמ"ש רש״י בהדיא והוא מוכרח מדאמר כל הנותן מטתו בין צפון לדרום, ולא באר שזה דוקא במדינות השוכנת במערב א״י וא"ל דהאי תנא הי׳ דר ביהודא, דהא קרא קא דריש ומוכרח דהאיסור הוא משום דשכינה במערב. והשתא יש לי קושיא עצומה על דעת הרמב״ם, ממשנה מפורשת (פ״ק דתמיד מ״א (ארצות החיים זולצבאך: מ״ה)) בית המוקד כפה ובית גדול היה, מוקף רובדין של אבן, וזקני בית אב ישינים שם, ומבואר (במס׳ מדות פ״א [ארצות החיים זולצבאך: מ"ה]) דבית המוקד הי׳ בצפון העזרה והי׳ חציו בקדש וחציו בחול ובחציו של חול היו ישנים וא"כ נהי שנסבול דוחק לפרש לדעת הרמב"ם דלשון מוקף לאו דוקא ובחצי כותל המזרחי והמערבי לא היו רובדין, עכ"פ דצד הצפוני הי׳ מוקף רובדין, וכיון שהיו ישנים בתוך כניסת החומה הצפונית, ממילא היו ישנים ראשם ומרגלותיהם זה למזרח וזה למערב, דא״ל שהיו ישנים בתוך כניסת החומה, דהא בגמ׳ שם יליף לה מדכתיב אבני עשר אמות ואבני שמונה אמות, ממילא לא היה כניסת החומה רק רוחב שתי אמות וכבר כ' התוס' בעירובין דאדם בינוני עם ראשו והפשטת איבריו הוא ד' אמות, ומוכרח שהרמב"ם מפרש כדעת הזוהר: אמנם למה שבארתי למעלה שגם לדעת הרמב"ם איסור בית הכסא הוא משום כבוד המקדש, וכיון שכלל איסור בהכ"ס ושינה ביחד י״ל דס״ל דגם איסור שינה הוא משום כבוד המקדש, והא דכתיב בקרא וצפונך תמלא בטנם ולא חלק בין המדינות: יתישב עפמ״ש המהרש״א במס׳ ערכין (דף יוד ע״ב) דקודם שניתנה א״י לישראל לא היה שום חשיבות לא״י על שאר ארצות, וכן קודם שנבנה המקדש לא הי׳ שום חשיבות לצד של בהמ״ק ובזה נל״פ מ"ש בפרק מצות חליצה (דף ק״ה) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה נגד בהמ״ק, שנא׳ והיו עיני ולבי שם כל הימים, והוא מחוסר ביאור דאיך מוכח מפסוק זה שצריך להתפלל נגד המקדש, ולפ״ז מובן כי אם נאמר שבזמן החורבן אין קדושה במקום בהמ״ק ממילא אין חיוב להתפלל נגד המקדש, לזה מביא ראיה מפסוק והיו עיני ולבי שם כל הימים שמפסוק זה הוכיח בברכות (דף ס״ב) דהרוקק בהר הבית בזה״ז כאילו רוקק בבבת עינו, שנא׳ והיו עיני וכו׳ וממילא צריך להתפלל נגד המקדש, ולפ״ז נימא דקרא וצפונך תמלא בטנם דוד אמרו ובימי דוד עדיין לא נבנה המקד׳ ולא היה שום חשיבות לצד של בהמ"ק לזה לא אסור רק נגד מערב משום דהשכינה במערב: ולפ״ז שפיר היו זקני בית אב ישנים תוך כניסת החומה הצפונית אפי׳ לפרש״י. אך בל״ז דוחק לומר שלא היו הרובדין בכל הג׳ רוחות דלשון מוקף משמע שהיה הרובדין מכל צד, וא״כ לכל הפרושים קשה על הרמב"ם. וע״כ נראה דאיסור שינה להרמב"ם, הוא משום דסתם הישן ישן ערום וכששוכב על צידו (דהא אסור לשכב פרקדן) יהיה פרועו שלפניו או שלאחריו למזרח או למערב, וע״כ כלל איסור שינה ובהכ"ס ביחד דשניהם טעם אחד להם, אבל זקני בית אב שהיו ישנים בבגדיהם, לא שייך איסור זה. וממילא מוכרח שהרמב״ם הי׳ מפרש כדעת הזוהר דבישן ראשו ומרגלותיו זה למזרח וזה למערב לא שייך טעם זה מעתה אחר שבש״ס סתם הדברים, ונוכל לפרש בו כדעת הזוהר וגם דעת הרמב״ם מורה כן יש לפסוק כדעת הזוהר, ועי׳ בשו״ת דברי יוסף (ס״ב) לענין נוסח אל חי הביא דברי ספר מצרף לחכמה שכתב בשם שלשלת הקבלה שכל דבר שחיבר זה לא יחלוק בהדיא על הגמ׳ אע"ג שהפוסקים נחלקו בדבר והוא מפרש דברי הגמ׳ אזלינן בתריה עיי״ש, וכן מתבאר מתוך דברי הרדב״ז במקומם, ע״ש (ס׳ מ״ט ופ') וכ״כ היוחסין והר״י הלוי ואף שבכנה״ג העתיק דהיכא שהפוסקים נחלקו אין הלכה כמותו, ברדב"ז גופי׳ מבואר להיפך, ועי׳ לקמן (ס׳ ס״ו ס׳ קמ"א ס׳ קפ״ב ס׳ רצ"א) [ועי׳ בשו"ת ח״צ (ס׳ ל"ו)] ממילא גם בנידון דידן העיקר כדעת הזהר, בפרט שבלקוטי פרדס המיוחס לרש״י כתב שיהיה ראשו למזרח ומרגלותיו למערב, ועי׳ בשאילות יעבץ (ס׳ מ"ו) הוכיח מזה דרש״י חזר בו, וכן הכריע בשו"ת שב יעקב ובשו״ת מנחם עזריה מפאנו:
והט"ז האריך בזה, דלמה דפסקינן דבבהכ"ס שיש בו מחיצות לא חיישינן לפרוע ממילא ה״ה לענין שינה אין לחוש לדידן, והרמב"ם לשטתו עיי"ש, אך בתר״י כתבו טעם אחר מפני שצפון מורה על העושר ודרום מורה על החכמה וע"י שנותן מטתו בין צפון לדרום יזכור להתפלל אל ה׳ בעד בניו אשר יוליד לזכותם בשני המתנות האלה עד״ש (במשנה דעדיות) האב זכאי לבנו בחכמה וכולי וגם במעדני יו״ט כתב כענין הזה בדרך אחר, וממילא גם ביש בו מחיצות שייך טעם הנ"ל, וקצת ראיה לפרושם מבב״ת (דף כ״ה) א"ר יצחק הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין וריב״ל אמר לעולם ידרים, ומקשה והאמר ריב״ל שכינה במערב ומדלא מקשה כן לר׳ יצחק מוכח דלא שמיע לי׳ לר׳ יצחק בשום מקום שיאמר דשכינה במערב, וי"ל שס״ל כמ"ד שכינה בכ״מ:
ולפירש רש״י ותוס׳ במ״ש ר׳ יצחק כל הנותן מטתו בין צל"ד הוין לו בנים זכרים הוא משום דהשכינה במערב הי"ל להק׳ גם לר׳ יצחק, (ובשלמא לגי׳ רב אלפס דא׳ ר׳ חמא ב״ח ואיתימא ר' יצחק ניחא די״ל דהיה מסופק דלמא הוא ר׳ חמא בר חנינא ואזיל בשטת ר׳ חנינא אביו דס"ל שכינה במערב כמ״ש התוס׳ בבב״ת שם (ד״ה לכל) אבל לגירסתינו קשה ומזה ראי׳ לפירש תר"י ור׳ יצחק לשטתו דלא סבירא ליה לעולם ידרים רק סבירא ליה דעושר תלוי בצפון ועל זה אמר קרא וצפונך ולא תפס דרום משום סיפא דקרא והניחו יתרם, ועי׳ במ״ל (סקנ"א) שגם לשטת רש״י אין מועיל מחיצות עיי״ש:
סעיף ז
ס"ק ד
המטיל מים. כ"כ הרמב"ם לפי גי׳ הכ"מ, ויש לתמוה אחר שלהרמב"ם מטיל מים הוא רק כקלות ראש ובקלות ראש פסק (בפ"ז מה׳ בהב"ח ה״ח) בזמן שהיה המקדש בנוי אסור לאדם שיקל ראשו מהצופים שהוא חוץ לירושלים ולפנים, והוא שיהיה רואה המקדש ולא יהיה דבר מפסיק בינו לבין המקדש, הרי דרק בבנינו אסור ובחורבנו מותר ולמה אוסר מטיל מים גם בחורבנו, [עי' שם היטב ודלא כב"ח] גם גוף דברי הרמב"ם תמוהים דהא הוא בעצמו פסק (פ״ו מה' בהב"ח) שקדושת ההיכל לא בטלה, וא״כ מה לי בנינו או חורבנו, ועוד דשם (פ"ז ה״ז) פסק כשהמקדש חרב לא יקל ראשו נגד שער המזרח שהוא מכוון נגד בית קה"ק, והדברים סתומים, דלמה בבנינו אסור קלות ראש מן הצופים ולפנים, ובחורבנו אין אסור רק נגד שער המזרח, וגם הוא נגד הגמ', שעמ״ש במשנה (ברכות דף נ"ד) לא יקל אדם את ראשו נגד שער המזרח, אומר (בדף ס"א ע"ב) א׳ ר׳ יוחנן לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים ובשאין גדר ובזמן שהשכינה שורה, הרי דזה גופא מ"ש במשנה נגד שער המזרח פירשו ר"י שהוא מן הצופים ומשמע שמן הצופים ונגד שער המזרח ענין אחד הוא, ואינו אסור אלא בזמן שהשכינה שורה והנראה בזה, דהיה קשה לי' להרמב"ם על ר׳ יוחנן שאומר דאין אסור רק בזמן שהשכינה שורה, והא הוא בעצמו ס"ל בזבחים (דף ק"ז) דקדושת ביהמ״ק לא בטלה בזה״ז, וכן קשה על רבי יהודא שאומר בברייתא שניה דבזמן שאין בהמ״ק קיים מותר, והא הוא בעצמו אומר במגילה (דף כ"ח) והשמותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהם שוממין שמזה בעצמו הוכיח הרמב"ם (פ״ו מה׳ בהב"ח) שקדושת הבית לא בטלה, וא״כ איך חלקו בין זמן אשר השכינה שורה ובין זה"ז והלא לא זזה שכינה מכותל מערבי, גם גוף דברי הגמ׳ תמוה דהא אא״ל דצופים ושער המזרח הוא דבר אחד (עי׳ במ"ל סקנ"ג) ואיך אמר רב ור״י עמ"ש במשנה לא יקל אדם את ראשו נגד שער המזרח, לא אמרו אלא מן הצופים, וא״ל שבאו לחלוק על המשנה, דהא ר״י ס״ל בכ"מ הלכה כסתם ולכן פי' דברי הגמ׳ באופן זה, כי ידוע דהר הבית היה כולו מוקף אצטבאות ומקורה ע״ג אצטבאות, ועי׳ תוי״ט (פ"ג דתענית מ״ח, ובפ"ב דמידות מ"א) וגמ׳ דפרק לולב וערבה (דף מ״ה) תראה שכן הוא) והנה למה שנראה מדברי הרמב"ם (פ״יט מ"ה פסולי המוקדשים) דצופים הוא מקום מיוחד שהיה יכול לראות משם הר הבית (עי׳ במ"ל סקנ״ג) ולדעת הלבוש היה במזרח המקדש, וכ"נ ממ״ש הרמב"ם אלא לצפון או לדרום, ממילא בשאר מקומות לא היו יכולים לראות בהמ״ק מפני אצטבאות המקיפים ומפסיקים בין עין הרואה, לבד נגד הצופים היה מקום גלוי שלא היו שם אצטבאות ומשם היה יכול לראות בהמ״ק וזה דוקא בזמן שהיה המקדש בנוי, אבל בחורבנו שלא נשאר מן המקדש רק כותל מערבית, וכותל הזאת אין נראה במקום הצופים רק נגד שער המזרח שהיה מכוין נגד בית קה״ק משם היה יכול לראות גם בחורבנו כותל המערבי, וז"פ הגמ׳ שעמ״ש במשנה שקלות ראש אסור נגד שער המזרח, מפרש ר"י שבאמת גם מן הצופים אסור, ומה שאין אוסר במשנה רק נגד שער המזרח הוא מפני שאין האיסור רק ברואה ובשאין גדר ובזמן הבנין שאז היה רואה גם מן הצופים, ומתניתין מיירי מזמן החורבן שאין רואה מן הצופים לזה לא אמר רק נגד שער המזרח שמשם רואה גם בזמן החורבן, וע״כ חלק גם הרמב"ם שבבנינו אסור מן הצופים כי משם רואה קצה בהמ״ק, ובחורבנו לא אסר רק נגד שער המזרח כיון שאין רואה מן הצופים מאומה וזה דוקא לענין קלות ראש שתלוי ברואה את המקדש. אבל לענין מטיל מים שאין תלוי ברואה רק בקירוב מקום הוסיף לאסור מן הצופים לגי׳ הכ"מ ולגי׳ הב"י יהיה דין מטיל מים כקלות ראש ואין אסור להרמב"ם רק נגד שער המזרח:
סעיף ח
ס"ק ה
כשנפנה בשדה. בברכות (דף ס״ב) אמר עולא אחורי הגדר נפנה מיד ובבקעה כ״ז שאין חברו שומע עטושו איסי בר נתן מתני הכי, אחורי הגדר כ"ז שמתעטש ואין חברו שומע ובבקעה כ״ז שאין חברו רואהו, מיתביה יוצאים מפתח בית הבד ונפנים אחורי הגדר בטהרות הקלו, ת"ש כמה ירחקו ויהיו טהורים כדי שיהיה רואהו שאני אוכלי טהרות דהקילו בהו רבנן רב אשי אמר מאי כ"ז שאין חבירו רואהו. שאין רואה פרועו אבל לדידיה חזי ליה, ע"כ, ופסקו הרי״ף והרא"ש והטור, בבקעה כאיסי בר נתן, משום דרב אשי עבד כוותיה, ובאחורי הגדר פסקו כעולא דהוא מארי דתלמודא טפי ורב אשי לא תי׳ אליבי׳ רק הקושיא השניה, והרמב"ם פסק הכל כאיסי בר נתן, [וכן בס׳ א״ח סוף ה׳ ברכות], והנה בפתח העיון דעת הרמב״ם יותר מכרעת, כי לכאורה דברי הגמ' תמוהים, דהא הא דנפנים אחורי הגדר משנה היא בטהרות ותרווייהו גבי אהדדי איתנהו. יוצאים חוץ לפתח בית הבד ונפנים לאחורי הגדר, עד כמה ירחקו ויהיו טהורים עד כדי שיהיה רואהו, וכתב הרמב"ם (פי"ג מהל׳ מטמאי משכב ומושב) יצאו חוץ לפתח בית הבד ונפנו אחורי הגדר וחזרו טהורים עד כדי שלא יסתרו מעיניו, וכ"כ בפי׳ המשניות וכ״כ שם בפי׳ המיוחס להרא״ש, וא״כ אדרבא מכאן סייעתא לאיסי בר נתן דגם כשנפנים אחורי הגדר מתרחקים עד כדי שלא ישמע החבר קול עיטוש שלהם ואעפ"כ הוא רואה אותן דהא מ״ש עד כמה ירחקו קאי על נפנים אחורי הגדר ומוכרח לומר דבהא פליגי, דעולא סובר שדי בחדא למעליותא דבאחורי הגדר מותר מיד כיון שאין רואה אותו דהגדר מפסיק, לזה אע״פ ששומע קול עיטוש שלו שרי, ובבקעה שרואה אותו צריך שלא ישמע עטושו, ואיסי בר נתן מצריך תרתי לטבותא שלא יראהו וגם לא ישמע עטושו, ואחורי הגדר שאינו רואהו צריך שלא ישמע עטושו ג"כ, ובבקעה צריך להרחיק עד שלא יראהו והוא שיעור גדול מלא ישמע עטושו, ולפ"ז אם היה אחורי הגדר באופן שחברו רואהו אסור אע״פ שאינו שומע עטושו לאיסי בר נתן, ושפיר מקשה לאיסי בר נתן דכיון דבמשנה מצריך שיראהו ממילא אין מועיל הגדר ואסור לדידיה, ולפ"ז ניחא מאד מה שרב אשי תי׳ הקושי׳ השניה והרי דלא ניחא ליה בתי׳ שבטהרות הקלו וא״כ לדידיה קשה עדיין קושיא הראשונה אך דמעתה יתפרש שפיר כפי' הפשוט הכל באחורי הגדר ומתרחק באמת עד שאין חבירו שומע עטושו וגם הגדר מועיל שלא יראה פרועו ואעפ״כ רואהו. ולפ"ז ממילא רב אשי דס"ל כאיסי דצריך שלא יראה פרועו משמע דלגמרי ס״ל כוותיה וכדעת הרמב"ם וגם אין ראיה מדלא מתרץ קושיא הראשונה דקושיא הראשונה ממילא מתורצת כיון דהכל מיירי באחורי הגדר. והנה בפ' עשרה יוחסין אר"י א״ר לא שנו אלא בעיר אבל בשדה עד שיהיו ג׳ שמא יצטרך אחד לנקביו, והוא תמוה דהא א"צ להתרחק רק עד שלא יראה פרועו אבל לדידיה חזי ליה. והרי״ף השמיט מימרא זו, והב"י באבה"ע (סי' כ"ב) תמה עליו, וי"ל משום דרב ע״כ סבר כאיסי בר נתן ומפרש שלא יהיה רואהו ואנן קי״ל כתי׳ רב אשי וכפסק הש"ע. ודע כי מכאן ק״ל עמ״ש הרמב"ם (בפ"ה מהל׳ כלי המקדש ה"ב) כ"ג אין רואין אותו ערום ולא כשהוא בביהכ"ס וק׳ הא לדעת הרמב"ם בכל אדם צריך להתרחק עד שלא יהיה רואהו ולמ״ש כן הוא גם באחורי הגדר לאיסי בר נתן. וראיתי בתוספתא דסנהדרין (פ"ב) לא חשב זה בין דברים שמנה שם בכ"ג וגם הרמב"ם (בהל׳ מלכים) לא חשבו גבי מלך:
סעיף י
ס"ק ו
לא יקנח ביד ימין. עי׳ במאיר לארץ בארתי דלגי׳ דידן הלכה כרבא ואין לחלק בין אטר לאחר, וראיתי בט"ז כתב שמדברי הב"י (בס' מ״ג) משמע דאטר מקנח בימין ר״ל דשם כתב הב"י בשם הנ"י, על הא דמותר לכנס לבהכ"ס ותפילין בימינו אע"ג שיש לחוש שמא יקנח בתפילין, משום דאסור לקנח בימין, ועדיין קשה באטר איך מותר לכנס לבהכ"ס ותפילין בידו כיון שע״כ הוא אוחזם בשמאל של כל אדם משום חיזוק וש"מ דאיטר מקנח בימין של כ״א ולפענ״ד אין מכאן ראי׳ כלל, דהא לפ״ז קשה לרבא שאומר הטעם דאין מקנחין בימין מפני שהתורה נתנה בימין, ולדידי׳ אין חילק בין אטר לאחר, ואעפי"כ מבואר בברכות (דף כ״ג) דס"ל אוחזן בימינו נגד לבו וקשה מה יעשה בדרך האיטרים אך העיקר בזה דבאמת גם איטר אוחז התפילין בשמאל של כל אדם, דבאמת הטעם מה שכ"א אוחז בימינו, אינו משום דימין אוחזת היטב רק משום דאינו מקנח בימין, כמ"ש הנ"י וממיל' גם אטר שמקנח בשמאל של כ"א, אוחזן בימין של כל אדם, ובזה יש לישב מה שקשה לי עמ"ש בברכות אמר בן עזאי פעם אחת נכנסתי אחר ר״ע לבהכ"ס ולמדתי ממנו שלשה דברים וכו', למדתי שאין מקנח בימין אלא בשמאל וק' הא שם תחילה אמר ר״ע פ"א נכנסתי אחר ר"י לבהכ"ס, ולמדתי ג״ד וכולי, א"ל בן עזאי עד כאן העזת פניך ברבך וא״כ הא כבר שמע בן עזאי מר״ע כל הג"ד האלו שלמד מר"י, ולמה נכנס הוא שנית אך בן עזאי סבר דלזה לא קנח ר' יהושע בימין, משום דאחז התפילין בימינו דר״י לא הלך ד"א בלא תפילין כמ״ש ביומא (דף פ"ו) ולזה נכנס אחר ר"ע, ור״ע לשטתו דס״ל בברכות (דף כ"ג) דאוחזן בבגדו ובידו ונכנס וא״כ מצד התפילין הי׳ מותר לו לקנח בימין, דהא הוא לא הי׳ אוחזן בידו, וראה שאעפ"כ לא קנח בימין וידע שהוא מפני הטעמים הנאמרים בגמ׳ ולא מפני התפילין, ועי׳ במאיר לארץ, הארכתי בזה לענין דינא איך יעשה האטר:
סעיף יא
ס"ק ז
ולא בעשבים יבשים. בטור ס׳ (שי״ב) כתב דאין מקנחין בעשבים יבשים מפני שמקרעים הבשר וכ"כ הלבוש, וא״כ דבר זה נוהג גם בזה"ז, אך במג״א שם (סקכ״ה), הקשה ע"ז ממ"ש (בחולין ט״ו) ו׳ דברים נאמרו בקרומית של קנה וכו׳ ואין מקנחין בקרומית של קנה ומק׳ ות״ל דהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונו׳ נושרות ומשני קנוח פי מכה קאמרינן וא״כ משמע דבעשבי׳ אחרי׳ מקנחים פי המכה דאין מחתכין הבשר זה קושייתו והן ע"ז י״ל דבאמת גם בשאר עשבים אין מקנחין פי המכה, וכאן לא בא לחשוב רק מה דאי׳ בקרומית של קנה וחשב גם זה אע״ג דנוהג גם בשאר עשבים דוגמא לזה (ברכות דף נ"א) עשרה דברים נאמרו באספרגוס, חי ומלא וכו׳, ואח"כ חשב עשרה דברי׳ נאמרו בכוס של ברכ' חי ומלא וכן הרב׳ אך יש להבי׳ ראי׳ מהקושי׳ דמאי מק׳ תיפוק לי׳ דהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות וק׳ הא מה ששיניו נושרות הוא עצמו משום שמחתך הבשר וא״כ זה בעצמו טעם קרומית של קנה, וע״כ דמה ששיניו נושרות אינו משום שמחתך הבשר בטבע רק משום סגולה. עוד נ"ל ראיה שהוא משום סגולה, משבת (דף פ״ב) שאומר שם צרור וחרס, ר״ה אמר בצרור מקנח, ור״ח אומר בחרס, צרור ועשבים, ר״ח ורב המנונא, ח״א בצרור, וח״א בעשבים, ומק׳ הא המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות, ומשני הא בלחים הא ביבשים: וקשה לי טובא, דמה שני בפלוגתא דצרור וחרס, שהוא ג״כ מקרע הבשר ומנתק שיני הכרכשתא כמו שפרש״י (והם לא פליגי באוגני כלים, כי בזה גם ר״ה מודה כמ״ש בגמ׳) לא פריך כלל הא שיניו נושרות והרי דר"ח לא חייש לסכנה דשיניו נושרות וא״כ מאי פריך כאן, הא י״ל דר״ח בעצמו דלא חייש לשיניו נושרות ס״ל בעשבים ולא אכפת לי׳ לסכנה דשיניו נושרות, משא״כ אם נאמר דבעשבים שיניו נושרות מצד הסגולה, שפיר י"ל דאע״ג דר״ח לא חייש לסכנה בחרס הוא משום דבר דעת יכול לשמור את עצמו אבל עשבים שהוא מצד הסגולה, מי יוכל לשמור א״ע, מק׳ שפיר והא שיניו נושרות, ואמנם המעיין בטור כ' כאן דאין מקנחין בחרס משום כשפים, ובס׳ שי"ב כ' משום סכנה, וכתב בא"ר דדעת הטור דבחרס אין בו סכנה רק חשש כשפים, ומ״ש בס' שי״ב סכנה, ר״ל סכנת כשפים, והמעיין בלבוש יראה שהולך ג״כ בשטה זו, כי בס׳ שי״ב כתב דאסור לקנח בחרס משום סכנת כשפים, הי׳ לפניו צרור ואוגני כ״ח שהם חלקים שאז הם כלי ולית בי׳ סכנה מקנח בכלי חרס. מבואר שהטעם מה שבאוגני כ״ח אין בו משום כשפים מפני שהם כלי, ולפ"ז גם לדעת הטור הוכרח לומר כן, דבאוגני אין בהם משום כשפים, דהא בגמ׳ מבואר דר״ה מודה באוגני כ"ח, ולפי שטה זו מוכרח להיפוך דעשבים יבשים הם משום סכנה שמחתכים הבשר, דאם גם הם משום כשפים ק׳ אמאי מק׳ בעשבי' ולא מקודם בחרס שס״ל לר״ה דמקנח בחרס אע"ג דיש גם בו סכנת כשפים, וע״כ דמסכנת כשפים לא ק״ל דאיסור טלטול הצרור דוחה לסכנת כשפים אבל לסכנה שמקרע הבשר אין דוחה, ובזה ניחא מ״ש הלבוש ופרש״י דעשבים יבשים חותכין הבשר ותמה עליו בא״ז אנה מצא זה ברש"י, ואדרבה מדכתב רש״י דלחים חותכין הבשר מכלל דיבשים אין מחתכים, ולפמ״ש הוא מוכרח לפי שטתו, ומ״מ יש לדחות קו׳ זאת די״ל דגם עשבים הם משום כשפים, והא דמק׳ בעשבים ולא קודם בחרס, דשאני כשפים דחרס שהוא משום חשש דאח״כ יועיל לו כשפים, כמו שנז׳ (שם ובחולין דף ק"ה) בעובדא דמטרוניתא, אבל כשפים דעשבים הוא מסגולה דתיכף שיניו נושרות, והוא סכנה חמירא מאסורא דטלטול, גם גוף דברי הא״ר שפ׳ דבחרס אין בו רק סכנת כשפים ולפ"ד צ״ל דבאוגני גם כשפים אין בו, הנה בא"ר הביא דברי הירושלמי פרק המוציא, לא סוף דבר חרס אלא אפי׳ אזני חביות וכל דבר הנכנס לאור ויוצא הרי דגם באוגני כלים יש חשש כשפים וכן מוכרח בגמ' שאוקי לר"ה ברייתא דצרור וחרס בחרס, באוגני כלים ואם באוגני כלים אין בהם שום חשש פשיטא מקמ״ל דבחרס כיון שאין בו שום חשש פשיטא שלא ידחה איסור טלטול הצרור, ולפ"ז נראה עיקר דבכלי חרס יש גם חשש סכנ׳ ובאוגני יש חשש כשפים, ואעפ"כ מקנח באוגני ולא בצרור דחשש כשפים אין דוחה איסור טלטול אבל בחרס לא, דסכנה דוחה טלטול, וממילא מוכרח דעשבים יבשים הם מצד הסגולה ועי׳ עוד במ"ל:
ס"ק ח
אינם בשדה. נראה דאפי׳ סמוך לעיר כל שאין ב"א מצוין שם מקרי שדה לענין זה וראי' לזה ממ״ש בסנהדרין (דף מ"ד) מגילה (דף ג') על יהושע איך נתן שלום להמלאך בלילה והאר״י א״ר אסור לאדם שיתן שלום לחברו בלילה חיישינן שמא שד הוא וכתבו התוס׳ שזה דוקא בשדה דומיא דיהושע אבל בעיר אין לחוש: ובעירובין (דף ע״ג) אמרו מנין לעבורה של עיר שהוא כעיר שנאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו, וא״כ הי׳ אז בעבורה של עיר ואעפ״כ מק׳ איך נתן שלום מפני שלא היו ב"א מצוים שם: עוד נראה דבבהכ"ס שבשדות יש חשש אפי׳ ביום והא דאמר ר״י אל יתן שלום בלילה משום דביום ניכר בבוהא דאבבוהא, אבל בלילה אין ניכר כמ"ש התוס', ומוכרח דאפי׳ לאור הלבנה אין ניכר. כי בהיות יהושע ביריחו היה אחר עשרה בחדש שאז זמן זריחת הלבנה, והיה לו לתרץ שהכירו ע"י אור הלבנה דחזי לי׳ בבוהא דאבבוהא. ואע"ג דבהוריות (דף י״ב) ניקום בביתא דבהתא (י״ג דחברא) אי חזי בבוהא דאבבוהא, פרש"י בית חשוך, בכריתות (דף ה׳ ע״ב) פרש"י ביתא דבהתא אפל במקצת (ועי׳ פסחים (דף קי״ב) תמיד (דף ל"ב) בהברא פי׳ חושך ואפלה) אבל לאור הלבנה אין נראה, וע״ז סתם ואמר אל יתן שלום בלילה. אבל באמת גם ביום שכיחי מזיקין בשדות רק שמכירם ע"י בבוהא, וכן מבואר בגיטין (דף ס"ו) יבמות (קכ"ה) ודלמא שד הוא ומשני דחזי לי׳ בבוהא דבבוהא, הרי מיירי ביום ואעפ"כ מקשה ודלמא שד הוא ושם הביאו תוס׳ בשם הירושלמי הדא דתימא בשדות, ועי׳ בארץ יהודה לקמן (ס׳ צ') בארתי דבמקומן שכיחי מזיקין גם לאור היום (דלא כמג"א שם) וכ"ש לאור הלבנה, כמ"ש (בברכות מ"ג) אור הירח כשלשה דוקא עיי"ש, ושם בארתי דתרי אנשים מהני גם במקומן:
סעיף יג
ס"ק ט
אם לא. עמ״ש בברכות (דף מ׳) אין מ״ר כלים אלא בישיבה פרש"י משום דכשהקלוח קרוב לפסוק הוא דואג שלא יפלו נצוצות על רגליו ומפסיק. משמע מדבריו דאין חשש נצוצות רק בגמר. וקשה הא כיון שאין אוחז באמה אין עושה כפה כלל, וגם בעת הקלוח איכא נצוצות וכמ״ש רש״י בנדה (דף י״ג), והנראה כי הרמב"ם כתב דין זה (פ״ד מה׳ תפילין הי״ח) לענין הנכנס בתפילין לבהכ"ס שהתירו בבהכ"ס קבוע משום דאין שם נצוצות, כתב ע״ז ואין מ״ר כלים אפי׳ בבהכ״ס קבוע אלא בישיבה, וילה״ק למ״ש התוס׳ בנדה (שם, ד״ה והלא) וביומא (דף ל׳ ד"ה מצוה) דגם שאוחז באמה איכא נצוצות אלא שדי בשפשוף, וכשאינו אוחז איכא נצוצות הרבה ולא די בשפשוף, א״כ אמאי מותר ללכת בתפילין לביהכ״ס קבוע הלא עדיין יש נצוצות ושמא ישפשף בתפילין, אמנם התוס׳ לא כתבו כן רק לענין אם אוחז באמה דאז איכא נצוצות, סמוך לגמר שאז אין עושה כפה, אבל במיושב או לתוך עפר תחוח שהגם שאין עושה כפה אין נצוצות משום דנבלעים בקרקע מה לי סמוך לגמר או לא, ובזה מיושב קושי׳ התוס׳ ביומא (שם) עמ״ש אין מ״ר כלים אלא בישיבה ואמאי לא חשיב או אוחז באמה, ולפ"ז ניחא דבאוחז באמה יש ג"כ נצוצות סמוך לגמר שאין עושה כפה, ובזה נכונים דברי רש״י שבא לישב קושי׳ התוס׳ אמאי לא אמר או אוחז באמה, ומתרץ דבא לאשמועינן אופן שאין כאן נצוצות כלל (ונ"מ שיהי׳ מותר לענין תפילין) ולזה לא יכול לומר אוחז באמה משום דנהי דבאוחז באמה אין שם נצוצות, מ״מ בעת שהקלוח קרוב לפסוק הוא דואג וכו׳, ועי׳ בט״ז (סקי״א) וראיה לזה ממ״ש ביומא (דף כ"ט ע״ב) זה הכלל היה במקדש וכו', המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים, וקאמר עלה בגמ׳ זאת אומרת מצוה לשפשף, והנה בירושלמי שם מקשה למה צריך לומר משום נצוצות הלא בל״ז צריך קידוש ידים ורגלים, משום דיצא חוץ למקדש ואפי׳ אינו מטיל מים טעון קידוש דיציאה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, ומתרץ משום דבהכ"ס של כבוד הי׳ במחילות שתחת הר הבית דמחילות לא נתקדשו וכמבואר במשנה (פ״א דתמיד) ולזה צריך הטעם משום נצוצות, אבל ביוצא למחילות שתחת הר הבית גרידא אין טעון קידוש, ויש להקשות למ"ש בנדה (דף י״ג) שא"ל שמואל לרב יהודא שיננא אחוז באמה והשתין (שהיה עומד בגגו של ביהכ"נ) ומק׳ והא׳ ר"א כל האוחז באמה ומשתין מביא מבול לעולם, ומשני כיון דבעית לא אתי להרהורי, והכא מאי בעתותא איכא וכו׳ אבע"א בעתותא דבהכ"נ, לפ"ז ממילא לא יגרע בעתותא דבית המקדש ואף במחילות דשם מבעתותא דביהכ"נ, וממילא גם במחילות שבהר הבית אין לחוש להרהור והי׳ מותר לאחוז באמה ואין שייך חשש נצוצות ויש ראי׳ לדברינו דאעפ״כ איכא נצוצות אלא שדי בשפשוף, ועי׳ בתוס׳ יומא (דף ו׳ ד"ה מביתו) ועי׳ במ״ל:
סעיף יד
ס"ק י
אם לא מעטרה ולמטה. הרמב"ם (פ׳ כ"א מהא"ב) השמיט דין למטה מעטרה ודין מסייע בבצים ועי׳ ב"י, וי"ל שהיה ק״ל קושי׳ התוס׳ (ד"ה כל היד, וד"ה אוחז) ותירוצם היה דוחק בעיניו גם י"ל שהיה ק"ל על מה שהשיבו חכמים לר״א אין לו מקום גבוה ועפר תחוח מאי, ואמאי לא השיב להם דאפשר למטה מעטרה או מסייע בבצים וע״כ דגם בהא אסור, והנה הטור הביא דין למטה מעטרה והשמיט דין מסייע בבצים, וי״ל שהי׳ ק"ל ג"כ קושיא הנ"ל, אמנם על למטה מעטרה י"ל שלא הי׳ יכול להשיב להם דעדיין ישיבו לו אם נחתך באותו האיש למטה מעטרה דבזה עדיין כשר לבוא בקהל כמבואר באבה"ע (ס"ה) ושייך חשש לעז, מאי איכא למימר, (כמ״ש הב"י דלזה לא השיב להם דאפשר במיושב, משום דיוכלו להשיב לו אם הולך בשיירה ואין ממתינים לו מאי איכא למימר) אבל בזה נשאר הקושיא מדוע לא השיב להם דיכול לסייע בבצים, וע״ז לא יכלו להשיב לו אם נחתכו מאי א״ל, ז"א דאם נחתכו הבצים הו"ל פצוע דכא ואסור לבוא בקהל, ובל"ז לא שייך חשש לעז, כיון שהלעז אמת הוא: והבכ"ש כתב דהרמב"ם שהשמיט למטה מעטרה לשטתו דאוסר אפי׳ למטה מאבנטו, ומדינא אסרו כר״ט (נדה י״ג ע״ב) דא׳ ידו למטה מטבורו תקצץ וממילא נכלל למטה מעטרה ומסייע בבצים בכלל האיסור, הנה הטור שהעתיק באבה״ע דברי הרמב"ם להלכה, לדידי׳ אא״ל דמדינא אסור, דהא התוס׳ בנדה (י״ג) כתבו דרבותא דר׳ דקרי לי׳ רבינו הקדוש הי׳ מפני שהי׳ נשוי ואף על פי כן הי׳ נזהר, ממילא לדעת הטור דנשוי אסור מדינא, ע״כ צ״ל דרבותי׳ דר׳ הוא כמו שכתב הט"ז ביור"ד (סי׳ קפ"ב) שלא הכניס ידו למטה מאבנטו ואם יסבור דגם זה מדינא אסור הדק"ל מאי רבותי׳ דרבי, אולם י״ל דרבותי׳ הי׳ משום דשאר כל אדם מותר במטיל מים ואין לו מקום גבוה ועפר תחוח, ורבי גם בזה היה נזהר, ובזה יש לפרש מה שכתב בפרק מ״ש (דף ל׳) שר׳ היה מתפלל בכל יום שתצילני מעזי פנים ומעזות פנים ומפ' שלא יוציאו עליו חשש ממזרות ואף על גב דקיימא קצוצי עלי׳ דרבי, עיי״ש שהוא דוקא היה מוכרח לתפלה זו, כיון שהיה קל להוציא עליו לעז כיון שהיה יוצא בנצוצות שעל רגליו, אמנם גם זה דוחק דהא מבואר ביומא (ל') דאסור בה״ג, ואיך נהג מדת חסידות שיש בו אסורא וסמך אתפלה, ויותר י"ל שהיה לו תמיד מקום גבוה או בישיבה ממילא מוכרח דלהטור למטה מאבנטו הוא רק ממדת חסידות, אבל בדעת הרמב"ם שפיר י״ל דמדינא אסור, ובזה ניחא מה שהשמיט הרמב"ם (בה' ע״ג) הבעיא דנזיר (דף נ״ד) מאי לחוך בידו עיי״ש, ובירושלמי פרק משילין מבואר דלמטה מאבנטו מדינא אסור:
ס"ק י
ומדת חסידות. בטור כתב דאף אם הוא נשוי אסור, וכתב הב"י בסוף דבריו שהוא רק ממדת חסידות, אך לדברי הטור באבה״ע (ס׳ כ"ג) שכתב ואני כתבתי בא״ח שאף הנשוי אסור משמע מדינא, וצ״ל כמ״ש הב"י בתחלה דס״ל דר״נ ור׳ אבוה פליגי ופסק כר׳ אבוה ומה שהכריח להטור לומר כן י״ל דק״ל דכיון שאמ׳ נשוי הוה א״כ האמת הוא דרב יהודה היה נשוי, ואיך אמר שוב איבע״א כי הא אורי ליה דלמטה מעטרה מותר ולמעלה אסור והא כיון שהאמת הוא דהיה נשוי בודאי לא אורי לי׳ רק למטה מעטרה דהא נשוי מותר אפי׳ למעל׳ מעטרה וע״כ דר׳ אבוה פליג על ר"נ ויש להבי׳ כמה ראיות דסתמא דגמ׳ סובר דאפי׳ נשוי אסור, (א) ממה שמק׳ (בנדה י״ג) על מתניתן דכל היד המרבה לבדוק בנשי׳ משובחת ובאנשי׳ כו׳ מאי אריא מרבה כי לא מרבה נמי הול״ל דקתני מרבה משום אנשים נשואים, דהא דומיא דנשים קתני שלדעת הרבה המפ׳ שבודקות לבעליהם מיירי בנשואות לאיש, והתינח למ"ש התוס׳ (שם ד״ה כל היד) שהק׳ לבדוק למטה מעטרה ותי׳ בתי׳ בתרא דלא הותר למטה מעטרה רק משום נצוצות או בהכ"נ י״ל ה״ה נשוי לא הותר אלא בה״ג. ואף שלתי׳ זה ס״ל דא״צ לבדוק רק למטה מעטרה ויש כאן תרתי לטבותא נשוי ולמטה מעטרה נסבול דוחק לומר דגם בהא לא הותר רק משום נצוצות, אבל לתי׳ הראשון דשם, שתי׳ משום דצריך לבדוק גם למעלה מעטרה הדק״ל דהא נשוי הותר גם למעלה מעטרה, (ב) ממה שמקשה (שם ובדף מ״ג) על מתניתין דהי׳ אוכל בתרומה והרגיש שנזדזעו איבריו אוחז באמתו ובולע את התרומה, והתניא ר״א או׳ כל האוחז כו', ואמאי לא מתרץ דמתניתין מיירי בנשוי, וזה קשה אף לתי׳ הב׳ של תוס׳ הנ"ל, דהא כאן שאם לא יאחוז באמה יאבד התרומה בידים בודאי לא גרע ממה שהתירו משום בהכ"נ, דהא אסור מדאו׳ לגרום טומאה לתרומה, וכ״מ מתוס׳ שם שהקשו (בד״ה אוחז) דלמא מיירי למטה מעטרה, ואמאי לא זכרו מתרוצם בדיבור הקודם שלא הותר למטה מעטרה רק משום נצוצות, וע"כ דבזה שגורם הפסד לתרומה לא גרע מבהכ"נ, וכ"נ מדברי הרא״ש שם, שכתב עמ״ש בגמ׳ אנשים דבני הרגשה נינהו כו', וז״ל ואיש אפי׳ עוסק בטהרות, כיון שאין קרי יוצא מגופו בלא הרגשה אין לו לבדוק משמע דאם לא היה טעם זה היה בודק, וזה תימא דהא אפי׳ אם כבר אוכל בתרומה אסור בידים אלא במטלית לאביי או משום דכיון דעקר עקר לרבא, כ"ש שלא לאכל, ומוכרח דס״ל כתי׳ השני של התוס', דבאמת די בבדיקה למטה מעטרה ואין צריך לבדוק לצד הגוף, רק שלא הותר רק משום נצוצות, וכאן שאין קרי יוצא בלא הרגשה אין לו לבדוק, אבל לולא טעם זה היה מותר לבדוק. משום דכיון דאכילת תרומה מ״ע כמ״ש ביבמות (דף ע"ד) לא גרע מבהכ"נ וכ"ש דמותר לבדוק אם כבר אוכל בתרומה והרגיש, שלא לאבד התרומה: ונהי שעל קושי׳ התוס׳ שיבדוק למטה מעטרה שייך תרוצם שאין די בזה עדיין קשה לשני דמיירי בנשוי וע״כ דס״ל לסתמא דגמ׳ דגם נשוי אסור, (ג) ממש״ש תניא ר״א אומר כל האוחז כו׳ א"ל והלא נצוצות נתזין וכולי, א"ל מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום תניא אידך א״ל אפשר יעמוד במקום גבוה או ישתין לתוך עפר תחוח הי אמר להו ברישא אי לימא קמייתא א״ל ברישא בתר דאמר להו אסורא א״ל תקנתא וכולי, וקשה דלמא לעולם קמייתא א״ל ברישא בשאינו נשוי דבי׳ אסור אפי׳ באין לו מקום גבוה או עפר תחוח ואח״כ אמר ברייתא השניה בנשוי כאומר למה אתם מתירין בהחלט הלא יכול לעמוד במקום גבוה וממילא השיב באמת תשובה נצחת דבאין לו מקום גבוה גם ר״א מתיר וביש לו מקום גבוה באמת אסור לר״א לתי׳ שני של תוס׳ הנ"ל דרק משום נצוצות אוסר ומוכח דסתמא לא ס״ל תי׳ זה דנשוי מותר (ד) משבת (דף מ״א) שמק׳ על ר׳ אבוה שהניח ידיו נגד פניו של מטה מר״א ואמאי לא מתרץ דנשוי הוה, לא מבעי׳ לתי׳ הראשון של תוס׳ דנדה הנ"ל אלא אף לתי׳ הב׳ דלא הותר רק משום ביהכ״נ בודאי משו׳ צניעות לא גרע מבהכ"נ דהא הסמ״ק חשב צניעות במנין המצות וכן למ״ש תוס׳ ביומא (ל׳ ד"ה מצוה) אי נמי דרבנן מודה לבסוף לדברי ר״א מבואר דלפי דבריהם אלה באוחז באמה אין נצוצות א״כ איך אמר במשנה זה הכלל היה במקדש המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים אמאי לא באר שזה רק בנשוי, וכן בנדה (דף י״ז ע״ב) ג׳ שנאתי וכו׳ אוחז באמה ומשתין משמע אפי׳ נשוי מכ"ז עמודים ומכונות לדעת הטור דלהלכה אף נשוי אסור:
והט״ז (ס״ק י״ב) כתב לישב דעת הטור דס"ל דלא הותר נשוי רק באשתו עמו, וכן כתב המג"א (בס״ק י״ד) דאם אין אשתו עמו או שהיא נדה אסור, ולפ"ז יש לדחות כל הראיות שהבאתי למעלה דכיון דאם אין אשתו עמו דינו כפנוי בלא אשה אא״ל דאכפל תנא דמתניתין דנדה (ד׳ י"ג) או דמתניתין (דדף מ') לאשמעינין מלתא דלא שכיחא כ"כ אבל הב״ש באב"ע (ס׳ כ"ג) מתיר אפי׳ באין אשתו עמו והנה עלה בלבי לומר דאפי׳ לדעת הב"ש יש לישב ג״כ כל הקושיא הנ״ל דהא בכל המקומות מקשה מר"א וא"כ אף אם נאמר דלדידן ביש לו אשתו אעפ"י שאינה שרויה אצלו מקרי פת בסלו הא בקדושין (דף פ"ב) במתניתין לא ילמד רווק סופרים ר״א אומר אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים ומסקנת הגמ׳ לדידי׳ דצריך שתהי' שרויה אצלו ממילא לר״א כל שאינה שרויה אצלו לא מקרי פת בסלו וממילא אא״ל לדידי׳ בכל הקושי׳ הנ"ל דמיירי בנשוי דהא נשוי גרידא לא מהני לר"א ושרוי׳ אצלו אין מצוי כ״כ והשתא לפ״ז כיון שמדעת הרי״ף והרא״ש שהשמיטו בעי׳ הגמ׳ שם וא״א לתרץ אלא כדברי ה׳ המגיד (פכ"ב מה׳ א"ב) וממילא מוכח שם דלדעתם מקרי פת בסלו אפי׳ אינה עמו בעיר. וכן י״ל שם גם בדעת הרמב"ם והסמ״ג למעיין היטב ממילא לדידן יהי' מוכח כדעת הב"ש דמותר אפי׳ אין אשתו עמו, אך תי׳ זה דוחק דאע״ג דהכא מקשה מדר"א ע״כ משום דרבנן הודו לי' או לא פליגי עליו בהא כמ"ש התוס׳ יומא (דף ל׳) ד"ה מצוה) נדה (דף י"ג ד"ה אוחז) והא בפלוגתא דלא ילמד רווק סופרים אין הלכה כר״א דאע״ג שבכ"מ (פ"ב מה׳ ת״ת) כתב שלהרמב"ם הלכה כר״א וה׳ המגיד (פכ"ב מה׳ א״ב) נסתפק בדבר זה נעלם מעיניהם הקדושים דברי הרמב"ם בפי׳ המשניות קדושין (שם) שכתב בהדיא דאין הלכה כר״א: ושוב ראיתי שהתוס׳ ביומא (דף י״ח ע״ב ד״ה יחודי) כתבו בהדיא דאפי׳ מי שהי׳ לו אשה מעולם מקרי נשוי, דהי״ל הגי׳ בגמ׳ כאן בבחור כאן בנשוי, ממילא לפ"ז קמו על מכונם כל הראיות הנ"ל לדעת הטור, דסתמא בגמ׳ לא ס״ל להתיר בנשוי: