אור ברסלב

ארץ יהודה על ארצות החיים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

חלק א · סימן ב

סימן א

סעיף ג

ס"ק א

ידקדק בחלוקו. בשבת פרק ואילו קשרים (דף קי"ד) אמר ר' יוחנן איזהו ת"ח שמחזירין לו אבדה בטב"ע, זה הנזהר בחלוקו להפכו, והרי"ף והרא"ש והרמב״ם לא הזכירו דין זה, בין לענין תנאי החזרת אבדה בטב"ע, בין לענין זהירות בחלוקו להפכו, וצריך טעם למה השמיטוהו ונראה כי הסמ"ע בח״מ (ס׳ רס"ב) כתב דשמואל שחושב בפ׳ אילו מציאות כמה תנאים אימתי יחזירו אבדה לת"ח בטב״ע, ולא הזכיר מדברי ר"י ע״כ חולק עליו, עכ"ד: וצריך טעם במה יפלוג שמואל על ר' יוחנן, ונראה שהרי״ף והרמב"ם יפרשו מ״ש ר"י שהפיכת החלוק הוא תנאי שיחזירו לו אבדה בטב"ע, אין הטעם כדי שנבחן שיש לו נאמנות, דת"ח בל״ז י״ל נאמנות, אלא הטעם הוא משום דאף למה שכתבו התוס' בגיטין (דף כ״ז), דגם עם הארץ יש לו טב״ע רק שאינו מהימן. מ״מ ת״ח מתוך שהוא טרוד תמיד בלמודו אינו נותן דעתו להכיר חפציו, ואין לו בהם טב״ע (ועי׳ בב״ב (דף קס"ח) שבת (דף קי״ב) דת״ח אין לו טב״ע בחפציו לזה נתן ר"י הסימן דאם אנו רואים בו שמקפיד כ״כ על החלוק שהוא המלבוש הפנימי ונותן דעתו עליו שלא יהיה מהופך, הרי ראינו שהוא מן המדקדקים בחפציהם ובודאי יש לו טב"ע. וכן פי' במהרי״ף ובבכ״ש: ובזה פליגי שמואל ור׳ יוחנן עפמ״ש בשבת (דף קמ"ה) יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דרבי יוחנן ואמרו מ״מ ת״ח שבבל מצויינים (פרש״י שמדקדקים מאד בלבושיהם) א"ל ר״י מפני שאינם בני מקומן כדאמרי אינשי במתא שמאי כלא מתא תותבאי (ופרש"י מפני שהם בגלות שאינו מקומם) וממילא ת"ח שבא״י שהיו במקומם לא היו מדקדקים במלבושיהם ולא היה להם טב״ע לזה ר' יוחנן שהיה מא״י בעי סימן של הפיכת החלוק כדי שנדע שהוא מן המדקדקים, אבל שמואל שהיה מבבל ושם היו כל הת״ח מצויינים ומדקדקים במלבושיהם, לא בעי היכר של הפיכת החלוק כיון שכולם יש להם טב״ע, ממילא צדקו הפוסקים הנ"ל שהשמיטו דין זה, בין לענין אבדה, כיון שגם אנו בגלות החיל הזה ג״כ שלא במקומנו כמו ת״ח שבבבל ובין לענין זהירות הפיכת החלוק, כיון שאינו רק לסימן בעלמא שנדע שמדקדק במלבושיו. אבל הטור מפרש כפרש״י שלדבריו הוא מטעם זהירות וס״ל דסתם ת״ח אין לו נאמנות רק כשרואים שמקפיד כ״כ שלא יהיה בכלל כל משניאי בודאי לא ישקר (וכ"כ מהרש״א) ומה שהשמיטו הטור בה׳ אבדה, הוא פשוט דאחר שכבר הקדים לכתוב בחלק אורח חיים שצריך כל אדם לזהר בזה ממילא אין זה לראיה גבי ת״ח.

וכתב הרמב״ם (פ"ה מה׳ דעות הלכה ט׳) מלבוש ת״ח מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בזה. וכתב עליו הלח״מ, שדבריו צ״ע, דהא בשבת (דף קי״ד) אמר ר״י כל ת״ח שנמצא רבב על בגדו חייב רבינא אמר רבד אתמר, ולא פליגי הא בגלימא הא בלבישא, ורבינו לא הזכיר אלא גלימא ולא נודע למה, ולפ״ד הדברים מתוקנים עפמ״ש הרמב״ם בפי׳ המשניות (מקואות) פ"ט משנה ו') עמש״ש ושל בנאים מצד אחד חוצץ, וז״ל בנאים הם ת״ח, ומחויב אצלינו לת״ח שיהי׳ בגדיו בתכלית מן הזכות ובשבת (קי״ד) ע״ז צוויין רבי', ושם נאמר שחיי׳ ומן החיוב הזה נהיה שת״ח יקפידו על בגדיהם ואפי׳ על לכלוך מעט מצד אחד, עכ"ל מבואר שס"ל דמה שטלית של ת״ח חוצץ אפי׳ בכתם מצד אחד, הוא מצד האיסור המבואר במס׳ שבת, דמצד זה הם מקפידים, והשתא ק״ל כיון שאין האיסור רק במלבוש העליון, למה טלית של בנאים חוצץ מצד אחד אפי׳ במלבוש התחתון כמו שסתם הרמב״ם (פ״ג מה׳ מקואות ה״ב): ועוד קשה דלמה אינו מחלק בין רבד לרבב לענין חציצה ומזה הוציא הרמב״ם, דאף ע״ג שעל המלבוש התחתון אינו חייב ברבב, מ״מ איסור יש בדבר דלפעמים יראה לבריות ויתגנה קצת, ולזה חוצץ לענין טבילה כיון שמקפידים עליו מחמת איסור, ולזה בחבורו שלא הזכיר חיוב רק איסור גרידא לא חלק בדבר, ולפ"ז יש להוכיח ג״כ דאפי׳ בבגדים צבועי׳ אסור אע"פ שמלשון הש״ס (בשבת שם) שהקשה והא סומקא נינהו, היה מקום לחלק בכך, כמ״ש בחדושי שם, מ״מ הא לא חלק בזה לענין חציצה, ועוד דהיה לו לאוקמא דברי ר"י ורבינא בכך:

סעיף ד

ס"ק ב

ינעול של ימין תחלה. בשבת (דף ס״א) ואף ר׳ יוחנן סבר להא דר״ה, דא״ל ר״י לרב שמן בר אבא הב לי מסנאי יהיב לי׳ דימין, א"ל עשיתו מכה, ואזדא ר״י לטעמיה דאמר כתפילין כך מנעלים, מיתביה כשהוא נועל, נועל של ימין תחלה, אמר רב יוסף השתא דתניא הכי ואמר ר״י הכי, דעבד הכי עבד ודעבד הכי עבד, א״ל ודלמא ר״י הא מתניתא לא שמיע לי׳ ואי הוה שמיע לי׳ הוה הדר בי', ואי נמי שמיע לי' וסבר אין הלכה כאותו משנה, אמר רנב"י ירא שמים יוצא ידי שניהם ומני מר בריה דרבינא, היכי עביד סיים דימינא ולא קטיר וסיים דשמאליה וקטיר והדר קטיר דימיניה, אמר רב אשי חזינא לרב כהנא דלא קפיד, ע״כ, וכל הפוסקים השמיטו דבר זה, וכתב הב״י הטעם משום דרב אשי שהוא בתראה אמר חזינא לי׳ לרב כהנא דלא קפיד, הלכתא כוותיה, וכבר טרחו האחרונים לישב דברי הטור שפסק כמר ברי׳ דרבינא הלא מהראוי להיות הלכה כרב אשי. ונראה לתרץ קושייתם, כי התוס׳ כתבו עמ״ש דעביד הכי עביד היינו שיבחר לו לחבב תמיד הימין או השמאל, ודבריהם מוכרחים דאי אמרת דפי׳ דברי רב יוסף, דכיון דר״י וברייתא פליגי ואין אתנו יודע הלכה כמי, נניח דין זה לבחירת האדם ואיזו שירצה יקדים, א״כ מאי הקשה אביי דלמא הא מתניתא לא שמיע ליה, הא משום הא גופא דלא ידעינן אם שמע הברייתא וחולק עליה והלכה כר"י, או לא שמיע לי' והלכה כברייתא לזה דעביד הכי עבד משום ספק, וגם אין לפרש כוונת רב יוסף דכיון דר״י סותר להברייתא י״ל דלא פליגי ומר אמר חדא שיכול להקדים הימין, ומר אמר חדא דיכול להקדים גם השמאל, דא"כ למה הקפיד ר"י על רב שמן ב״א, הא יכול להקדים שניהם, וע״כ דמ״ש דעביד הכי עבד, היינו שיבחר לו לנהוג כן תמיד לחבב הימין או השמאל, לזה הקפיד ר״י על ר"ש בר אבא מפני שהוא כבר בחר לחבב השמאל וכדברי התוס', והשתא יש להקשות מאי חידש רנב״י דירא שמים יוצא ידי שניהם הא לר״י גם לנעילה, שמאל קודם ואיך יצא ידי ר״י.

ונראה עפמ"ש בשבת (דף קי"ב) היתר רצועות מנעל וסנדל תני חדא פטור אבל אסור, ותניא אידך מותר לכתחלה. הא דתני פטור אבל אסור בדרבנן הא דתני מותר לכתחלה בדבני מחוזא, פרש״י דרבנן אין קושרין מנעליהם בדוחק על הרגל ויכול לחלצו ולנעלו כשהוא קשור, והוה קשר של קיימא ואסור לקשרו בשבת, וא״כ כיון שר"י היה מן הרבנן ובודאי לא היה דרכו לקשור מנעליו בכל פעם, ובפרט שזה המעשה היה בשבת, ואז היה אסור לקשרו ולנעלו והיה דינו כמנעל בלא קשר לענין קדימה, ובזה היה ר״י מקדים של שמאל, כיון שאינו יכול לקיים חשיבות שמאל לקשירה, ובזה פליגי ר״י וברייתא: ורנב"י חידש לנו דבמנעלים שיש להם קשירה גם ר"י מודה שיכול ליתן חשיבות גם לימין, ומצד זה הנהיג מר בריה דרבינא מדת חסידות להתיר ולקשור מנעליו בכל פעם, כדי ליתן חשיבות לשניהם, ורב אשי אמר דרב כהנא לא קפיד בזה ולא היה קושר וממילא היה דינו כמנעל בלא קשר והיה מקדים איזה שרוצה ובזה ניחא מה שהשמיט הטור דין מנעל בלא קשירה משום דבזה פליגי ר״י וברייתא והלכה כרב אשי ורב כהנא דלא קפיד, וניחא ג״כ מה שהשמיט הטור דין חולץ מנעליו דלפי' הב"ח שהוא משום כבוד ימין הוא דבר אחד עם נועל מנעליו: אך לדעת הרמ״א וכ"כ התוס׳ דבמנעל בלא קשירה ימין תחלה צ״ל לדעתם דהלכה כברייתא, ומר ברי׳ דרבינא לחומרא הוא דעביד.

וכתב הרמב"ם (פ״ה מה׳ דעות) ת״ח לא יצא במנעלים המטולאים טלאי ע״ג טלאי בימות החמה אבל בימות הגשמים מותר, והוא מגמ׳ דכיצד מברכין (דף מ״ג ע"ב) ששה דברים גנאי לת״ח ואל יצא במנעלים המטולאים, מסייע ליה לרב חייא בר אבא דאמר ר׳ חייא בר אבא וכולי, והא ר׳ חייא בר אבא נפיק, בטלאי ע״ג טלאי הוא דאסור, והנ"מ בפנתא אבל בגילדא מותר והנ״מ באורחא אבל בביתא מותר, והנ"מ בימות החמה אבל בימות הגשמים מותר, והנה על מה שהשמיט הרמב״ם החילוק של באורחא ובביתא, י״ל שמ"ש לא יצא מבואר זה דדוקא בשוק אסור, אבל זה תימה למה השמיט החילוק של פנתא וגלדא, וכבר עמד בזה הלח״מ, גם ברי״ף יש סתירה בברכות שם כתב ולא יצא לשוק במנעלי' המטולאים ולא אמרן אלא בטלאי ע״ג טלאי ופנתא וימות החמה, אבל בגלדא ובימות הגשמים לית לן לה, וזה כסוגית הש"ס, ובשבת (בדף קי״ג) כתב והא ר' חנינא נפיק, אמר מר זוטרא בטלאי ע״ג טלאי והנ״מ בטלאי אבל בגלדא לא, ובגילדא נמי לא אמרן אלא בימות הגשמים אבל בימות החמה לא: הרי ביאר שבימות החמה אפי' בגלדא אסור ופנתא אסור אפי' בימות הגשמי׳ ומוכרח שהיה לפני הריף שני גירסו' והעתיק בכ״מ הגירסא אשר מצא, אמנם יש דרך להשוות שני הגרסאו׳ עפ״י השינוי אשר ראיתי שבברכות מקשה והא ר׳ חייא בר אבא נפיק ובשבת מקשה והא ר׳ אחא בר חנינא נפיק, ובזה שני הגירסות מתאימות וריוח אין בינותם, כי זה מושכל שע"כ מה שמתיר בימות הגשמים הוא משום שאז הפנתא מכוסה ברפש וטיט ואין הטלאי נראית, וזה דוקא בגשמים מרובים שהארץ לחה ומרופשת אז גם הפנתא מכוסה, אבל בגשמים מועטים עדיין אין הטיט מכסה כל המנעל, אבל הגלדא גם בדבר מועט הוא מלוכלכת והשתא בברכות שמפלפל לר' חייא בר אבא שהיה מבבל כי בפרק האורג (דף ק"ה ע״ב) קראו ר״י בבלאה ובבל היתה ארץ לחה אף בימות החמה כמ"ש רש״י בברכות (דף ח) ובשבת (דף פ״א) ובתענית (דף י') עתידא בבל דחצדא בלא מטרא, ושם (דף י"א ע"ב) אין תענית גשמים בבבל, לזה מתיר גלדא אף בימות החמה, ובימות הגשמים הטיט רב מאד עד שגם הפנתא מכוסה התיר גם בפנתא, אבל בשבת מפלפל לר׳ אחא בר חנינא שהי׳ מא״י, כמ״ש בסנהדרין (דף נ"ד) סוטה (דף כ״ד) כד אתא רב אחא מדרומא ודרומא הוא בא״י, כמ״ש בס׳ שבחי הארץ, ושם היתה ארץ נגובה, וגם בימות הגשמים לא היה מכוסה רק הגלדא לזה לא התיר גלדא רק בימות הגשמים ופנתא תמיד אסור וממילא גם דברי הרמב"ם עולים כהוגן שלא חלק בזה, כיון שתלוי בכמות ימות הגשמים וממילא נדע זה מסברה:

סעיף ו

ס"ק ג

וירגיל עצמו. כ"ה בתמיד, קדים תקין נפשך חשיך תקין נפשך, ולא אמנע מלהודיע את זה ראיתי למהר״א אזקרי בספר חרדים, הביא בשם הרשב"ץ שכתב כי שני מצות האמורים בתורה (פ' תצא) ויד תהיה לך, ויתד תהיה לך אינם מיוחדים בשעת מלחמה אלא בכ"מ, וקרא קא יהיב טעמא, והיה מחנך קדוש והרי ישראל תמיד מהרהרים בתורה ולפ"ז אסור לקבוע בעיר בהכ"ס שאין בו מחיצות, ויהיה צריך לכסות עם היתד כמו בשעת מלחמה וזה דבר תמוה ונגד הגמ׳ הנ"ל דמבואר שבלילה א״צ להתרחק, וכן בברכות (דף ס״ב) א"ל רבא לשמעיה פני לי דוכתא ברחובה דמתא וא"ל שדעתו דמחנה הוא דוקא בעיירות המוקפות חומה שיש להם דין מחנה לענין שלוח מצורעים כמ״ש (בפ״ק דכלים) ז״א דהא בירושלים שהיה נוהג שם דין ג׳ מחנות כמ"ש הרמב"ם (ה׳ בהב"ח) מ״מ הי׳ מותר לפנות כמ״ש בפרק הרואה (דף ס"א ע״ב) לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וכן בספרי כל מוני המצות השוו בדבר זה שאין זה נוהג אלא בשעת מלחמה ולא נמצא חילוק ביניהם אלא במנינם, שהרמב"ם במנין המצות (מצוה קצ"ב קצג) ובה' מלכים (פ"ו ה"ד) והרא״ה בס׳ החינוך (מצוה תקס״ו תקס"ז) וחרדים שם בשם רבינו יונה, חשבום לב' מצות, אבל הסמ״ג (מצוה קיט) והרא״ם בספר יראים (מצוה רצ"ד) וה"ג והר"ש בן גבירול (באזהרותיו) והקליר (במוסף יום א' דשבועות) חשבום למצוה אחת וראיתי באבן עזרא (פ׳ נשא) על פסוק וישלחו מן המחנה כל צרוע, וז״ל אלה הם מטומאת שבעה והם מטמאים אחרים, ע״כ לא יצא בעל קרי חוץ למחנה (ר״ל מפני שאינו מטמא רק טומאת ערב) ואין יד במחנה לצאת חוץ רק כל אחד חופר באהלו כמנהג כל המחנות כולם, כי תנוקות יש ביניהם, ובפסוק כי תצא מחנה על מחנה קטן ידבר (ר"ל בשעת מלחמה) שאין שם אשה והארון ביניהם, עכ"ל וכ״כ עוד (בפ' תצא) בפסוק ויד תהיה לך, וז"ל גם זו ראיה כי ממחנה ישראל לא יצא ב"ק ושום אדם בשעת צורך, ואף כי התנוקות, והעד שאמר הכתוב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש והטעם כי כל טמא מטמא (ר״ל שמטמא אחרים) ולא טבול יום עכ״ל. והנה מ״ש בשני המקומות הנז׳. שב"ק אין טעון שלוח, הוא נגד גמ׳ מפורשת בפסחים (דף ס״ו ע״ב) זב וכל זב לרבות ב"ק, ועי׳ ברמב"ם (פ"ג מה׳ ביאת מקדש ה"ג) ועי׳ במשנה למלך (שם ובפ״ו מה' בהב"ח הט״ו) שחתר לישב דברי הרמב"ם אבל דברי האב"ע לא יתכנו, מ״מ למדנו מדבריו לענינינו, שגם במדבר לא היה מצוה זו נוהגת בעת שהיה המחנה עם הנשים והטף ביחד, והארון היה לו מקום מיוחד, רק בשעת מלחמה שהיו האנשים לבד והארון בתוכם, וכ"מ בתוספתא (פ״ב דמגילה) היוצא למלחמת הרשות חופר ויושב משמע דוקא במלחמה, ודברי הרשב"ץ צריכים ישוב.

תוכן העניינים

ארץ יהודה על ארצות החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה