ארץ חיים· רבי חיים סתהון
חלק חושן משפט · סימן רלא
רל"א ס"י אלא מצחיח סלע וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ו:
רל"א סכ"ג אסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש אלא זה מביא מגרנו ומוכר וזה מביא מגרנו ומוכר כדי שימכרו בזול. כתב מהריק"ש וז"ל ועכשיו בעונותינו הרבים היא ביד גוים יש להקל. זולת היין שאין הישמעאלים שותים עכ"ל:
רל"א סכ"ג ובמקום שהשמן מרובה מותר להשתכר בשמן. עי' סנהדרין דף י"א ע"ב ובתוס' שבת דף מ"ז ע"א ד"ה בגלילא וכו'. שבגליל העליון והתחתון השמן זית מרובה. ועי' מנחות דף פ"ה ע"ב ריבוי השמן זית בגוש חלב. ואיתא בירושלמי שביעית פ"ט ה"ג דאוכלין על הזיתים עד שיכלו מן מירון וגוש חלב. ומירון וגוש חלב שניהם בגליל. ועי' ירושלמי פאה ריש פ"ז:
רל"א סכ"ד אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל וכן בכל מקום שרובו ישראל במה דברים אמורים בלוקח מהשוק אבל לאצור הגדל בשלו מותר ובשנת בצורת לא יאצור יותר מכדי פרנסת ביתו לשנה. עי' שאילתות סוף פרשת ויגש ובהעמק שאלה שם ובהלכות ארץ ישראל המיוחסות להטור עמוד ט"ו:
רל"א סכ"ה כל המפקיע שערים או שאצר פירות בארץ ישראל או במקום שרובו ישראל הרי זה כמלוה ברבית:
רל"א סכ"ו אין מוציאין שיש בהן חיי נפש (מא) מארץ ישראל לחוצה לארץ או לסוריא ולא מרשות מלך זה לרשות מלך אחר בארץ ישראל. עי' מה שכתבתי בחלק יו"ד סי' של"א סעיף י"ט ד"ה בהג"ה יש אומרים וכו':
רל"א סכ"ז רשאים בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו ולהתנות ביניהם שכל מי שיעבור קונסים אותו כך וכך. וכתב מור"ם בהג"ה לעיל סי' ב' סעיף א' כי אעפ"י שיש אומרים דאין כח ביד טובי העיר להכריח הציבור אלא במה שהיה מנהג מקדם או שקיבלו עליהם מדעת כולם אבל אינן רשאין לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי או להפקיע ממון שלא מדעת כולם מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר וכל שכן אם קיבלום עליהם לכל דבר (ועי' דרכי משה שם ובתשובותיו סי' ע"ג ובב"ח שם בסוף הסימן) ור"ל דהולכין אחר מנהג העיר אפילו כשקיבלו בני העיר את טובי העיר בסתם. וכ"ש אם פירשו בשעת הקבלה שמקבלים אותם לכל דבר. אכן אם לא קיבלום אפילו בסתם. אז לכ"ע אינם יכולים לעשות דבר שלא בהסכמת הקהל הגם שהם חשובי הקהל עי' תשו' מהרי"ק סוף סי' ק"פ ועי' ב"י או"ח סי' קנ"ג ד"ה וכתב הר"ן דהא דאמר רבא וכו' ובב"י חו"מ לעיל סי' קס"ג מחודש יו"ד מהירושלמי מגילה פרק בני העיר הלכה ב' (ועי' גרסת פרק הרואה דף נ"ה פ"א ובהרי"ף שם) ועי' תשו' מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' פ"ד וח"ג סי' צ"ו. וגם כשקיבלום עליהם. מ"מ אם מת אחד מהם. אין כח לטובי העיר הנשארים לעשות דבר אלא עד שהקהל ישימו אחר במקומו אם לא היכא דאיכא מנהג בעיר עי' תשו' הרא"ש כלל וא'ו סי' י"א ותשו' הרשב"א ח"ג סי' תי"ז הובא בב"י יו"ד סוף סי' רכ"ח ד"ה וכתב הריב"ש בח"א וכו' (ועי' תשו' הרשב"א הנז"ל סי' רצ"ז הובא בב"י יו"ד סוף סי' רנ"ט ובט"ז יו"ד סי' רנ"ח סק"ה). וכן אין כח להנשארים להשים אחר במקומו בלי דעת הקהל אם לא שיש מנהג בעיר דכיון דהוא מנהג אדעתא דהכי משימים אותם הציבור וכמ"ש בתשו' משפט צדק ח"ב סי' ב' דף וא"ו ע"ג. וכתב הרא"ם בתשו' ח"א סי' נ"ז דף א צ"ו דהרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת יש אומרים הנז"ל אבל מורינו הרב מהר"מ אלשיך בתשו' סי' נ"ט כתב שדעת הרמב"ם ז"ל דיכולים טובי העיר לחדש דבר לכתחילה אפילו במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי הגם כי יש בעיר בני אדם שמוחים בדבר ע"ש ועי' בתשו' רבותינו המבי"ט ח"ג סי' צ"ו הנז"ל ומהרימ"ט ח"א סי' ע"ד וח"ב אה"ע סוף סי כ ומהריט"ץ ומהריט"ץ סי' ק"ט וסי' ק"ס בענין הסכמות כנז"ל בארץ ישראל ת"ו. וחנה בתשו' פני משה ח"א סי' ד' נשאל בשנת תי"ג על מעשה שהיה בעיר קדשינו צפת ת"ו וז"ל עיר אחת גדולה לאלהים וכמה וכמה תלמידי חכמים שתורתם אומנותם יושבים בתוכה ובעיר הזאת נהגו ללכת אחר עקבות הרמב"ם ז"ל בכל משפטיהם כי ככה נתקבל עליהם מימי קדם (פי' מה שכתבתי בקונטריס הנלוים סי' ב' ופי' ג'). ובעיר הזאת פורעים כרג"א. וכפעם בפעם שאר הוצאות מתרבה עליהם מינים ממינים שונים מהם תדירים ומהם שאינם תדירים כפי רוח המושל אשר יעלה עליה. ולהקל מעליהם נתוועדו בתוכה שבעה טובי העיר אשר הושמו במעמד רבני העיר ומנהיגיה. ונוטלו יחדיו לחדש גזירה על הציבור שאין רוב הציבור יכולין עליה וחידשו מחדש שכל איש ישראל שישחוט בן עוף לאכול לעצמו או להזמין לאחרים שיפרע כך וכך מכל תרנגולת או שום מין עוף אחר. ואחרי הסכמתם זאת הנזכרת נמשכו אחריה רבני העיר ומנהיגיה וקצת מאנשי העיר מדלת העם וכמעט דאקרקפתא דגברי הם הרוב. אך קצת משאר העם ובכללם רוב מהתלמידי חכמים ותופסי ישיבות מיושבי העיר הנז"ל מיחו בדבר וחרקו את שיניהם. באופן שלפי מנין קרקפתא דגברי. רוב העיר נמנו עם רבני העיר ומנהיגיה ושבעה טובי העיר שהושמו על בקיעי העיר ותיקוניה. והסכימו בהסכמה איומה ובחרם גמור לתת כל איש ואשה שישחוט בן עוף לעצמו כך וכך אפילו אלמנות ויתומים בכלל אך שאר העם ואם הם המיעוט מ"מ רוב תלמידי חכמים שבעיר מכללם. מיחו בדבר וחרקו את שיניהם באמרם כי בפה רך הם מטילים מס על האנשים הפטורים מלפרוע מס מעמיסים עליהם איש לפי אכלו מהעוף למינהו שישחוט לעצמו. ונמצא בכלל חיוב זה אלמנות ויתומים ומי שיש לו קצבה על ענין המסים עמהם בכל אלות הברית שקצבו עמו ונותן להם את קצבתם. לעת כזאת לוקחים ממנו יותר מן הקצוב לו במס חדש זה שהטילו עליו מכל האוכל אשר יאכל. אשר על כן אומרים כי כן לא יעשה. שכדי להקל מעליהם מנדא בלו והלך קא רמו על הפטורים ומצילים ממונם בממון חביריהם. ואף קצת מדלת העם המקבלים ההסכמה. טוענים שבעל כרחם קיבלוה. באמור להם כי כיון שהחרימו על הדבר. כל מי שימאן בדבר מועל בחרם. אך אם המצא ימצא דלאו כל כמינייהו להתנות במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי בעל כרחם ממקצתם גם הם מוטעים הם בקבלתם עכ"ל השאלה. והשיב הרב ז"ל דהיה נראה לבטל ההסכמה מטעם מחאת רוב התלמידי חכמים שבעיר דכיון דאיכא פסידא לאחריני בעינן דעת אדם חשוב וכו'. אך מלבד דלדעת הריב"ש סי' שצ"ט (הובא בכסף משנה פרק י"ד מהלכות מכירה הי"א ובש"ך לקמן סעיף כ"ח סק"ד) דוקא בתקנות בני אומנות בעינן אדם חשוב ולא בתקנות בני העיר. אלא אף לדעת החולקים על הריב"ש היינו דוקא בעיר שאין בה אלא אדם חשוב יחיד בלבד אבל בעיר דאיכא כמה אנשים ת"ח וחשובים. אם התנו מדעת קצתם לא בעי דעת כולם. וכיון שקצתם הסכימו. הא איכא אדם חשוב דאתני בהדייהו. ולא מבעיא בנ"ד שהמסכימים בהסכמה הנז"ל הם גדולי העיר בחכמה. אלא אף אם יהיה בכת המוחים שום ת"ח גדול בחכמה יותר מהמסכימים. אכתי אין בכך כלום דגדר אדה חשוב הנאמר בגמרא לאו בבעל הוראה תליא מילתא אלא שיהיה מנהיג העיר המתעסק בצרכי ציבור. אבל מי שהוא בעל הוראה ואינו ממנהיגי העיר. אפילו בלתי דעתו. תקנתם קיימת. וכמ"ש בתשו' הרא"ם ח"א סי' נ"ז ובתשו' מרן זקיני (הראנ"ח בספר מים עמוקים) סי' נ"ב. וא"כ בנ"ד שרבני העיר דהיינו הרבנים המנהיגים הסכימו בזה. הא איכא אדם חשוב דאתני בהדייהו וכו'. וכ"ש דבנ"ד איכא חרם בהסכמה לכל הפחות למסכימים בה המסכימים בה נתקשרו בחרם והחרם מחזיק הדבר אפילו בלאי אדם חשוב וכמ"ש מרן זקיני בתשו' הנז"ל וכו'. ובענין הפלוגתא דרבוואתא בתקנה במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ואין מגדר מלתא בדבר. אם יכולים הרוב לכוף את המיעוט וכו'. אין הכרע ברור בדעת הרמב"ם וכו' וכ"כ הרב משא מלך דף מ"א ע"ג וכו' וכו'. וא"כ היכא דאיכא חרם יש להחמיר מספק וכו' (עי' אבקת רוכל סי' קפ"ט דף ק"ט ע"א דהגם דספק נידוי להקל מ"מ ספק חרם להחמיר פ"ש ועי' דרכי משה יו"ד סי' של"ד אות ח' ובט"ז וש"ך יו"ד סי' רי"ח סעיף כ' ופת"ש יו"ד פי' ר"ח סעיף ד' ואדמת קודש ח"א חו"מ סי' ע"ד ונחפה בכסף, ח"ב חו"מ סי' י"ג דף פ"ד ועמודי אש סי' ו' אות ואו"ו. אך ח"מ כיון דבנ"ד טובי וחכמי ומנהיגי העיר המסכימים בהתקנה כולם הם מפורעי המס (עי' מה שכתבתי בחלק יו"ד סי' רמ"ג סעיף כ') ובתקנה זאת רצו להקל מעליהם קצת ולהעמיסו על מי שיש להם קצבה קצובה ועל יתומים ואלמנות ועילה מצאו בתקנה זאת. וכיון שכל מגמת פניהם הוא להשתכר. א"כ הו"ל כההיא דפירש ראבי"ה על דברי הירושלמי (מו"ק פ"ג ה"א) והובא בטור יו"ד סי' של"ד (פ"ש בש"ע סעיף י"ט) על זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה כהלכה אין שומעין לו ופירש ראבי"ה שרוצה להשתכר בהתרת הנידוי וכו'. ואף שפירושים אחרים נאמרו על ירושלמי הנז"ל. מ"מ אפשר שלענין דינא ליכא מאן דפליג על ראבי"ה דלכ"ע אם מכוין המנדה להשתכר בהתרה דאין נידויו נידוי אף אם נידה כהלכה וכו'. ואף אם תימצי לומר דכל מאן דלא מפרש הירושלמי כראבי"ה. פליג אדינא דאם נידה כהלכה שנידויו נידוי אף אם מתכוין להשתכר וכו'. אכתי כל זה הוא המנדה למי שכבר נתחייב נידוי כהלכה דחל עליו אף שמתכוין להשתכר. אבל לתקן בנידוים וחרמים מילתא דאית פסידא לאחריני וכוונתם להשתכר לעצמם. כ"ע יודו דבכי הא לא אזלינן בתר רובא וכולי האי ואולי שיסכימו בה מאן דמטי ליה פסידא אבל אם הם מוחים בדבר אפילו שהרוב הסכימו על הדבר כיון שלתועלת עצמם הם מכוונים לאו כל כמינייהו וכו' וכו'. ומה גם דרוב התלמידי חכמים מאנשי העיר הם מן המוחים בהסכמה. אין להמסכימים בהסכמה דין רוב. הגם שאקרקפתא דגברי הם רוב. מ"מ כיון שרוב התלמידי חכמים הם מנגד. לא שבקינן רוב ת"ח ואזלינן בתר רובא דעלמא. דרובא דמינכר בעינן שיהא הרוב רוב חשוב בחכמה ומנין. אבל אם הרוב הוא רוב מנין. ורוב חכמה לאידך גיסא קיימי. רוב חכמה הוא דמיקרי רוב וכמ"ש הרשד"ם בסוף חלק או"ח (נענין הדין שכתב מרן ז"ל באו"ח סי' נ"ג סעיף י"ט). והגם כי במה שכתב שם בענין העשירים ודלת העם. שדלת העם אינם נקראים רוב בערך העשירים שהעשירים נקראים פנים וכו'. כבר נמצא מהגדולים מי שחלק עליו. מ"מ היינו לגבי חלוקת העשירים. אך לגבי חלוקת החכמה לכ"ע לא מיחשב רוב מנין כנגד רוב חכמה (עי' מהרח"ש ח"כ סי' מ' ותורת חסד פרחיה סי' ה' וברכ"י לעיל סי' ז' אות ט"ז וחקרי לב יו"ד ח"א סי' פ"ו פ"ז ושם הגדולים מער"ג אות יו"ד סי' רכ"ד). וא"כ בנ"ד הגם דאיכא רוב מנין וקצת מחכמי העיר בכללם. מ"מ כיון שרוב התלמידי חכמים אינם מהמסכימים בהסכמה הנז"ל לית כאן רוב עם המסכימים. אדרבה רוב הת"ח הם נקראים רוב וא"כ לית דין ולית דיין שיכופו לרובא דמינכר. ואי תימא דכיון דשבעה טובי העיר הסכימו כן. כל העם נגררים אחריהם. הא ליתא דכיון דהמוחים הנז"ל מיחו בזה בשעת מעשה. והזט"ה נתמנו בסתם ולא נתבאר בעת מינויים שמתמנים בפירוש גם לדברים כאלו שהם רווחא להאי ופסידא להאי וכו' אין בהסכמתם זאת כלום וכו'. ועוד דאעיקרא דמילתא נראה מן נוסח השאלה כי זט"ה הללו לא נתקבצו והושמו כי אם על פי חכמי מנהיגי העיר. אך שאר אנשי העיר לא היה להם עסק במינויים. ואף אם לא מיחו בדבר. הוא מטעם שדברי דלת העם אינם נשמעים ומעשים בכל יום. וא"כ אין להם דין זט"ה במילי דכי האי גוונא דאיכא פסידא לחד וכו' (ובתשו' מורינו הרב מהריט"ץ סי' קפ"ט הובא שהיה המנהג פה צפת ת"ו שבכל פעם שהיו ממנים זט"ה היו הקהל מבררים אחד פשר אנשים ואותם י"א נבררים היו ממנים זט"ה). ועוד דאף דנימא דיש להם דין זט"ה מ"מ לא עדיפי מרוב בני העיר דכשהם רוצים להקל מעליהם המס ולהעמיס על הפטורים דלא מהני תקנתם וכנז"ל וא"כ גם זט"ה הללו שהם מפורעי המס וכל עצמם לא באו אלא להקל מעליהם אין הסכמתם כדאי לחייב את הפטורים לא מטעם רוב ולא מטעם זט"ה וכו' ע"ש באורך. ועי' נחפה בכסף ח"ב חו"מ סי' ה' דף נ"ט ע"א במעשה שהיה בירושלים. והגאון מהר"מ בן חביב בתשו' כת"י האריך בדברי הרא"ם ח"א סי' נ"ז הנז"ל ומהר"מ אלשיך סי' נ"ט הנז"ל ומהר"ש חיון בספר בני שמואל בחלק התשו' סי' כ"ג. ואח"כ הביא דברי מרן ז"ל ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ג דהנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם. ובסעיף ל"ד דאם מקצת הקהל מוחה בהסכמה. כיון שהם מיעוט אינו מועיל המחאתן. ומקור שני דינים הנז"ל הם מתשו' רש"י שהביא המרדכי ריש פ"ג דשבועות ומתשו' הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' ר"פ ובמשפט החרם להרמב"ן שבסוף תשו' המיוחסות הנז"ל, וכמ"ש בב"י שם. וכיון דהרא"ם סי' הנז"ל ן צ"ד צ"ה צ"ו כתב דמדברי רש"י הנז"ל והרמב"ן והרשב"א הנז"ל מוכח דאזלי בשיטת הסוברים דהרוב יכולים לכוף את המיעוט אף במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי אפילו בדבר הרשות שאינו למיגדר מילתא. וכתב מהר"ש חיון בתשו' הנז"ל דהגם דיש לומר דרש"י מיירי בדבר דהוא מיגדר מילתא (וכ"כ הע"ז ביו"ד שם ס"ק מ"ב) מ"מ אין לנו לחלוק על הרא"ם ז"ל. א"כ נקטינן הלכה למעשה דיכולים זט"ה שהם הפרנסים הממונים על עסקי ציבור עם עצת רב העיר בהסכמת רוב הקהל לחדש תקנה במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, איברא דהרב פני משה ח"א סי' ד' הורה לבטל הגאבי'לה שעשו ק"ק עיה"ק צפת ת"ו משום דמיעוט הקהל מיחו וכו'. אמנם אדרבה משם ראיה. דהרי רבני צפת שעשו אותה גאבי'לה סברי דהרוב יכולים לכוף את המיעוט ויש להם ראיה חמה שכתב מאריה דאתרייהו הר מהר"מ אלשיך בתשו' הנז"ל. ועוד אפשר לומר דשאני ההיא גאבי'לה דעיה"ק צפת ת"ו דמיעוט העיר המוחים היו רוב חכמי העיר. ותו דהיתה הסכמה ותקנה חדשה שכחוה שכמוה לא נהייתה בכל עיירות ישראל לתקן גאבי'לה על שחיטת בן עוף (ומכס הבשר פה צפת שהוזכר בתשו' המבי"ט ח"ג סי' מ"ח היינו בשר בהמה) לפיכך צידד הפני משה לבטלה (ופי' יו"ד סוף סי' רנ"ח בהג"ה דקהל שגזרו חרמות שאין הקהל יכולין לעמוד בהם אין צריכין לקיימם וע"ש סי' של"ד סעיף ע"ו) וקצת דברי מהר"מ בן חביב הנז"ל הובא בתשו' כסא שלמה (להרב בית דינו של שלמה) סי' ב' דף יו"ד ע"ד ותשו' מור ואהלות חו"מ סי' וא"ו דף ע"ט ע"ש. ועי' תשו' הלק"ט ח"ב סי' רנ"ט ועי' פר"ח או"ח סי' תצ"ו במנהגי איסור אות כ"א. ולענין ביטול והתרת הסכמה שאיננה גדר לרבים או סייג לתורה. פסק מרן ז"ל להדיא ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"א דקהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם. ויש מוחים הולכים אחר הרוב. ומי שלא הסכים בהתרה. לדידיה לא הותר. וכתב שם בהג"ה דאם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל. וכתב הרב ברכי יוסף לעיל סי' ב' בקונטריס אחרון אות ג' וז"ל כתבו קצת אחרונים דאין לבית דין כח אלא לאפקועי ממונא אבל לא לזכות לאחר כל שלא בא לידו. וגדול דורינו הרב מהר"י בכר דוד בספרו דברי אמת בקונטריסים (קוטריס תשיעי סי' וא"ו) דף צ"ג הוכיח מגיטין דף ל"ו ומדברי הרשב"א שם והריב"ש סי' שצ"ט דיש להם כח להפקיר מזה ולזכותו לזה קודם שבא לידו והאריך בזה ע"ש עכ"ל והובא בפת"ש לעיל סי' ב' סק"ב. וכתוב בתשו' בית יהודה ח"ב סי' נ"ב דף קל"ג ע"א וע"ד כי המנהג פשוט בעיה"ק צפת ח"ו שאיש כי ימות ובן אין לו ולא יורש מצוי במקומו. נוטלים כוללות עיה"ק ת"ו כל עזבונו לכיס הקדשותיהם אחר הוצאות התכריכין והקבורה ע"ש. וכן הובא מנהג הנז"ל בצפת ושאר ארץ ישראל בתשו' מירא דכיא (שבסוף מטה שמעון ח"ג) סי' ז' דף י"ב ע"ג. גם בחקרי לב אה"ע סי' מ"ב דף פ"ט ע"ג הביא מנהג ירושלים צפת טבריא וחברון כנז"ל. והאריך החקרי לב שם ללמד זכות על מנהג זה מכמה טעמים ומכללם משום ישוב ארץ ישראל ע"ש (ובסוף הסי' כתב שבדורות הראשונים לא היה מנהג זה. אלא היו מחזיקים בהעזבון כתורת הלוואה עד שיבוא היורש וכמבואר כתשו' הרלב"ח סוף סי' כ"ה והרדכ"ז מ"ג דפוס פיורדא סי' תקס"ד ומשפטי שמואל סי' צ"ט ותשו' אורים גדולים סי' ק"פ) ועי' תשו' שפת הים חו"מ סי' ו' וחקרי לב חו"מ ח"א סי' ק"ב ובתשו' מקור ישראל להרב מהר"י בורלא סי' נ"א וסי' נ"ב ובתשו' הגאון מהר"מ סוזין הנדפס בריש ספר תקנות ירושלים. ומבואר בחקרי לב חו"מ הנז"ל דף קל"ד ריש ע"ד ובחקרי לב מהדו"ב חו"מ סי' י"א ובתשו' מהר"מ סוזין הנז"ל דף יו"ד ע"ב (דפוס הוצאה שניה) שהמנהג הנז"ל הוא דוקא במטלטלין אבל לא בקרקע. וכתב מהר"מ סוזין בתשו' הנז"ל דף א' ע"ב ודף ך' ע"א שהמנהג הנז"ל הוא אפילו במי שנולד בארץ ישראל ומת שם והיורש שלו אינו שם (עוד כתב בדף כ"א ע"ב משם מורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' א' כי יש הסכמה קדומה בעיה"ק ירושלים ת"ו שלא יהיה רשאי שום אדם לעשות צוואה כי אם בפני הדיין והנאמנים ואם תיעשה שלא מדעתם הרי היא בטילה כחרס הנשבר. וע"ש דף כ"ח ובחקרי לב מהדו"ב חו"מ סי' ה'):