אור ברסלב
ארץ חיים חלק חושן משפט

ארץ חיים· רבי חיים סתהון

חלק חושן משפט

חלק אבן העזר

סימן א

א' ס"ה אעפ"י שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין לו יכו'. כתב מורינו הרב המבי"ט בתשו' ח"א סי' צ"ג וז"ל ראיתי מה שכתבת על ענין הקנס שחייבתיך לפייס את בעל דינך בדברים או במעות. שזה הקנס לא נהגו עכשיו בזמנינו. הנה כל הפוסקים הביאו ענין מנהג זה. ולא הביאוהו אלא להורות לנו שינהגו בו בכל הזמנים וכו'. כי בכל המקומות ובכל הזמנים היו מורים הלכה למעשה כמנהג שתי הישיבות. שינהגו כך הדיינים שבדור כי היה נזק גדול אם לא יעשו תקנה בזה וכמ"ש (הטור) בחו"מ וכו' כי ראו נזק גדול משום שאין דנין דיני קנסות ועשו תקנה לנדות החובל עד שיפייס הנחבל וכו'. ולא אכשור דרי דילן אלא אדרבה צריך לקיים אותה תקנה בדורות אלו יותר מהדורות הראשונים כדי שלא ירים כל אחד ידו על חבירו כנהוג. ומה שכתבת שבשום ב"ד לא נהגו עתה זה המנהג. אין לא ראינו ראיה. כי אדרבה יש יותר סיבה לנהוג כזה עתה מן הדורות שעברו כמו שכתבתי. אלא שעל הרוב כשבאים לפני ב"ד. החובלים זה בזה. משימים שלום ביניהם עד שמוחלין זה לזה ומתפייסים. ולפי דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות חובל הלכה י"א הובא לקמן סי' ת"ך סעיף מ"ג) ממון הקצוב בקנסות אלו אינו אלא במכובד אבל אדם שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל או וכו' אינו נוטל אלא לפי מה שראוי לו וכו'. ודברי חבלות או אינן מצויות אלא בין המבוזים וכיון שאין דבר קצוב להם ב"ד מצוים להם שיפייסו זה את זה בכדי. וכשיארע לזמן רחוק חבלה במכובדין. על הרוב המכובד מוחל ומתפייס. ולפי כבוד עשרו בז בעיניו לקבל דמי בשתו ומוחל ומתפייס. אבל אם הוא רוצה שיקוב דינו את ההר. אין רשות ביד הדיין לדחותו בדברים אלא לנהוג כמנהג שתי הישיבות וכו' (והאריך שם לענין גוף ההכאה לפי מ"ש מ"ש הרמב"ם בפרק הנז"ל הלכה ט' הובא לקמן סי' הנז"ל סעיף מ"א) ולענין מה שכתבת כי בזמן הזה לא נהגינן מדכתב הרב (הרמב"ם פ"ה מהלכות סנהדרין הלכה י"ז שמנהג הישיבות בחוצה לארץ אעפ"י שאין גובין שם קנם מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו) או יעלה עמו לדין בארץ ישראל וכו'. לא כיונת יפה כי מה שכתב או יעלה עמו לדין לארץ ישראל. היינו בזמן שהיו סמוכים בארץ ישראל כמו שהוא דרכו לכתוב כל הדינים שנוהגים בכל הזמנים. וכמ"ש פ"ק דב"ק ודף ע"ו ע"ב] ואי אמר וכו' (וכ"כ רש"ל ביש"ש פ"ק דב"ק סי' מ"ג בכוונת הרמב"ם). והרי כל הפוסקים הביאו ענין מנהג זה ולא הזכירו ענין עליה לארץ ישראל. כיון שבזמן הזה ליכא סמוכים וכו'. ובנימוק"י פ"ק דב"ק כתב ואי אמר וכו' ומיהו האידנא דליכא סמוכים לא מקבעינן ליה ומ"מ תקינו רבנן בתראי לשמותי למאן דמזיק היזק דלא מגבו בבבל עד שיפייס את חבירו וכו'. הרי לך בהדיא שאין דבר זה תלוי בזמן הסמיכה עכ"ל. וכן פסק על נדון הנז"ל בסי' ל"ד ל"ה מחלק הנז"ל דאין גובין קנסות בזמה"ז ומ"מ חייב לפייסו וכו'. וע"ש סי' פ"ח. ונראה שכתב כן גם לדעת החולקים על חידוש הסמיכה שנעשה בצפת שהבאתי לעיל סעיף א'. כי רחוק הוא לומר שהרב המבי"ט ז"ל היה מכלל קצת גדולי צפת שחזרו בהם מן הסכמת הסמיכה שכתב הרלב"ח בקונטריס הסמיכה דף רפ"ט ודף ש"ו שהבאתי שם:

סימן ג

ג' ס"א בהג"ה אם דיינים קבועים בעיר לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר וכו'. וכ"כ הב"ח בתשו' הישנות סי' נ"ט. וכ"כ מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' ר"פ (זולתי אם הזבל"א הם יותר גדולים מהקבועים ע"ש) וכ"כ הרב גאון ירושלים בספרו מזבח אדמה לקמן סי' י"ג דף ל"ז ע"א. ועי' בתשו' מורינו המבי"ט ח"א סי' קנ"ו וח"ב סי' קע"ג קע"ד שנתרעם על מנהג ארץ ישראל ת"ו שיש כמה קהלות נפרדות בעיר וכל קהלה יש לה חכם דיין מיוחד ואנשי הקהלה כופין זה את זה לדון דוקא לפני חכם של אותה קהלה הגם שיש בחכמי שאר קהלות העיר גדולים בתורה יותר ממנו:

ג' ס"ג כתב הרדב"ז בתשו' ח"ג דפוס פיורדא סי' תק"ט שנהגו בעיה"ק ירושלים ת"ו ובמצרים ובכל המלכות לדון יחידי כשביררו אותו הציבור ומינו אותו לדיין עליהם דהוי כאילו קבלוהו עליהם כולם אפילו אותם שלא היו בשעת הברירה שהרי הוברר מטובי העיר במעמד אנשי העיר ויכול לדון אפילו יחידי וכיון שהוא יושב ודן יחידי ובאים לדון לפניו הוי כאלו קבלוהו עליהם והכי איתא בירושלמי דסנהדרין (פ"א ה"א) וכו' ובקבלוהו עליהם בעלי דינין או שביררו אותו הציבור ההודאה בפניו הויא הודאה דלכל דבר ביררוהו ולכל דבר קיבלו אותו עליהם וכו' ע"ש. ופי' ש"ך ס"ק יו"ד ומל"מ פ"ב מהלכות סנהדרין הלכה י"א וכנה"ג בהגה"ט אות ט"ו ותשו' כסא שלמה (להרב בעל בית דינו של שלמה) סי' א' ותשו' חקרי לב חו"מ ח"א סי' פ"ד דף ק"ו שא ע"ג ותשו' מור ואהלות חו"מ סי' ב' ועי' פת"ש לעיל סק"א וסק"ה משם השבו"י ח"א סי' קל"ז:

סימן ד

ד' ס"א ואם יש חילוקים וטענות ביניהם הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד וכו' בעניני מסים אבל לא בשאר דברים וכו' (עי' לקמן סי' קנ"ה סעיף כ"ב וכ"ד וסמ"ע סוף סי' קמ"ט ס"ק מ"ט). וכ"כ מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' כ"א דף י"ג סוף ע"ב. וכ"כ הכנה"ג בתשו' בעי חיי חו"מ ח"א סי' ל' לענין סכסוכים שעברו בין כוללות עיה"ק ירושלים ת"ו ובין שד"ר שלהם. וכ"כ רבני ירושלים בתשו' פרי הארץ ח"ב חו"מ סי' וא"ו דף ק"ח ע"ב ואדמ"ק ח"א חו"מ סי' נ"ו. וכ"כ בנחפה בכסף ח"ב חו"מ סי' ה' דף נ"ט ריש ע"א ובקדושת יו"ט אלגאזי סי' וא"ו דף י"א ריש ע"א ובתשו' מהר"י כולי שבסוף ספר עזרת נשים סוף סי' ב' דף ס"ב בענין נדונות שעברו בארץ ישראל. והגם שיש אומרים כי בזמנינו אין הרבים מוחזקים אפילו בעניני חסים משום שאין הקהלות מחלקים בין מסים שהם לפרוע למלך ובין שאר מסים שהם להוצאות העיר. אכן דעת רוב הפוסקים שגם בזמנינו נקראים הרבים מוחזקים בעניני מסים וכמ"ש בתשו' חקרי לב חו"מ ח"א סי' קט"ו דף קע"ה ובתשו' מור ואהלות חו"מ סוף סי' וא"ו דף פ' ע"ד וכתב שם המור ואהלות משם הרב מהר"ר שלמה הכהן ז"ל כי כן פשטה הוראה בעיה"ק ירושלים וסביבותיה:

סימן ה

ה' ס"ד אין יושבין בדין מתחילת שעה שביעית אפילו לגמור דין עד שיתפללו תפלת המנחה וכו'. עי' מה שכתבתי בחלק או"ח סי' רל"ב סעיף ב':

סימן ז

ז' ס"א ב"ד של שלשה שהיה אחד מהם גר הרי זה פסול לדון לישראל אלא א"כ היתה אמו מישראל איתא בקידושין דף ע"ו דבמערבא אפילו ריש כירי לא מוקמו מינייהו. ופירש רש"י דריש כירי היינו ממונה על המדות ולענין ממזר דכשר לדון (וכדלקמן סעיף ב') קאמר התם דבירושלים לא מוקמו מחזר ולא כל פסולי משפחה. ובאבות דרבי נתן פרק י"ב הלכה ח' איתא שאין ממזר נכנס לירושלים כלל:

ק ו י"א ס"א ואם לא בא כל אותו יום מנדין אותו וכו' עי' מה שכתבתי בחלק יו"ד סי' של"ד סעיף א' משם תשו' מורינו הרב מהר"מ אלשיך סי' קכ"ה:

סימן יב

י"ב ס"ב כתב הפת"ש סק"ה משם הברכי יוסף כי מ"ש הש"ך והכנה"ג שאם הב"ד מודיעים להבעלי דינים טיב הפשרה ומפייסים אותם עד שמתרצים למחול זה לזה או לתת דבר ידוע זה לזה אז אפילו אחר גמר דין ראוי לעשות כך וכו' אין כן המנהג בארץ הצבי ת"ו:

י"ב ס"ט שנים שקבלו פשרנים בקנין וקנס וכו'. עי' מה שכתבתי בחאה"ע סי' ן' סעיף וא"ו:

י"ב סי"ג שטר הן בלשון הודאה הן בלשון חיוב וכו' כצ"ל:

סימן יד

י"ד ס"א בהג"ה התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת וכו'. וכ"כ מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' ל"ג לענין מעשה שהיה התובע במצרים והנתבע בארץ ישראל שנוהגים האידנא שהתובע הולך אחר הנתבע לב"ד שבעירו או הסמוך לו וכמ"ש התה"ד סי' ש"ה. וכתב בסוף דבריו כי מרן מהר"י קארו ז"ל ושאר החכמים ז"ל חתמו על דבריו. וכתב הכנה"ג בתשו' בעי חיי ח"א סי' ע"ו דף פ"ד ע"א שבקושטאנדינא ובכל המקומות ששמענו שומעם נוהגים שהתובע הולך אחר הנתבע זולתי בארץ המערב שאין נוהגים כן. ובכנה"ג סי' זה הגהב"י אות וא"ו הזכיר קיצור דבריו שבתשו' הנז"ל ובהגה"ט אות כ"א כתב המנהג הנז"ל משם מהריב"ל והמבי"ט כתשו' הנז"ל והרשד"ם ומהר"א ששון זלה"ה. וכתבו רבני תונס זלה"ה בתשו' שבסוף ספר משחא דרבותא ח"א דף קמ"ט ע"ג וע"ד דמה שמצינו להרב המבי"ט בח"א סי' שמ"ג דלפום דינא כשהתובע והנתבע דרים בשתי עיירות אין התובע יכול לכוף את הנתבע לבוא לעיר התובע אפילו יש שם ב"ד גדול יותר מן ב"ד שבעיר הנתבע וכו'. נראה דלסניף בעלמא נקטה וכו'. שהרי איהו גופיה בח"ב סי' ל"ג (הנז"ל) כתב דבשתי עיירות נהגו האידנא דהתובע הולך אחר הנתבע. משמע דמן הדין הנתבע הולך אחר התובע אף אם הם בשתי עיירות ע"ש ועי' תשו' חקקי לב חו"מ סי' ב' וסי' ג':

י"ד ס"ד בהג"ה וכ"ש אם אומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני מיהו יש אומרים דוקא אם דנו אותו ע"י כפייה אבל בלאו הכי אין כותבין וכן עיקר וכן פסק מרן ז"ל בתשו' אבקת רוכל סי' י"ז וסי' י"ט וכתב שם דהכי הוא סוגיין דעלמא. וע"ש לענין שאר הדינים שהובא בהג"ה. ועי' חתם סופר חו"מ סי' י"ב אות א':

סימן יז

י"ז ס"ה בהג"ה ולא יכתוב שום חכם פסק לאחד מבעלי הדינין בדרך אם כן וכו'. כתב מורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' ע"ז וז"ל ואנחנו נוהגים להשיב לשואל אחר כששואל בשם ראובן ושמעון כי אינו ידוע מי הם או מי אביהם אם הם אוהבים או שונאים כי גם שיבואו אח"כ טענות אחרות הרי הוא כמו ריב אחר ומה שכתוב בשם ראובן ושמעון לא היה כנושא זה. ואינם צודקים כל כך בענין זה השני טעמים שכתבו הריב"ש ומהרי"ק. ובח"ב ריש סי' כ"א כתב וז"ל וגם כי לא היה מן הראוי להשיב עד שיהיה נדרש משני הכתות מתרי טעמי שכתב הריב"ש ז"ל בתשובותיו. עם כל זה נהגו המורים כשהמקום רחוק להשיב ואינם חוששים לכבודם אם תסתר התשובה מפני חילוף הטענות. וגם נזהרים בדבריהם שלא ילמדו לשקר מתוכם ולא יהיו כעורכי הדיינים. וכ"ש שעיקר ורוב הטענות מיוסדות על טופסי שטרות וכתיבת יד שביניהם שאין חשש שיחליפו את נוסחתם עכ"ל (וע"ש בח"ג סי' ר"ו וסי' ר"ט). ומתבאר מדבריו דעכ"פ על ששה כנז"ל שבתוך העיר אין להשיב לשואל אחד. וז"ל מרן ז"ל בתשו' אבקת רוכל סי' קנ"ח דף צ"ז ריש ע"ב ועתה אני אומר שיש להפלא על מה שנהגו מקרוב להשיב לכל שואל על דרך ראובן ושמעון כאילו היו הבעלי דינים בעיר שאין בה ב"ד כאילו שתי הכתות ביררו להחכם ההוא לדין. וכבר ידוע מה שכתבו על זה הרא"ש והריב"ש שלא להשיב כי אם ליושב על המשפט כאשר יסתפק בדבר. וכן ראוי לצאת בעקבותיהם ולתקן גם אנחנו בהסכמת כולנו כן. ובזה כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום עכ"ל:

י"ז ס"ח ולא ילמד לאחד מבעלי הדין כלל אפילו הביא אחד מבעלי הדין עד אחד לא יאמר לו אין מחייבין ממון על פי עד אחד אלא יאמר לנטען הרי זה העיד עליך עד שיטעון ויאמר עד אחד אינו נאמן עליו וכו'. כתב גאון ירושלים הרב מהר"מ בן חביב בספר כפות תמרים על סוכה דף ל"ד ע"ב דעד שיטעון וכו' הוא לאו דוקא אלא גם כשיטעון שעד הזה מעיד עלי שקר מהני. ומה דנקט עד אחד אינו נאמן עליו. אורחא דמילתא נקט. דרוב העולם יודעים כי עד אחד אינו נאמן ובודאי דכך הם משיבים. ולעולם כשמשיב שהעד מעיד שקר. סגי בזה ויפסוק הדיין דעד אחד אינו נאמן:

סימן יח

י"ח ס"א ולאחר שיקבלו עדותם יוציאו כל אדם לחוץ לחוץ וכו'. כתב הב"ח דכל אדם ר"ל גם הבעלי דינים כמו העדים וכדאיתא בסנהדרין דף ל' כך היה מנהגן של נקי הדעת שבירושלים מכניסין לבעלי דינין ושומעין דבריהם ומכניסין את העדים ושומעין דבריהם ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדבר וכו'. אבל שאר כל אדם אין צריך להוציא:

סימן יט

י"ט ס"ב עי' סמ"ע ס"ק י"ט משם תשו' חזה התנופה ועי' פת"ש סק"ג משם מרן ז"ל בתשו' אבקת רוכל סי' כ"א ובתשו' שפת הים לבעל שורשי הים חו"מ סי' ז'. וכתב מורינו הרב מהריט"ץ בתשו' סי' קע"ט שהיתה הסכמה קדומה פה צפת ת"ו שלא לכתוב תשובה על שאת יושבי העיר כשכבר ב"ד דנו את הדין ואחד מבעלי דינין מתעקש ותואנה מבקש ולא ציית דינא והולך לחכמים אחרים ומסדר שאלתו לפניהם. ובתשו' מורינו הרב מהר"מ אלשיך ריש סי' קכ"ה הובא ג"כ שהסכימו הראשונים רבני העיר שלא לכתוב תשובה על דינים שבעיר. ומורינו הרב מהר"מ גלאנטי בתשו' סי' צ"א נתרעם ונצטער מאד מאד על מה שחכם אחד כתב תשובה לסתור הדין שנפסק על ידו (ועי' מה שכתבתי לעיל פי' י"ז סעיף ה'):

סימן כב

כ"ב ס"א מי שקיבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו וכו' כתב הגאון חיד"א בספר טוב עין סי' י"ח אות ק"ג (על הא דלקמן סי' מ"כ סעיף יו"ד עכשיו שנהגו לכתוב דלא כאסמכתא וכו'). וז"ל עוד נהגו לכתוב שהוא מקבל סברת הפוסק אשר לפי דעתו מתקיים השטר וכו' ועי' בתשו' הרדב"ז דפוס ליוורנו (הישנות) סי' קי"ו עכ"ל. ובגינת ורדים חו"מ כלל ג' סי' ל"ב וסי' ל"ג ובמשאת משה חו"מ סוף סי' ל"ו הביאו ראיה מדברי הרדב"ז הנז"ל על מה דנוהגים בשטרות לפסול עידי מודעא לדעת הרשב"א. גם בזכור לאברהם ח"ג חו"מ אות ק' סי' מ"ד בכללי קים לי כתב משם מורינו הרב מהר"ח מודעי בכת"י שהורגלנו לכתוב שקיבל עליו דעת הפוסק וכו' ואפילו שתהיה סברא יחידאה. גם בתשו' באר מים חיים מוצירי ח"ב יו"ד סוף סי' ה' דף וא"ו סוף ע"ב כתב שהסכימו והנהיגו כל רבני שאלוניק לכתוב בשטרות שקיבל עליו בקנין דעת הפוסק וכו'. ובמטה שמעון לקמן סי' ק"י הגה"ט אות ה' כתב לענין דברי הראנ"ח בתשו' ח"א סי' צ"ד (שהובא בש"ך שם סעיף כ' סק"ו ובכהה"ג שם הגה"ט אות ח') דכשכתב בשטר להדיא שקיבל עליו דעת הראנ"ח מהני והכי נהוג. ובספר שבט בנימין סי' רי"ג כתב דנוהגים לכתוב בשטר שותפות שנשתעבדו זה לזה לדעת הראב"ד (שהוהא לקמן בהג"ה סי' (לח) קע"ו סעיף ג') ומהרח"ף ז"ל בתשו' חקקי לב חו"מ סי' טו"ב חקירה ט"ו דף צ"א ואילך ובחוקות החיים סי' נ"א דף ס"ט ואילך ובסי' נ"ה שם ובגנזי חיים מערכת ק' בדגל הקים לי אות נ"ח האריך מאד לחזק ולקיים מנהג הנז"ל משם כמה פוסקים ז"ל. וכתב בחוקות החיים סי' נ"ה הנז"ל ובגנזי חיים שם דף קל"ו דגם בארץ ישראל נתפשט מנהג זה וכדמצינו כן לרבני ארץ ישראל בתשו' פרי הארץ ח"ב חו"מ סוף סי' י"א ובאדמת קודש ח"ב חו"מ סי' ט' דף נ"ח ע"ג א ס"א ע"ד וסי' ט"ו דף ע"ב ובקרית מלך רב ח"א בקונטריס התשובות סי' ב' דף ז' ע"א וסי' ג' דף ט' ע"ד ובפרי האדמה ח"א פרק ט"ז מהלכות אישות סי' י"א דף ס"ב ע"ד ובח"ב פ"ט מהלכות זכייה דף נ"ט ע"ב. ועי' בחוקות החיים סי' נ"א הנז"ל ובגנזי חיים שם מה שכתב על דברי זקינו החקרי לב מהדו"ב חו"מ סוף סי' ג' וסי' ד' דף קפ"א ע"ג וסי' י"ב דף קצ"ט ע"ג ודף ר"א ע"ג ועל דברי מהר"ש הכהן בתשו' שעות דרבנן סי' יו"ד דף ך' ע"ג. ועי' תשו' ויוסף אברהם סי' כ"ו ותשו' פני יצחק חלק חמישי חו"מ סי' ג' דף קל"ח ע"ב. וכתב עוד מהרח"ף בחקקי לב הנז"ל דף צ"ב ע"א דאם הוא מנהג פשוט במדינה לכתוב בכל השטרות קבלת סברת הפוסק וכו' לא אמרינן שהוא שופרא דשטרי אלא מהני שפיר וכדקי"ל לגבי כתיבת נאמנות בשטרות בסי' ע"א סעיף י"ד וכ"ש אם בעל השטר חתום על השטר בחתימת ידו ממש (עי' לקמן סי' פ"ה סעיף ג' וסוף סי' ס"ח בהג"ה ופת"ש אה"פ סי' צ"ח סק"א):

כ"ב ס"א בעבירה כשני עדים וכו' או כשלשה ב"ד וכו' כצ"ל:

סימן כה

כ"ה ס"ב בהג"ה דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק. עי' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' ב' ג' ט"ו י"ט ך' כ"א כ"ד:

כ"ה ס"ב בהג"ה אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ומנין וכו'. כתב מרן ז"ל בתשו' אבקת רוכל סי' ע"ג וז"ל וכבר אמרתי לכם פה אל פה וגם במכתב לאמר כי מורי הרה"ג מהר"י בי רב זלה"ה היה רואה תשו' הריב"ש וסומך עליהם יותר מפוסקים אחרים שבזמנו ותופס סברתו יותר מפוסקים אחרים עכ"ל. גם בתשו' אה"ע דיני כתובה סי' ב כתב כי תלמידי הריב"ש אנו ומימיו אנו שותים ומי כמוהו מורה רב וגדול בישראל והלואי נוכל להבין דבריו ולירד לעומקן וכו'. גם מהרש"ך ח"א סי' צ"ב כתב דהריב"ש הוא מגדולי הפוסקים וכל קדמונינו הגדולים רבני רבני ספרד זלה"ה היו עושים עיקר גדול מתשובותיו וכתב הרשד"ם יו"ד סי' ר"ז וז"ל האמת אגיד לכ"ת כי שמעתי פעמים רבות ממורי הגדול (מהר"י טאייטאצאק) זצ"ל כי כשהיה בידו פסק מהרשב"א היה שוקל אותו כמעט כנגד שאר הפוסקים וכאשר כתבתי זה פעמים משמו בפסקים (בחלק חו"מ סוף סי' מ"ג וסי' רמ"ט) ועתה כאשר ראיתי תשו' הרשב"א וגם הרא"ש מסכים לדעתו לא חשתי לחפש אחר ספרים אחרים וכו'. גם זה קיבלתי ממורי. כי מי שירצה להלוך אחר אלו הספרים יכלה הזמן והם לא יכלו. אחר שיהיה ביד אדם הרי"ף והרמב"ם והרשב"א והרא"ש פוסקים מובהקים די בזה עם רבותינו בעלי התוספות עכ"ל. וכתב מרן ז"ל בב"י יו"ד סי' ק"י ד"ה ומש"ר ואיני מבין וכו'. דהרשב"א ז"ל הוא מעין המתגבר עמוד העולם אשר באורו נראה אור:

סימן כו

כ"ו ס"א שדנים כדיני ישראל וכו' כצ"ל:

סימן כח

כ"ח ס"ח אח"כ מוציאים את כל אדם לחוץ וכו'. עי' סמ"ע וב"ח וט"ז ותוי"ט פ"ג דסנהדרין מ"ו:

סימן לד

ל"ד סכ"ז בהג"ה ויש חולקים. ביש"ע הישן משנת שכ"ז הנדפס בלא הג'ה. הובא זה. והוא דברי מרן ז"ל, ובטעות נדפס בש"ע החדשים באותיות רש"י. ועי' מה שהאריך בזה הרב צדק ומשפט על חו"מ סי' זה דף י"ב ע"ב וע"ג:

כ"ד סכ"ח כתב מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' קע"ב שכאשר כותבים קבלת עדות על אחד שהוא פסול אשר ע"י זה נעשה פסול לעדות. אנחנו נוהגים בכל בתי דיננו לכתוב בתוך כתב קבלת העדות דרך הפיסול באיזה ענין פיסלו אותו העדים. ובסי' קע"ג שם ובאבקת רוכל סי' ך' הובא השגות מרן מהר"י קארו עליו דדוקא העדים צריכים להודיע לב"ד בפירוש את הפיסול בעבירה פלונית אבל לא הבית דין. וכתב וז"ל גם אנו ראינו בתי דינים ולא נהגו כן. ועוד דבר זה שאינו מצוי לא שייך לומר מנהג עכ"ל וחזר הרב המבי"ט שם סי' קע"ד לחזק דבריו הראשונים ע"ש ומה שכתב מרן ז"ל דדבר שאינו מצוי לא שייך לומר מנהג. כן כתב הרמב"ם פרק י"א מהלכות שחיטה הלכה י"ג וכ"כ בהג"ה לקחן סי' של"א סעיף א' ובלבוש שם וביו"ד סי' ל"ט סעיף ב' ובדרכי משה יו"ד סי' שע"ו אות ט' ובט"ז יו"ד סי' ס"ז סק"ב ובש"ך יו"ד סי' ק"ל סק"ג וסי' רס"ד סק"ב וסי' רס"ז ס"ק יו"ד וסי' שמ"ב סק"ח וסוף סי' שצ"א ובחו"מ לקמן סי' ק"ו סק"ו ובנה"ך סי' קכ"ז ובחק יעקב סי' תפ"ו סק"ו:

סימן לה

ל"ה ס"ו כיון שתחומים דרבנן והוא הדין בשאר איסורין דרבנן. בש"ע הישן משנת שכ"ז ליתא. ועי' בספר כסא אליהו על חו"מ סי' זה אות ב':

ל"ה סי"ד בהג"ה וכל זה מדינא אבל יש אומרים דתקנת קדמונים היא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות כגון בבהכ"נ של נשים וכו' נשים נאמנות (עי' אה"ע סי' ע"ד סוף סעיף יו"ד וחלקת מחוקק סי' ס' סעיף ט"ו ס"ק כ"ח. ובאה"ט תה"ע סי' צ"ט סק"ג משם הרדב"ז בתשו' החדשות ח"א סי' שס"ו) ולכן יש מי שכתב דאפילו אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין הכאה ובזיון ת"ח או שאר קטטות ומסירות לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה ואין פנאי להזמין וכו' (עי' יו"ד סי' של"ד בהג"ה סעיף מ"ג וכש"ך שם סעיף מ"ו ס"ק צ"ו) ומרן ז"ל בב"י בסוף הסימן לא הסכים בזה. ומהריק"ש ז"ל כתב דלא נהגו כן בארצות או. ובתשו' נחפה בכסף ח"ב אה"ע סי' י"ב דף פ"ו ע"ד כתב דכיון שמהריק"ש הוא מאריה דאתרא דמצרים וסביבותיה שנוהגים לפסוק כהרמב"ם ומרן ז"ל בש"ע כמנהג ארץ ישראל ת"ו. והוא ז"ל העיד שלא נהגו כן בארצות או. והיינו טעמא משום דאזלי בתר פסק מרן ז"ל בעיקר הדין. ממילא הוא הדין לארץ ישראל שלא נהגו כן מהאי טעמא. ואין הנשים נאמנות אפילו במקום דלא שכיחי אנשים כשרים כמו שהוא עיקר הדין לכ"ע. אלא דמטעם תקנה ומנהג הוא להכשיר הנשים. ובאתרא דידן לא נהוג כן. ועוד דהרי רש"ל ביש"ש פ"ק דב"ק סי' מ"א מסיק דמה שמועיל עדות נשים היינו דוקא היכא שבודאי היתה הכאה אך לא ידעינן מי היה הפושע וכן כיוצא בזה. אבל לא כשטוען להד"מ דאז לא יעלה על דעת שום מורה להכשיר העדות ע"ש. ועי' תשו' בית דוד חו"מ סי' וא"ו:

סימן לו

ל"ו ס"א כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד לפיכך קרקע של שני שותפים וכו' אלא א"כ סילק עצמו ממנה וכו'. כתיב בתשו' אבקת רוכל למרן ז"ל סי' ע"ד דף מ"ו ע"ב לענין צוואת שכ"מ שעידי הצוואה הם נוגעים בדבר משום שכתוב בהצוואה לתת להם מתנות. דאם אחר חתימתם יש כתב יד המצווה השכ"מ פלוני מקיים כל הכתוב לעיל הצוואה כשירה אף אם לא יסתלקו העדים מהנאתם:

ל"ז סב"ב עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל הקדשות ועל כל עניניהם וכשרים אפילו לקרוביהם כיון שקבלום עליהם. כ"כ מרן ז"ל בב"י משם תשו' הרא"ש ומשם רבינו ירוחם בשם תשו' הרשב"א. וכ"כ מור"ם ז"ל בתשובותיו סי' נ"ב. וכ"כ הלבוש. ועי' ש"ך לעיל סי' ל"ו ס"ק י"ד. וכתב מורינו הרב הרב מהריט"ץ בתשו' סי' רנ"ט כי פה עיה"ק צפת ת"ו הקדישה אשה סך ממון לבני קהלה אחת מן קהלות שבעיה"ק הנז"ל ועידי הצוואה היו מבני הקהילה שהוקדש להם ההקדש. וכתב כי יש לדקדק מדברי רבינו ירוחם הנז"ל דאפילו בעיר אחת שיש בה כמה קהלות נפרדות. אין מצריכים להביא עדים מן אנשי קהלה אחרת שבעיר. ומקבלים עדות אפילו מן אנשי הקהילה שנוגע להם הענין ביחור. ואח"כ כתב וז"ל אמנם עדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר דהתם מטעם מנהג נגעו בה וא"כ במדינתינו כיצד נדע המנהג אם הוא כן אם לאו. יש לומר דכיון שהעיד הרא"ש והרשב"א ז"ל שמנהג פשוט בכל ישראל כן. בודאי שכן ראוי לנהוג וכן מצאנו שהרב מהר"י קארו ז"ל הביאה לפסק הלכה בספר הקצר שלו שולחן ערוך וכו'. הרי כבר הורה זקן ורב כמו שכתבנו שנהגו כן. והכי נקטינן. הלכך הקדש האשה הזאת במקומו עומד. ומי שיש בידו מעותיה חייב לתתם לק"ק יצ"ו. אחר זה כתבתי בארוכה בחמלת ה' עלי בפסק ארוך על הקדש בתים שהקדיש חושב ארץ ישראל בתים אשר היו לו בשאלוניקי והיו עידי ההקדש מהקהל וכתבתי בארוכה שני פסקים עיין עליהם כי שם העמקתי והרחבתי חילוקים וצדדי צדדין והוא הנכון עכ"ל. והנה שני פסקים הנז"ל הם בסי' רי"א ובסי' רי"ח. והאריך בסי' רי"ח להעתיק דברי הרשב"א ממקורם מגוף תשובותיו בח"א סי' תר"ף וסי' תתי"א. וכתב בד"ה אמנם מה שיש לומר וכו' דאי יש בתוך העיר קהלות אחרות שאינן נוגעין בדבר פשיטא שאין בזה מנהג. כיון שאין טורח להביא עדים מן קהילה אחרת. והרשב"א לא מיירי אלא היכא דכל בני העיר נוגעים בדבר ואם לא נכשיר עדות מבני העיר ויצטרכו להביא עדים מחוץ לעיר תהיה טרחא יתירתא וכו'. ועוד דמשמע מדברי הרשב"א דבמנהגא תליא מילתא וכו'. וא"כ כשאין מנהג זה במדינה מעמידין הדבר על דין תורה דכל הנוגעין בעדות פסולין וכו' ע"ש באורך. והנה מה שחזר בו ממ"ש בסי' רנ"ט והסכים דבדאיכא קהלות אחרות בעיר אין בזה מנהג וכו'. כן כתב הרשב"ש בתשו' סי' תקס"ח והובא בתשו' חקרי לב חו"מ ח"א סי' כ"ג. וכן מתבאר מדברי מורינו הרב מעשה חייא סי' ה' ומתשו' אדמת קודש ח"א חו"מ סי' ס"ח לענין מעשה שהיה בעיה"ק ירושלים ת"ו. אך מה שהסכים דכשאין מנהג במדינה מעמידין הדבר על ד"ת וכו'. הנה כבר האריך הגאון בתשו' חקרי לב סי' הנז"ל להביא דברי רוב הפוסקים המפורסמים שברוב תפוצות ישראל שכולם נקטו עדות הרשב"א ז"ל שהוא מנהג פשוט בכל ישראל להכשיר וכו' ואף בסתם בלי בירור למנהג וכו'. וכתב שעדות מרן ז"ל בש"ע מספיק לכל ארץ ישראל ועדות הרא"ם ז"ל בתשו' ח"א ס' י"ב לקושטאנדינא ועדות הרב משא מלך דף נ"ב ודף נ"ג והבאים אחריו לשאלוניקי ועדות מור"ם ז"ל לכל אשכנז ועדות הרדב"ז בתשו' החדשות סוף סי' פ' והדרכי נועם חו"מ סי' כ"ב למצרים ואגפיה וכו' ע"ש באורך. וכ"כ בחקרי לב מהדו"ב חו"מ סי' י"ד דף ר"ט ע"ג לענין מעשה שהיה פה עיה"ק צפת תיו. ועי' ח"ש מהר"מ פארדו בתשו' שמו משה חו"מ סי' כ"א דף קס"ט. וכתב בחקרי לב שם כי כמו שנהגו בכל ישראל להכשיר עידי הקהל כן נהגו להכשיר דייני הקהל לדון וכו' וכמבואר להדיא בתשו' הריב"ש סי' קצ"ה וכו' וכן נראה דעת מרן ז"ל וכו' ע"ש. וכן מבואר בדרכי משה לעיל סי' ז' אות ז' ובתשובותיו סי' נ"ב הנז"ל ובתשו' הרדב"ז החדשות סוף סי' פ' הנז"ל. ובכנה"ג לעיל סי' ז' בהגה"ט אות נ"ג כתב משם תשו' הרדב"ז הישנות סוף סי' י"א וז"ל חכמי ירושלים הרי הוא כאילו קיבלום עליהם שהרי כל אחד דן שנה אחת וחוזרים חלילה. ומעשים בכל יום במצרים ובכל המקומות. שהדיין הממונה. וכ"ש הנגיד. דן בין תביעת יחיד לציבור בלא סילוק עכ"ל. וכן פסק הרב פרי האדמה ח"א פרק ט"ז מהלכות אישות סי' יו"ד דף נ"ו ע"א לענין מעשה שהיה בירושלים ת"ו. וכתב הדרכי נועם חו"מ סי' כ"ב הנז"ל דף רי"א ע"ג לענין צוואת שכ"מ שבאה מירושלים למצרים כתובה וחתומה בעדים מתושבי ירושלים ושלחו למצרים לגבות ההקדש שבצוואה כי נכסי השכ"מ היו במצרים וערער חכם אחד לבטל הצוואה על פי תשו' הרא"ם ח"א סי' י"ב הנז"ל דהמנהג הנז"ל יועיל דוקא לבני העיר עצמם אבל לא מעיר אל עיר. דאין בערעורו כלום. דאע"ג שיהיה הנאה לעידי הצוואה להיותם בני ירושלים. מ"מ כיון שהצוואה היא לתועלת ירושלים. כל בני חוצה לארץ יש להם תועלת מזה. דעלייהו רמיא דוחקא דבני ארץ ישראל וכולם נהנים מהרווחתם. א"כ נמצאת פוסל כל באי עולם אם לא תכשירם מכח התקנה וכו'. ועוד מימי עולם ושנים קדמוניות לא ראינו מי שערער ערעור זה. ומעשים בכל יום באים עניני חיובים על אנשים ידועים וחתומים בהם מבני ארץ ישראל והוא לתועלתם גם צוואות כיוצא באלו באו וכולם נתקיימו ולא ראיתי שום מערער וכו'. ואח"כ שקיל וטרי בדברי הרא"ם הנז"ל והפליג דבריו לכוונה אחרת ע"ש וכבר השיג עליו הרב מהר"י כולי בתשו' שבסוף ספר עזרת עזרת נשים סי' ב' דף מ"ז בענין מעשה שהיה בעיה"ק חברון ת"ו והסכים דכוונה הרא"ם ז"ל היא כפשטה וכמו שהבינו כל האחרונים ז"ל שהביאו דבריו דהמנהג הנז"ל איננו אלא בבני העיר עצמה ולא מעיר אל עיר וכתב שם בדף מ"ו משם הרשר"ם יו"ר סי' קכ"ה ומהרימ"ט ח"א סי' קל"ב ופרח מטה אהרן ח"א סוף סי' ק"ט דאפילו מקהילה א קהילה בעיר אחת לא נאמר המנהג הנז"ל ע"ש ועי' רדב"ז ח"ג דפוס פיורדא סי' תקכ"ב ותק"ל חו"מ ח"א סי' הנז"ל:

סימן לט

ל"ט ס"י אם יש בידו פסק דין אין הלה נאמן לומר פרעתי. וכתב בהג"ה בסוף הסעיף כי יש חולקין. וכתב הש"ך בס"ק ל"א שנראה שדעתו לפסוק שאינו נאמן וכדכתב הסמ"ע לקמן סי' ן' סק"ב (ועי' תשו' חוות יאיר סי' פ"ח). וכן דעת מורינו הרב מהר"י בי רב בתשו' סי' כ"ח וסי' ל' והרלב"ח סי' ק"ט והרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב סי' תרכ"ה. וכתב הרדב"ז שם שבכל בתי דינים שראה ושמע נוהגים לפסוק שאינו יכול לטעון פרעתי וכן דן הוא ז"ל. ודברי הרדב"ז שם סובבים על דברי מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' קמ"ז שפסק שיכול לטעון פרעתי. והנה המבי"ט שם סי' רפ"ט השיב על דברי הרדב"ז. וכתב שאנחנו נהגנו פה שיכול לטעון וא"כ בעיר הזאת וכו' וכו' וכן אנחנו נוהגים פה כי אין מועיל הפס"ד ביד התובע אלא לראיה בעלמא שעמדו לדין ונתחייב או הודה ואם אומר פרעתי ישבע עכ"ל. ובסי' ר"צ השיג על דברי מהר"י קורקוס בזה. ועל מ"ש מהר"י קורקוס שהוגד לו כי רוב חכמי צפת ת"ו חולקים על המבי"ט וכו'. כתב הוא ז"ל שלא שמע ולא ראה שום חכם מבני העיר חילק עליו ע"ש והש"ך ס"ק כ"ט האריך לחלוק עליו. ומסיק דאינו נאמן. ומורינו הרב מהר"מ גלאנטי בתשו' סי' צ"א דף נ"ב סוף ע"א נקט בשיפולי גלימא דמרן ז"ל בש"ע דאינו נאמן וכו'. ונדוני הוא במעשה שהיה פה עיה"ק צפת ת"ו. ואפשר כי מ"ש הרב המבי"ט דאנחנו נהגנו פה שיכול לטעון וכו' היה בב"ד של קהלתו ז"ל (עי' מה שכתבתי בחלק או"ת סי' נ"ג סעיף כ"ה). וכתב בתשו' בירך משה סי' י"ב דף נ"א ע"ג דלדידן דגרירין בתר מרן ז"ל אינו נאמן וכו'. וע"ש כמה חידושי דינים בזה:

מ"כ ס"י הרבה מהמפרשים כתבו שעכשיו שנהגו לכתוב לא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אמרינן בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונה כתב החשק שלמה הגהב"י אות כ"ו דהגם כי יש חולקים בזה. מ"מ אם כתוב להדיא בהשטר שתהיה יד בעל השטר על העליונה מהני. ומ"ש מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ב דלא מהני. כתב בתשו' (כרם שלמה חו"מ סי' ס"ז דסברא יחידאה היא. ומהר"מ חיון (אב"ד דעיה"ק צפת ת"ו) בתשו' שהובא בזרע אברהם חו"מ סי' ד' דף ע"א כתב דלא אמרה מהרימ"ט שא בנדון דידיה. וכתב מהר"מ חיון שם דכמה פעמים בא מעשה לידו בשטר שנכתב בו וכל לישנא דמשתמע לתרי אנפי יהיה נדון ליפוי כח השטר. ונראה לו בפשיטות כי יד בעהש"ט על העליונה. וכן פסק מורינו הרב מהר"מ אלשיך בתשו' סוף סי' נ"ח במעשה שהיה פה עיה"ק צפת ת"ו. ועי' בית אברהם למהר"א ישראל על חו"מ לקמן סי' קי"ג דף רנ"ו ומשכנות הרועים אות ל' סוף סי' ב':

סימן מב

מ"ב סי"ד המוציא שטר חוב וכו'. עי' תשו' מהריק"ש סי' קל"ג ותשו' מורינו הרב מהריט"ץ סי' י"ד ותשו' בתי כהונה ח"ב סי' כ"ה דף נ"ז. ועי' תשו' הרדב"ז ח"ג דפוס פיורדא סי' תר"ה:

סימן מג

מ"ג סי"ט יש מי שאומר שאם זוכרים שקנו ממני בתחילת חשרי או בסופו או באמצעו יכתבו בשליש ראשון של חודש פלוני או אמצעו או בשליש אחרון. כ"כ בב"י משם מורינו הרב מהר"י בי רב שהיה מצווה לעדים לכתוב כן כשלא היו זוכרים יום קבלת קנין. והאידנא יש נוהגים בכי האי גוונא לכתוב בר"ת דהיינו בש"א לחודש פלוני. ולא הועילו כלום בזה. כי ר"ת בש"א יתפרש בשליש אמצעי ובשליש אחרון ובשליש א' דהיינו שליש ראשון:

מ"ג סכ"ט אם כתוב בשטר עד אחר הפסח היינו עד שיעברו רוב הימים שבין פסח לעצרת. עי' סמ"ע דבחוצה לארץ שעושין פסח שמונה ימים הוי הזמן הנז"ל מוקדם ממה שהוא בארץ ישראל

סימן מד

מ"ד ס"ח אם יש בשטר מחקים או תלויות או תיבות שעבר עליהם הקולמוס צריך לקיימם קודם והכל שריר וקיים וכו' ואם היו בגופו של שטר דהיינו שם הלוה וכו' נפסל השטר אם לא קיימם וכו'. עי' בתשו' מורינו הרב מהר"מ אלשיך סי' נ"ח העתק טופס שטר מתנת בריא מהיום ולאחר מיתה שנכתב פה עיה"ק צפת ת"ו בשנת שט"ו בכל חיזוקי סופר. וכתוב בהשטר בזה הלשון. וכל לישנא דמשתמע לתרי אנפין בהאי שטרא יהיה נדון לזכות מקבלי מתנה דנן ולא יפסל מחמת חסיר או יתיר או טשטוש או מחק או גרר אי טיפת דיו עכ"ל. וכתב מורינו הרב מהריט"ץ בתשו' סי' קל"ד שאם נוהגים במדינה לכתוב בהשטר ולא יפסל שטר זה לא משום מחק ולא משום חסר או יתיר וכו'. הגם דקיי"ל דאם היה מחק בגופו של שטר הוא פסול פסול לכ"ע אם לא קיים קודם והכל שריר וקיים מ"מ היה נראה דכשנכתב כנz"ל לא נפסל השטר דהא קיי"ל (בב"מ דף צ"ד ובש"ד) כל תנאי שבממון תנאו קיים. והגם שיכול לטעון שהוא לא ציוה לסופר לכתוב כן ולא התנה כן עם בעל השטר אלא הסופר כתב כן מעצמו ושופרא דשטרא הוא ואין למדין ממנו. מ"מ הא כתב הטור בחו"מ סי' ס"א (ומרן ז"ל בש"ע שם סעיף ה') משם הרא"ש ז"ל דכל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא הן שאר שופרי דשטרי שנהגו הסופרים לכתוב. כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר. דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה. ואין צריך לפרש שיכתבו כל לישני שפירי דאית ביה. אך מצאנו להטור גופיה בסי' ע"א שכתב דברים שנראים סוחרים לזה וכו'. והגם שהב"י בסי' ע"א תירץ על זה שני תירוצים. ולפי תירוץ ראשון מיירי הא דסי' ע"א כשאינו מנהג פשוט במדינה לכתוב כן בכל השטרות והא דסי' ס"א מיירי שהוא מנהג פשוט בכל המדינה לכתוב כן בכל השטרות אמנם שני התירוצים דחוקים וכו'. ונראה שדעת הטור להלכה כמ"ש בסי' ע"א וכו'. ומטעם אחר היינו יכולים לפסול שטר זה. אפילו נודה שכיון שקנו מידו. בודאי שנתרצה שיכתבו שופרא דשטרא. והאי שופרא דשטרא מנהג הוא שלא יפסל בחסר או יתיר או מחק וכו' מ"מ האי שטרא כיון שהוא מזויף מתוכו. חספא בעלמא הוא ואין תורת שטר עליו כלל בשלמא שאר תנאים כמו נאמנות וכיוצא בזה שאינם פוסלים השטר. יכולים אנו לומר דאדעתא דהכי קני מידו לכל התנאים שנוהגים ספרי דמתא אעפ"י שלא פירש. אבל בהאי אפילו פירש שלא יפסל במחק לא מהני וכו'. ויראה לי שדין זה פשוט וכו' ע"ש. והנה מ"ש מהריט"ץ דשני התירוצים שתירץ בבית יוסף דחוקים וכו'. עי' בתשו' אבקת רוכל סי' פ"ח שהקשו לו על השני תירוצים. ועל תירוץ הראשון הקשו לו כקושיית מהריט"ץ. ובסי' פ"ט השיב מרן ז"ל לדחות הקושיות. ובש"ע סי' ע"א סעיף י"ד פסק כתירוץ הראשין הנז"ל. ומהריט"ץ גופיה בסי' ל"ד אחר דשקיל וטרי בזה. כתב בד"ה אמנם אפילו וכו' דאם הוא מנהג פשוט בכל המדינה לכתוב נאמנות מהני. אעפ"י שהעדים מעידים שכתבוהו שלא בציווי הלוה. משום דרוב הפוסקים ס"ל כמ"ש הרא"ש שהביא הטור בסי' ס"א ע"ש. ועי' ש"ך לעיל סוף סי' מ"ב וסי' ס"א סק"ט וסי' ע"א ס"ק ל"ג:

מ"ד ס"ה כתוב בספר שפת אמת למהר"נ טירני דף ל"ג שבירושלים ת"ו הכשירו הכתובה בקיום ואפילו בתורף דדוקא בגט החמירו באה"ע סי' קכ"ה סעיף י"ט שלא לקיים מחק ע"ש ועי' יד אהרן אה"ע סי' ס"ו הגה"ט אות נ"א ואות נ"ב ובספר שבט בנימין סוף סי' רפ"ו:

מ"ד ס"ט ואם כתוב בו תרי שריר וקיים כשר. כתב הסמ"ע דהיינו דוקא אם נשאר עוד שיטה אחת חלק אויר בין סוף השטר לחתימת העדים ע"ש. וכתב החשק שלמה בהגה"ט אות ך' דלא ראה נזהרים בזה וכו' ונראה דאם כתוב אחר שריר וקיים ראשון ב' או ג' שיטות וכתוב שריר וקיים שנית אף דלא יש ריוח בין השטר לעדים ליכא למיחש למידי וכשר וזה פשוט לעשותו אף לכתחילה עכ"ל:

סימן מו

מ"ו ס"ד בהג"ה ויש מי שכתב מאחר שנהגו שהרב התופס ישיבה מקיים ביחידי מנהג כזה מבטל הלכה וכן המנהג וכו'. כתב הסמ"ע סק"ח משם מרן ז"ל בב"י דאנחנו לא שמענו ולא ראינו מי שנהג כן. ובתשו' נחפה בכסף ח"ב אה"ע סי' כ"ב כתב שאין מנהג זה בין הספרדים כלל. ובתשו' ויקרא אברהם חו"מ סי' ה' תמה על חכם אחר שנהג לקיים השטר ביחידי וכתב דבארץ ישראל ובערי מערב החיצון והפנימי ודמשק ובבל ושאר מקומות שעבר בתוכם לא ראה מנהג זה. ומצאתי בספר שבט בנימין סי' צ"ו שהביא תשו' הרדב"ז החדשות סי' שס"ח שכתב דמ"מ היכא דהתובע והנתבע באו שניהם לפני הרב לקיים השטר ונתקיים ביחידי ולא ערער הוי קיום ושוב אינו יכול לערער. ואח"כ כתב וז"ל ואני ראיתי למורי הרב מהר"מ בן אדרת ז"ל על אדמת הקודש צפת תוב"ב שהיה חותם באשרתא הוא לבדו וכו' ואמרתי אני לבי שכיון שהיו באים המלוה והלוה לפניו הוי קיום וכו' דבזה אפשר דאזיל ומודה מרן ז"ל וכו' עכ"ל (ועי' תעלומות לב ח"א חו"מ סי' ד'):

מ"ו ס"ז ויאמר כל אחד זה כתב ידי ואני עד בדבר הזה. ופירשו הסמ"ע והש"ך דאין צרין שיאמר בפירוש ואני עד בדבר הזה ע"ש ובש"ך לקמן סעיף יו"ד ס"ק ל"ב וסי' ס"ג סק"ד. ומורינו הרב מהריט"ץ שי' מ"ו וסי' פ"ח כתב דהדברים הם כפשטן. ובכן תמה על זה דאין כן מנהגינו ומנהג כל הבתי דינים שראה ע"ש. ועי' תשו' תורת חסד למהר"א פרחיה סי' רס"ו דף קפ"ז ע"ג וע"ד:

מ"ו ס"ח ב"ד שכתבו במותב תלתא הוינא ונתקיים שטר זה בפנינו הרי זה מקוים אעפ"י שלא פירשו באיזה דרך נתקיים ונהגו לכתוב הדרך שנתקיים בו. כ"כ הרמב"ם פ"ו מהלכות עדות ה"ד. וכתב הש"ך ס"ק כ"ט משם מרן ז"ל בב"י סוף סעיף כ"ט וז"ל וראיתי וראיתי קיום שטר מספרד ואין כתוב בו אלא אתקיים שטרא דנא קדמנא עכ"ל כלומר ולא נהגו לכתוב הדרך שנתקיים בו. גם האידנא במדינתינו לא נהגו לדקדק בכך עכ"ל הש"ך. ובתשו' הרלב"ח סי' צ"ג הובא קיום ב"ד שנעשה פה עיה"ק צפת ח"ו. ואין כתוב בו הדרך שנתקיים בו השטר. ונזכר שם אח"כ שעל הקיום הנז"ל היו חתומים הרב מהר"ר יעקב די קואיליאר והרב המבי"ט והרב מהר"ר שלמה ליאל זלה"ה. וכן נהגינן האידנא שלא לדקדק לכתוב הדרך שנתקיים בי:

מ"ו סכ"ט שלשה שישבו וכו' צריכים לכתוב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי וכו'. עי' בספר שבט בנימין סי' קנ"א מה שהאריך בזה במעשה שהיה פה עיה"ק צפת ת"ו:

סימן נו

נ"ו ס"ב ואמרו לא על תנאי זה וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז:

נ"ו ס"ה ביד אחר בסתם ומת וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הנז"ל:

סימן ס

ס' ס"א ואם כתוב בשטר שהוא משעבד לו נכסים דקנינא ודאנא עתיד למקני גובה גם מהם וכו'. כתב הסמ"ע סק"ב דהגם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לשעבד דבר שלא בא לעולם משום דאלמוהו רבנן לשעבוד יותר מקנין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכו' ע"ש. ואם נשבע לקיים מכירת דבשלב"ל חייב הוא לקיים שבועתו וכדלקמן סי' ר"ט סעיף ד' ובאה"ע סי' קי"ח סעיף ט"ז. ואם חייב עצמו בדבשלב"ל או שאינו מצוי אצלו שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך והעדים קנו מידו על זה בקנין חייב וכדלקמן סעיף וא"ו ובהג"ה לקמן סי' ר"ט סעיף הנז"ל וזה אפילו בין יחיד לחבירו וכ"ש בקהל וציבור. דהא אפילו כשמוכרים דבר שלא בא לעולם המכר קיים. וכמ"ש הרשב"ש סי' תקס"ו וז"ל שאלת ציבור שדרכם להסיע על קיצותם ולמכור חק מחוקי העזר להעזר בו כדרך הנהוגה בכל הקהילות. והיה המנהג למוכרו לשנה ומכרוהו לארבע שנים. ורוצים לחזור בהם. אם יכולין לחזור בהם או לא. תשובה כבר כתבו הרא"ש ז"ל והרשב"א ז"ל בתשובותיהם דאלים כחא דציבורא בלא קנין כיחיד בקנין. ואני סמכתי דבריו בתשובותי דמשום הפקד ב"ד נגעו בה. אם כן ציבור אפילו בלא קנין ובדבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם מכירתם מכירה וכדאמרינן בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קל"א) גבי כתובת בנין דכרין דדבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם קני בתנאי בית דין. ודין הציבור על קהלם כדין בית דין לכל העולם כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' (ח"א סי' תשכ"ט). ואם מפני שדרכם למכרו לשנה ומכרוהו לארבע שנים אין לבטל המכירה. דכשם שהוא דבשלב"ל לארבע שנים כך הוא דבשלב"ל לשנה ואפילו לחודש ואפילו לשבת אחת. ואין טעם לבטל המכר מפני זה. אלא אם הגזברים בלבד מכרוהו שלא במעמד הציבור שאז יכולים הציבור לבטל מכירתם מפני שמכרו שלא כמנהגם. אבל אם המכירה נעשית במעמד הקהל או רובם. אז אין לבטלה. והרי היא קיימת. ואין בה ג"כ אונאה. וצא וראה בכל הק"ק איך הם מתנהגים בענין זה. שלעולם אינם חוזרים לא משום דבשלב"ל ולא משום אונאה. ועל כל כיוצא בזה אמר בירושלמי (פאה פ"ז ה"ה ומעשר שני פ"ה ה"ב) כל הלכה שהיא רופפת בידך ראה איך הציבור נוהגים ונהג כמותם. וכ"כ על כיוצא בזה הרשב"א ז"ל בתשובותיו. ועוד שנעשה כאומר להם על מנת שאין לכם עלי אונאה, (ב"מ דף נ"א ופי' ר"ן מגילה ריש פרק בני העיר) ועוד שגנאי הוא לציבור לומר מוטעים היינו דאי אפשר דליכא חד מינייהו דגמיר ומסתמא גמירי וידעי אפילו יש בו אונאה ואלים כחא דציבורא ככח ב"ד ואם באנו לבטל מכירתם א"כ מה כח ב"ד יפה עכ"ל וע"ש סי' קי"ב וסי' תקע"ג. ובתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' קנ"ג נשאל על מה שטובי העיר והחשובים שבקהל ציוו לחוכר מכס הבשר שיתן לחכם אחד סך כו"כ בכל חודש מן מכם הבשר עד מלאת סך ידוע בתשלום שבעה חדשים. וכתבו להחכם הנז"ל פיתקא על זה. ואחר חודש ימים חזרו בהם. והשיב שאינם יכולים לחזור בהם דכל דברי הקהל ככתובים וכמסורים דמו אפילו בלא קנין וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל וא"ו סוף סי' י"ח. ואפילו בלא שטר אלא בדבור בעלמא וכמ"ש הרא"ש שם סי' ך'. ואפילו בדבר שלא בא לעולם וכמ"ש הרא"ש שם סי' י"ו בנדון דימה לנ"ד וכו'. ובכלל י"ג סי' ך' כתב דאין יכולים לחזור מהחכירות הגם דהוי דבשלב"ל וכו'. גם בהגהות מרדכי פ"ו דב"מ כתוב דנהגו דכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין וכו' ורבים שאמרו לאדם אחד ליתן לו מתנה אינם יכולים לחזור בהם אפילו אם היא מחנה מרובה וכו' ע"ש באורך. ועי' בש"ע לקמן סוף סי' קס"ג וסי' ר"ד סעיף ט' ובדרכי משה סי' של"ג אות ה' ובית יוסף סי' של"ד וסמ"ע לעיל סי' כ"ב ס"ק י"ב ותומים ונה"מ לקמן ריש סי' פ"א. וכעין זה כתב מורינו הרב המבי"ט בח"ג סי' רכ"ח בתשו' לעיה"ק ירושלים ת"ו על סכסוך שהיה שם בין מנהיגי העיר ובין דיין הקהל. וכ"כ בנו הגאון מהרימ"ט בתשו' שהובא במהרח"ש ח"א ח"א סי' צ"ד. וכ"כ הגאון מהרי"ט אלגאזי בתשו' שמחת יו"ט סי' כ"א דף ע"ה סוף ע"ד ובתשו' קדושת יו"ט סי' וא"ו דף י"א ע"א בענין נדונות שעברו בירושלים ת"ו. וכתב בתשו' פני משה ח"ב סי' צ"ג לענין מה שהפרנסים דעיה"ק ירושלים ת"ו נתחייבו לשלם להשד"ר שכר טורחו בעד השליחות שיעשה לטובת ירושלים ח"ו, ואחר שעשה שליחותו והצליח וכו'. כבר נתחלפו אותם הפרנסים ונתמנו פרנסים אחרים. אינם יכולים לדחות השליח הנז"ל וחייבים הם לשלם לו כל מה שנתחייבו הפרנסים הראשונים כי החוב ההוא מוטל על העיר ועל הפרנסים הבאים אחריהם וכדמוכח מתשו' הרא"ש כלל וא"ו סי' כ"ג והריב"ש סי' תע"ו וכו' ע"ש. וכ"כ בתשו' אורים גדולים סי' רי"ג בענין מעשה שהיה בירושלים והביא עוד ראיה מתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' קפ"ח במעשה שהיה בעיה"ק הנז"ל ואח"כ הביא ראיה ברורה לזה מתשו' הרשב"א ח"א סי' תחקס"ו על פי מה דאיתא בגיטין דף ל"ו ע"ב ע"ש וכ"כ עוד באורים גדולים הנז"ל סוף סי' קע"ה במעשה שהיה פה עיה"ק צפת ת"ו. ומצאתי תשו' כת"י להגאון מהר"מ בן חביב בעל ג"פ שנשא מעיה"ק צפת ת"ו באחד שהלוה לק"ק צפת ת"ו סך ידוע. וקיבלו הפרנסים עליהם ונתחייבו בקנין גמור ובשביעה חמורה הם והבאים אחריהם שמכל ממון שיבוא להק"ק בין מתוך העיר בין מחוץ לעיר שיתנו לו מעשר ההכנסות לפרעון סך הנז"ל. והנה כל זמן שהיו הפרנסים הנז"ל. היו מקיימים התנאי הנז"ל. ואח"כ נכנסו פרנסים אחרים ולא קיימו התנאי הנז"ל ונתנו ופרעו מעשר ההכנסות הנז"ל לבעלי חובות אחרים. ושא המלוה הנז"ל אם יכיל להתפרע מנכסי הפרנסים כיון שהמעשר מן הנכנס הוא שלו והם שלחו בו יו. והשיב דאלו השעבודים דנהוג לשעבד לפרוע ממה שיבוא להם. ודאי דמהני כמ"ש בחו"מ סי' ס' וסי' קי"ב דאפילו יחיד יכול לשעבד דבשלב"ל. וכ"ש פרנסי הקהל דיכולים לשעבד דבשלב"ל. דהא גם מה שרגילים פרנסי הקהל למכור מכס הבשר ומכס היין שהיא דבשלב"ל מהני הקנין ואין יכולים הפרנסים לחזור בהם וכמ"ש בתשו' הרא"ש כלל י"ג סי' ך' שנשאל על קהל אחד שהיו מערערים לבטל החכירות שחכרו לאיש אחד על היין ועל הבשר משום דאין אדם מקנה דבשלב"ל ודבר שאינו ברשותו והשיב הרא"ש על זה דמדין תורה אין קנין נתפס בחכירות אלא שאני רואה מנהג הארץ כל היום שחוכרין זה מזה ואין בו חזרה וכיון שנהגו כן הוי קנין וכדאמרינן בפרק איזהו נשך (ב"מ דף ע"ד) האי סיטומתא קניא וכו (וכדקיי"ל בחו"מ סי' ר"א). ומנהג חכירות הקהל את עזר היין והבשר הוזכר ג"כ בתשו' הריב"ש סוף סי' י"ט ובש"ע יו"ד סי' קע"ג סעיף ה'. מיהו אכתי צריכין אנו למודעי מניין לנו דהפרנסים הראשונים יכולים לשעבד ההכנסות העתידות לבוא לקהל בזמן פרנסים אחרים שיעמדו אחריהם. ויראה לי דזה נמשך מכח הדין שאמרנו. דכיון דראינו דמנהג פשוט בכל הקהילות רהפרנסים נוהגים למכור או לשעבד ההכנסות העתידות לבוא. א"כ הכל הולך אחר המנהג. וכיון דכן. כל מה דמשעבדים. דבריהם קיימים. ואלמוהו רבנן לשעבודייהו כי היכי דלא תנעול דלת בפני לווין וקנה המלוה כל מה ששעבדו לו הפרנסים הראשונים מהכנסות הקהל. אמנם חיוב שבועה שקיבלו הפרנסים הראשונים לא חלה על הפרנסים הבאים אחריהם וכדקיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ה דאי אפשר להשביע לנולדים אחר זמן אבל נידוי וחרם חל על דורות הבאים. באופן דהנה נתברר דמה שמשעבדים פרנסי הקהל לבע"ח אחד שיתפרע מהכנסה פלונית או ממעשר ההכנסה אע"ג דהוי דבשלב"ל חל הקנין והשעבוד והרי הוא כמו שעשה אפותיקי לבע"ח שיתפרע ממקום פלוני כדקיי"ל בחו"מ סי' קי"ז. ואם הפרנסים האחרונים שלחו יד באפותיקי המשועבד לבע"ח מהפרנסים הראשונים. נראה דחייבים הפרנסים האחרונים לשלם מכיסם לבע"ח משום דשלחו יד והזיקו שעבוד של בע"ח וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות חובל הלכה י"א וז"ל וכן עשה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לבע"ח שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד את ממונו וכו' וכן פסק מרן ז"ל בחו"מ סי' הנז"ל סעיף וא"ו גם בריש סי' ק"ד נתבאר דבע"ח מאוחר שגבה קרקע ומכרו לעכו"ם שאין המוקדם יכול להוציאו מיד העכו"ם חייב בע"ח המאוחר לשלם לבע"ח המוקדם מטעם מזיק שעבודו של חבירו (ועי' סמ"ע סי' ק"ז ס"ק ט"ו). אמנם אחר העיון נראה דאין הפרנסים חייבים לשלם ולא דמי למשחרר עבדו ומזיק שעבודו של חבירו דחייב. דהתם אם לא יתפרע הבע"ח מאותו עבד דהוא אפותיקי מפורש או מאותו קרקע שגבה הבע"ח המאוחר. שוב אין לו שום מקום להתפרע ממנו. דהלוה הוא עני. ולפיכך חייב לשלם מטעם מזיק. אבל הכא בנ"ד לא נעשה היזק גמור. דהרי אם לא נתפרע ממעשר הכנסה זו שבאה היום. יתפרע למחר ממעשר הכנסה אחרת, דחובו הוא מוטל על הקהל. וכל ההכנסות של הקהל עד סוף העולם משועבדים אליו להתפרע מן מעשר שלהן (ובגרמת מניעת הריוח דביני ביני פי' ש"ך לקמן סוף סי' פ"א) עכ"מ עכ"מ וחע"ד. ועי' בספר נודע בשערים להרב מהר"ר ברוך מאנדילבוים שער גבאי צדקה דף יו"ד בענין השעבודים דכוללות עיה"ק ירושלים ת"ו. ובספר משכנות הרועים אות ך' סי' ט"ו דף קנ"ג ע"ג הובא טופס כתב שעבוד מרבני ומנהיגי עיה"ק צפת ת"ו משנת ת"ס וז"ל. מודים אנחנו רבני ומנהיגי עיה"ק ח"ו שאנחנו חייבים חוב גמור ומלוה זקופה להחכם השלם כה"ר ש"ך יצ"ו סך ח"ק גרוש עראבי"ש מאשר לקחנו ממנו בתורת הלואה לצורכי עיה"ק הנז"ל ובעדם שעבדנו לו להתפרע סך הנז"ל מנדבת וקצבת עיר ארגי"ל יע"א ושלא יוכל שום שליח מאשר נשלח מעיה"ק הנז"ל לבני מערב ולא לשום מקום שיקח מעיר ארגי"ל אפילו פרוטה עד שיתפרע החוב הנז"ל. וכל נדבת וקצבת העיר ארגי"ל הכל יהא אסור עלינו כבשר קרבן, ותוקף שטר זה כתוקף כל שטרי חובות דנהיגי בישרא כהוגן וכתיקון חז"ל, והכל היה בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה. וכתב יד זה כל ומן שהוא קיים יהיה עלינו כשטר מקוים בב"ד שלא נהיה נאמנים לומר פרענו. ולראית האמת חתמנו שמותינו פעיה"ק צפת ת"ו שנת הת"ס ליצירה והכל שריר ובריר וקיים. שמעון גיוזו יוסף דיוואש. יצחק נחמיאש. יוסף שלתיאל. אליה אשכנזי אברהם מולכו. ידידיה שנשול. יוסף אלאגי'ם עכ"ל, וכתב הרב משכנות הרועים שם דף קנ"ז ע"ב דאפילו עדין לא גבו בעת ההיא הגבאים ופקידים דק"ק ארגי"ל את הנדבות והקצבות הנוגעות לכוללות עיה"ק צפת ת"ו והוי דבר שלא בא לעולם (עי' חקרי לב חו"מ ח"א הי' ל' דף ל"ח) מ"מ שפיר אסרו עליהם רבני צפת הנז"ל את הנדבות והקצבות הנז"ל כבשר קרבן וכדאיתא ביו"ד סוף סי' ר"ד. גם בספר משחא דרבותא ח"א חו"מ סי' ס"ט דף ז' הובא ענין כת"י רבני צפת הנז"ל. וע"ש ובמשכה"ר שם פלפול ארוך בענין תנאי הנאמנות שבכת"י הנז"ל:

סימן סא

ס"א ס"א כתב הכנה"ג בהגה"ט אות ג' כי יש מקומות שנוהגים שאין גובין בשטר אלא כשהחייב חתום בו ומנהגם מנהג. וכתב הרב מהר"ח מוצירי בתשו' באר מים חיים ח"ב חו"מ סוף סי' א' שבארץ ישראל אין כן המנהג להצריך חתימת החייב אלא חתימות העדים בלבד וכתב הרב שם חדש על ספר יראים בהקדמת ח"א דף ב' סוף ע"ד דנוהגים בירושלים ח"ו דהחתן חותם בעצמו על הכתובה ואע"ג דבשאר שטרות בין מכר בין הלואה אינו חותם בעל דבר בעצמו מ"מ בכתובה חששו ונהגו לחתום. והגם דקי"ל לקמן סעיף י"ג דמי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו ועי' אה"ע סוף סי' ס"ו. מ"מ כשהוא בעצמו חתום על הכתובה. אתי שפיר טפי. וכדאיתא לעיל סי' מ"ה סעיף ג' דהודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם והדבר ברור שאינו יודע לקרות. ויש עדים שחתם עד שלא קראו. מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו. וכ"כ בהג"ה לקמן סוף סי' ס"ח:

ס"א ס"ד כתב מורינו הרב מהריט"ץ סי' קל"ח דאפילו כתוב בשטר שיהא נאמן כל מוציאו. מ"מ אין אנו נוהגים שיגבה בלא הרשאה. ומורינו הרב המבי"ט ח"א סי' רס"ו כתב דדוקא כשבא אחד בשטר כזה מחוץ לעיר מעיר אחרת. אז אנחנו נוהגים כאן לשאול ממנו שיראה הרשאה. וכן למי ששולח שטרו שישלח הרשאה. כדי שלא יוכל הלוה לדחותו בלך והבא הרשאה ושוב. אבל כשמוציאין לפנינו שט"ח על הלוה. והמלוה הוא בעיר. אין אנחנו חוששים לתבוע ממנו הרשאה. וכשהלוה טוען שמא לא הוציא ברשות המלוה. אנחנו שולחים שליח ב"ד או עדים שיעידו שהתביעה היא ברשותו עכ"ל וע"ש סי' קנ"ג וסוף סי' רמ"ג. וכתב מורינו הרב מהר"ח מודעי בקונטריס עט סופר סי' פ"ד דהפוליסאים אשר פה עיה"ק כל המוציאן גובה בהם:

ס"א ס"ו שטר שכתוב בו שיש רשות למלוה לירד לנכסי לוה וכו'. עי' תשו' מורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' קע"ח:

ס"א סט"ז יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב לא אחר הכוונה עי' תשו' גינת ורדים חו"מ כלל ג' סי' ד' וסי' ה' ותשו' בירך משה סי' כ"ב כ"ג ותשו' שמן המור חו"מ סי' י"א י"ב ופת"ש לקמן ריש סי' קכ"ג:

סימן סב

ס"ב ס"א בהג"ה וכל זה באשה או אחין אבל כן בית שנושא ונותן בשל בעה"ב וכו'. עי' בעי חיי חו"מ ח"א סי' ל' בשד"ר עיה"ק עם הכוללות:

סימן סו

ס"ו ס"א הלכך האי מאן דמזבין שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה וכו' כתב הש"ך סק"ז כי מ"ש הסמ"ע לעיל סק"א דגם אם כתב כן על השט"ח עצמו סגי בהכי היינו כשמסר לו השט"ח קודם שכתב עליו כן וכדלקמן סעיף ד' עכ"ל. וכתב הרב צדק ומשפט על חו"מ לקמן סעיף ד' דף כ"ד ריש ע"א שנוהגים בירושלים ת"ו לכתוב על השטר עצמו בלשון זה. מכרתי והעברתי לפלוני שטר הכתוב מעבר לדף איהו וכל שעבודא דאית ביה בכתיבה זו ובמסירה שמסרתיו בידו והגביהו וקנאו כתחז"ל כתחז"ל. עכ"ל הנוסח. ואח"כ מוסרו להקונה. ומהני לכ"ע. כיון שנכתב בלשון הודאה שכבר מסרו ביד הקונה ע"ש:

ס"ו ס"א עי' פת"ש סוף סק"א משם מהריק"ש לענין מכירת חצי סך השטר. ובתשו' הרדב"ז חלק חמישי סי' ש"א ש"ב כתב דמהני שיודה המלוה בפני עדים שיש לפלוני במעות הכתובים בשטר שליש או רביע אע"ג שנכתב על שמי שליש המעות או הרביע הם של פלוני עכ"ל ועי' בתשובותיו החדשות ח"א סי' שכ"ה ועי' לעיל סי' ס' סעיף ח' בש"ך ס"ק ל"ב וקצוה"ח סק"ט ונה"מ ס"ק י"ז ועי' פתחי תשו' לקמן סי' ר"ג סק"ג ובתשו' אבקת רוכל למרן ז"ל סי' ק"ה ופני יצחק ח"א חו"מ סי' כ"ב דף קנ"ו ע"ד:

ס"ו סי"ד שכתב לו שדי מכורה לך וכו'. כתב הש"ך ס"ק מ"ה דהוא הדין בשטרי דידן שכתוב בהן מכרתי כדלקמן סי' קצ"א סעיף ג' דשטרי קנין הם ואם כן ניקנין בכתיבה ומסירה וכ"כ בתשו' מהר"מ אלשיך וכו' ע"ש וכן פסק מורינו הרב מהר"ח מודעי בקונטריס עט סופר סי' פ"ב (וכתב שם ובסי' ב' שבכל שטרי קנין לא יכתבו בסוף השטר ולראיית האמת וכו' אלא יכתבו וה"ה זה וכו'). ועי' בספר שבט בנימין סי' ק"ח דלפי הא דסי' קצ"א הנז"ל ניקנים שטרי מכר ושכירות בכתיבה ומסירה:

ס"ו סי"ד כתב הש"ך ס"ק מ"ו דשטר חיוב שמתחייב לו עתה בשטר זה ליתן לו מנה כדלעיל סי' מ' נקנה בכתיבה ומסירה עכ"ל ועי' מה שכתבתי בחלק יו"ד סי' קע"ז סעיף ה':

ס"ו סי"ד עי' נה"מ ס"ק מ"ב ולקמן סעיף כ"ו ס"ק ל"ח משם מהרימ"ט ח"ב יו"ד סי' כ"א דבשטר עיסקא אינו יכול להקנות הפלגא פקדון בכתיבה ומסירה ע"ש. וחרב ערוך השולחן על חו"מ סי' זה ס"ק י"ט האריך להוכיח מדברי הראשונים ז"ל דיכול להקנות, וכן הסכים מורינו הרב מהר"ח מודעי בתשו' שהובא בספר בית ישחק על הרמב"ם פ"ו מהלכות מכירה דף ק"א ריש ע"ג:

סימן סז

ס"ז סי"ח כתב מורינו הרב המבי"ט ח"ב סוף סי' פ"א וז"ל ובשנת השמיטה שעברה שנת הש"ך ליצירה ביטלנו כמה פרוזבולין שלא נעשו בב"ד החשוב שבעיר וכתבו אחרים תחתיהם בב"ד החשוב עכ"ל

ס"ז סי"ט והדיינים או העדים חותמים מלמטה. עי' לקמן סעיף כ"א ובסמ"ע שם סק"מ. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' רכ"ה שאם כותב בפרוזבול מוסר אני לכם ב"ד וכו'. נראה שהדיינים חותמים (לט) בו והרי הם מפורשים אעפ"י שלא פירשם תוך הפרוזבול. אבל כשכותב הפרוזבול בלשון עדים. אז צריך לכתוב בפירוש הדיינים וכן אנחנו נוהגים עכ"ל, וכתב הרב מזבח אדמה יו"ד סוף סי' של"א וז"ל ומה שנוהגים בענין פרוזבול הוא לכתוב אותו בלשון עדים ולכתוב הדיינים בפירוש היותר גדולים פה עיה"ק ועי' בסמ"ע עכ"ל. ובקונטריס תוספת שביעית דף מ"ז הובא נוסח פרוזבול שנכתב בירושלים ת"ו בזמן הגאון מהר"ר רפאל יוסף חזן בעל חקרי לב וז"ל. בפנינו עדים החו"מ בא פלוני ואמר לנו קנו ממני קנין גמור ושלם במדל"ב איך אני מזכה על ידכם קרקע כל שהוא מן הקרקע שיש לי לכל אחד מבעלי חובות שחייבים לי שאין להם קרקע. לכתוב עליו פרוזבול, וקנינו קנין גו"ש במדל"ב מיד הנז"ל. ובכן אמר לנו הוו עלי סהדי שאני מוסר כל חוב שיש לי לב"ד הצדק אשר פה עיה"ק ירושלים תובב"א ה"ה הרה"ג כמוהר"ר רפאל יוסף חזן והרבנים כמוהר"ר יו"ט דאנון וכמוה"ר שלמה חאטים. שאגבנו כל זמן שארצה. ועל דבר אמת חתמנו שמותינו פה עיה"ק ירושת"ו בחודש אלול שנת התקע"ט ליצירה והכל שריר ובריר וקיים. יהודה עוזיאל. אליהו ששון. עכ"ל ועי' בספר שנת השבע נתיב ז' נוסח הנהוג שם בין האשכנים)

ס"ז סכ"ב ואפילו קרקע כל שהוא סגי ואפילו אין לו אלא עציץ נקוב וכו' אפילו אין ללוה כלל וכו' ויש למלוה וכו' מזכהו אפילו ע"י אחר ואפילו שלא בפניו ובסעיף כ"ג השאילו מקום וכו' כותבים עליו פרוזבול והוא הדין אם השכירו לו. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' ש"א שאין צורך לכתוב זיכוי קרקע בפרוזבול כי רוב העולם יש להם קרקע כל שהוא או לפחות עציץ נקוב וכו'. וכ"כ הרב חיי אדם בספרו שערי צדק שער מצות הארץ פרק כ"א אות ח' כיון דמסתמא כל אדם יש לו קרקע בשכירות. ועי' פת"ש סק"ד. והאריך הרב המבי"ט שם שלא לכתוב זיכוי ארבע אמות קרקע שיש למלוה בארץ ישראל ע"ש ועי' כפתור ופרח פרק י"ד דף נ"ז ע"א דפוס ברלין ובדרישה סי' זה סעיף כ"ד:

ס"ז סכ"ח מי שחייב לקופת הצדקה אינו משמט. כתב הרב מזבח אדמה יו"ד סוף סי' של"א דמזה נלמד לכל מי שחייב לפקידי כוללות עיה"ק ת"ו דאינו משמט:

ס"ז סל"א כל זמן שהוא יכול לגבות החוב כותבין פרוזבול כתב מרן ז"ל בב"י סוף סעיף ל"ב וז"ל וכן המנהג פשוט בארץ ישראל וסביבותיה לכתוב פרוזבול פרוזבול בערב ראש השנה של מוצאי שביעית וכן נהג מורי הרה"ג מהר"י בי רב ז"ל עכ"ל ועי' פת"ש סק"ה:

ס"ו סל"ו המחזיר חוב שעברה עליו שביעית יאמר לו המלוה משמט אני וכבר נפטרת ממני. כתב המרדכי בגיטין פרק השולח סי' שפ"ד משם הר"א ממיץ בספר יראים סי' רע"ח דאם אין המלוה רוצה לומר משמט אני. כופין אותו כדתניא (בכתובות דף פ"ו) גבי אומרים לו עשה סוכה וכו'. ובב"ד של חוצה לארץ אין רשאין לכופו וכו' ע"ש וכ"כ בפיסקי ריקאנטי סי' שנ"ב. (ועי' קצוה"ח לעיל ריש סי' ג'):

סימן סח

ס"ח ס"א בהג"ה וכן מתנה הנקנית בקנין או בחזקה רק שהודה בערכאות וכו'. עי' תשו' אבקת רוכל למרן ז"ל סי' ע"ה בזה. וע"ש סי' ע"ג הסכמת מרן ז"ל וחכמי צפת ז"ל בענין שטר מתנת הוואקו'ף הנעשה בעש"ג:

סימן סט

ס"ט ס"ב ואם כפר ואמר שאינו כתב ידו וכו'. עי' ש"ך ס"ק י"ב ולעיל סי' מ"ו סעיף ה' סוף סק"י. וכתוב בקנין פירות חו"מ דף תמ"ב ע"ב דנוהגים בירושלים ת"ו על פי עדות הגאון מהרי"ט אלגאזי. לקיים כתב יד שלא בפני בעל דין:

סימן עא

ע"א סי"ז אלא א"כ פירש שפוטרו ממנו ומיורשיו וכו' ואם כתב תהא נאמן עלי ועל באי כחי יורשיו בכלל וכו'. כתב מורינו הרב מהריט"ץ סי' ל"ד דהגם דספרי דידן כותבים בכל השטרות כלשון הזה. וכל זמן ששטר זה קיים יהא נאמן המוציא וכו' בלי לחייבו וכו'. מ"מ לא מהני לשון זה לרבות זמן מיתתו כשיגבה מהיורשים אם אין כתוב בשטר שהאמינו עליו ועל יורשיו ע"ש. ועי' פרח מטה אהרן ח"ב סי' כ"ח דף ס' ע"ד:

סימן עב

ע"ב סי"ז בהג"ה במקום שיש תקנה שלא לעכב אחד של חבירו הבא לידו דרך שאלה או פקדון וכו'. עי' בתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' ל"ג:

ע"ב סכ"ב כנגד חובו אם היה משכונו כנגד חובו או יותר וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז:

סימן עג

ע"ג ס"י כתב מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' ל"ג לענין עיכוב נכסי נתבע שביד אחרים בכל יום בבית דיננו באים לעכב ואין אנחנו שומעים לעכב כי אם בראיית שטר או פסק דין או עדות או אמתלא שהוא חייב לו ולא בתביעה וערעור בעלמא וכו'. לפי מנהג שלנו אין אנחנו מעכבים אלא בדבר ברור. ולפעמים באיזו אמתלא אנחנו מעכבים ליום או ליומים עד שילך ויעמוד עמו לדין. ואם יתעצל ולא ילך לדין. אנחנו פוטרים את מי שיש בידו מנכסיו שיתן לו ולא יחוש למעכב עכ"ל. וכתב בסוף התשו' כי מרן מהר"י קארו ושאר החכמים חתמו על דבריו (ועי' תשו' אבק"ר סי' קס"א קס"ב). והובא בתשו' אורים גדולים סי' קע"ה לענין דו"ד שהיה בין מנהיגי עיה"ק צפת ת"ו ובין שד"ר שלהם (ועי' תשו' באר מים חיים לרב אד"א ז"ל פי' ד'). וכתב מורינו הרב המבי"ט בחלק הנז"ל סי' קל"ג וז"ל מנהגינו פה בבית דין כשהולך הלוה לדמשק שמונה או עשרה ימים קודם הגעת הזמן שאינו יכול לחזור לסוף הזמן אנחנו מעכבים אותו. ואם הולך לחלי"ב (ארם צובה) והוא תוך זמן הפירעון בכמו שלשים יום. ג"כ אנחנו מעכבים. ואם הולך לתוגרמה אפילו יש זמן לחוב ארבעה או חמשה חדשים אנחנו מעכבים אותו שלא ילך עד שיניח נכסים או בטחון לפרוע בהגעת הזמן עכ"ל. ובסי' רי"ג כתב וז"ל וכן אנו דנין בכל יום למבזבז (נכסיו) או למי שהולך בדרך רחוקה. שיניח כאן נכסים לבע"ח לכשיגיע הזמן עכ"ל:

ע"ג ס"י בהג"ה אבל אם נראה לב"ד שהנתבע ציית לו דינו בעירו ולא גברא אלמא הוא לא יעכבו לו מעותיו אעפ"י שהם בעיר התובע אלא ילך התובע אחר הנתבע. וכ"כ מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' ל"ג בהסכמת מרן מהר"י קארו והחכמים:

סימן עד

ע"ד ס"ז וכן בכתובה. כתב מורינו הרב מהרימ"ט ח"א סי' ע"ד שנשאל על כתובה שנכתב בה סכום הכל בין כתובה ונדוניא ותוספת פרחי זהב סולטאני"ש שוה כל פרח מהם מ' חתיכות מהמטבע הנהוג היום בדמשק. וברבות הזמן נתקלקלו החתיכות ושוה כל פרח זהב סולטאני"ש ק"י חתיכות ובאה האלמנה לגבות כתובתה. והאריך בדין המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו או פיחתו ממנו דקי"ל ביו"ד סי' קס"ה ובדין גביית כתובה בפחות שבמטבעות דקיי"ל באה"ע סי' ק' סעיף ה'. ואח"כ כתב דמשורת הדין חייבים ליתן להאלמנה פרחי זהב שכתובים בכתובתה עיקר ונדוניא ותוספת. אך הנהיגו חכמים ועשו מעשה בעיר הזאת שלא לפרוע לא חוב ולא כתובה בזהובים כזמן השטר וכו' ולא מן הדין. וזכורני בשני גדולי הדור הרב כמהר"מ אלשיך ומורי הרב כמהר"ר שלמה סאגיס זלה"ה דמרגלא בפומייהו זמנו של שטר מוכיח עליו שכתוב שם מהמטבע הנהוג היום בדמשק וכיצד יתן מהמטבע הפחות הנהוג היום. ומה שהיו נוהגים ובאים עד עתה לגבות כתובה ושטר חוב הישנים בעד כל זהוב שכתוב בשטר גרוש"ו אחד אחד. דרך בקשה וריצוי היו עושין כן וכו' ע"ש. וכ"כ בח"ב אה"ע סוף סי' ב' כי מה שנוהגים ובאים בארץ ישראל מזמן הרבנים גדולי הדור שלפנים עד עתה לפרוע הכתובות והחובות הישנות בדרך ממוצע. הוא דרך בקשה וריצוי שחשו להפסד היתומים ולהפסד בעלי בתים וכו' ולא מן הדין ע"ש. ומורינו הרב מהריט"ץ סי' ק"ט כתב על נדון הנז"ל כי מה שנהגו בעיר אלהינו ת"ו להגבות הכתובות והחובות הישנות לערך גרוש"ו כל פרח. כמדומה שלא היה זה בדרך תקנה וכו' וכו' ראיה לדבר שלא כתבוה בספר התקנות למען יעמוד ימים רבים אלא שהיו נוהגים כן וכו' וע"ש בסי' ל"ג מה שהאריך בדברי הטור וב"י יו"ד סי' קס"ב. ובסוף סי' י"ד כתב וז"ל ובארצנו הקדושה צפת אמת תיקננו כשנשתנו המטבעות משום חשש רבית שיפרעו לערך ס"ב חתיכות הגרוש"ו עכ"ל (ועי' כנה"ג יו"ד כי' קס"ה הגה"ט אות ב' והגהב"י אות י"כ ותשו' אורים גדולים הי' קצ"ח דף צ"ה ע"ב וסי' ר"א דף צ"ז ע"א ותשו' פני אהרן חו"מ סי' ג' ותשו' שעות דרבנן סי' י"ב דף כ"ג כ"ד דבשטרי מכר ושכירות והטבה הנהוגים. לכ"ע יד הקונה עה"ע דכיון דאינן דרך הלוואה אלא דרך מכר ליכא חשש רבית. וכ"כ בוכו"ל חו"מ אות מ' דיני מטבעות דעל ענין ההטבות כל אפייא שוין. ועי' פרת שושן חו"מ כלל ד' סי' א' דף ע' ע"ג):

סימן פ

פ' ס"א ויכחישו טענתו האחרונה שסמך וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז ועי' ש"ך ובאה"ג:

סימן פז

פ"ז ס"ב והוא מודה לו. בש"ע הישן הנז"ל ליתא:

פ"ז ס"י כתב הש"ך ס"ק כ"ה משם פיסקי ריקאנטי דמחויב שבועה דרבנן ואינו רוצה לישבע והתובע תפס משלו מספקא לי וצ"ע עכ"ל. ובשער משפט סק"ח כתב משם הראב"ן פרק שבועת הדיינים דף קט"ז ע"ב דפשיטא ליה דלא מפקינן מיניה וכן פסק הרדב"ז בתשו' הישנות סי' רי"ז והובא בתשו' אורים גדולים סי' קע"ה לענין שד"ר דכוללות עיה"ק ת"ו דיש עליו שבועת טענת שמא דלעיל סעיף ט' ודלקמן ריש סי' צ"ג:

פ"ז סי"ח כתב איש ירושלים הרב צדק ומשפט על חו"מ דף מ"ג ע"ג דאנחנו נוהגים בשבועת היסת לאיים על הנשבע שירחץ ידיו ויניח ידו על איזה ספר דפוס שיהיה (עי' ט"ז לעיל סעיף ע"ו ומשכנות הרועים אות ש' סי' מ"א) ויאמר הריני נשבע בשבועה חמורה על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת ועל דעת פלוני התובע ועל דעת בית דין שאין לזה בידי כלום:

פ"ז סכ"א צריכים הדיינים לפצור בבעלי דינים אולי יחזרו בהם עד שלא תהיה שם שבועה כלל. ולעיל סי' י"ב סוף סעיף ב' נתבאר דאפילו אחר גמר דין אם חייבו ב"ד שבועה לאחד מהם רשאי הב"ד לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה. וכתב מורינו הרב מהריט"ץ סי' רע"ד וז"ל והיו רוצים בני הק"ק מוסתערי"ב לישבע. אז אמרתי אין ראוי לישבע. כי זה דרכי כל מה שאני יכול שלא להביא הנשבע לידי שבועה. ואחר שאני אומר להם הדין כך. ואתה פלוני חייב לישבע. אני אומר לו איני חפץ שתשבע ותזכיר ותשא את שם ה' אלהיך אפילו על האמת (עי' או"ח סי' קנ"ו) קנה שבועתך בכך וכך. ואתה הטוען קנה שבועת שוא שהיא לפי דבריך בכך וכך. ותמחלו זה לזה. ובחמלת ה' עלי. מעולם לא השבעתי שבועת ה' בבית דיני וה' עזרני וכו'. וכן אמרתי לק"ק מוסתערי"ב שיפרעו סך אחד ולא ישבעו וכו'. וכן הסכימו כל החכמים וכו' עכ"ל. וכתב מהר"מ חאגיז בספר משנת חכמים אות ר"ח דכשהבעלי דינים הם אנשים קלים או אחד מהם קל במעשיו. אעפ"י שהדין הוא לחייב שבועה לאחד מהם. יותר טוב לפשר ביניהם ולומר להם. כי הדין כך הוא. ועי' פת"ש לקמן סעיף ל"ז אהא דאין מוסרים שבועה למי שרץ אחר שבועה:

סימן צה

צ"ה ס"א או דברים שאין נשבעין עליהם מן התורה קרקעות אפילו של חוצה לארץ. עי' סמ"ע סק"ב וביאור הגר"א או"ח סי' תרמ"ט סק"ה ועי' מה שכתבתי בחלק יו"ד סי' רצ"ד סעיף וא"ו:

סימן קט

ק"ט ס"ג או במקום שנהגו שלא להכריז לעולם וכו' כתב מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' רע"ח דאין הגליל ת"ו מקום שאין מכריזין על קרקע יתומים ואם מכרו ב"ד שלא בהכרזה נעשו כטועים בדבר משנה. ועי' תשו' חקרי לב חו"מ ח"א סי' ע"ה דף ע"ה וסי' ע"ו דף פ"ג לענין מכירת חזקת קרקע יתומים במעשה שהיה בעיה"ק ירושלים ת"ו ועי' תשו' שמו משה חו"מ סי' ג' וסי' ד':

קי'ג ע"ב יכתוב הקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצירי ואגבן הקניתי לו המטלטלין ואעפ"י שאין אנו יודעים לו קרקע הודאת בעל דין כמאה עדים לחובתו וכ"כ בהג"ה לקמן סי' ר"ב סעיף ז'. ועי' ב"י משם הרא"ש בב"מ ריש פרק הזהב שעיקר הטעם הוא משום הודאה כנז"ל ודלא כהסוברים משום שאין לך אדם שאין לו ארבע אמות קרקע לקוברו שם או בארץ ישראל ועי' תוס' ב"ב דף מ"ד ע"ב ד"ה דלא וכו' ורמב"ם פ"ג מהלכות שלוחין ושותפין הלכה וטור וטור לקמן סי' קכ"ג וכפתור ופרח פרק י"ד ומבי"ט ח"א סי' ש"א ודרישה סי' ס"ז סעיף כ"ד והרימ"ט ח"ב חו"מ סי' י"ז ודרכי נועם חו"מ סי' ט"ו:

סימן קיט

קי"ט ס"ב ומכר העידית ושייר בינונית וכו' כצ"ל:

סימן קכא

קכ"א ס"א שלח לו חובו וכו'. עי' מטה יוסף ח"א חו"מ סי' ט' במעשה שהיה בין השד"ר והכוללות:

סימן קכב

קכ"ב ס"ז כתב מורינו הרב מהריט"ץ סי' ט"ו כי מנהג התגרים בכל יום לתת פקדונות והלואות למי שבא בהרשאה או בכתב יד ואינם חוששים לטענת אונס ומודעא. ומעולם לא שמענו שמעה בנדון כזה וכו' ואין למודעא בזה טעם ולא ריח ע"ש:

סימן קכג

קכ"ג ס"א ואם היה פקדון של מעות צריך להקנות לו אגב קרקע וכו'. כתב מורינו הרב מהריט"ץ סי' רי"ח דף קע"ג סוף ע"ב כי מה שנוהגים הסופרים לכתוב בכל מיני הרשאה הקנאה אגב קרקע. טעות הוא. ובפרט בהרשאת קרקע דהא קיי"ל אין קרקע נקנה אגב קרקע (וכדלקמן סי' ר"ב סעיף וא"ו וסי' רמ"ח סעיף י"כ. ופי' כ"י לעיל סי' קכ"ב מחודש ג' ומשתא דרבותא ח"ב חו"מ סי' קכ"ב דף קנ"א ויקרא אברהם חו"מ סי' מ"ו דף ס"ט פ"ג):

קכ"ג ס"א אבל על מלוה על פה שכפר לא תיקנו שיכתבו הרשאה ויש אומרים שעל הכל כותבין וכו'. עי' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' ז':

סימן קכו

קכ"ו ס"ט אמר ראובן לשמעון במעמד שלשתן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי וכו' ויש אומרים שיכול לחזור בו כל זמן שלא פטר לוי את ראובן בפירוש וכו'. עי' תשו' אורים גדולים סי' קע"ו קע"ז קע"ח ותשו' זרע אברהם חו"מ סי' ז' ותשו' אדמת קודש ח"א חו"מ סי' ס"א שהאריכו מאד בזה בענין דין ודברים שעברו בין מנהיגי עיה"ק צפת ת"ו ובין שד"ר שלהם. (ועי' תשו' באר עשק סי' ס"ט):

קכ"ו סי"ג המחהו בפני עדים וגם קבע זמן וכו'. עי' ב"ח ופרישה כי יש גורסים וכן אם קבע זמן וכו'. וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז:

סימן קכח

קכ"ח ס"ב בהג"ה מיהו פרנסי הקהל שהלוו לצורך המס וכו'. עי' בתשו' אדמת קודש ח"א חו"מ סי' ס"ג לענין מעשה שהיה בירושלים שלא נכתב השטר אלא על שם אחד מן הפרנסים:

סימן קכט

קכ"ט סי"ח בהג"ה ושטר שכתוב בו פלוני קבלן הוי ערב קבלן דודאי בלשון המועיל קאמר. כתב מורינו הרב המבי"ט ח"ב סוף סי' ק"ב וז"ל כן אנו דנין בכל שטרי חובות שכתוב בהם שנעשה קבלן וגם שכתוב נעשה ערב פרען קבלן אעפ"י שערב ופרען אינו יכול לתבוע מהן תחילה לא א"כ פירש היכא דכתב נמי קבלן הוי כמפרש ולא גרע משום דכתב קודם ערב פרען עכ"ל. וכתב הזכו"ל חו"מ ח"א אות ע' בדיני ערבות משם מהר"י כהן (בעל כתי כהונה) בכת"י וז"ל הלשון הנאה והמובחר לענין תנאי דרצה מזה גובה תחילה הוא שיכתוב שיצא ערב קבלן גמור וכך אמר לו תן ואני נותן ונתחייב שממי שירצה יגבה תחילה ואפילו יהיו נכסים ידועים ללוה עכ"ל:

סימן קל

ק"ל ס"ב חוזר וגובה מהלוה כצ"ל:

סימן קמ

ק"מ ס"א כתב מרן ז"ל באבקת רוכל סי' קכ"ו בתשובה לק"ק ברוסא יע"א דבענין החזקות בשכירות בית מגוי (עי' לקמן סי' רל"ז סוף סעיף א' בהג"ה) נחלקו החכמים הראשונים ז"ל אם יש להם דין קרקע או דין מטלטלים ונשאר הדבר בספק ביניהם ז"ל ע"ש. ועי' כנה"ג סי' זה בהגה"ט ובית שמואל סי' צ' ס"ק נ"א וסי' ק' סוף ס"ק י"ג ובש"ך לקמן סי' קע"ה ס"ק ס"א. וכתב מורינו הרב מהריט"ץ סי' קע"ז דבארצנו צפת ת"ו נוהגים בם דין קרקע. ובסוף סי' רפ"א כתב וז"ל וחזקת קרקע מנהג פשוט בארצנו דנוהגים בה כל דיני קרקע עכ"ל. ועי' נחפה בכסף ח"ב אה"ע סי' ב' וחו"מ סי' ח' וסי' י"ג ופרי האדמה ח"ב דף ק"מ ע"ב וחקרי לב חו"מ ח"א סי' ע"ה וסי' ע"ו ובמהדו"ב חו"מ סי' י"א וסי' כ"א לענין מנהג ירושלים ת"ו בזה. וכתוב בתשו' חוקי חיים סי' ל"ו דף ס"א ע"ד דכבר נפסקה הלכה מרבני ירושלים ז"ל כי יש להם דין קרקע גמור. והרב מהר"מ פארדו בתשו' שמו משה חו"מ סי' כ"ג דף קע"ט ע"ב כתב דהסכמת רבני ירושלים היא ליתן להם דין קרקע ממש לכל דיני קרקע חוץ מן דין מצרנות ואפילו דאחים ושותפים דבזה אין להם דין קרקע וכ"כ בספרו צדק ומשפט בהקדמה דף וא"ו ע"ב. ובפרטי תקנות החזקות הנז"ל בירושלים עי' נחפה בכסף סי' י"ג הנז"ל ושער המים בחלק התשו' סי' כ"א ובספר תקנות ירושלים סי' נ"א נ"ב נ"ג נ"ז ובספר ישרי לב חו"מ אות ה' סי' ך' ונדיב לב ח"ב חו"מ סי' כ"א כ"ב וכפי אהרן סוף ח"א וזית רענן ח"ב חו"מ סי' ס"ט ושמו משה חו"מ סי' י"ג וסי' כ"ד. וכתב מרן ז"ל באבקת רוכל סי' ק"י דף ע"א סוף ע"ב לענין ספק בהסכמות ותקנות החזקות. דאזלינן בתר אומדן דעתא שלכך נתכוונו הקהלות בהסכמתן ובכל דוכתא אזלינן בתר אומדנא בפרק יש נוחלין (כ"כ דף קל"ב וחו"מ סי' רמ"ו) ובפרק אעפ"י (כתובות דף נ"ה נ"ו ואה"ע סי' נ"ה) וכן בכמה דוכתי וכ"ש דבמידי דהסכמה אית לן למיזל בתר אומדן דעתא דעתא עכ"ל ועי' נחפה בכסף סי' י"ג הנז"ל מה שהאריך בזה בדברי מורים ביו"ד סי' רי"ח סעיף ב' והאחרונים שם (וע' בתשו' גינת ורדים חו"מ. כלל וא"ו סי' א' טופס הסכמות גאוני קושטאנדינא הקדמונים בענין החזקות ובתשו' ירך אברהם ח"כ חו"מ סי' מ"ה טופס הסכמות גאוני שאלניק הקדמונים זלה"ה):

ק"מ ס"ח בהג"ה מקומות ביהכ"נ וכו'. כתב הרב חוקי חיים סי' וא"ו דף ט' ע"ב משם תשו' הרדב"ז החדשות ח"ב סי' תרכ"ח דבירושלים ת"ו שאין מקומות ביהכ"נ קנויים במעות מן הציבור אין בהם דין חזקה וירושה ועי' מעשה אברהם או"ח סי' ל"ט:

ק"מ סט"ו כתב מורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' נ"ג וז"ל ומנהג בכל העיר בחלונות הפתוחות לגגי חבריהן שעוברים דרך החלון ומשתמשים בשטיחת בגדים וכיוצא בתשמיש קל כזה. ואין הבעלים מקפידים ואין מוחים בידם כל זמן שאין שום היזק לגג בשימוש ההוא. אדרבה ברובם יש תועלת בדריסת רגלו ובדריסת הגג כמו שכתבתי. והמוחה בענין כזה אינו לא מדת סדום או איבה ותחרות שיש ביניהם. וראוי לדיינים להשלים ביניהם ואמת ומשפט שלום ישפטו בשעריהם עכ"ל. ועי' תשו' חקרי לב מהדו"ב חו"מ סי' י"ג דף ר"ג ע"ד:

סימן קמט

קמ"ט סל"א המחזיק בהקדש עניים וכו'. עי' בחשו' הרב מהר"י כולי שבסוף ספר עזרת נשים סי' ב' בענין מעשה שהיה בעיה"ק חברון ת"ו:

קמ"ט פל"א בהג"ה אדם שהחזיק במצוה וכו' וכ"כ מרן ז"ל באו"ח סוף סי' קנ"ג ועי' מג"א שם ועי' לקמן סוף סי' קנ"ו בהג"ה. וכתב הגאון מהר"מ בן חביב ז"ל בתשו' כת"י דמזה נלמד לענין אחד מתושבי עיה"ק ירושלים ת"ו שהיה לו קביעות לימוד בישיבות והספקה כנהוג. ועבר עליו עלילה שהוצרך לברוח מירושלים למקום אחר שלא על דעת לעקור דירה מירושלים. והניח ביתו בירושלים מושכר ובתוכו חפצים וספרים שלו. וכשזכה לחזור לדור בירושלים מצא בישיבות במקומו תלמידי חכמים אחרים. לא הפסיד זכותו. וחוזר הוא לקביעותו והספקתו הקדומה והאחרים שנכנסו במקומו נידחים מפניו. ועי' בתשובתו הנדפסת בספר קרבן אשה חי"מ סי' ל"ו דף ס"ט ע"ג וע"ד ובתשובתו שהעתקתי מכת"י בחלק יו"ד סי רנ"ז סעיף ה' ד"ה בהג"ה וכו' (ופי' חקרי לג מהדו"ב חו"מ סי' י"א):

סימן קנג

קנ"ג סי"ב והחזיר מי גגו לחצירו של שמעון וכו' כצ"ל.

סימן קנד

קנ"ד ס"ג בהג"ה פתח לרשות הרבים ויש בזה היזק ראייה לחצר שבצד רשות הרבים שכנגדו (דהיינו שמזיקו בענין שאין בני ר"ה מזיקין אותו כגון שהוא גבוה יותר מארבע אמות וכי האי גוונא וכמ"ש הש"ך סק"ז) חבירו יכול למחות בו. כ"כ בד"מ משם הנימוק"י פ"ק דב"ב בסוגיא דשני בתים בשני צידי רשות הרבים בב"ב שם דף וא"ו ע"ב (שהובא לקמן ריש סי' קנ"ט) וכ"כ משם המרדכי שם סי' תע"א. וכתבו שם דהיזק ראייה אין לו שיעור וכ"כ הרב המגיד פ"ג מהלכות שכנים הלכה ה' משם הרשב"א ועי' בתשו' הרשב"א ח"ב סי' קע"ח וח"ג סי' קס"ט וסי' קע"ח וח"ד סי' שכ"ה. וכתב מורינו הרב מהריט"ץ סי' רנ"ג שאם יש מנהג בעיר הולכין אחריו ובארצנו צפת אמת מעולם לא שמענו ולא בא לידינו תביעת היזק ראייה בריחוק מקום הרבה עכ"ל והובא בשמש צדקה חו"מ שאלה ל"ד סי' י"א דף נ"ב ובתשו' שמו משה חו"מ סי' כ"ג ע"ש:

קנ"ד ס"ז הרי שפתח חלון לחצר חבירו וכו' עי' לקמן סי' קנ"ה סעיף מ"ג ובתשו' אבקת רוכל סי' ק"ך ובתשו' רבותינו המבי"ט ח"א סי' צ"ו ומהרמ"ג סי' ן' ובסוף ספר טוב לישראל דף כ"א:

קנ"ד סי"ד הבא לפתוח ראשון בעלייה שכנגד עליית חבירו וכו' ולהרא"ש ולהרשב"א אין יכול חבירו לעכב עליו ולומר היום או למחר אפתח ותעכב עלי שרשות הרבים הפקר הוא והראשון שפתח הוי כזוכה מהפקר. ובסעיף ט"ו והני מילי במקום שאין אדם רשאי להוציא זיזין וגזווטראות מעלייתו לרשות הרבים אבל במקום שרשאי להוציאם לא הוי האויר שלפני עלייתו הפקר וכו'. ובסעיף ט"ז דעת הרא"ש וכו' בראובן שהוציא בליטת עלייתו לחוץ ופתח בו חלון ולסוף נמלך שמעון שכנו שכנגדו להוציא גם הוא בליטת עלייתו וטוען ראובן שירחיק בניינו מכנגד חלונו כדי שלא יאפיל שהדין עם שמעון מפני שכיון שמנהג המקום שרשאי להוציא זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים וכו' ויכול שמעון לבנות כנגד חלונו. ולקמן סעיף ל"א כתב הרשב"א שאף על פי שהפותח חלון לרשות הרבים אין חבירו שכנגדו רשאי לפתוח חלון כנגד אותו חלון אם בא להגביה כותלו מגביה ואינו נמנע ואעפ"י שאין ביניהם ארבע אמות ובלבד שיגביה ארבעה כדי שלא יציץ ויראה. ובתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' יו"ד איתא כי כאן מנהג העיר שמוציאין בליטות לרשות הרבים ואין מי שימחה ולכן מי שהוציא בליטת עלייתו לחוץ על רשות הרבים ופתח בה חלון על רשות הרבים יכול אח"כ שכנו שכנגדו להוציא גם הוא בליטת עלייתו לרשות הרבים תוך תוך ארבע אמות של חלון המוציא הראשון ולהאפיל לו חלונו וכתב הכנה"ג בהגהב"י אות ל' דמדברי מרן ז"ל בש"ע ומדברי הרב המבי"ט שם מוכח דבדין זה דיכול להוציא בליטת עלייתו לרה"ר ולהאפיל את חלון עליית חבירו הפתוח לרה"ר כנגדו מודה הרשב"א להרא"ש כוותיה ולא מטעמיה וכן מבואר בתשו' הרשד"ם חו"מ סי' רנ"ז. ועי' סמ"ע ס"ק ל"ג ול"ח וכתב מרן ז"ל בתשו' אבקת רוכל סי' ק"ז דלכאורה נראה דכיון דפסק הרא"ש דהיכא דרשאי אדם להוציא ווזין לרה"ר והוציא אחד בליטת עלייתו לרה"ר ופתח בה חלון על רה"ר יכול אח"כ שכנו שכנגדו לבנות בליטת עלייתו כנגדו ולהאפיל עליו.. א"כ מזה נלמוד דהוא הדין דיכול לפתוח חלון בעלייתו לרה"ר כנגד חלון של הראשון ואינו יכול לעכב בידו משום שחלונו קדם וזה מזיקו בראייה. דאין כאן דין קדימה. אבל מצינו להרשב"א בתשובה (הנז"ל והובא באורך בב"י מחודש י"ז והמ"ע ס"ק ל"ח) דלפתוח חלון לרה"ר כנגד חלון של הראשון אינו יכול אבל יכול להאפיל וכ"כ הריב"ש (ס"ס שכ"ב והיא התשו' שהובא לקמן סעיף ל"כ) וכו' ונקטינן כוותייהו וכו'. ועוד דאפשר לומר דעד כאן לא קאמר הרא"ש ז"ל אלא לענין שאין השני צריך להרחיק בניינו ארבע אמות מכנגד חלונו שלא יאפיל עליו. אבל לענין שיהא רשאי השני לפתוח חלון כנגד חלון של הראשון דשניהם ניזוקין זה מזה בהיזק ראייה דאיסורא עבדי תרוייהו שעל כרחין כופין את אחד מהם לסתום. אפשר דמודה הרא"ש דלענין וה מיהא מהני קדימה. ואת השני כופין לסתום ע"ש. וכן פסק הרשד"ם בסי' הנז"ל. מדברי מרן ז"ל באבקת רוכל הנז"ל נסתייעו הרב מטה שמעון בהגהב"י אות כ"ב והרב ערוך השולחן אות ד' לדחות פירוש הסמ"ע סעיף ט"ו ס"ק ל"ד בדעת מרן ז"ל בש"ע שם. גם הגאון חקרי לב במהדו"ב חו"מ סי' י"ד בענין מעשה שהיה פה עיה"ק צפת ת"ו. כתב שם בדף ר"ח סוף ע"ב ודף ר"ט ריש ע"ב דאנן בארץ ישראל אזלינן בתריה דמרן ז"ל ודבריו בש"ע סי' קנ"ד סעיף י"ד וסעיף ט"ו צריכים ישוב וכבר עמדו על זה האחרונים ז"ל ומה שנראה עיקר בדעתו ז"ל הוא דיכול להוציא בליטת עלייתו לרה"ר ולהאפיל את חלון של חבירו הפתוח לרה"ר אבל אינו יכול להזיקו בהיזק ראייה וכמבואר בתשו' אבקת רוכל להדיא (והרב מהר"מ פארדו כתשו' שמו משה חו"מ סי' כ"ג דף קפ"ג ע"ד ודף קפ"ד, ע"א מסיק דיכול לפתוח ג"כ אך בתנאי שלא יגיע מזה היזק ראייה לחלונות פנימיות הפתותות בתוך חצר חבירו שאינן פתוחות לרה"ר ולא בהיו"ר כיוצא כזה. וכשהתחילו אחבנ"י לקנות קרקע אחוזה בירושלים. הסכים הוא ז"ל ושאר. רבני ירושלים בהסכמת הרב מהר"ד חון ז"ל לדון כן בירושלים וכנזכר שם כסוף התשובה ובספר ישרי לב חו"מ אות ן' סי' ל' דף ס"ו ואילך. ועי' בספרו צדק ומשפט דף פ"ה פ"כ וע"ג בזה. והמעיין בחקרי לב הנז"ל יראה שדברי הישרי לב שם תמוהים מאד):

תוכן העניינים

ארץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה