אור ברסלב
ארץ חיים חלק אבן העזר

ארץ חיים· רבי חיים סתהון

חלק אבן העזר

ארץ חיים חלק יורה דעה

סימן א

סי' א' סעיף ח' כמה בנים ואם אין ספק בידו וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז:

א' ס"י רבינו גרשום החרים על הנושא על אשתו וכו' ולא פשטה תקנתו בכל הארצות. כתב הרדב"ז בתשו' הנדפסת בתשו' מורינו מהר"י בי רב ז"ל סי' ס"א דף ע"ג כי לא פשטה תקנתו בארץ ישראל ת"ו. וכ"כ הרב מהר"ח מוצירי בתשו' באר מים חיים ח"א אה"ע סי' ב' משם הפוסקים ז"ל כי בארץ ישראל לא קיבלו תקנתו מעולם:

א' ס"י ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי ובסעיף י"א טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו. ולקמן סי' קס"ט בפירוש סדר חליצה סעיף מ"ו כתב וז"ל ובזמן הזה אע"ג דליכא חרם דרבינו גרשום שלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי מכל מקום כל אדם משביעין אותו בעת נישואין שלא ישא על אשתו. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' רכ"ב דבכל הכתובות שלנו כתוב בכלל שאר התנאים. שלא ישא אשה אחרת עליה אלא א"כ שהתה וכו'. והגם דאינו מזכיר על דעת אשתו. אפילו הכי נראה שמועיל רשות אשתו. כיון שלהנאתה הוא תנאי זה. השבועה היא לדעתה ורצונה וכו'. וכיון שהיא מרוצה אינו צריך התרה וכו'. וכן הוא המנהג שכל מי שרוצה לישא ומביא רשות מכתב מאשתו אין אנחנו מחייבים אותו לעשות התרה. גם בח"א סי' ק"א ובח"ג סוף סי' קי"ט כתב כי מעשים בכל יום בנשבע שלא לישא אשה אחרת על אשתו. דכשנותנת לו אשתו רשות בפני שנים שישא אינו צריך התרה. כי לא חלה השבועה אלא כל זמן שהיא מוחה. וכתב מורינו הרב מהרימ"ט ח"א סי' קי"ח כי מעשים בכל יום שכותבין בכתובות שנשבע שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה ופעמים שמגרשה ונושא אחרת. ולא חשו להם חכמים להצריכה שתתיר לו שבועתו. כי כבר נתפרדה החבילה וכתב הגאון חיד"א בתשו' חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות מ"ח וז"ל והנה בארץ ישראל מנהג פשוט שמתנים בכתובה וכותבים כלשון הזה. ולא ישא אשה אחרת עליה בחייה אלא אם כן שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה זרע של קיימא ונשבע שבועה חמורה על זה ועל שאר התנאים עכ"ל. וכן כתב הרב מהר"ח מוצירי בתשו' באר מים חיים ח"א אה"ע סי' ב'. וכ"כ חכם אחד מרבני עיה"ק צפת ת"ו בתשובה הנדפסת בתשו' בירך משה גלאנטי סי' יו"ד דף מ"ג ע"א וכ"כ הרב הון יוסף סי' א' דף ב' סוף ע"ג והרב מהרי"ד אבולעפיא מעיה"ק טבריא ת"ו בתשובה הנדפסת בחקרי לב מהדו"ב אה"ע סי' י"א והרב לבושי שרד בתשו' כד הקמח סי' י"ט והרב ויקרא אברהם אה"ע סי' א'. וכתוב בחקרי לב שם דזמן עשר שנים הנז"ל כותבים דוקא בכתובת בתולה. אבל בכתובת בעולה כותבים רק זמן חמשה שנים:

א' ס"י בהג"ה ומכל מקום בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד ואין נושאין שתי נשים וכופין בחרמות ונידויים למי שעובר ונושא שתי נשים לגרש אחת מהן ויש אומרים דבזמן הזה אין לכוף למי שעבר חרם רבינו גרשום מאחר שכבר נשלם אלף החמישי ואין נוהגין כן. וביו"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ט כתב בהג"ה וז"ל מי שיצא ממקום שנוהג חרם רבינו גרשום שלא לישא שתי נשים למקום שמקילין אסור לו לישא שתי נשים. וכתב רש"ל בתשו' סי' י"ד וביש"ש יבמות פ"ו סי' מ"א כי שמע שאחר מארצות אשכנז הלך עם אשתו לא"י ושהה שם כמה שנים ורצה לישא עוד אחרת עליה והיה יכולת בידו לאספוקי תרוויהו ואפילו הכי לא הניחו לו חכמי א"י. והנה דעת יש אומרים הנ"זל דבזמן הזה אין לכוף וכו' היא דעת מרן ז"ל בב"י בב"י לקמן סי' ע"ו. וכ"ש לאשכנזי שאינו דר בארצות אשכנז וכמ"ש בתשו' אה"ע דיני נישואין סי' י"ד. וכתב כי לא יש. זמן רב כי אשכנזי אחד בעיה"ק ירושלים ת"ו היה לו אשה בת בנים ונשא אשה אחרת עליה. והיה שם הרב הזקן כמוהר"ר קלונימוס ז"ל וחכמים אשכנזים אחרים. ולא היה פוצה פה ומצפצף וכו' ופוק חזי מאי עמא דבר. והנה בשאלוניק וקושטנדינא ואנדרינופלא ויתר קהלות תוגרמה יצ"ו אשר שם קהלות גדולות מהאשכנזים. וגם במלכות הזה. מעולם לא נשמע שנידו לשום אשכנזי מפני שנשא אשה על אשתו וכו' וכ"ש שאין לכופו שיגרשנה. והובא שם הסכמת רבותינו הרב המבי"ט והרב מהר"ר ישראל ב"ר מאיר די קוריאל זלה"ה. ובתשו' הרב המבי"ט ח"ב סי' ט"ז הובא הסכמתו הנז"ל באורך יותר. וכתב שם דכיון שכבר נשא אחרת אין לכופו להוציא הגם שלא היה במקום מצוה. ועי' בסעיף זה לעיל ולקמן סי' קי"ט סעיף וא"ו בהג"ה ובתשו' מרן אה"ע הנז"ל ובתשו' המבי"ט ח"ג סי' וא"ו וסי' קכ"ו. וב"ש לקמן סוף סי' קנ"ד. וג"פ סי' קי"ט שם. לענין חר"ג במקום מצוה. ובתשו' גינת ורדים אה"ע כלל א' סי' ט' הובא תשו' רבני ירושלים ז"ל לענין אשכנזי אחד תושב אלכסנדריא שלא נשאר לו מאשתו אלא נקיבה אחת ונהנה לו אשתו רשות לישא אחרת עליה. וכתבי הרבנים הנז"ל דמצד מה שנתנה לו אשתו רשות. הנה הר"ן בתשו' סי' מ"ח הובא בב"י יו"ד סי' רכ"ח נסתפק בזה (עי' ב"פ ס"ק ך' ולקמן סי' קט"ו סק"ו) אך מצד מה שרוצה לישא אחרת כדי לקיים מצות פו"ר יש להתיר בזמן הזה שכבר נשלם אלף החמישי אפילו בלי היתר מאה רבנים משלש ארצות. ומה שמעידים שעשו מעשה בעיה"ק צפת ת"ו בענין כזה להתיר לרב אשכנזי אחד לישא אשה אחרת ע"י היתר מאה רבנים משלש ארצות. אפשר שהרב האשכנזי ההוא החמיר על עצמו וכו'. ומ"מ נכון הדבר בנ"ד להצריך היתר מאה חכמים משלש עיירות כגון ירושלים חברין מצרים. הגם שכולן הן תחת מלכות אחת. וכתבו שם כי הגאון מהר"מ גלאנטי הסכים בזה (ועי' הלק"ט בקונטריס הגיטין אות פ"א). עוד כתבו שם שבזמן הגאון מהר"ר זרחיה נוטה ז"ל נעשה מעשה בירושלים ת"ו להתיר לחכם אחר אשכנזי ע"י חתימת מאה חכמים. וגם בזמן הרבנים שאחרי מהרר"ז נוטה הנז"ל התירו בירושלים להרב המקובל כמהר"ל שפירא ז"ל (געל מצות שמורים וטובה הארץ) בחתימת מאה חכמים ונשא אשה על אשתו במעמד רבני העיר והיה דר בחצר ביהכ"נ של ק"ק ספרדים עם שתי נשיו. בם הרב פרי האדמה ח"א פרק י"ד מהלכות אישות סי' ח' במעשה שהיה בירושלים ת"ו. כתב היתר כנז"ל לאשכנזי לישא אחרת על אשתו במקום מצוה והסכימו עמו הרבנים ז"ל. ולענין אשכנזי שבא מחו"ל לדור בא"י ת"ו ואשתו לא רצתה לבוא אחריו לא"י. עי' תשו' הר"ן סי' ל"ח ותשו' מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' ר"י (הובא בבאה"ע ס"ק כ"ג) ובקרית מלך רב ח"א בקונטריס התשובות סי' י"ג ובמזבח אדמה אה"ע סי' א' ותשו' בירך משה גלאנטי סי' יו"ד דף מ"ג מ"ד וחתם סופר אה"ע ח"א סי' קל"ב (הובא בפת"ש לקמן סי' פ' סק"ד) ותשו' חסר לאברהם תאומים אה"ע סי' כ"ד ותשו' שם אריה אה"ע סי' ס"ח:

סימן ב

ב' ס"ד בהג"ה והשומע חרפתו בשאר דברים ושותק סימן הוא שהוא מיוחס. כן הוא בקידושין דף ע"א זיל בתר שתיקותא כי האי דבדקי בני מערבא כי מינצו בי תרי בהדי הדדי חזו הי מינייהו דקדים ושתיק אמרי האי מיוחס טפי:

ב' סי"א לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת שמא יזדווגו הבנים זה לזה וכו'. כתב הכסא אליהו וז"ל פה עיה"ק ירושלים תובב"א ראיתי הרבה עולין מכל המקומות הם ונשיהם ומניחים את בניהם בעיר מולדתם. והרבה מהם שמתים נשותיהם ונושאים אשה אחרת. ומהם שמולידים בנים ובנות. ולא מיחו בידם חכמים. ולא ידעתי על מה סמכו בזה. ועי' להריב"ש ז"ל בתשו' סי' ט"ו עכ"ל. ובתשובותיו קול אליהו ח"ב סי' י"ג הובא תשו' חכם אחד בזה וכתב כי כן נתפשט המנהג בכל המקומות, ונדחק ליישב קצת המנהג. מטעם שבזמן הזה הכל ידועים למשפחותיהם. ועי' פת"ש סק"י:

ב' ס"א מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו. וכתב בהג"ה ויש אומרים דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה שאין לנו תרומה דאורייתא וכו' וכן נוהגים האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי. כתב הח"מ סק"ב דאף שהכריע מור"ם כהרמ"ך (הוא י"א המ"ל) לא בכל דבריו הכריע ובמקום שנוהגין האידנא אפילו בתרומה דרבנן כגון בארץ ישראל כמבואר בש"ע יו"ד סי' של"א אז יש לחוש שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה דרבנן וכו' עכ"ל ועי' ב"ש סק"ב ולקמן סוף סעיף ב' בח"מ סוף סק"ו וב"ש סק"ט. ומג"א ריש סי' קכ"ח. והרב באה"ט סק"א כתב משם הבית הלל דנאמן בזמן הזה אפילו בארץ בארץ ישראל. ולקמן סק"ח ציין למה שכתב ביו"ד סי' ס"א משם הפר"ח. ור"ל דהבית הלל כתב כן על פי מה שהבין ביו"ד סי' ס"א סק"ג וסי' של"ג סק"א בדברי מור"ם ביו"ד סי' של"א סעיף ב' דאין נוהגין כלל בתרומ"ע בזמה"ז בארץ ישראל. וכבר דחה דבריו הפר"ח יו"ד בקונטריס אחרון לסי' ס"א דכוונת מור"ם היינו שאין נוהגים כמ"ד דס"ל שתרומ"ע בא"י הם מדאורייתא גם בזמן הזה ונפ"מ לכמה קולות דאתו כמ"ד דתרומ"ע הם מדרבנן בזמה"ז (עי' מה שכתבתי בחלק יו"ד סי' של"א שם). ומהריק"ש כתב וז"ל ומנהג העולם שלא להורידו אם עלה לקרוא בתורה ראשון או עלה לישא כפיו. אבל אין נותנים לו רשות. לזה. ובכן אין סתירה לדברי הפוסקים ז"ל כמו שחשב זולתינו עכ"ל ומורינו הרב מהרימ"ט ח"א סי' קמ"ט כתב וז"ל ואולי כשבא אחד ממקום ידוע ואומר כהן אני. מעלין אותו לקרוא בתורה ראשון ולישא את כפיו. דהיכא דשכיחי שיירתא אין אדם עשוי לשקר בכך שלא תהא עלייתו ירידה. אבל כשבא ממקום רחוק ואינו ידוע לנו כגון אלו האנוסים הבאים מארץ רחוקה ושם לא נהגו דת משה ויהודית. ודאי דלא מהימנינן ליה על פי עצמו אלא על פי אחרים עכ"ל:

סימן ד

ד' ס"י כתב הב"ש סק"י משם המרדכי (יבמות סוף פרק הערל) כי מה שדרים היום במצרים היינו משום דאין איסור אלא לשוב דרך ארץ ישראל למצרים. וכ"כ בהגהות מיימוניות פ"ה מהלכות מלכים ה"ח. ועי' מהריק"ש לקמן סי' קכ"ח ותשו' הרדב"ז חלק חמישי סי' ב"א ר"ו וברכי יוסף סי' זה אות א' ואבן ספיר ח"א סי' י"א י"ב י"ג:

ד' סל"ז בהג"ה הקראים אסור להתחתן בהם וכולם הם ספק ממזרים וכו'. עי' ב"י ובתשו' המבי"ט ח"א סי' ל"ז ל"ח הובא בש"ך יו"ד סי' קנ"ט סק"ו. וכתב רש"ל ביש"ש קידושין פ"ד סי' יו"ד ששמע כי חכם אחד בא"י רצה להתירם ונקצרה לי השעה מן השמים והלך לעולמו ולא נשא פנים לתורה ברוך המקום עכ"ל וכתוב בתשו' זרע אברהם יו"ד סי' כ"ז דף קי"ד ע"ד כי קראי אחד נגע יראת אלד"ים בקרבו ורצה לטהר זרעו. והגישו דבריו אל רבני צפת ת"ו. והרה"ג כמוהר"ר ברוך ברזילי זלה"ה המציא לו אופן דהיינו שיקח שפחה ששחררה רבה בתנאי וכו' ע"ש ובפת"ש לעיל ס"ק כ"ד:

סימן יג

י"ג ס"א כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה הרי זו לא תנשא ולא תתארס לאחר עד שתמתין תשעים יום וכו' וכתב בהג"ה אבל מותרת לעשות שידוכים בלא אירוסין רק שלא יכנס עמה בבית. עי' ח"מ סק"א ולקמן סעיף י"א סק"ט דהוא הדין במינקת שאסור המשדך להכנס עמה בבית. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' ר"ט וז"ל כשהיה בא מעשה כזה לפני. הייתי חושש ומרחיק הענין להאריך השידוכין עד תשלום זמן ההבחנה והיניקה. ומה שהיה נעשה שידוכין שלא בפני הייתי מתנהג בהעלמת עין. אלא שהייתי מזהיר שלא יתפרסם הענין ושלא יכנס לביתה בשום אופן שבעולם עכ"ל:

י"ג סי"א (גזרו חכמים שלא ישא אדם וכו' מינקת חבירו עד שיהיה לולד כ"ד חדשים וכו' אבל אם מת בנה מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגהו. כן הוא מסקנת הגמרא בכתובות דף ס' ע"ב ודלא כמר בר רב אשי התם דס"ל דאפילו מת אסורה משום חשש הנז"ל, אכן בירושלמי סוטה פ"ד סוף ה"ג אוסר. וכן פסק רש"י ז"ל בספר הפרדס דף כ"א סוף ע"ב סי' ש"י. וכתוב ביש"ש סוף ב"ק בקונטריס חילוקי מנהגים סי' ג' וז"ל בני ארץ ישראל אין משיאין את המינקת שמת בנה עד שתמתין כ"ד חדשים ובני בבל משיאין בתוך כ"ד חדשים עכ"ל וכ"כ בתשו' הגאונים שפרי צדק ח"ד שער ד' סי' ל"ט. ועי' תשו' עמודי אש סי' ך' אות ד' דף צ"ד ע"א):

י"ג סי"ד זה שאמרנו בגרושה יש מי שאומר דדוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה וכו' ויש מי שאומר דאשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה צריכה להמתין כ"ד חודש ומשמע מדבריו דהוא הדין לגרושה. כתב הח"מ ס"ק י"ז משם מרן ז"ל בב"י שראה מורים עושים מעשה כסברא הראשונה ולא מיחה בידם. ועי' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' כ"א וסי' ז':

סימן יז

י"ז ס"י בשדה או בבור או בחורבה וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז:

י"ז סי"ד בהג"ה וכן אם אמר פלוני מת במסיח לפי תומו אעפ"י שלא אמר דברים אחרים מיקרי שפיר מסיח לפי תומו ויש מחמירים כתב הח"מ ס"ק כ"ו והב"ש ס"ק ל"ח משם מרן ז"ל בב"י שבכל בתי דינים שהיו בשאלוניק בימי איתני גאוני עולם שהיו בה פשט המנהג להתיר. וכתב עוד מרן ז"ל בב"י שאמר לו מורינו הרה"ג מהר"י בי רב ז"ל שהוא מורה להתיר בפשיטות. וכן כתב מרן ז"ל בתשו' אה"ע דיני גוי מסל"ת סי' ג' וכן הורה הוא ז"ל. וכן פסק מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' מ"ט ומורינו הרב מהרימ"ט ח"א סי' נ"ב וח"ב אה"ע סי' כ"ד ול"ג ול"ו. וכן הסכימו הסכימו רבותינו מהר"מ גלאנטי ומהריט"ץ ומהרש"ט עטיאה ומהר"א גבריאל במעשה שהיה פה עיה"ק צפת ת"ו כמ"ש בתשו' מהרמ"ג סי' נ"ב ומהריט"ץ סי' קמ"ד. וכן מסקנת גאון ירושלים הרב מהר"מ בן חביב בספר עזרת נשים ס"ק צ"ב וס"ק צ"ט ומורינו הרב סמא דחיי אה"ע סי' א' דף ס"ט סוף ע"ב:

י"ו סי"ז יצא עכו"ם וישראל מעמנו למקום אחר ובא העכו"ם ואמר איש שיצא מכאן עמי מת משיאין את אשתו אעפ"י שאין העכו"ם יודע אותו האיש ויש אומרים שצריך שיאמר קברתיו. עי' ב"י כי דעת היש אומרים היא דעת הרמב"ם. וכתב היד אהרן במהדו"ק הגה"ט אות רל"ב כי דעת מרן מהר"י קארו ז"ל נראה דמסכים להקל וכמו שנראה מדבריו בתשו' אה"ע דיני גוי מסל"ת סי' ח' וכן נראה הסכמתו בש"ע מדכתב בלשון סתם ויש אומרים. ובודאי דהלכה כסתם ומה שנראה מדבריו בתשו' הנז"ל סי' י"א שחושש לסברת הרמב"ם היינו מפני שנדונו היה באדמת הקודש צפת תוב"ב וראה לחוש לסברת הרמב"ם דמאריה דאתרא הוא (עי' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' ב') וכ"כ מהר"מ גלאנטי בתשו' סי' ס"ה (בנדון שהיה פה צפת ת"ו) דנקטינן כהרמב"ם דמאריה דאתרא הוא וכמ"ש הכנה"ג בהגה"ט אות קנ"ה והנה הרב מהר"א זאבי ז"ל בתשו' הנדפסת בזרע אברהם אה"ע סוף סי' ד' (וסוף סי' וא'ו) כתב דאעפ"י שמפשט דברי מרן ז"ל נראה דלאו סברא יחידית היא מ"מ מאחר שראינו בפסקיו בש"ע שסתם דלא בעינן קברתיו הכי נקטינן ותמוהים דבריו דהרי מרן ז"ל איהו גופיה דלא ס"ל כהרמב"ם בין בש"ע בין בתשובותיו ואפילו הכי חייש לסברת הרמב"ם כיין דאתריה דמר הוא ואיך הוא ז"ל (בנדונו שהיה בעיה"ק ירושלים ת"ו) לא חש לזה (עי' מה שכתבתי כקונטריס הכללים סי' ג') ועי' מה שכתב גאון ירושלים הרב מהר"מ בן חביב בספרו עזרת נשים ס"ק צ"ו ובתשובתו לעיה"ק צפת ת"ו הנדפסת בגינת ורדים אה"ע כלל ג' סי' א', ועי' בתשו' רבני ארץ ישראל האחרונים שנדפסו בספר רוח חיים אה"ע סי' י"ז אות ל"ח דף כ"ב כ"ג ובספר ויקרא אברהם אה"ע סי' ה' חקירה ד' ומה שכתב הרה"ג מהר"ר רפאל מאמאן ז"ל אב"ד דעיה"ק צפת ת"ו בספרו מרפא לנפש על עיגונא דף ל"ג:

י"ז סכ"ו אא"כ מצאוהו תוך נ' ימים וכו' כצ"ל:

י"ו סל"ז או על פי עצמה ובאו וכו' כצ"ל:

י"ז סל"ח ויש אומרים שאם אשה אחרת היא שאמרה וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז. ובזה אתי שפיר גם לדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א שהובא בח"מ ס"ק ע"ה וב"ש ס"ק קכ"א:

י"ז סל"ט בהג"ה והב"ד צריכים להיות שלשה וכו' עי' ח"מ וב"ש לענין קבלת העדות. ועי' תשו' הרדב"ז החדשות ח"ב סי' תרנ"ז הובא בברכי יוסף חו"מ סי' ג' סוף אות ג':

י"ו ס"מ וב' נשים אומרות מת וכן אם אמרו עשר נשים לא מת ואחד עשר נשים אומרות מת הרי זו תנשא וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז:

סימן כא

כ"א ס"א ואסור לשמוע קול ערוה. עי' ב"ש סק"ד דהא דכתב באו"ח סי' ע"ה סעיף ג' יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע. מיירי בקול פנויה או בקול אשתו. וכ"כ המג"א שם סק"ו. ועי' הלק"ט ח"ב סי' צ"ג ובקונט' פלפלת כל שהוא שבסוף ספר זרע יצחק עטייה סי' ד'. וכתוב בספר ישרי לב אה"ע אות ק' סי' י"ב כי רבני ארץ ישראל מיחי באשה שהיתה פועה לתינוק בשירות ותשבחות בקול רם. ועי' מג"א סי' תק"ס סק"ט דהנשים המשוררות בשעת מלאכתן שלא כדין הן עושות. ור"ל אפילו אין נשמע קולם לאנשים משום חורבן ביהמ"ק אסור:

סימן כה

כ"ה ס"ב כתב הרב ספר החרדים במצות החשובה פרק ב' וז"ל ומעשה היה פה צפת שנת הש"ח ליצירה במעמד הרה"ג מהר"י קארו ומהר"ר יצחק מסעוד ומהר"ר אברהם שלום ומורי הרב החסיד רבי יוסף סאגים וכמה רבנים אחרים. באה אשה ואמרה שבעלה היה בא עליה שלא כדרכה. ונידוהו וחרפוהו ואמרו לשורפו באש. ולבסוף גירשוהו מארץ ישראל עכ"ל. ונראה כי כן היה נהוג פה עיה"ק צפת ת"ו לגר בעל עבירה מן המדינה כדי שלא יטמא את הארץ וכדמצינו בכיוצא בזה בתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' כ"ב. ועי' יד אהרן מהדו"ת הגה"ט סוף אות א' וברכי יוסף או"ח סי' ר"מ אות ה' מה שכתבו בענין דברי ספר החרדים הנז"ל:

סימן כז

כ"ז ס"ד אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת. וכתב בהג"ה וכן עיקר אבל יש מחמירים ואומרים דהוי קידושין. עי' ב"ש ס"ק י"ד משם מורינו הרב מהרימ"ט סוף ח"א בחידושיו על הרי"ף פ"ק דקידושין בסוגיא דידים שאינן מוכיחות סוף ד"ה ויש מי שאומר וכו'. שפסק כהמקילים. וז"ל מורינו מהרימ"ט שם ולענין הלכה כל רבותינו האחרונים הסכימו בכמה מעשים שאירעו. להקל. ושלא לחוש לסברת יש מי שאומר להצריכה גט ולעגנה. כאלו קלא מן שמיא נחית שאין כאן בית מיחוש. ואחריהם אלך עכ"ל. גם בתשובותיו ח"ב אה"ע ריש סי' ל"ח כתב שגדולי הדור שלפנינו שלפנינו כן מורים הלכה ובאים שלא לחוש לסברת מי שהחמיר בזה ע"ש. ועי' פת"ש ס"ק י"ד דהגם דהב"ש עיקר דעתו להקל מ"מ משמעות דבריו דלמעשה אין להקל אם לא היכא שיש עוד ריעותא או היכא דאינו אלא ספק קידושין. ומהר"מ אלאשקר סוף סי' צ"ט כתב דשלא במקום עיגון יש לחוש להמחמיר וכתב בתשו' משאת משה ח"א אה"ע סי' ה' דהגם דבכל דבר אזלינן בתר עמודי ההוראה הם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל וכהסכמת מרן ז"ל בהקדמת בית יוסף. מ"מ במקום חומר איסור ערוה כגון בידים שאינן מוכיחות בקידושין או קידושין בעד אחד וכיוצא בזה. אנחנו צריכים לחוש לדעת המחמיר ולהצריכה גט היכא דאפשר אפילו מספק רחוק היכא שאינו במקום עיגון. אם לא בהצטרף לו ריעותות אחרות. משום דבמקום חומר ערוה אין הולכין אחר רוב הפוסקים להקל ע"ש באורך. ועי' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' י"א משם הגאון מהרי"ט אלגאזי כי בכל ארץ ישראל ת"ו. נהגינן בענין איסור ערוה בגיטין וקידושין ויבום וחליצה. לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים נגד הוראת מרן ז"ל. כל היכא דהוא לכתחילה וליכא שום עיגון בדבר:

סימן כט

כ"ט ס"י ואמרה השקיני השקות או תן השקה אינה מקודשת כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז:

סימן לא

ל"א ס"ב בהג"ה גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות ואינן מקפידות במה מקדש אותן. כתב הכנה"ג לקמן סי' ל"ד הגה"ט אות ה' כי יש מקומות שנוהגין לגלות פני הכלה קודם הקידושין. וכתוב ביש"ש סוף ב"ק בקונטריס חילוקי מנהגים סי' כ"ה וז"ל בני בבל אינם רואין טבעת קידושין ובני ארץ ישראל רואין טבעת קידושין עכ"ל. ובתשו' הגאונים שערי צדק ח"ג שער ג' י"ו כתוב להיפך וז"ל אנשי מזרח רואין טבעת קידושין ובני ארץ ישראל אין רואין טבעת קידושין עכ"ל ונראה דהנוסחא שבתשו' הגאונים היא הנכונה. מדמצינו בכתובות דף י"ז ע"ב שבארץ ישראל נהגו שהכלה תצא בהינומא ובבבל לא נהגו כן ע"ש. והגם דהתם מיירי בשעת החופה. מ"מ מצינו בירושלמי כתובות פ"א ה"א שקצת היו נוהגים לקדש בשעת החופה. דאיתא התם קידשה בחופה לית ליה באילין קנסייא רבי מתניא עביד לברתיה כן. או אפשר דהכוונה היא על צורך ראיית העדים את נתינת הקידושין ממש מידו לידה דאיכא בזה פלוגתא דרבוואתא וכדלקמן סי' מ"ב סעיף ד' בהג"ה ובב"ש שם ס"ק י"ב. או אפשר לפי מה דאיתא בתשו' הרשב"א ח"א סי' אלף קפ"ט (הובא בקיצור בב"י לקמן סי' מ"ה ובדרכי משה לעיל סי' כ"ד אות כי יש מקומות שנהוג ומפורסם אצלם כי כל נתינת טבעת סתם מן המשודך למשודכתו אינו אלא קידושין אפילו לא אמר לה המשודך בעת הנתינה שום לשון קידושין ע"ש. ורואין טבעת קידושין הנז"ל ר"ל שרואין ומחשיבין נתינת הטבעת. קידושין גמורים. וכל זה דוחק. ועדין צ"ע:

ל"א ס"ה והמקדש במלוה אינה מקודשת ונמצא שאי קידושין וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז:

סימן לג

ל"ג ס"א אף על גב דחוצפא היא. בש"ע הישן הנז"ל ליתא:

ל"ג ס"א בהג"ה בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה. בש"ע הישן הנז"ל הנדפס בלא הג"ה. הובא זה. והוא דברי מרן ז"ל. ובטעות נדפס בש"ע החדשים באותיות רש"י:

סימן לד

ל"ד ס"א והתיר לנו הנשואות ע"י וכו'. כתבו האחרונים דצ"ל לנו את הנשואות לנו ע"י וכו'. וכתב הרב מזבח אדמה דף כ"ג ע"א כי כן נוהגים בירושלים ת"ו:

ל"ד ס"א ע"י חופה בקידושין. וכתב בהג"ה שנוהגים במדינותיו לומר חופה וקידושין. וכתב הט"ז סק"ד דטעם הנוסחא בקידושין. משום דמזכיר חופה קודם קידושין ובאמת קדמו הקידושין תחילה. וכשאומר בקידושין אתי שפיר דהיינו חופה ע"י קידושין שהיו תחילה וממילא עכשיו שהקידושין תחת החופה אין צורך לזה (ופי' הג"א פ"ק דכתובות סוף סי' י"ב). ובספר המקנה על קידושין בקונטריס אחרון על הלכות קידושין כתב די"ל שהכוונה בזה דאף אם יש בה סמפון דקי"ל כשכנסה סתם חיילו הקידושין למפרע משום דדעתו בתחילה היה כך דכשימחיל יחולו הקידושין למפרע הרי דנגמרו הקידושין לאחר החופה עכ"ל ועי' בספר עצי ארזים סק"ד טעם אחר:

ל"ד ס"א ברוך אתה ה' מקדש ישראל. וכתב בהג"ה דנוהגים במדינותיו לומר ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין. עי' טור שכתב משם הרא"ש שנהגו לחתום ע"י חופה וקידושין. וכתב על זה מרן ז"ל בב"י משם הר"ן פ"ק דכתובות בשם הרמב"ן שאין חותמין ע"י חופה וקידושין. אעפ"י שכתוב כן במקצת נוסחאות. לפי שאין ראוי לברך על החופה שאינה נעשית עכשיו וכו'. וכתב רב האי שתוספת זה שנוהגים באיזה מקומות להוסיף גריעותא היא וכו'. וסיים על זה מרן ז"ל כי כך היא נוסחת הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות הלכה כ"ד ברוך אתה ה' מקדש ישראל וכך אנו נוהגים עכ"ל. אך מורינו הרב מהרימ"ט סוף ח"א ח"א בחידושיו על פ"ק דכתובות ד"ה מאי מברך וכו' כתב שבכמה מקומות מזמן רב האי ועד עכשיו נוהגים לסיים ע"י חופה וקידושין ואין לשנות מנהגם ע"ש והובא בכנה"ג הגה"ט אות י"ט. וכתב הכנה"ג שם שראה להרה"ג מהר"א מונסון ז"ל שהיה מארץ המערב שנהגו שלא לסיים כן (וכמ"ש הסמ"ג עשין מ"ח שבערי המערב אין מסיימין כן) והזמינוהו לסדר קידושין ובירך ולא סיים כן. והיה שם הרב מהר"י באסאן ז"ל ולא ענה אמן אחריו עד שסיים הוא עצמו כן. ובכתב המעשה רוקח על הרמב"ם פ"ג הנז"ל שבזמן הזה נוהגים בכל המקומות לסיים כן ע"ש. ובפרט במקומות שנוהגים לעשות החופה בשעת הקידושין דוקא דראוי לברך גם על החופה:

ל"ד ס"א ואחר שיגמור הברכה יקדש. כתב מרן ז"ל בב"י כי כן המנהג פשוט בכל ארץ ישראל ומלכות מצרים לברך קודם הקידושין וכ"כ בב"י יו"ד ס' רס"ה:

ל"ד ס"ג כתב הטור לקמן סי' ס"ב וז"ל והאידנא אין נוהגין לארס אלא בשעת חופה עכ"ל וכתב שם מרן ז"ל בב"י כי זה היה מנהג מקומו אבל האידנא קצת נוהגין כן וקצת נוהגין לארס שלא בשעת חיפה עכ"ל. וכתב הרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב סי' תרס"ד שבעיה"ק ירושלים ת"ו יש הסכמה קדומה שלא לקדש אלא בזמן הנישואין. וכתב הרב אדמת קודש ח"א אה"ע סי' ל"ט דף צ"ו סוף ע"ב כי לפי הקבלה המסורה הסכמה זאת נעשית בירושלים בחרם עולמי עד יבוא מורה צדק ששום אדם לא יקדש אשה קודם כניסה לחופה לא בתוך העיר ולא בתוך תחום העיר. ואם יש סיבה הכרחית לפי צורך השעה לקדש קודם כניסה לחופה מזמין המקדש עשרה בני אדם והולך עמהם חוץ לתחום העיר ומקדש שם. ולא נודע אם לשון החרם הוא על המקדש בלבד או גם על העדים. וגם לא נודע אם ההסכמה היא להפקיע הקידושין או לא ומ"מ אפילו היה החרם גם על העדים אין להקל שלא להצריכה גט משום פיסול העדים. וכמ"ש מרן ז"ל בתשו' אה"ע דיני קידושין סוף סי' יו"ד וכו'. וכן אם ההסכמה היתה גם להפקיע הקידושין אין להקל לענין מעשה מטעם זה. וכמ"ש הריב"ש סי' שצ"ט (והרשב"ץ ח"א סי' קל"ג וח"ב סי' ה' והרשב"ש כוף סי' רי"א הובא בב"י לעיל סוף סי' כ"ח ובתשו' מרן אה"ע שם סי' וא"ו ובתשו' רבותינו המבי"ט ח"א סי' ר"ו ומהרימ"ט ח"ב אה"ע סוף סי' ל"ט וסי' מ' ופי' כש"ע בהג"ה פי' כ"ח סעיף כ"א). ובתשו' פרי הארץ ח"ג אה"ע סי' ב' דף כ"ו ריש ע"ד ושדה הארץ אה"ע סי' ג' כתבו דהסכמת ירושלים הנז"ל נעשית גם להפקיע הקידושין. וכתב הרב נדיב לב ח"ב אה"ע סי' כ"ב דיבמה יכולה לקבל קידושיה תוך ירושלים ואין צורך לצאת חוץ לתחום ע"ש. וכתב הרב ויקרא אברהם דף קכ"ז סוף ע"א כי המנהג שלא לקדש אלא בשעת החופה נתפשט בארץ ישראל ובכמה ק"ק:

ל"ד ס"ג בהג"ה אפי' קידש אשה מזמן ארוך וכו' דחוזר ומקדש אותה תחת החופה וכו' דחוזרין ומברכין תחת החופה בלא הזכרת שם משום הרואים וכו'. כתב הח"מ סק"ה דהיינו במקום דכולי עלמא מקדשין תחת החופה והוא ריצה ג"כ לקדש פעם שנית מפני הרואים ועל כן צריך לברך ג"כ בלא שם מפני הרואים אעפ"י שכבר יצא ידי ברכה בשעת קידושין הראשונים עכ"ל. וכתב הרב פרי הארץ ח"ב אה"ע סי' א' דנוהגים בעיה"ק ירושלים ת"ו דהמקדש אשה ע"י שליח במקום אחר ואח"כ באה הארוסה לירושלים ת"ו להנשא להארוס חוזר הארוס ומקדשה פעם שנית בשעת החופה ומה שכתב מרן ז"ל בש"ע סי' ל"ו סעיף וא"ו וז"ל מי שקידש ע"י שליח לא יקדש פעם אחרת בשעת חופה שלא להוציא לעז על הקידושין הראשונים שיאמרו אין קידושי שליח כלום עכ"ל י"ל דהיינו כשהעדים של הקידושין הם במקום הארוס או כשהביא השליח שטר חתום בעדים שקידשה. ועוד י"ל דהתם מיירי במקום שנהגו לקדש קודם זמן הנישואין אבל בעיה"ק ירושלים ת"ו שנוהגים לקדש בשעת הנישואין (עי' מה שכתבתי לעיל בסעיף זה ד"ה כתב הטור) יודה מרן ז"ל דאם קידש מקודם הנישואין חוזר ומקדשה פעם שנית בשעת הנישואין דאל"כ יחשבו הרואים שנשאה בלא קידושין. וכמו מנהג המקומות שהביא הריב"ש בסי' פ"כ והובא בב"י בסוף סי' ל"ד. ובתשו' שמחת יו"ט להגאון מהרי"ט אלגאזי סי' ז' דף כ"ח ע"א ד"ה ולזה וכו' כתב טעם מנהג ירושלים הנז"ל כתירוץ האחרון של הרב פרי הארץ הנז"ל ועי' תשו' שדה הארץ אה"ע סי' יו"ד וישמח לב גאגין אה"ע סי' יו"ד:

ל"ד ס"ד ברכת אירוסין צריכה עשרה לכתחילה. כתב מורינו הרב מהרימ"ט ח"ב אה"ע סוף סי' ח"ג וז"ל בכל מקומות ישראל אשר שמעני שמעם גדרו גדר בכח חרם שלא לקדש אלא בפני עשרה מישרא עכ"ל. ועי' ב"י לעיל סוף סי' כ"ח ובש"ע בהג"ה שם סעיף כ"א ולקמן סי' מ"ה סעיף א' בהג"ה:

סימן לז

ל"ז סי"א או נישאת בש"ע הישן משנת שכ"ז ליתא:

סימן לח

ל"ח סכ"ד או בת גודלת או אופה וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הנז"ל ועי' לח"מ פ"ח מהלכות אישות ה"א:

סימן מב

מ"ב ס"ב המקדש שלא בעדים ואפילו בעד אחד אינם קידושין קידושין ואפילו שניהם מודים בדבר וכו'. וכתב בהג"ה ויש מחמירים אם מקדש לפני עד אחד אם שניהם מודים אבל אם אחד מכחיש העד אין לחוש ובמקום עיגון ודוחק יש לסמוך אדברי המקילין. כתב מורינו הרב מהר"מ גלאנטי סי' כ"א שנשאל לענין מי שטען שקידש אשה והביא עד אחד והאשה הכחישה את העד. וכתב וז"ל אחר דקיי"ל המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו וכו' וכמו שפסקו כל הפוסקים וכו' מלבד הסמ"ג וכו'. וכן עמא דבר דליכא בית מיחוש כלל. והנה הרשב"ץ בתשו' כתב דאפילו לדברי הסמ"ג שכתב שחוששין. לא חשש החושש אלא כששניהם מודים וכו' באופן שנשארה האשה פטורה ומותרת ואינה צריכה גט כלל וכו' וכן נמנו וגמרו רבותי וחבירי עכ"ל. וגאון ירושלים הרב מהרי"ט אלגאזי בתשו' קדושת יו"ט סי' ט' דף ט"ו ע"ד (הובא בתשו' כירך משה סי' ל"ד דף קנ"ט ע"א) כתב וז"ל ואע"ג דמרן ז"ל בש"ע פסק בפשיטות דהמקדש בער אחד אין חוששין לקידושיו ואנן תפסינן סברת מרן ז"ל. מ"מ קבלה היא בידינו דבאיסור ערוה חיישינן לכל הסברות להחמיר אפילו שהוא נגד מרן ז"ל דמיקיל עכ"ל. גם בספרו שמחת יו"ט סי' י"א י"ב וסי' ע"ה כתב דבארץ ישראל נהגינן בענין איסור ערוה לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים נגד הוראות מרן ז"ל כל היכא שהוא לכתחילה וליכא שום עיגון בדבר. ובקונטריס הכללים סי' י"א הבאתי דבריו באורך. וכתב הכנה"ג בתשו' בעי חיי אה"ע סי' ט"ו דף כ"ד ע"ג שמעולם לא סמך להתיר קידושין שנעשו בעד אחד אם לא שיש שם ריעותות אחרות ע"ש ועי' תשו' משאת משה ח"א אה"ע סי' ה' והבאתי קצת דבריו לעיל סי' כ"ז סעיף ד':

סימן מה

מ"ה ס"ב האידנא נהגו בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים ותוגרמה שלא לחוש לסבלונות זולתי בקוסטנטינא שחוששין להם. ופירש הח"מ ס"ק ט"ו הטעם של המקומות הנז"ל שלא לחוש משום דכולהו מסבלי והדר מקדשי והוא מנהג קבוע ביניהם והטוען תמורת המנהג אינו נאמן עכ"ל. ועל מ"ש מור"ם בהג"ה כי י"א דיש להחמיר אפילו במקום דכ"ע מסבלי והדר מקדשי אם לא שיש עוד צד היתר אצל זה. כתב הב"ש ס"ק כ"א דהיכא דנוהגים לקדש תחת החופה ומברכים ברכת האירוסין לא חיישינן לסבלונות עכ"ל ועי' תשו' הרדב"ז ח"ג דפוס פיורדא סוף סי' תקל"ט ובתשו' החדשות ח"א סי' שפ"ב ובתשו' מהרימ"ט ח"ב אה"ע סי' כ"ח ד"ה עוד יש לברר בשילוח וכו'. ועי' בתשו' פרי הארץ ח"ג אה"ע סי' ב' ושדה הארץ אה"ע סי' ג' (לב) וסי' יו"ד ונחפה בכסף ח"ב אה"ע סי' כ"ד:

ג' ס"ג וכן מעות. בש"ע הישן משנת שכ"ז ליתא:

סימן נ

נ' ס"ה עי' תשו' זרע אברהם חו"מ סי' י"א לענין טופס מעב"ד שנעשה פה עיה"ק צפת ת"ו בשנת החנ"ח וז"ל. בהיות שהחכם הר' אהרן בן שישן נר"ו היה משודך עם בת הנבון וחכם כה"ר שיהו אשכנזי נר"ו הגדולה מ' סיתי נ"ע. ובאשר דבר מלך שלטון שמחה לתוגה נהפכה. שלעת נישואין ממש נפטרה הכלה הנז"ל וחלי"ש. ובכן אנחנו הח"מ בראותינו צרת נפשו של ה"ר אהרן הנז"ל שטרח כמה טרחות והוציא כמה הוצאות ובפרט הוצאות החופה. ולבסיף נהפך לאבל מחולו ויצא נקי מנכסיו. נכמרו ראמינו עליו וקמנו ונתעודד נגד חמיו ה"ר אליהו הנז"ל. ואמרנו לו שיתן לו את בתו הקטנה מרים תמ"א אחות הנפטרת נ"ע. ואמר שכבר היא משודכת בצידון יפ"א. ואמרנו לו אעפ"י כן אתה צריך לעשות את הדבר הזה. שכן ראינו מעשה רב בימי אבותינו הקדושים אשר בארץ המה שכך עשו ולא הוציאו המתה עד שנתקדשה אחותה במקומה. וחמיו הנז"ל הפציר בדבר ואמר שבעולם לא יהיה הדבר הזה. ובראותינו שהיה מפציר בדבר ולא היה משגית לדברינו. עמדנו וגזרנו אוחר עליו והכרחנו אותו שיעשה הדבר הזה. וקרינו את ה"ר אהרן הנז"ל ועמד וקידש את אחות הנפטרת בפנינו ובפני קהל ועדה על כרחו שלא בטובתו של חמיו הנז"ל. ולראיית האמת חתמנו שמותינו פה עיה"ק צפת תוב"ב בחודש טבת שנת התנ"ח ליצירה. מר ממות שמעון גוייזיו. יוסף ביוואש. יצחק נאעמיאשק יוהף שאלתיאל קאנפנטון. שלמה יצחקי. עכ"ל ונשאל הרב המחבר לענין הקנס שנתחייב אבי הבת להמשורך שבצידון יע"א. והשיב שהוא פטור מהקנם אפילו אם היה כתוב שבועה בשטר השידוכין ע"ש. ועי' תשי' חיים ושלום ח"ב סי' ל"ב וסי' צ"ב ועי' שולחן גבוה יו"ד ריש סי' שצ"ב סק"ג ובספר אורחות יושר למהר"י מולכו ז"ל דף רי"ב ע"א:

ג' ס"ו כשרוצין לעשות הבטחות לשידוכין וכו' עי' חו"מ סי' ר"ו סעיף ט"ז ובסמ"ע שם מ"ק מ"ה ובתשו אבקת רוכל למרן ז"ל סוף סי' פ"ה וסי' פ"ו דף נ"ח ריש ע"א וסי' פ"ח דף נ"ט ריש ע"א וסי' פ"ט דף ס' ריש ע"ב. וכתב החקרי לב יו"ד ח"נ פ' קי"ב דף קכ"ט ע"ד ואה"ע סי' ל' דף ס"ד סוף ע"ד דבכל שטרות שיש בהם קנם כדי לסלק האסמכתא כתיקון חכמי ספרד. ניהגים לעשות התחייבות החיב ותנאי המחילה ופיסור בשטר אחד. ומהני שפיר וכדחצינו וכדמצינו בתשו' מהרימ"ט ח"א סי' קל"א שהעתיק טופס שטר שידוכין שהתחייבות החוב ותנאי המחילה ופיטור. משני הצדדים של החתן ושל הכלה. כתוב הכל בשטר אחד. דהיינו שטר השידוכין גופיה. וכתב הרב שם דחייב בקנס כתקנת ח"ס. גם הרב יד אהרן לעיל ריש סי' כ"ו סידר כן נוסח שטר שידוכין בקנס. גם בתשו' זרע אברהם חו"מ סי' י"א הובא כן טופס שטר שידוכין בקנס שנעשה פה עיה"ק צפת ת"ו בשנת תנ"ח. ועי' שם ד"ה ומעתה:

נ' ס"ו בהג"ה ועי' בחו"מ סי' י"ב סעיף ט' אם רוצה העובר ליתן הקנס אם מחויב לקיים הדבר מצד קיבול קנין. ושם פסק מרן ז"ל דשנים שקיבלו פשרנים בקנין וקנס חמשים ואחר הפשרה אמר אחד מבעלי דינים אשלם הקנס ולא אקיים הפשרה אין בדבריו כלום עכ"ל והוא מתשו' הרשב"א ח"ג סי' ר"ב וסי' ר"ג שאין פירעון הקנס פוטר. שאין הקנס אלא תוספת בטחון. שאם יחזרו בהן אעפ"י דאין רשאין מן הדין אחר הקנין. שיפרע החוזר בו כו"כ כדי שלא יטריח את חבירו לב"ד וכו'. וכתב הח"מ ס"ק כ"ב דמשמע דוקא שכתב או אמר בלשון זה. אני מקבל עלי זה בקנין וקנס. שהקנס לא כתב רק לחיזוק. אבל אם כתב. דבר זה אני מקבל עלי בקנין. ובאם שלא אקיים אתן קנם. א"כ להדיא התנה שהקנס הוא השובר של הקנין. ואם יתן קנס הוא פטור מן הקנין. ועי' ב"ח חו"מ סוף סי' ר"ו שפסק שאם נשתעבד לקיים המקח בתקיעת כף ובקנס מאחר דלרבינו תם (עי' יו"ד סי' רכ"ח סעיף ך') יש היתר לתקיעת כף בדיעבד. א"כ עיקר המקח הוא מכח הקנס. ויד בעל השטר על התחתונה. מאחר דלא פירש שהקנס לא יפטור השבועה. כמו שכותבין בתנאי שידוכין הקנס לא יפטור החרם עכ"ל הח"מ. ועי' בית שמואל לעיל סוף ס"ק ט"ז ולקמן סי' נ"א ס"ק יו"ד מה דשקי"ט בדברי הב"ח הנז"ל ובדברי הט"ז יו"ד סוף סי' רל"ו והב"ח והסמ"ע סי' רמ"ה סק"ב ומהר"א ששון סי' ס"ד והנחלת שבעה סי' ח' בזה. והנה מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' כ"ד כתב כי יש להסחפק כשכותבין בשטרי שידוכין שבועה ואח"כ קנס ממון. אם הכוונה היא שאם לא יתרצה. ויפרע הקנס. לא יעבור על השבועה. או מלבד שיעבור על השבועה יפרע הקנס. ולכן אנחנו נוהגים ברוב שטרי השידוכין לכתוב. מלבד שיעבור על השבועה יפרע הקנס. אבל כשאינו כתוב כן יש לבעל דין פתחון פה עכ"ל. גם הראנ"ח ח"א סי' ס"ו נסתפק כן הגם שהביא שם תשו' הרשב"א הנז"ל. וכתב דספרי דווקני רגילים נכתוב. מלבד שהוא עובר על השבועה יפרע קנס כו"כ. וכתב הבית דוד אה"ע סי' ל"ג דמה שהראנ"ח שם ובח"ב סי' ס"ז נשאר בספק ולא פשיט לה מדברי הרשב"א הנז"ל. היינו משום דיש לדחות דכוונת הרשב"א היא דוקא על דרך שכתב הח"מ הנז"ל. וכן צ"ל לדעת הרב המבי"ט שנסתפק בזה ולא הוכיח מהרשב"א. אך מרן מהר"י קארו ז"ל בתשו' אה"ע דיני כתובות סי' י"א ומהר"א ששון סי' הנז"ל סוברים שהקנס אינו פוטר השבועה. וכתב הכנה"ג בהגה"ט אות כ"ז דהמנהג פשוט דשטרי שידוכין אפילו יש בהם שבועה. אם חוזר בו. כל שפורע הקנס אין מי שיאמר לו מה תעשה ע"ש ועי' חקרי לב מהדו"ב יו"ד סי' וא"ו בזה. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' קמ"ב שאעפ"י שכתוב בסוף שטר השידוכין שבועה על כל הכתוב למעלה. מ"מ אין השבועה על איחור זמן הנישואין שקבעו בהשטר. כי הזמן אינו אלא אזהרה שכל אחד מהם יכין מה שצריך. ואם יש איזה סיבה לאיחור הזמן. לא נתחייב בזה קנס. ומעשים בכל יום שעובר הזמן ולא בשביל זה נחייבהו בקנס. כיון שהוא מרוצה בזיווג ויש לו איזה סיבה לאיחור כי הקנס אינו אלא על החזרה מן הזיווג וכן השבועה איננה על איחור הזמן (עי' נ"ש לעיל ס"ק י"ד ונחלת שבעה פי' הנז"ל נוה. ופי' ט"ו יו"ד סוף סי' הנז"ל. וש"ך חו"מ סי' כ"א סוף סק"ג. ותשו' אבקת רוכל סי' פ"ו) אך שיהיה ניכר לב"ד סיבת האיחור שאיננה תואנה כדי לבטל הזיווג. ואם נראה שתואנה הוא מבקש. חייב בקנס. וכשיש איזה טענה לבטל. אנחנו נוהגים לעשות פשרה ביניהם לענין הקנס. גם בסי' קי"ד כתב שהמנהג פשוט פה. כי כשחוזר אחד מן השידוכין עושין פשרה על הקנס. ולכן יש שנהגו פה עיה"ק צפת ת"ו לבאר בשטר השידוכין שהמבטל יתן את הקנס בלי פשרה. וכנזכר בשטר השידוכין שנעשה פה צפת ת"ו בשנת תנ"ח המובא בתשו' זרע אברהם חו"מ סי' י"א. ועי' בספר צדק ומשפט על חו"מ סי' ר"ז סוף סעיף ט"ז דף קכ"ה ע"ד. וכתבו הט"ז יו"ד סוף סי' הנז"ל והב"ש לקמן סי' נ"א ס"ק הנז"ל והנחלת שבעה סי' הנז"ל משם הגהות מרדכי יבמות פרק החולץ אות ק"ח וכלבו סי' קי"ו וסוף תשו' מהר"מ בר ברוך הארוכות כי יש חרם קדמוני קהילות אשכנז זלה"ה על צד החוזר בשידוכין מלבד החרם ושבועה שכותבין בשטר השידוכין ע"ש. ועי' תשו' השיב משה יו"ד סי' מ"ח. ומנהג הספרדים פה עיה"ק צפת ת"ו בזמנינו שלא להזכיר שום שבועה בשטר שידוכין כלל משום דחמיר טובא וכדאיתא וכדאיתא במסכת תענית דף ח' ע"א בעובדא דחולדה ובור:

סימן נב

נ"ב ס"א או שאין לו. בש"ע הישן משנת שכ"ז ליתא:

סימן נג

נ"ג ס"א כתב מורינו הרב מהריט"ץ סי' קנ"א דבכל שטרי שידוכין הנהוג היום בזמנינו כותבים ונתחייב פלוני להכניס עם בתו כך וכך וכו' ובודאי שלשון זה שכותבים להכניס עם בתו ר"ל פוסק לחתנו להכניס עם בתו לחתנו מדלא כתב ונתחייב לתת לבתו אלא להכניס עם בתו ר"ל להכניס להחתן עם בתו ע"ש ועי' אחרונים לקמן סעיף ב':

סימן נה

נ"ה ס"א הארוסה אסורה לבעלה וכו'. וכתב בהג"ה ואפילו ויחוד אסורים ולכן ארום שהוא עם ארוסתו בבית אחד מברכין ז' ברכות פן יתייחדו (וכמ"ש הטור לקמן סי' ה"כ מהא דכתובות דף ו' ע"ב דבארץ יהודה מברכין ז"ב בבית האירוסין מפני שמתייחד עמה). וכתב הח"מ סק"א דהוא הדין משודכת ומשודך אסורין ביחוד. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' ע"ז לענין ההסכמה שעשו בעיר ארטא שלא יכנס הארוס בבית הארוסה (עי' מזה כתשו' אהלי תם סי' קס"ח ובנימין זאב הי' ש"ג ואילך ומהר"מ אלשיך סי' נ"ט) וז"ל תקנה זו היא תקנה ותיקון. וכן תיקננו ג"כ פה. זה כמה שנים. ועמדה התקנה כל זמן שענשנו לעוברים עליה. ובהיות יושבי העיר רובם שנאספו איש ואיש מעיר אחד ושנים ממשפחה מחוצה לארץ. ובאים ארוסים וארוסות מחוץ. ומתחדשת להם תקנה זו. ואנחנו מעלימים עין ממנה. אבל במקומות אחרים שנותנים אל לבם להתחזק בקיום תקנה זו. ברוכים יהיו כולם. והמרובים יכולים להכריח את המיעוט בהסכמה זו שיש בה גדר וסייג לתורה שלא יבואו לעבור על ד"ת באיסור כרת וכו'. אך ראיתי שכתב שהסכימו הסכמה זו בסייגים וחומרות וכו. ואין ראוי להחמיר בה כל כך. אלא לאפרושי מאיסורא. כמו שהיינו נוהגים אנחנו בה. שלא יכנס הארוס לבית הארוסה אלא משבת לשבת עם אביו או אחיו הגדול דרך הקבלת פנים בעלמא. ולא יאכל שם כי אם כשיש לחמיו איזה שמחה. בחברת אחרים יכנס. וכשיצטרכו שום דבר בימות החול מן הפתח ידבר וישיבו לו. וקרוב לנישואים יוכל להיכנס בכל יום לצורך החופה. ובכמו זה יוכלו לתקן דבר שאפשר לעמוד בו רוב הקהל ולא לתת מקום שיהיה קרוב לעבור על ההסכמה וכו' עכ"ל וכתב הרב מהר"י קצין בספרו מחנה יהודה בקונטריס ראשון דף ו' כוף ע"ד דכעיה"ק ירושלים וצפת ת"ו אין שם הסכמה שלא תצאנה הנשים לטייל לגינות ופרדסאות. והן יוצאות ותולות בכרמים ואין דובר אליהן דבר. ובפרט כשיוצאות לכפר מירון ת"ו איש וביתו באים אוכלים ושותים וחוגגים ואין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ח"ו עכ"ל, וכתב מרן ז"ל באו"ח כוף סי' תקכ"ט דחייבים ב"ד להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו משוטטים ומחפשים בגינות ובפרדסאות על הנהרות שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה וכו'):

נ"ה ס"א הארוסה אסורה לבעלה וכו' עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום וכו' וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין (וכ"כ לקמן ריש סי' ס"כ). וכתב בהג"ה ויש אומרים דחופה אינה יחוד אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נישואין ויש אומרים שהחופה היא שפורסין סורר על ראשם בשעת הברכה ויש אומרים דחופת בתולה משיצאה בהינומא ואלמנה משנתייחדו והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גב כלונסות ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים ומקדשה שם ומברכין שם ברכת אירוסין ונישואין ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע וזהו החופה הנוהגת עכשיו וכו'. כתב האבודרהם בהלכות ברכות שער תשיעי בדיני ברכת אירוסין וז"ל וחופה הוא לשון כיסוי. ונקראת כן על שם שחופה אותה בטלית. כדאמרינן בפ"ק דקידושין דף י"ח לא יוכל למכרה וכו' וכיון שפירש טליתו עליה לשם נישואין שוב אינו רשאי למכרה וכן כתיב' (רות סי' ג' פסוק ט') ופרשת כנפיך על אמתך וכו' וכן אמר הנביא (יחזקאל סי' ט"ו פסוק ח') ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך וכתיב (בהושע סי' ב' פסוק כ"א) וארשתיך לי וכו'. ובעל העיטור (ח"כ דף כ"ז ע"ג הובא בבית יוסף לקמן סי' ס"א) פירש חופה היא שמוסרה האב ומכניסה לבית בעלה בבית שיש בו חידוש כגון אלו הסדינין (המצוירים) שקורין קורטינא"ש סביבות הכותלים. ויש שעושים סוכה בוורד והדס כפי המנהג ומתייחדים בה שניהם (והיא שקורין טאלאמ"ו בלע"ז) והאומר חופה הוא הסודר שחופין בו ראשיהם בשעת הברכה. לאו מלתא היא. מדאמרינן במסכת סוכה דף כ"ה ע"ב וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה (ומשני) אין שמחה אלא בחופה. ואמרינן בירושלמי (כתובות פ"ד ה"ז) לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לחופה לא סוף דבר לחופה אלא לבית שיש בו חופה. שמע מינה. מקום מיוחד הוא כעין כילה שיושבין שניהם עם השושבינין והם הנישואין (הוא חופה והמנהג הזה בבתולה. אבל באלמנה. כיון שכנסה לשם נישואין ויש שם מקום מיוחד והצעת המטה להתייחד שם. הרי הוא כבית שיש בו חופה) עכ"ל ועי' טור לקמן סי' ס"ב בזה. וחכלבו סי' ע"ה כתב וז"ל ואחר האירוסין עושין לה חופה שחופפין אותם בטלית או בסודר בסודר וכיוצא בזה וזהו נקרא נישואין והרמז על זה כי יקח איש אשה וסמיך ליה גדילים תעשה לך וכן אמרו חז"ל גבי יעוד כיון שפירש עליה האדון טליתו קיים מצות יעוד וכו' וכו'. ומנהגינו לעשות נישואי הבתולות בששי בשבת לפי שאין לנו עכשיו טענת בתולים להשכים לב"ד לפי שאין בין האירוסין והנישואין (זמן) כלל ליאסר עליו כי לא תוכל לזנות בין האירוסין והנישואין. והמנהג על דרך הירושלמי (כתובות פ"א ה"א) דקאמר קידשה בחופה וכו' (עי' ד"מ פי' ס"ד ואחרונים סי' ס"ח ס"ז) ואמרו (כתובות דף ו') מברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין וברכת הנישואין בבית הנישואין. והכי נהוג עלמא. מיהו מנהג נרבונא. לברך הכל בבית האירוסין והטעם שלא אמרו לברך כל אחת בפני עצמה אלא בזמן רבותינו ע"ה שהיו מקדשין מיד ששידכו ואין משאין עד אחר זמן. הלכך לא היו מברכין כל הברכות יחד. דאע"ג דהדר מכניסין לחופה בבית הנישואין. מ"מ בבית האירוסין נמי אתחלתא דמלתא היא וכחופה דמי. ולכך נהגו לשום סודר על ראש החתן והכלה כמו שכתבנו וזו היא החופה עכ"ל. וכתב בתשו' גינת ורדים או"ח כלל א' סי' כ"ה כי מה שהקשה בעל העיטור על האומר דחופה הוא הסודר וכו' כנז"ל נראה לתרץ דשפיר מיקרי הא נמי כניסה לחופה. שאותו מקום שמושיבין החתן עם הכלה כמנהג. מניחים שני ספסלין זה כנגד זה. ומושיבין עליהם חתן וכלה ומברכין אותם. ומכסין אותם בסודר. ואותו מקום דישיבת שניהם. מיקרי חופה. ושפיר מיקרי שהכניסום לחופה. כיון שהושיבום על הספסלים וחפו עליהן בסודר ואעפ"י שמיד מתפרדין זה מזה. שהכלה הולכת לחדר והחתן נפנה לתת שלום וחן לכל הבאים אליו. מה בכך. הרי כבר נכנסו לחופה ואין צורך שתהיה כניסת חופה קבוע לשבעת ימי המשתה עכ"ל והאריך שם לענין ברכת ציצית היכא דמשימים טלית מצויצת במקום סודר הנז"ל כנהוג. שלא יברך החתן ברכת ציצית ע"ש ועי' מה שכתבתי בחלק או"ח סי' ח' סעיף ט"ו בזה משם פרי האדמה וברכי יוסף דבעיה"ק ירושלים ת"ו נהגו לברך. וכתב הרב מהר"י עטייה מעיר ארם צובה בספרו רוב דגן בקונטריס אות לטובה סי' כ"ב דלדידן פריסת הטלית שנוהג החתן היינו חופה וכסברת הפוסקים כן. וכ"כ הרב מהר"ר רפאל מילדולה בספרו חופת חתנים סי' וא"ו אות וא"ו שנוהגים כסברא זאת לפרוס הטלית על החתן והכלה אחר הקידושין קודם שבעה ברכות. גם מדברי גאון ירושלים הרב פרי הארץ ח"ב אה"ע סי' א' דף נ"ג ע"א שכתב דמנהגינו לברך ברכת אירוסין סמוך קודם לכניסה לחופה ושבע ברכות אחר כניסה לחופה. משמע קצת דפריסת הטלית היא החופה. והיינו לפי מה שכתב שם בריש הסימן דנוהגים בעיה"ק ירושלים ת"ו שלא לקדש אלא בשעת הנישואין וכמו שהארכתי בזה לעיל סי' ליד סעיף ג'. וא"כ הוו ברכת אירוסין וברכת נישואין סמוכות זה לזה. ולכן נהגינן לברך ברכת אירוסין ולקדש ולברך ברכת נישואין הכל בבית אבי הכלה ואח"כ מוליכין הכלה לבית החתן וכמ"ש הרב פרי האדמה ח"ד פרק כ"ב מהלכות אישות דף י"א ע"ב שנוהגים בירושלים ת"ו כי אחר שבירכו שבעה ברכות בבית אבי הכלה מוליכין אותה שלוחי הבעל ואביה ואמה לבית החתן ומושיבין אותה שם באפריון עם החתן ע"ש. וכן הוא המנהג מימי קדם וכדמוכח מתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' רמ"א. וכתב מורינו הרב מהרימ"ט סוף חיא בחידושיו על כתובות ריש פ"ק והרב שער המלך פרק יו"ד מהלכות אישות בסוף קונטריס חופת חתנים הובא בפתחי תשובה סי' זה סוף סק"ב דלדעת הרמב"ם דחופה אינה אלא יחוד וכו' מי שנושא בתולה בערב שבת צריך להתייחד עמה יחוד הראוי לביאה מערב שבת דאל"כ כשיבוא עליה בשבת נמצא כקונה קנין בשבת דאסור וכדלקמן סי' ס"ד סעיף ה' והגם שאין העולם נזהרים בזה מ"מ ראוי והגון לנהוג כן ע"ש. והרב מהר"י עייאש בספר לחם יהודה על הרמב"ם פ"י מהלכות אישות דף מ"ב ע"ב וע"ג כתב דסגי ביחוד שאינו ראוי לביאה. וחופת נדה דלא מהני להרמב"ם היינו משום דלא חזייא לביאה כלל ע"ש באורך. וכתב הרב פרי האדמה ח"ג פרק ל' מהלכות שבת דף י"ד סוף ע"א כי נוהגים בארץ ישראל ת"ו שהחתן מוליך בידו את הכלה אל בית הנישואין יותר מהילוך ארבע אמות. וע"י זה קונה אותה מערב שבת על פי סברת הט"ז לקמן סי' נ"ז סק"ד וסי' ס"ד סק"א. אך הב"ש סי' נ"ז סק"א וסי' ס"ד סק"ו חולק עליו. ועי' פת"ש סי' זה ריש ס"ק הנז"ל. וכתב הרב מהר"י עייאש בתשו' בית יהודה ח"א אה"ע סוף סי' ג' כי יש לתמוה על מרן ז"ל דבש"ע סי' נ"ה סתם בהרמב"ם דחופה היינו יחוד וכו' ובסי' ס"א סעיף א' הביא שני סברות בלשון סתם ויש אומרים וסברת הסתם היא לשיטת הרמב"ם הנז"ל וסברת י"א היא לשיטת החולקים (ודעתו כסברא הראשונה וכמ"ש הב"ש שם סוף סק"כ וכמו הכלל שבידינו בכל דוכתא דכותב בלשון סתם וי"א. וכ"ש בנ"ד. דבסי' נ"ה לא הביא דעת החולקים כלל ועי' ב"ש לעיל סי' מ"ד סעיף וא"ו ס"ק יו"ד) וא"כ וא"כ איך כתב שם בסעיף ב' דכשר הדבר שלא תינשא עד שתיטהר. דמשמע דאיסורא ליכא וזה אתי לדעת י"א דבסעיף א' שם. ונשאר בצ"ע. ומ"ש הב"ש בסי' ס"א שם סק"ח ולקמן סי' ס"ד סק"ה דאם מודיעים להחתן שהיא נדה מהני גם להרמב"ם ז"ל. כתב הרב פרי האדמה ח"ג הנז"ל והפת"ש בסי' ס"א ס"ק י"ב משם האחרונים. דלא נהירא ע"ש. ומדברי הט"ז בסי' ס"א שם סק"ג מתבאר דמ"ש מרן ז"ל בסעיף ב' דכשר הדבר וכו' הוא נמשך לדברי היש אומרים דבסעיף א' דמ"מ כשר הדבר וכו'. וכיוצא בזה כתב הט"ז ביו"ד סי' מ"ז סעיף ב' ובחו"מ סי' רי"ב סעיף ט' ומהריק"ש ובאה"ג חו"מ שם. וכתב גאון ירושלים הרב מהר"י נבון בספר גט מקושר סי' קי"ט סק"ב דף א' ע"ד ודף ב' ע"ב וע"ג דלדידן פשטה הוראה ונוהגים לעשות חופת נדה לכתחילה ע"י שמירה אך בשבעת ימי חימוד לא מקילינן אפילו בשמירה אלא אם יש איזה סיבה ע"ש ועי' תשו' אדמת קודש ח"ב בהשמטות יו"ד סוף סי' ז' דף קכ"ט ע"א ובתשו' הון יוסף סי' ט"ז י"ו י"ח י"ט ך' ובספר שמן המשחה סי' ק' דף ע"ח בזה. ועי' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' ז':

סימן נז

נ"ז ס"א אעפ"י שהנדוניא עדין בבית אביה בעלה יורשה. וכתב בהג"ה ויש חולקין אם הנדוניא לא הגיע לידו. וזה היא דעת רבינו תם שהובא בהג"ה לעיל סי' נ"ג סעיף ג'. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"א סוף סי' כ"ז וז"ל ומ"מ כיון שרבו הפוסקים כרבינו תם והם אחרונים ולא חשו לדברי הראשונים אלא הכריעו כר"ת. אף אנו נעשה כן וכו' ולא כדברי רש"י והרמב"ם. ואפשר דאפילו במקומות שנוהגים לדון על פי הרמב"ם ז"ל. שיהא דין זה בכלל אותם שיצאו מן הכלל שאינם דנים על פי הרמב"ם ז"ל כיון שכל האחרונים חולקים עליו. וכ"ש כי זה הדין אינו מצוי ולא נודע אם קרה בשום זמן ונהגו בו על פי הרמב"ם כי גם הרמב"ם לא כתבו בפירוש. ועוד נראה לי שאפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דוקא בכתב לה פירות וכסות וכלים דהוו בעין וכדתניא בברייתא (כתובות דף מ"ז ע"א) הוא דנקנין לו מן הנישואין. אבל מעות דאינם בעין לא וכן נראה מדברי הריב"ש תשו' ס"ד שכתב שייחד בכתובתה עכ"ל. ובח"ג סי' ט' נשאל במי שהשיא בתו ונתן לה מלבושים ותכשיטין בנדוניא ונתחייב עוד לתת לחתנו מעות בעין. ונכתבו בכתובה. ואחר זמן. מתה בתו קודם שיפרע לחתנו המעות הנז"ל. ויש תקנה בעיר שכשמתה האשה בלא ולד. שיחזיר לאביה חצי נכסיו או שלישותן (עי' מה שאכתוב בעזה"י לקמן סי' קי"ח סעיף א' ד"ה אלמנה). אם לפום דינא זוכה הבעל בחלק המגיע לו ממה שנתחייב לו חמיו או לא. והשיב על זה. כי רבו הפוסקים כרבינו תם וכו' ובשנים שעברו בכמה מגפות בעוונות שמתו כמה חתנים וכלות תוך שנתם ואח"כ היו ביניהם מי שהיה חייב אביה לחתנו סך מה. ולא הוציאו אותו מתחת ידו. וחלק עם הבעל במה שנשאר בידו של בעל תכשיטין או מטלטלין עכ"ל. והנה בתשו' פרי הארץ ח"ב אה"ע סי' ה' דף פ"ד ע"ב הובא תשו' מורינו הרה"ג מהר"ר גבריאל איספיראנסה ז"ל אב"ד דפה עיה"ק צפת ת"ו בדבר אלמנה שפסקה נדוניא לחתנה. ולא היה בידה ליתן לו כל הסך במושלם בשעת הנישואין. ונתחייבה לו בשטר וקנין גמור להשלים לו כל שארית הנדוניא. וקיבל החתן את החוב הנז"ל על עצמו בהכתובה. ואחר זמן שלחה לו חמותו הממון הנז"ל. וקודם שהגיע הממון ליד הבעל. בעוד היות הממון ביד השליח של חמותו. מתה הבת בלי זרע של קיימא. וכראות השליח כן. עיכב את הממון בידו. והבעל טען לזכות בחלק הנוגע לו בממון ההוא שביד השליח. כפי תקנת עיר קדשינו ת"ו. מתרי טעמי. חדא מטענת קים לי כרש"י דס"ל דמשנישאת האשה אעפ"י שכתובתה בבית אביה הבעל יורשה. שהרי הוא תפוס בחלק ההשבון המגיע להאלמנה כפי התקנה מן הסך שכבר נתנה לו האלמנה ומעכב חלקה בידו כנגד חלק המגיע לו מן הממון שביד השליח. ועוד דבנ"ד אפילו רבינו תם יודה כיון שהאלמנה נתחייבה לו תשלום הנדוניא בשטר ונמצא דחייבת לו מכח השטר חוב שבידו וזה הוי כמו שהגיע הנדוניא לידו והשיב דהדין עם הבעל מטענת קים לי כרש"י וסייעתו כיון שהוא תפוס בחלק ההשבון הנוגע להאלמנה כפי תקנת עיר קדשינו. וכמ"ש המרדכי בכתובות פרק נערה (הובא בהג"ה לעיל סי' נ"ג סעיף ג') דאם תפס החתן לא מפקינן מיניה דיכול לומר קי"ל כרש"י וכו' ובפרט דאיכא כמה ראשונים ואחרונים דאזלי בשיטה זאת וכו' (עי' שיטה מקובצת על כתובות דף מ"ז וביד אהרן סי' נ"ה הגהב"י אות ה') ויש לתמוה על הרב המבי"ט ח"א סי' כ"ז שכתב דכל האחרונים הכריעו כרבינו תם ולפיכך כתב דאפשר דאפילו במקומות שנהגו לפסוק כהרמב"ם מ"מ דין זה יצא מן הכלל. ולא איתבריר לן למה יצא מן הכלל דבר שהיה בכלל. ך דרבים מהראשונים וגדולי האחרונים ס"ל כוותיה. ולמה נבטל מנהג המקום דפסקו כוותיה בכל הענינים. ואדרבה הנה מבואר בהמפרשים דמודים בפה מלא דשיטה זאת היא יותר מתיישבת מתיישבת בגמרא משיטת ר"ת. אלא שאין בידינו להכריע אבל מ"מ די לנו הודאת המפרשים. להחזיק המנהג באתרא דנהיגי כהרמב"ם. ואין לנו להוציאו מהכלל אלא א"כ הסכימו דייני העיר להוציאו מהכלל בפירוש משום עגמת נפש או טעם אחר זולתו. והנה בעיר קדשינו כפי אשר שמעתי וראיתי ברוב הפסקי דינים נהגו כהרמב"ם וא"כ אם באנו לדון בדין זה בדרך זה לא היינו צריכים לטענות אחרות. שהרי כל הנושא על דעת מנהג אנשי המקום הוא נושא (עי' בהג"ה לקמן סוף סי' קי"ח). ומשום הכי הגם שהאלמנה עם בתה דנדון דידן הן ממדינת הים ממקומות שלא נהגו כפסק הרמב"ם. מ"מ על דעת מנהג בני המקום נישאת בתה לבעלה וקיבלה עליה מנהג המקום. אלא דלא ברירא לן מלתא כולי האי משום דאיכא רב וגדול דמספקא ליה דראה מעשה שהיה. היפך הרמב"ם. ונעשה כשיטת ר"ת. ולכן אין אנו באים לזכות את הבעל אלא משום טענת קי"ל כרש"י והרמב"ם כיון שהוא תפוס וכו' ועל טענה השניה שטען הבעל כנז"ל. כתב בפרי הארץ שם דף פ"ו משם מורינו הרב מהר"ר גבריאל הנז"ל דתליא בפלוגתא דרבוואתא (עי' לעיל סי' נ"ג סעיף ג' בהגה ובאחרונים שם ובמביט ח"א סי' הנז"ל) וכתב הרב פרי הארץ שם דוה דוקא בשטר חוב דעלמא אבל אם נכתב השטר בדרך מכר ושכירות על בית (עי' מה שכתבתי בחלק יו"ד סי' קפ"ד סעיף א') זה מיקרי הגיע הנדוניא ליד הבעל וזכה בה הבעל גם לשיטת רבינו תם ע"ש וכ"כ בתשו' בארות המים אה"ע סי' נ"ח ע"ש. אכן מורינו הרב מהר"ח מודעי ז"ל בתשו' חיים לעולם יו"ד סי' א' דף מ"ט ריש ע"א כתב דלגמרי נקטינן כהרמב"ם משום דכבר נודע שבמקומות הללו קיבלו עליהם הוראות מרן מהר"י קארו ז"ל ואף אם יהיו כל חכמי ישראל מנוגה נגדו אין אדם רשאי לומר קי"ל כדעת החולקים עליו ובפרט פה עיה"ק צפת ת"ו אחריה דמרן ז"ל. ועינינו הרואות כי בש"ע סי' נ"ז סעיף א' העתיק דברי הרמב"ם ז"ל וכו' דהוא כשיטת רש"י ז"ל וכמ"ש בבית יוסף שם ובסי' נ"ה. וא"כ כיון דדעת מרן ז"ל כרש"י ודעימיה. הא ודאי דנקטינן הכי ואפי' להוציא מן המוחזק ע"ש באורך. גם הרב נחפה בכסף ח"ב אה"ע סי' ח' דף פ"ה ע"א כתב וז"ל ומ"מ אנן בדידן פה עיה"ק ירושלים ת"ו דבתר פסק מרן ז"ל בש"ע אזלינן אפילו נגד כל הפוסקים. אין נ לחוש לסברת רבינו תם ז"ל. דרוב הראשונים חלקו עליו. אף שיש רוב אחרונים דס"ל כר"ת ז"ל. כיון דמרן ז"ל דהוא אחרון שקיבלנו הוראותיו הכריע כדברי רוב הראשונים ז"ל דמסתבר טעמייהו וכן ראיתי להרב אדמת קודש ח"א סי' ל"ג (דף פ"ה סוף ע"ב) שכתב בפשיטות דבני ארץ ישראל לא קיבלו עליהם סברת רבינו תם אלא כרש"י והרמב"ם ע"ש ואף שהוא ז"ל לא ראה תשו' המבי"ט ז"ל וכו' מ"מ נראה לענ"ד דצדקו דבריו ז"ל. כיון שמרן ז"ל בש"ע פסק כרש"י והרמב"ם עכ"ל. וכתב עוד האדמת קודש בסי' נ"ב דף קי"ב ע"א דאנו בני ארץ ישראל שקיבלנו עלינו הוראות הרמב"ם ומרן ז"ל וכו' אין לנו אלא דברי בן עמרם הוא מרן הקדוש ושיטת החולקים על רבינו תם. גם בתשו' בית יהודה ח"א במנהגי ארגיל דף קי"ב סוף ע"ד כתב וז"ל ואנו אין לנו אלא פסק מרן ז"ל בש"ע סי' נ"ז שפסק כהרמב"ם וכו' ומזה הורה מורי ז"ל הלכה למעשה וכו' ויש לו פסק ארוך על זה להוכיח דלא כהרב המבי"ט וכו' עכ"ל, גם בבית יהודה ח"ב סי' נ"ב דף קל"ג סוף ע"ב כתב וז"ל מורי הרב ז"ל עשה מעשה כסברת רש"י והרמב"ם וכן נהגנו אחריו עכ"ל. וכן פסקו רבני ירושלים האחרונים זלה"ה בתשו' הנדפסת בספר בני בנימין ח"א סי' ט"ו דף כ"ז ואילך. והאריכו לדחות תשו' החולק על זה (הוא הרב כפי אהרן ח"א אה"ע כי' יו"ד י"א). אך בדף כ"ח ע"ג כתבו דמ"מ כפי הנשמע ומה שעינינו רואות מעשים בכל יום שבכל ב"ד אם יבוא מעשה לידם שלא באו מעות המדודים ליד הבעל. אז חוקרים ודורשים אם הבעל מוחזק בשאר הנדוניא כדי לזכות אותו שיעכב בידו חלק הראוי ליורשי האשה מחמת תקנת ההשבון. בעד חלק הראוי לו ממעות המדודים שנשאר חמיו חייב לו. ועל הרוב כן הוא. שהבעל מוחזק בנדוניא ומתנות וכיוצא וזוכה בדינו. ומזה נראה שעד היום ההלכה הזאת רופפת היא בידינו דהא לרש"י והרמב"ם ומרן ז"ל אין צורך שיהיה הבעל תפוס בנדוניא כנגד מעות המדודים ואפי' אינו תפוס כלל מוציאים מיד חמיו ונותנים לו. ואולם אחרי ההתבוננות נראה דהיינו טעמייהו. משום דמספקא להו מצד אחר היכא שנשארו מעות המדודין ביד חמיו. דיש מקום לומר דלא זכה הבעל גם לדעת רש"י ודעימיה. וכמ"ש הרב המבי"ט בח"א סוף סי' כ"ז הנז"ל דנראה דאפי' לדעת הרמב"ם היינו דוקא בכתב לה פירות וכסות וכלים דהוו בעין. אבל מעות דאינם בעין לא וכו. ונראה דמשו"ה כתב הרב המבי"ט בח"ג סוף סי' ט' הנז"ל שלא הוציאו הממון מתחת ידי חמיו וגם חלקו החתן וחמיו במה שנשאר ביד ביד החתן תכשיטין ומטלטלין. ולא הועיל תפיסת החתן בחלק התכשיטין המגיע לחמיו כנגד חלק החתן בממון שביד חמיו בטענת קים לי כרש"י והרמב"ם. משום דבמעות. גם לדעת רש"י והרמב"ם לא זכה הבעל כמ"ש בח"א סי' הנז"ל. אך מ"מ כיון דמדברי תה"ד סי' שכ"א והרשד"ם אה"ע סי' רי"ז נראה רלא ס"ל דאיכא חילוק בין מעות לכסות וכלים וכמ"ש הרב בית דוד אה"ע סי' ל"ט. משום הכי נוהגים לזכות את הבעל כשהוא תפוס בשאר הנדוניא כנגד מעות המדודים בטענת קים לי כהפוסקים ז"ל דאין הפרש בין מעות לכסות וכלים ע"ש באורך. וראיתי בתשו' מורינו הרב מהר"ח מודעי בתשו' חיים לעולם הנז"ל דף ן' ע"ג שהאריך בדברי מורינו המבי"ט במה שחילק בין מעות לשאר נדוניא כנז"ל וכתב ג"כ דמן התה"ד הנז"ל ומהרש"ך ח"ג סי' כ"ז ומהר"ש הלוי אה"ע סי' ז' נראה להדיא דלא ס"ל חילוק זה. ובדף נ"א ע"ב כתב דמ"מ יכולים אנו לסמוך על סברת המבי"ט לעשותה סניף (לנדונו) ולומר דאליבא דכ"ע לא זכה החתן כיון דהוי מעות ומה גם דלא מצינו למרן ז"ל דבר המנגד לסברא זאת א"כ אית לן למיפסק כהרב המבי"ט ז"ל דגם הוא מאריה דאתרין הוה והרבנים הגדולים מהר"מ גאלאנטי ומהר"מ בן חביב ז"ל בתשו' כת"י הביאו סברת הרב המבי"ט ותפסו אותה במושלם בנדונם. ובדף נ"ג ריש ע"ד הביא תשו' כת"י הרב מהר"ר אברהם מונסון ז"ל שהסכים לזה. וכתוב בתשו' מעשה איש אה"ע סי' יו"ד דף נ"ט כי כל הנז"ל היינו דוקא כשלא השאירה האשה זרע של קיימא. אבל אם השאירה זרע של קיימא. אז מוציאים מיד אבי האשה כל מה שבידו מעות המדודין ונדוניא ותכשיטין ונותנים להבעל וכן הוא מעשים בכל יום בירושלים ת"ו ע"ש ועי' פת"ש לעיל סי' נ"ג סק"ח:

ס"א ה"א בהג"ה ונהגו שהחתן והכלה מתענים ביום חופתן. כתב גאון ירושלים הרב מזבח אדמה אה"ע דף כ"ג ע"ב שאין נוהגין כן. גם הברכי יוסף או"ח סי' ת"ע סוף אות ב' כתב כי בארץ הצבי ובכמה מקומות לא נהגו כן והאידנא נהגינן פה עהה"ק צפת תוב"ב להתענות):

סימן סב

ס"ב ס"א צריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם נישואין וכו'. עי' באה"ט סק"א ופת"ש סק"א ועי' מה שכתבתי לעיל סי' נ"ה סעיף א' ד"ה הארוסה וכו' עד שיביא אותה וכו':

ס"ב ס"א (ונמצא מברך שבע ברכות. כתוב ביש"ש סוף ב"ק בקונטריס חילוקי מנהגים פי' כ"ח וז"ל בני בבל מברכין את החתן שבע ברכות ובני ארץ ישראל שלשה ברכות עכ"ל. ונראה דצ"ל ובני א"י ששה ברכות. מדמצינו בכתובות דף ח' ע"א ובריש מסכת כלה רבתי דלוי איקלע לבי רבי בהילולא דר"ש בריה ולא בירך ברכת יוצר האדם ע"ש. ולוי ורבי בארץ ישראל היו דרים):

ס"ב ס"ו כתב הרב בית עובד בדיני ברכת חתנים אות כ"ב שבארץ ישראל ת"ו נוהגין לברך ברכת אשר ברא כל שבעה אפילו אין מזמנין אחרים אלא אוכל עם בני ביתו בלבד. עוד כתב שם אות י"ג דנוהגין בארץ ישראל ת"ו שלא לברך שבע ברכות אלא דוקא בדאיכא שנים לפנים חדשות (עי' שיטה מקובצת כתובות דף ז' ע"ב ד"ה והוא שבאו ס"ת וכו' ובתש', מהר"י הלוי אתי הט"ז עי ל"ז) ואפילו שאין מרבים בשבילם (עי' ח"מ ס"ק י"א ולקמן סעיף ח' ס"ק י"ג וב"ש שה ס"ק יו"ד ופרי האדמה ח"א, ע"ב מהלכות ברכות הלכה יו"ד)

ס"ב ס"ח כתב הטור וז"ל ויש מקומות שנוהגין שהקהל הולכים עם החתן מביהכ"נ לביתו ביום שבת שחרית אחר התפילה ומברכים שם שבעה ברכות. ויראה שאינו מנהג טוב וכו' עכ"ל ועי' ב"י וב"ח ופרישה שם ובתשו' מצרף לכסף בחלק אלף כסף או"ח סי' ה'. וכתב הרב השומר אמת סי' י"ח אות ג' דף ל"ו וסי' ל"ד אות כ"ח דף ע"ב כי פה עיה"ק צפת ת"ו נהגו כמנהג הנז"ל. והרב מהר"ן אזולאי ז"ל אב"ד דעיה"ק הנז"ל לא הוה ניחא ליה ע"ש. ובזמנינו נתבטל המנהג:

ס"ב ס"ט יש אומרים שאין לומר שבע ברכות על כוס בהמ"ז אלא מביא כוס אחר ואומר עליו ז"ב וחוזר ולוקח כוס של בהמ"ז ואומר עליו בפה"ג ויש אומרים שאין צריך אלא על כוס של בהמ"ז מברך ז"ב וכן פשט המנהג. כתב הגאון חיד"א ז"ל בתשו' חיים שאל ח"ב סי' ל"ה אות ב' דנוהגים בארץ ישראל ת"ו ובארץ מצרים להצריך כוס אחר לשבע ברכות כסברא הראשונה ע"ש. ונראה לענ"ד כי מה שכתב מרן ז"ל כי פשט המנהג כסברא האחרונה נמשך אחר לשון הטור שכתב שבמדינות ספרד נוהגים כן. והגם דבארץ ישראל ומצרים נהגו כסברא הראשונה. כתב מרן ז"ל מנהג ספרד דאינהו רובא עי' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' וא"ו. ומ"מ הביא סברא הראשונה ג"כ להודיעני דבמקומות שנהגו להצריך כוס אחר יש להם על מי לסמוך עי' מה שכתבתי בקונטריס הנז"ל סוף סי' ז' וכתב בחיים שאל ח"א סי' מ"ד כי כי נוהגים בארץ ישראל ומצרים. דדוקא כשמברכים שבע ברכות מביאים שני כוסות. אבל בסעודה שאין מברכים בה אלא ברכת אשר ברא נוהגים לברך אותה על כוס בהמ"ז ועל הרוב נוהגים לברך בפה"ג בתחילה וברכת אשר ברא אח"כ סמוך לשתיה. והיינו טעמא כי ברכת אשר ברא דנוהגת תדיר אף דליכא פנים חדשות ואף דליכא עשרה. חשבינן לה לבהמ"ז כדבר אחר ומשו"ה מברכין אותה על כוס בהמ"ז וא"כ צריך לברך בתחילה בפה"ג ואח"כ אשר ברא כמו יקנה"ז כיון דסברינן דחדא מלתא היא. וכתב שם סי' ע"ד אות י"ג ובתשובותיו יוסף אומץ ריש סי' מ"ז דגם לפי מנהגינו שמברכים שבע ברכות על שני כוסות. מ"מ בליל פסח יברך שבע ברכות על כוס בהמ"ז ויברך בפה"ג בתחילה וששה ברכות אח"כ. ע"ש. ועי' תשו' כפי אהרן ח"ב או"ח סי' ז':

סימן סג

ס"ג ס"א (כתוב ביש"ש סוף ב"ק בקונטריס חילוקי מנהגים סי' מ' וז"ל בני בבל נוהגים בבליעה בצינור באמה כדרך שנברא ובני ארץ ישראל באצבע עכ"ל. ונראה דצ"ל נוגעים בבעילה בצינור וכו'. ושורש למנהג בני א"י עי' פרקי דרבי אליעזר פרק ט"ז. ועי' יבמות דף ל"ד ע"ב מועכות של בית רבי תמר שמן וכו'. ובתוס' שם דף ע"ו ד"ה שלא וכו'. ובמדרש רבה סדר לך לך פרשה מ"ה פיסקא ד' וכתב הרב יפה תואר שם כי כן היה דרך חסידים הראשונים כדי שלא להוציא ז"ל. ובפרקי דרבי אליעזר פרק הנז"ל איתא שנהגו כן כדי שלא יבואו לידי ספק דרוסת איש):

סימן סד

ס"ד ס"ג (וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת וכו' ומקום שאין ב"ד יושבים בו אלא בשני ובחמישי בלבד בתולה נישאת ביום רביעי שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לב"ד. כתוב ביש"ש סוף ב"ק בקונטריס חילוקי מנהגים סי' ל"ח וז"ל בני בבל משיאין את החתן והכלה ביום חמישי ובני ארץ ישראל ביום רביעי כהלכה בתולה נישאת ליום הרביעי עכ"ל ונראה כי מה שנהגו בבבל להשיא ביום חמישי הוא כדי שתיבעל בששי משום ברכה דאדם עי' כתובות דף ה' ע"א ובתוס' שם דף ג' ע"א ד"ה אשה וכו' ובהג"א פ"ק שם סי' יו"ד ופני יהושע שם בקונטריס אחרון אות א').

ס"ד ס"ח ואלמנה אין חופה קונה בה אלא ע"י יחוד של ביאה וכו' לפיכך צריך להתייחד עמה קודם שבת כדי שלא יהא כקונה קנין בשבת. עי' או"ח סי' של"ט סעיף ה' וביו"ד סי' קצ"ו סוף סעיף ב' ובאחרונים שם וכאן ובסי' נ"ה בח"מ סק"ח וב"ש סק"ב וסק"ד ופת"ש שם סק"ב אם בעינן ביאה ממש או דסגי ביחוד הראוי לביאה. ובתשו' פני יהושע ח"א אה"ע סי' ג' ובתשו' יוסף אומץ להגאון חיד"א ז"ל סי' י"ד ובתשו' עמודי אור סי' י"ב הסכימו דסגי ביחוד הראוי לביאה. וכ"כ בלחם יהודה על הרמב"ם פרק יו"ד מהלכות אישות דף מ"ב דבבתולה סגי יחוד שאינו ראוי לביאה ובאלמנה יחוד הראוי לביאה. וכתב השולחן גבוה או"ח סי' תקכ"ד סוף סק"ד כי כן נוהגים בשאלוניק דבאלמנה סגי יחוד הראוי לביאה וכתב בתשו' מעשה אברהם אה"ע סי' ה' דף קמ"ח ע"ב כי כן נוהגים בעיה"ק ירושלים ת"ו:

סימן סה

ס"ה ס"א איתא בכתובות דף י"ז ע"א דבמערבא הכי מישרו קדם כלתא. לא כחל ולא שרק ולא פירכוס. ויעלת חן:

סימן סו

ס"ו ס"א עי' רמב"ם פ"ד מהלכות יבום הלכה ל"ג ותשב"ץ ח"ג סי' שיא ובנימין זאב סי' ן' ובספר חופת חתנים להרב מהר"ר רפאל מילדולה סי' ה' נוסח הכתובה הנהוג בין הספרדים ופירושו. ועי' תשו' מהר"מ מינץ סי' ק"ט ולבוש סי' זה ונחלת שבעה סי' י"ב הנוסח הנהוג בין האשכנזים ופירושו והנני מעתיק הנוסח הנהוג פה עיה"ק צפת ת"ו בין הספרדים. והוא העתק מכתובה ישנה משנת התקצ"ג. בששי בשבת ארבעה ימים לחודש תמוז שנת חמשת אלפים וחמש מאות ותשעים ושלש לבריאת עילם למנין שאנו מנין כאן בעיה"ק צפת תוב"ב דעל נהר דולבאי יתבא וממימי מעינות מסתפקא. איך החתן פב"פ אמר להאי כלתא בתולתא דא פב"פ הוי לי לאינתו כדת משה וישראל. ואנא בסייעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסה יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא. ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי. ועלי מזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ומנדע יתיכי כאורח כל ארעא. וצביאת כלתא בתולתא דא והות ליה לאינתו כדת משה וישראל. ודא נדוניא דהנעלת ליה כלתא דא מבית אביה ואמה בין בגדים ומלבושים ותכשיטים ושימושי ערסא סך כו"כ גרוש. וצבי חתנא דנא והוסיף לה מדיליה תוספת על עיקר כתובתה סך כו"כ גרוש. נמצא סך הכל בין נדוניא ותוספת על עיקר כתובתה סך כו"כ גרוש בר ממאתן זוזי דחזו לה. והודה החתן הנזכר איך קיבלם ועלו ובאו לידו ורשותו והעלם על עצמו כנכסי א ברזל שאם שאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו. וכך אמר לנא חתנא דנא. אחריות וחומר וחיזק שטר כתובה נדוניא ותוספת האילין קבילית עלי ועל ירתאי בתראי ועל כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא מקרקעי ואגבן מטלטלי דקנאי ודאקנה כולהון יהון אחראין וערבאין ומשועבדין להתפרעא מנהון שטר כתובה נדוניא ותוספת האילין ואפילו מגלימא דאכתפאי. בחיי ובתר חיי. כאחריות וחומר וחוזק כל שטרי כתובות נדוניות ותוספאות הכשרים דנהיגי בישרא העשויין כהוגן וכתקנת חז"ל. התנאים שהתנו ביניהם החתן והכלה הנזכרים. כולם שרירים וקיימים עשויים באמת וישר כתנאי בני גוב"ר. ואלו הם. שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה אלא אם כן שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה זרע של קיימא ח"ו. ושלא יפתנה שתמחול לו כתובתה לא כולה ולא מקצתה ולא שום תנאי מתנאיה. ואם יפתנה ותמחול. מעתה ומעכשיו תהיה אותה מחילה בטילה ומבוטלת ועשויה כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש. ולא ימכור ולא ימשכן שום דבר מסכי כתובתה כי אם על פיה ורצונה ורשותה. ולא יעביר מעזה ומצובה ולא יכנס דרך ים כלל אלא אם כן יניח לה גט זמן כשר. ומזונותיה כאשר יסכימו ביניהם. ולא יגרשנה כי אם ברשותה ורצונה ורשות ורצון בית דין יכב"ץ. ומעשה ידיה לו ועליו כל צורכה בריאה וחולה ח"ו. ולא יניחנה בכעס שלשים יום. הדירה פה עיה"ק צפת תוב"ב. הירושה כמנהג עיה"ק החדש המחודש הנהוג היום. וקנינא מיד החתן הנזכר בקנין גמור ושלם במידי דכשר למקני ביה מעכשיו כראוי וכתקנת חז"ל וגם נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת לאשר ולקיים את כל הנז"ל מראש ועד סוף בלתי שום שינוי ותמורה כלל. והכל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בביטול כל מודעי וכו' ובפיסול עידי מודעי וכו' לדעת הרשב"א זלה"ה והכל שריר ובריר וקיים. ועי' תשו' מורינו הרב מהריט"ץ סוף סי' רס"ו דף ר"ג ע"ג וע"ד מה שצידד בביאור נוסח שלנו במה שכותבים נמצא סך הכל וכו' קיבלם וכו' והעלם על עצמו כנכסי צ"ב וכו'. ומנהג התנאי שלא ישא אשה אחרת וכו' עי' מה שכתבתי לעיל סי' א' קלל יו'ד ד"ה שולא החרים. ותנאי שלא יפתנה שתמחול וכו' עי' תשו מרן ז"ל אה"ע דיני כתיבה סי' ד' ד"ה ומ"מ אם מנהג וכו' ובתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' ב' ומהריב"ל ח"ב סי' מ"ז ומהרח"ש ח"ג סי' ס"ג ותורת (לג) חסד פרחיא סי פ"א פ"ב פ"ד ופרח מטה אהרן ח"א סי' קכ"א ומשאת משה ח"א אה"ע סי' ל' דף קצ"ד ע"ב ואורים גדולים סי' פ"א ונוכח השולחן אה"ע סי' ט"ו דף כ"ו כ"ז וכפי אהרן ח"ב בקונטריס בני יוסף סי' א'. ותנאי שלא ימכור וכו' עי' תשו' רבותינו מהר"מ גלאנטי סי' ע' וסי' פ"א ומהריט"ץ סוף סי' רמ"ב דף קצ"א ע"ב. ותנאי שלא יעבור מעזה ומצובה וכו' עי' מה שאכתוב בעזה"י לקמן סי' ע"ו סעיף ה'. ותנאי שלא יגרשנה כי אם ברשותה וכו' עי' מה שאכתוב בעזה"י לקמן סי' קי"ט סעיף וא"ו ד"ה יכול. ותנאי מעשה ידיה לו ועליו כל צורכה וכו' עי' מה שאכתוב בעזה"י לקמן סי' ע"ט סעיף ג' וסי' פ"ח סעיף ב'. ותנאי הדירה פה עיה"ק וכו' עי' מה שאכתוב בעזה"י לקמן סי' ע"ה סעיף ב' וסעיף ד'. ותנאי הירושה כמנהג עיה"ק החדש המחודש וכו עי' מה שאכתוב בעזה"י לקמן סי' קי"ח סעיף א' ד"ה וכתב הרב מזבח אדמה וכו' וד"ה אחרי עחירת שלום וכו'. ובענין הקנין ות"ך ושבועה חמורה הכללית שבסוף הכתובה עי' בתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' ן' וח"ג סי' קע"ו וסי' רי"א. וכתב הרב שבט בנימין סי' ש"א דף ק"מ ריש ע"ג דבכתובות של עיה"ק ירושלים ת"ו וצפת ת"ו וכיוצא. שכותב ם חיובי הכתובה עם התנאים בשטר אחד בלתי הפסק בין החיובים להתנאים ובסוף כתוב קנין אחד ושביעה לקיים את כל הנז"ל וכו'. נראה דאין ספק שהשבועה חוזרת על כל חיובי הכתובה כמו על התנאים:

ס"ו ס"ב אם יאבדו או יוזלו ואז וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז:

ס"ו ס"ו (כתוב ביש"ש סוף ב"ק בקונטריס חילוקי מנהגים סי' ז' וז"ל בני ארץ ישראל כתובה שלהם כ"ה כספים ובני בבל אומרים כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות עכ"ל. ובתשו' הגאונים שערי צדק ח"ד שער ד' סי' ל"ט כתוב להיפך וז"ל אנשי מזרח משיאין בכתובה שלהם כ"ה כספים לבתולה וי"ב וחצי לאלמנה ובני ארץ ישראל כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות עכ"ל וכ"כ בפיסקי ריקאנטי כת"י סי' תרס"ו ובספר המכריע לרבינו ישעיה הזקן ז"ל סי' מ"ב. וע"ש וברמב"ם פ"ד מהלכות יבום הלכה ל"ג ופ"י מהלכות אישות ה"ח דכספים הינו זוזים, וכתוב בספר המכריע שם כי מנהג בני ארץ ישראל הוא על פי הירושלמי סוף כתובות ופ"א ה"ב ע"ש ועי' עוד בירושלמי יבמות פ"ז ה"ג ופרק ט"ו ה"נ)

ס"ו ס"ז עי' בית יוסף ד"ה כתוב בא"ח וכו' לענין גביית עיקר כחובה. ועי' בתשו' מרן ז"ל אה"ע דיני כתובה סי' ט'. שנוהגים היום. שיש נשים שאינן מקפידות ואז אין מגבין להן ובפרט כשכתובתה מרובה. ויש נשים מקפידות ואז מגבין להן. ועי' כנה"ג הגהב"י אות כ"א:

ס"ו סי"א בהג"ה ודין נדוניא וכו'. וכ"כ בהג"ה לעיל סעיף ז'. וכתוב בפחד יצחק אות ך' דף ק"ג סוף ע"א ובספר שפת אמת למהר"ן טירני דף כ"ז ע"ב כי ראו כתובה מעיה"ק צפת ת"ו שהיו חתומים בה חמשה עמודי עולם זלה"ה וכתוב בה ודא נדוניא וכו' וכנוסח שכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות יבום הלכה ל"ג וכן עיקר ודלא כהסוברים לכתוב ודין נדוניא ע"ש:

סימן ע

ע' ס"ה הרי אלו שלו וכן וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז:

סימן עה

ע"ה ס"ב אינו יכול להוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מרע ליפה. עי' תשו' בירך משה גלאנטי סי' יו"ד י"א במעשה שהיה פה עיה"ק צפת ת"ו שלא נכתב בהכתובה. תנאי הדירה בעיה"ק צפת ת"ו כנהוג לכתוב בשאר כתובות. אלא נכתב. הדירה בארץ ישראל ואחר הנישואין רוצה להוציאה מצפת לטבריא ת"ו שלא מרצונה. אם יכול להוציאה מן הדין או לא:

ע"ר ס"ג במה דברים אמורים מחו"ל לחו"ל ומא"י לא"י אבל מחו"ל לא"י כופין אותה לעלות אפילו מנוה יפה לנוה רע ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו עכו"ם ואין מוציאין מא"י לחו"ל ואפילו מנוה הרע לנוה הטוב ואפילו ממקום שריבו עכו"ם למקום שרובו ישראל, ולקמן סעיף ה' יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לארץ ישראל היינו בדאפשר בלא סכנה הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים. וביו"ד סי' רס"ז סעיף פ"ד כתב וז"ל עבד שאמר לעלות לארץ ישראל כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלהו שם רצה האדון לצאת לחו"ל אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה ודין זה בכל זמן אפילו בזמן הזה שהארץ ביד עכו"ם עכ"ל וכתב הגר"א ז"ל בביאור יו"ד שם ס"ק ק"ס ובביאור אה"ע סי' זה סוף ס"ק י"ו דזה דלא כדעת ר"ח כהן בתוס' כתובות דף ק"י ע"ב ד"ה הוא וכו' (דסובר דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם). וכ"כ הרב פאת השולחן סי' א' אות י"ד וכבר כתב הכנה"ג אה"ע סי' זה בהגהב"י אות כ"ה דהא דמרן ז"ל לא הזכיר בב"י סברת ר"ח כהן כלל הוא משום דס"ל. דכל הפוסקים שכתבו דין דכופין לעלות לא"י והביאו הברייתא דסוף כתובות להלכה, הם חולקים על ר"ח כהן. וכתב הכנה"ג שם כי כן היא דעת רבותינו המבי"ט ח"א סי' רמ"ה ומהרימ"ט ח"ב יו"ד סי' כ"ח ומהר"מ גלאנטי סי' מ"ד וסי' ס"ז ומהר"מ אלשיך סי' ל"ח וכן רעת כמה גדולי האחרונים ועי' מטה יוסף ח"א יו"ד סי' יו"ד דף י"ו וזרע אברהם יו"ד סי' י"ג דף נ"ז ריש ע"א ותשו' קול גדול למהר"מ בן חביב סי' כ"ו והקדמת סידור יעב"ץ ותשו' יוסף אומץ סי' נ"ב ושדה הארץ אה"ע סי' י"א ותשו' נשמת כל חי יו"ד סי' מ"ט. וכתב מורינו הרב מהר"מ אלשיך סי' הנז"ל דנהגנו לפסוק דהכל מעלין לארץ ישראל נוהג מתוגרמה לארץ ישראל משום דשיירות מצויות תמיד משם לארץ ישראל ואין סכנת נפשות בהדרכים. וכתב הרב יד אהרן הגהב"י אות ל"ה משם מהר"ש הלוי בתשו' (לב שלמה סי' ל"ד) שמצא תשו' הרמב"ם כת"י וז"ל המפורסם אצלינו אשר ראינו בתי דינים דנים בו במערב כך הוא. שמחרימין בשם כל מי שיעשה זה דרך עלילה על אשתו שלא לעשותו זולתי ללכת להתברך בארץ ישראל לא זולת זה. ויענה הבעל אמן. ואז יכריחו האשה ללכת עמו או תצא בלא כתובה. כבר ראינו אותם עושים. אמנם מה שאני רואה ובו אני מורה. הוא זה אשר אומר לך. ובו ראוי להורות כל מי שיודע ביאור אומרו צדק צדק תרדוף וביאור אומרו לא תשא שמע שוא ומה שיוצא מדבריהם אין לדיין אלא מה שעיניו רואות הוא כך. איזה איש שביקש לעלות לארץ ישראל והוא מוחזק בכשרות ולא היה בינו ובין אשתו מריבה בשום פנים. אז נחייב את אשתו לעלות עמו לארץ ישראל. ואם יחסר אחד מהתנאים הללו אין לדון עליה לעלות עמו וכו' עכ"ל. וכן כתב הכפתור ופרח פרק עשירי דף כ"ט ע"ב דפוס ברלין לענין האשה שמבקשת לעלות לארץ ישראל ע"ש. ועי' תשו' הרדב"ז ח"ג דפוס פיורדא סי' ת"ט וסוף סי' ת"י. וכתוב בתשב"ץ קטן סי' תקנ"ט וז"ל וששאלת עיקר מצוה ללכת לארץ ישראל. איני יודע אלא כמו שמפורש בסוף כתובות. ואם מוחלין לו כל עוונותיו מפורש שם. ובלבד שיהא פרוש מכאן והלאה. ויזהר מכל מיני עון. ויקיים כל מצית הנוהגות בה. שאם יחטא בם יענש יותר על העבירות שיחטא שם מבחוצה לארץ כי ה' אלדי"ך דורש אותה תמיד ועיני ה' בה והשגחתו בה תמיד ואינו דומה המורד במלכות בפלטין למורד חוץ לפלטין. והיינו ארץ ארץ אוכלת יושביה וכן נמי ולא תקיא הארץ וכו' לפי שהיא מקיאה עוברי עבירה (עי' שבת דף ל"ג ע"א ורש"י ורמב"ן עה"ת סוף אחרי מות) והיינו דכתיב ושמחו עליה אויביכם דאפילו אומות העולם שיש בה אינם מצליחים מחמת שהם עוברי עבירה. ועל כן ארץ ישראל עכשיו שממה היא ואין בה עיר מוק"ח ומיושבת כמו בשאר ארצות. ואותם שהולכים שם ורוצים לנהוג בה קלות ראש ובפחזותם להתקוטט שם. קורא אני עליהם ותבואו ותטמאו את ארצי (ירמיה סי' כ' פסוק ז') ומי ביקש ואת מידכם רמוס חצרי (ישעיה סי' א' פסוק י"ב) אבל חי שהולך שם לשם שמים להתנהג בקדושה ובטהרה אין קץ לשכרו. ובלבד שיוכל להתפרנס שם דכל דסליק אדעתא למידר כדאיתא בפרק האיש מקדש דף ן' ע"א עכ"ל. וכ"כ בפאה"ש סי' הנז"ל ס"ק ט"ו משם הכלבו סי' קכ"ז. וכתוב בפרקי דרכי אליעזר פרק ל"ד דהצדיק שמת בחו"ל נפשו נאספת לארץ ישראל והרשע שמת בארץ ישראל נפשו נשלכת לקלע לחוצה לארץ. ואיתא בתשו' דבר שמואל אבוהב סי' קנ"ו וז"ל. כתב ספר הזכרונות הניתן לחכם אחד העולה לדור בארץ ישראל לזרזו לקדש עצמו ולעשות משמר למשמרתו בקצח איסורים שנכשלים שם קצת בני אדם בדורות הללו. מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו. הולך תמים ופועל צדק בדקדוק חילוק המעות ששולחים לעניים על ידו שלא לשנות בהם מדעת הבעלים ושלא לחלקם כי אם ביושר ואמונה לכל אחד כפי הראוי לו ומיוחד בסתם או במפורש. ודובר אמת בלבבו לקיים באמת ואמונה כל התנאים שעושים טובי העיר עם הבאים לדור שם על דבר המסים ושאר, צרכי העיר לא יעברו עליהם בשום אופן וסיבה כל משך זמן המוגבל לשמירתן. לא רגל על לשונו איסור הקללות איש לרעהו על כל דבר או סיבה קלה שבקלות ונמצא חוטא ולא לו. לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא וכו' בעת פטירת אחד מן הבאים לגור בארץ שלא ליקח ממה שהשאיר שם אחריו יותר מהראוי להוצאת קבורתו והספדו. ולכלכל בזה דבריהם במשפט השוה לכל כפי ממונו ומדריגתו. ומותר המת ליורשיו יהא מונח שם ביד ב"ד או אנשים נאמנים בפקדון עד שיוחזר ליורשיו בחשבון צודק שלא ליתן פתחון פה למערערים נבזה בעיניו נמאס למעט בתענוגים ותאות גופו ובכללם התענוג באבק ועשן עשב הטאבאק"ו ואבידת זמן הלימוד בזה והאיסור הגורם בימים טובים על דבר הכיבוי דצווחו עליו קמאי. ואת יראי ה' יכבד התלמידים ההגונים ליזהר בשקידת תלמודם שלא לבטלו אפילו שעה אחת או להפסיקו בדברים אחרים אפילו של מצוה שיכולה ליעשות ע"י אחרים כל זמן שעוסקים עמהם לשם שמים ללמדם. נשבע להרע ולא ימיר זהירות יתירה בדבר השבועות בביטוי שפתים ובשטרות שחילול דבריהם מביא לידי חילול ה' ולהטיל מום בקדשים כספו לא נתן בנשך ליזהר ולהשמר מאיסור הרבית צרעת פורחת היא כהיום בהמון עדתינו ובפרט הקצוצה הנעשה כהיתר ליתומים ואלמנות ויש מקילים ג"כ לבעלי תורה. ושוחד על נקי לעשות משמרת למשמרתם לבלתי התקבל שכר ופרס על הדינים. וכתיבת הפסקים היא גרמא בניזקין וערעורי דברים כנגד ת"ח אלא לחכמים לדרוש לחקור ולתקן. להחמיר באיסור יחוד השפחות. ועשיית מלאכתן בשבת. ובחימום משקה הקאהו"י. בזריזות בדיקת הסכין של שחיטה וזהירות הממונים על מלאכת הניקור. בהשגחת מעשה הגבינות לראות החליבה והכשר הכלים. בגדר קדושת הצניעות כל אחד לגבי בנין ובני ביתו בדירתם הצרה עליית קיר קטנה. לזרז התלמידים שיהיו בקיאים בכל כ"ד ספרי המקרא והשגרת גירסת המשנה בעל פה וקביעות עיון פרטי בפירושיה ודקדוקיה עכ"ל. וכבר כתב הר"ן להריב"ש בתשו' הריב"ש סי' ש"צ הובא בבית יוסף או"ח סי' תר"צ וז"ל רואה אני דבריך טובים ונכוחים שאפילו בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ואפילו באפשר רחוק. על אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצות שהם כבשונו של עולם. ואיך נניח הדרך אשר דרכו בה רבותינו הקדושים ונכניס עצמינו במקום צר ובמשעול הכרמים עכ"ל וזה כתב בענין מגילה שהיא מדרבנן. וכ"ש בענינים דאורייתא שאין לחפש אופנים שונים וסברות דחויות לסמוך עליהם להקל:

תוכן העניינים

ארץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה