ארץ חיים· רבי חיים סתהון
חלק אבן העזר · סימן ק
ק' ס"א בהג"ה ומיהו רשות ביד היורשים לסלקה בקרקע. עי' פת"ש סק"ב. ועי' תשו' מורינו הרב מהריט"ץ סי' רס"ו דלפי נוסח כתובות שלנו. אם יש מעות וקרקע. יכולה האשה לטעון שהיא רוצה דוקא מעות בעד כל סכי כתובתה נדוניא ועיקר והוספת. ודינה ממש כדין בעל חוב ע"ש והובא בשער משפט יעל חו"מ ריש סי' ק"א:
ק' ס"ה בהג"ה ובמקום שמוסיפים שליש על מה שנותנת לו כמ"ש לעיל סי' ס"ו יש לו דין צאן ברזל ולא דין תוספת. כן כתב מהרי"ק שורש פ"א. אך מרן ז"ל בבית יוסף כתב שאין דבריו נראים לי גם מורינו הרב מהרימ"ט ח"ב חו"מ סי' ח' האריך לתמוה על דברי מהרי"ק שמשוה מנהגינו לדינא דמתניתין בכתובות פרק מציאת האשה דף ס"ו ע"א דפסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה וכו' (עי' טור לעיל סי' ס"ו ואחרונים בש"ע שם סעיף י"א וח"מ סי' פ"ה סק"כ) שהרי אנחנו נוהגים להוסיף אף כנגד מטלטלים שהכניסה שליש. ואילו במתניתין תנן וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש. ועוד שאין אנו מוסיפים תוספת זה אלא לבתולה. אבל לאלמנה יש מקומות שמוסיפים לה רביע ויש מקומות שאין מוסיפים לה כלום וכו' ובירושלמי כתובות פרק מציאת האשה ה"ג מייתי מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה שמין דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בהם ולעשותם באחד ומחצה. ואם איתא כי מה שאנו מוסיפים הוא על הנדוניא כדרך שמוסיפים בכספים. היה עכשיו הבעל רשאי למכור מטלטלים שהכניסה לו לישא וליתן בהם הואיל והוא מוסיף בהם שליש כמו במעות והא ודאי ליתא. ומעשים בכל יום דלא דיינינן הכי. ואין כח של בעל חוב יכול להתפרע מהם. ולא מצו יתמי מסלקי לה בדמים וכו' כ"ש שלא יטלם הבעל:
אלא נראה כי מה שאנו מוסיפים. אין זה אותו תוספת הנזכר במשנה הנז"ל אלא הוא תוספת על עיקר הכתובה כאותה ששנינו בכתובות פרק אעפ"י דף נ"ד ע"ב אעפ"י שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף (עי' לעיל סי' ס"ו סעיף ז'). ועוד מספר כתובה נלמוד. שכותב לה ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי וכו' וצבי חתנא דנא והוסיף לה מדיליה תוספת על עיקר כתובתה סך כו"כ. והוא השליש שניתוסף לה. ואח"כ כותב ודא נדוניא דהנעלת ליה וכו'. ומאחר שכולל התוספת עם העיקר דינו כעיקר. עוד מצאתי להרשב"ץ בפירוש הכתובה שכתב שזה התוספת שאנו כותבים הוא כעין אותו המוזכר שם במשנה. ולא ידענא מאי אידון ביה ובסוריא וארץ הצבי כל המוסתערבי"ם תושבי הארץ כותבים בשטר הכתובה כל חפץ וחפץ לבדו כמו ששמוהו והתוספת שעליו (עי' מה שכתבתי לעיל סי' פ"ח סעיף נ') והתם ודאי נכלל התוספת עם הנדוניא אבל אנחנו (הספרדים) מאחר שאנו כוללים אותו עם עיקר הכתובה (עי' מר שכתבתי בסי' פ"ח שם) בא ליתן לו טעם כעיקר. ואף בזה אנו צריכים למנהגן של ישראל שהיא תורה. וכן ראיתי לרבותי בתוספת דנין כדין העיקר לכל קולי כתובה עכ"ל. וכ"כ בחלק אה"ע סי' ב' ובח"א סי' קי"ט וכתב הרב מהר"י אלפאנדרי בתשו' הנדפסת בספר יבוא הלוי אה"ע סי' ג' כי מ"ש מהרימ"ט משם הרשב"ץ. נראה כי ט"ס נפל בהרשב"ץ. שהיה ביד מהרימ"ט. כי בתשו' הרשב"ץ הנדפסות ח"ג סי' ש"א בפירוש נוסח הכתובה דף ס' ע"ב כתב וז"ל בפרק אעפ"י שנינו אם רצה להוסיף לה מאה מנה מוסיף. פירוש על עיקר כתובתה שהם מאתים יכול להוסיף וכו'. ודין התוספת כדין מאתים כמ"ש שם תנאי כתובה ככתובה דמי ופי' רש"י ז"ל ודין תוספת כדין העיקר לכל אותן הדברים הנזכרים שם בגמרא וכו'. ומה שנהגו להוסיף לבתולה שליש אינו המוזכר בגמרא בפרק מציאת האשה. שאותו. דין הוא להוסיף בכספים שליש מהטעם שאמרו בירושלמי רוצה איש לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש ולפחות חומש בבגדים וכו'. ואנו נהגנו כן בין בבגדים בין בכספים להוסיף שליש לבתולה. ולאלמנה ולא כלום אפילו בכספים. אלא מנהגינו אינו נזכר בגמרא וכבר אמר רשב"ג שם על זה. הכל כמנהג המדינה עכ"ל. ומדבריו אלה הוי סייעתא למהרימ"ט. וכ"כ מהר"י עקריש בספר קרית ארבע דף קכ"ד ע"ב וכתב עוד מהר"י אלפאנדרי שם דגם בכתובות שכתוב בהם בתחילה ודא נדוניא וכו' ואח"כ וצבי והוסיף לה מדיליה תוספת על עיקר כתובתה וכו' דמי לכתובות שכתוב בהם בתחילה התוספת על עיקר כתובתה ואח"כ ודא נדוניא וכו'. דכיון שכותבים תוספת על עיקר כתובתה. דין התוספת כדין העיקר וכו'. ואין הבעל יכול למכור שום דבר ממר שהכניסה אשתו, דהא בנוסח הכתובה של הרשב"ץ הנז"ל כתוב בתחילה ודא נדוניא וכו' ואח"כ וצבי והוסיף וכו' ומ"מ פסק בח"ב סוף סי' רצ"ה שאין הבעל יכול למכור שום דבר חמה שהכניסה ע"ש. וכתב הרב שבט בנימין סי' רצ"ב דף קכ"ו ריש ע"א דמתשו' מרן ז"ל אה"ע דיני כתובה סי' ט' מוכח דאזיל לשיטתו בבית יוסף דחולק על מהרי"ק. והאריך שם להביא דעת הרשב"ץ ורוב הפוסקים דלא כמהרי"ק. ונדון השבט בנימין הוא לפי המנהג לכתוב בכתובה ודא נדוניא בתחילה. וצבי והוסיף וכו' בסוף כנז"ל, ומ"מ לא נרגש כלל לחלק בזה. ומצאתי בתשו' זרע אברהם אה"ע סי' י"א דף ל"ח סוף פ"ג במעשה שהיה פה עיר הקודש צפת תוב"ב. שכתב דסברת מהרי"ק מצטרפת לסניף ע"ש ועי' בעזרת נשים על סי' י"ז ס"ק י"ג ותשו' בני בנימין ח"א סי' ל"ו ל"ו (וע' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' י"ז וסי' י"ט):
ק ס"ו בהג"ה ואינה מקוימת וכו'. כתב הכנה"ג בהגה"ט אות ל"ב משם הרדב"ז (בתשו' החדשות ח"כ סי' תת"א) שעכשיו נהגו להגבות כתובה בלא קיום ועי' תשו' המבי"ט ח"ב סי' ח'. ובספר נאות יעקב למהר"י אלגאזי בחלק התשו' סי' ג' דף ט' ע"ג כתב שהרב מהר"ר משה חיון ז"ל בעיה"ק צפת ת"ו לא היה משביע האלמנה ומגבה לה כתובתה אלא דוקא ע"י קיום: