ארץ חיים· רבי חיים סתהון
חלק אבן העזר · סימן נז
נ"ז ס"א אעפ"י שהנדוניא עדין בבית אביה בעלה יורשה. וכתב בהג"ה ויש חולקין אם הנדוניא לא הגיע לידו. וזה היא דעת רבינו תם שהובא בהג"ה לעיל סי' נ"ג סעיף ג'. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"א סוף סי' כ"ז וז"ל ומ"מ כיון שרבו הפוסקים כרבינו תם והם אחרונים ולא חשו לדברי הראשונים אלא הכריעו כר"ת. אף אנו נעשה כן וכו' ולא כדברי רש"י והרמב"ם. ואפשר דאפילו במקומות שנוהגים לדון על פי הרמב"ם ז"ל. שיהא דין זה בכלל אותם שיצאו מן הכלל שאינם דנים על פי הרמב"ם ז"ל כיון שכל האחרונים חולקים עליו. וכ"ש כי זה הדין אינו מצוי ולא נודע אם קרה בשום זמן ונהגו בו על פי הרמב"ם כי גם הרמב"ם לא כתבו בפירוש. ועוד נראה לי שאפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דוקא בכתב לה פירות וכסות וכלים דהוו בעין וכדתניא בברייתא (כתובות דף מ"ז ע"א) הוא דנקנין לו מן הנישואין. אבל מעות דאינם בעין לא וכן נראה מדברי הריב"ש תשו' ס"ד שכתב שייחד בכתובתה עכ"ל. ובח"ג סי' ט' נשאל במי שהשיא בתו ונתן לה מלבושים ותכשיטין בנדוניא ונתחייב עוד לתת לחתנו מעות בעין. ונכתבו בכתובה. ואחר זמן. מתה בתו קודם שיפרע לחתנו המעות הנז"ל. ויש תקנה בעיר שכשמתה האשה בלא ולד. שיחזיר לאביה חצי נכסיו או שלישותן (עי' מה שאכתוב בעזה"י לקמן סי' קי"ח סעיף א' ד"ה אלמנה). אם לפום דינא זוכה הבעל בחלק המגיע לו ממה שנתחייב לו חמיו או לא. והשיב על זה. כי רבו הפוסקים כרבינו תם וכו' ובשנים שעברו בכמה מגפות בעוונות שמתו כמה חתנים וכלות תוך שנתם ואח"כ היו ביניהם מי שהיה חייב אביה לחתנו סך מה. ולא הוציאו אותו מתחת ידו. וחלק עם הבעל במה שנשאר בידו של בעל תכשיטין או מטלטלין עכ"ל. והנה בתשו' פרי הארץ ח"ב אה"ע סי' ה' דף פ"ד ע"ב הובא תשו' מורינו הרה"ג מהר"ר גבריאל איספיראנסה ז"ל אב"ד דפה עיה"ק צפת ת"ו בדבר אלמנה שפסקה נדוניא לחתנה. ולא היה בידה ליתן לו כל הסך במושלם בשעת הנישואין. ונתחייבה לו בשטר וקנין גמור להשלים לו כל שארית הנדוניא. וקיבל החתן את החוב הנז"ל על עצמו בהכתובה. ואחר זמן שלחה לו חמותו הממון הנז"ל. וקודם שהגיע הממון ליד הבעל. בעוד היות הממון ביד השליח של חמותו. מתה הבת בלי זרע של קיימא. וכראות השליח כן. עיכב את הממון בידו. והבעל טען לזכות בחלק הנוגע לו בממון ההוא שביד השליח. כפי תקנת עיר קדשינו ת"ו. מתרי טעמי. חדא מטענת קים לי כרש"י דס"ל דמשנישאת האשה אעפ"י שכתובתה בבית אביה הבעל יורשה. שהרי הוא תפוס בחלק ההשבון המגיע להאלמנה כפי התקנה מן הסך שכבר נתנה לו האלמנה ומעכב חלקה בידו כנגד חלק המגיע לו מן הממון שביד השליח. ועוד דבנ"ד אפילו רבינו תם יודה כיון שהאלמנה נתחייבה לו תשלום הנדוניא בשטר ונמצא דחייבת לו מכח השטר חוב שבידו וזה הוי כמו שהגיע הנדוניא לידו והשיב דהדין עם הבעל מטענת קים לי כרש"י וסייעתו כיון שהוא תפוס בחלק ההשבון הנוגע להאלמנה כפי תקנת עיר קדשינו. וכמ"ש המרדכי בכתובות פרק נערה (הובא בהג"ה לעיל סי' נ"ג סעיף ג') דאם תפס החתן לא מפקינן מיניה דיכול לומר קי"ל כרש"י וכו' ובפרט דאיכא כמה ראשונים ואחרונים דאזלי בשיטה זאת וכו' (עי' שיטה מקובצת על כתובות דף מ"ז וביד אהרן סי' נ"ה הגהב"י אות ה') ויש לתמוה על הרב המבי"ט ח"א סי' כ"ז שכתב דכל האחרונים הכריעו כרבינו תם ולפיכך כתב דאפשר דאפילו במקומות שנהגו לפסוק כהרמב"ם מ"מ דין זה יצא מן הכלל. ולא איתבריר לן למה יצא מן הכלל דבר שהיה בכלל. ך דרבים מהראשונים וגדולי האחרונים ס"ל כוותיה. ולמה נבטל מנהג המקום דפסקו כוותיה בכל הענינים. ואדרבה הנה מבואר בהמפרשים דמודים בפה מלא דשיטה זאת היא יותר מתיישבת מתיישבת בגמרא משיטת ר"ת. אלא שאין בידינו להכריע אבל מ"מ די לנו הודאת המפרשים. להחזיק המנהג באתרא דנהיגי כהרמב"ם. ואין לנו להוציאו מהכלל אלא א"כ הסכימו דייני העיר להוציאו מהכלל בפירוש משום עגמת נפש או טעם אחר זולתו. והנה בעיר קדשינו כפי אשר שמעתי וראיתי ברוב הפסקי דינים נהגו כהרמב"ם וא"כ אם באנו לדון בדין זה בדרך זה לא היינו צריכים לטענות אחרות. שהרי כל הנושא על דעת מנהג אנשי המקום הוא נושא (עי' בהג"ה לקמן סוף סי' קי"ח). ומשום הכי הגם שהאלמנה עם בתה דנדון דידן הן ממדינת הים ממקומות שלא נהגו כפסק הרמב"ם. מ"מ על דעת מנהג בני המקום נישאת בתה לבעלה וקיבלה עליה מנהג המקום. אלא דלא ברירא לן מלתא כולי האי משום דאיכא רב וגדול דמספקא ליה דראה מעשה שהיה. היפך הרמב"ם. ונעשה כשיטת ר"ת. ולכן אין אנו באים לזכות את הבעל אלא משום טענת קי"ל כרש"י והרמב"ם כיון שהוא תפוס וכו' ועל טענה השניה שטען הבעל כנז"ל. כתב בפרי הארץ שם דף פ"ו משם מורינו הרב מהר"ר גבריאל הנז"ל דתליא בפלוגתא דרבוואתא (עי' לעיל סי' נ"ג סעיף ג' בהגה ובאחרונים שם ובמביט ח"א סי' הנז"ל) וכתב הרב פרי הארץ שם דוה דוקא בשטר חוב דעלמא אבל אם נכתב השטר בדרך מכר ושכירות על בית (עי' מה שכתבתי בחלק יו"ד סי' קפ"ד סעיף א') זה מיקרי הגיע הנדוניא ליד הבעל וזכה בה הבעל גם לשיטת רבינו תם ע"ש וכ"כ בתשו' בארות המים אה"ע סי' נ"ח ע"ש. אכן מורינו הרב מהר"ח מודעי ז"ל בתשו' חיים לעולם יו"ד סי' א' דף מ"ט ריש ע"א כתב דלגמרי נקטינן כהרמב"ם משום דכבר נודע שבמקומות הללו קיבלו עליהם הוראות מרן מהר"י קארו ז"ל ואף אם יהיו כל חכמי ישראל מנוגה נגדו אין אדם רשאי לומר קי"ל כדעת החולקים עליו ובפרט פה עיה"ק צפת ת"ו אחריה דמרן ז"ל. ועינינו הרואות כי בש"ע סי' נ"ז סעיף א' העתיק דברי הרמב"ם ז"ל וכו' דהוא כשיטת רש"י ז"ל וכמ"ש בבית יוסף שם ובסי' נ"ה. וא"כ כיון דדעת מרן ז"ל כרש"י ודעימיה. הא ודאי דנקטינן הכי ואפי' להוציא מן המוחזק ע"ש באורך. גם הרב נחפה בכסף ח"ב אה"ע סי' ח' דף פ"ה ע"א כתב וז"ל ומ"מ אנן בדידן פה עיה"ק ירושלים ת"ו דבתר פסק מרן ז"ל בש"ע אזלינן אפילו נגד כל הפוסקים. אין נ לחוש לסברת רבינו תם ז"ל. דרוב הראשונים חלקו עליו. אף שיש רוב אחרונים דס"ל כר"ת ז"ל. כיון דמרן ז"ל דהוא אחרון שקיבלנו הוראותיו הכריע כדברי רוב הראשונים ז"ל דמסתבר טעמייהו וכן ראיתי להרב אדמת קודש ח"א סי' ל"ג (דף פ"ה סוף ע"ב) שכתב בפשיטות דבני ארץ ישראל לא קיבלו עליהם סברת רבינו תם אלא כרש"י והרמב"ם ע"ש ואף שהוא ז"ל לא ראה תשו' המבי"ט ז"ל וכו' מ"מ נראה לענ"ד דצדקו דבריו ז"ל. כיון שמרן ז"ל בש"ע פסק כרש"י והרמב"ם עכ"ל. וכתב עוד האדמת קודש בסי' נ"ב דף קי"ב ע"א דאנו בני ארץ ישראל שקיבלנו עלינו הוראות הרמב"ם ומרן ז"ל וכו' אין לנו אלא דברי בן עמרם הוא מרן הקדוש ושיטת החולקים על רבינו תם. גם בתשו' בית יהודה ח"א במנהגי ארגיל דף קי"ב סוף ע"ד כתב וז"ל ואנו אין לנו אלא פסק מרן ז"ל בש"ע סי' נ"ז שפסק כהרמב"ם וכו' ומזה הורה מורי ז"ל הלכה למעשה וכו' ויש לו פסק ארוך על זה להוכיח דלא כהרב המבי"ט וכו' עכ"ל, גם בבית יהודה ח"ב סי' נ"ב דף קל"ג סוף ע"ב כתב וז"ל מורי הרב ז"ל עשה מעשה כסברת רש"י והרמב"ם וכן נהגנו אחריו עכ"ל. וכן פסקו רבני ירושלים האחרונים זלה"ה בתשו' הנדפסת בספר בני בנימין ח"א סי' ט"ו דף כ"ז ואילך. והאריכו לדחות תשו' החולק על זה (הוא הרב כפי אהרן ח"א אה"ע כי' יו"ד י"א). אך בדף כ"ח ע"ג כתבו דמ"מ כפי הנשמע ומה שעינינו רואות מעשים בכל יום שבכל ב"ד אם יבוא מעשה לידם שלא באו מעות המדודים ליד הבעל. אז חוקרים ודורשים אם הבעל מוחזק בשאר הנדוניא כדי לזכות אותו שיעכב בידו חלק הראוי ליורשי האשה מחמת תקנת ההשבון. בעד חלק הראוי לו ממעות המדודים שנשאר חמיו חייב לו. ועל הרוב כן הוא. שהבעל מוחזק בנדוניא ומתנות וכיוצא וזוכה בדינו. ומזה נראה שעד היום ההלכה הזאת רופפת היא בידינו דהא לרש"י והרמב"ם ומרן ז"ל אין צורך שיהיה הבעל תפוס בנדוניא כנגד מעות המדודים ואפי' אינו תפוס כלל מוציאים מיד חמיו ונותנים לו. ואולם אחרי ההתבוננות נראה דהיינו טעמייהו. משום דמספקא להו מצד אחר היכא שנשארו מעות המדודין ביד חמיו. דיש מקום לומר דלא זכה הבעל גם לדעת רש"י ודעימיה. וכמ"ש הרב המבי"ט בח"א סוף סי' כ"ז הנז"ל דנראה דאפי' לדעת הרמב"ם היינו דוקא בכתב לה פירות וכסות וכלים דהוו בעין. אבל מעות דאינם בעין לא וכו. ונראה דמשו"ה כתב הרב המבי"ט בח"ג סוף סי' ט' הנז"ל שלא הוציאו הממון מתחת ידי חמיו וגם חלקו החתן וחמיו במה שנשאר ביד ביד החתן תכשיטין ומטלטלין. ולא הועיל תפיסת החתן בחלק התכשיטין המגיע לחמיו כנגד חלק החתן בממון שביד חמיו בטענת קים לי כרש"י והרמב"ם. משום דבמעות. גם לדעת רש"י והרמב"ם לא זכה הבעל כמ"ש בח"א סי' הנז"ל. אך מ"מ כיון דמדברי תה"ד סי' שכ"א והרשד"ם אה"ע סי' רי"ז נראה רלא ס"ל דאיכא חילוק בין מעות לכסות וכלים וכמ"ש הרב בית דוד אה"ע סי' ל"ט. משום הכי נוהגים לזכות את הבעל כשהוא תפוס בשאר הנדוניא כנגד מעות המדודים בטענת קים לי כהפוסקים ז"ל דאין הפרש בין מעות לכסות וכלים ע"ש באורך. וראיתי בתשו' מורינו הרב מהר"ח מודעי בתשו' חיים לעולם הנז"ל דף ן' ע"ג שהאריך בדברי מורינו המבי"ט במה שחילק בין מעות לשאר נדוניא כנז"ל וכתב ג"כ דמן התה"ד הנז"ל ומהרש"ך ח"ג סי' כ"ז ומהר"ש הלוי אה"ע סי' ז' נראה להדיא דלא ס"ל חילוק זה. ובדף נ"א ע"ב כתב דמ"מ יכולים אנו לסמוך על סברת המבי"ט לעשותה סניף (לנדונו) ולומר דאליבא דכ"ע לא זכה החתן כיון דהוי מעות ומה גם דלא מצינו למרן ז"ל דבר המנגד לסברא זאת א"כ אית לן למיפסק כהרב המבי"ט ז"ל דגם הוא מאריה דאתרין הוה והרבנים הגדולים מהר"מ גאלאנטי ומהר"מ בן חביב ז"ל בתשו' כת"י הביאו סברת הרב המבי"ט ותפסו אותה במושלם בנדונם. ובדף נ"ג ריש ע"ד הביא תשו' כת"י הרב מהר"ר אברהם מונסון ז"ל שהסכים לזה. וכתוב בתשו' מעשה איש אה"ע סי' יו"ד דף נ"ט כי כל הנז"ל היינו דוקא כשלא השאירה האשה זרע של קיימא. אבל אם השאירה זרע של קיימא. אז מוציאים מיד אבי האשה כל מה שבידו מעות המדודין ונדוניא ותכשיטין ונותנים להבעל וכן הוא מעשים בכל יום בירושלים ת"ו ע"ש ועי' פת"ש לעיל סי' נ"ג סק"ח:
ס"א ה"א בהג"ה ונהגו שהחתן והכלה מתענים ביום חופתן. כתב גאון ירושלים הרב מזבח אדמה אה"ע דף כ"ג ע"ב שאין נוהגין כן. גם הברכי יוסף או"ח סי' ת"ע סוף אות ב' כתב כי בארץ הצבי ובכמה מקומות לא נהגו כן והאידנא נהגינן פה עהה"ק צפת תוב"ב להתענות):