אור ברסלב
ארץ חיים חלק אבן העזר › סימן נה

ארץ חיים· רבי חיים סתהון

חלק אבן העזר · סימן נה

סימן נג

נ"ה ס"א הארוסה אסורה לבעלה וכו'. וכתב בהג"ה ואפילו ויחוד אסורים ולכן ארום שהוא עם ארוסתו בבית אחד מברכין ז' ברכות פן יתייחדו (וכמ"ש הטור לקמן סי' ה"כ מהא דכתובות דף ו' ע"ב דבארץ יהודה מברכין ז"ב בבית האירוסין מפני שמתייחד עמה). וכתב הח"מ סק"א דהוא הדין משודכת ומשודך אסורין ביחוד. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' ע"ז לענין ההסכמה שעשו בעיר ארטא שלא יכנס הארוס בבית הארוסה (עי' מזה כתשו' אהלי תם סי' קס"ח ובנימין זאב הי' ש"ג ואילך ומהר"מ אלשיך סי' נ"ט) וז"ל תקנה זו היא תקנה ותיקון. וכן תיקננו ג"כ פה. זה כמה שנים. ועמדה התקנה כל זמן שענשנו לעוברים עליה. ובהיות יושבי העיר רובם שנאספו איש ואיש מעיר אחד ושנים ממשפחה מחוצה לארץ. ובאים ארוסים וארוסות מחוץ. ומתחדשת להם תקנה זו. ואנחנו מעלימים עין ממנה. אבל במקומות אחרים שנותנים אל לבם להתחזק בקיום תקנה זו. ברוכים יהיו כולם. והמרובים יכולים להכריח את המיעוט בהסכמה זו שיש בה גדר וסייג לתורה שלא יבואו לעבור על ד"ת באיסור כרת וכו'. אך ראיתי שכתב שהסכימו הסכמה זו בסייגים וחומרות וכו. ואין ראוי להחמיר בה כל כך. אלא לאפרושי מאיסורא. כמו שהיינו נוהגים אנחנו בה. שלא יכנס הארוס לבית הארוסה אלא משבת לשבת עם אביו או אחיו הגדול דרך הקבלת פנים בעלמא. ולא יאכל שם כי אם כשיש לחמיו איזה שמחה. בחברת אחרים יכנס. וכשיצטרכו שום דבר בימות החול מן הפתח ידבר וישיבו לו. וקרוב לנישואים יוכל להיכנס בכל יום לצורך החופה. ובכמו זה יוכלו לתקן דבר שאפשר לעמוד בו רוב הקהל ולא לתת מקום שיהיה קרוב לעבור על ההסכמה וכו' עכ"ל וכתב הרב מהר"י קצין בספרו מחנה יהודה בקונטריס ראשון דף ו' כוף ע"ד דכעיה"ק ירושלים וצפת ת"ו אין שם הסכמה שלא תצאנה הנשים לטייל לגינות ופרדסאות. והן יוצאות ותולות בכרמים ואין דובר אליהן דבר. ובפרט כשיוצאות לכפר מירון ת"ו איש וביתו באים אוכלים ושותים וחוגגים ואין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ח"ו עכ"ל, וכתב מרן ז"ל באו"ח כוף סי' תקכ"ט דחייבים ב"ד להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו משוטטים ומחפשים בגינות ובפרדסאות על הנהרות שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה וכו'):

נ"ה ס"א הארוסה אסורה לבעלה וכו' עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום וכו' וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין (וכ"כ לקמן ריש סי' ס"כ). וכתב בהג"ה ויש אומרים דחופה אינה יחוד אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נישואין ויש אומרים שהחופה היא שפורסין סורר על ראשם בשעת הברכה ויש אומרים דחופת בתולה משיצאה בהינומא ואלמנה משנתייחדו והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גב כלונסות ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים ומקדשה שם ומברכין שם ברכת אירוסין ונישואין ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע וזהו החופה הנוהגת עכשיו וכו'. כתב האבודרהם בהלכות ברכות שער תשיעי בדיני ברכת אירוסין וז"ל וחופה הוא לשון כיסוי. ונקראת כן על שם שחופה אותה בטלית. כדאמרינן בפ"ק דקידושין דף י"ח לא יוכל למכרה וכו' וכיון שפירש טליתו עליה לשם נישואין שוב אינו רשאי למכרה וכן כתיב' (רות סי' ג' פסוק ט') ופרשת כנפיך על אמתך וכו' וכן אמר הנביא (יחזקאל סי' ט"ו פסוק ח') ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך וכתיב (בהושע סי' ב' פסוק כ"א) וארשתיך לי וכו'. ובעל העיטור (ח"כ דף כ"ז ע"ג הובא בבית יוסף לקמן סי' ס"א) פירש חופה היא שמוסרה האב ומכניסה לבית בעלה בבית שיש בו חידוש כגון אלו הסדינין (המצוירים) שקורין קורטינא"ש סביבות הכותלים. ויש שעושים סוכה בוורד והדס כפי המנהג ומתייחדים בה שניהם (והיא שקורין טאלאמ"ו בלע"ז) והאומר חופה הוא הסודר שחופין בו ראשיהם בשעת הברכה. לאו מלתא היא. מדאמרינן במסכת סוכה דף כ"ה ע"ב וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה (ומשני) אין שמחה אלא בחופה. ואמרינן בירושלמי (כתובות פ"ד ה"ז) לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לחופה לא סוף דבר לחופה אלא לבית שיש בו חופה. שמע מינה. מקום מיוחד הוא כעין כילה שיושבין שניהם עם השושבינין והם הנישואין (הוא חופה והמנהג הזה בבתולה. אבל באלמנה. כיון שכנסה לשם נישואין ויש שם מקום מיוחד והצעת המטה להתייחד שם. הרי הוא כבית שיש בו חופה) עכ"ל ועי' טור לקמן סי' ס"ב בזה. וחכלבו סי' ע"ה כתב וז"ל ואחר האירוסין עושין לה חופה שחופפין אותם בטלית או בסודר בסודר וכיוצא בזה וזהו נקרא נישואין והרמז על זה כי יקח איש אשה וסמיך ליה גדילים תעשה לך וכן אמרו חז"ל גבי יעוד כיון שפירש עליה האדון טליתו קיים מצות יעוד וכו' וכו'. ומנהגינו לעשות נישואי הבתולות בששי בשבת לפי שאין לנו עכשיו טענת בתולים להשכים לב"ד לפי שאין בין האירוסין והנישואין (זמן) כלל ליאסר עליו כי לא תוכל לזנות בין האירוסין והנישואין. והמנהג על דרך הירושלמי (כתובות פ"א ה"א) דקאמר קידשה בחופה וכו' (עי' ד"מ פי' ס"ד ואחרונים סי' ס"ח ס"ז) ואמרו (כתובות דף ו') מברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין וברכת הנישואין בבית הנישואין. והכי נהוג עלמא. מיהו מנהג נרבונא. לברך הכל בבית האירוסין והטעם שלא אמרו לברך כל אחת בפני עצמה אלא בזמן רבותינו ע"ה שהיו מקדשין מיד ששידכו ואין משאין עד אחר זמן. הלכך לא היו מברכין כל הברכות יחד. דאע"ג דהדר מכניסין לחופה בבית הנישואין. מ"מ בבית האירוסין נמי אתחלתא דמלתא היא וכחופה דמי. ולכך נהגו לשום סודר על ראש החתן והכלה כמו שכתבנו וזו היא החופה עכ"ל. וכתב בתשו' גינת ורדים או"ח כלל א' סי' כ"ה כי מה שהקשה בעל העיטור על האומר דחופה הוא הסודר וכו' כנז"ל נראה לתרץ דשפיר מיקרי הא נמי כניסה לחופה. שאותו מקום שמושיבין החתן עם הכלה כמנהג. מניחים שני ספסלין זה כנגד זה. ומושיבין עליהם חתן וכלה ומברכין אותם. ומכסין אותם בסודר. ואותו מקום דישיבת שניהם. מיקרי חופה. ושפיר מיקרי שהכניסום לחופה. כיון שהושיבום על הספסלים וחפו עליהן בסודר ואעפ"י שמיד מתפרדין זה מזה. שהכלה הולכת לחדר והחתן נפנה לתת שלום וחן לכל הבאים אליו. מה בכך. הרי כבר נכנסו לחופה ואין צורך שתהיה כניסת חופה קבוע לשבעת ימי המשתה עכ"ל והאריך שם לענין ברכת ציצית היכא דמשימים טלית מצויצת במקום סודר הנז"ל כנהוג. שלא יברך החתן ברכת ציצית ע"ש ועי' מה שכתבתי בחלק או"ח סי' ח' סעיף ט"ו בזה משם פרי האדמה וברכי יוסף דבעיה"ק ירושלים ת"ו נהגו לברך. וכתב הרב מהר"י עטייה מעיר ארם צובה בספרו רוב דגן בקונטריס אות לטובה סי' כ"ב דלדידן פריסת הטלית שנוהג החתן היינו חופה וכסברת הפוסקים כן. וכ"כ הרב מהר"ר רפאל מילדולה בספרו חופת חתנים סי' וא"ו אות וא"ו שנוהגים כסברא זאת לפרוס הטלית על החתן והכלה אחר הקידושין קודם שבעה ברכות. גם מדברי גאון ירושלים הרב פרי הארץ ח"ב אה"ע סי' א' דף נ"ג ע"א שכתב דמנהגינו לברך ברכת אירוסין סמוך קודם לכניסה לחופה ושבע ברכות אחר כניסה לחופה. משמע קצת דפריסת הטלית היא החופה. והיינו לפי מה שכתב שם בריש הסימן דנוהגים בעיה"ק ירושלים ת"ו שלא לקדש אלא בשעת הנישואין וכמו שהארכתי בזה לעיל סי' ליד סעיף ג'. וא"כ הוו ברכת אירוסין וברכת נישואין סמוכות זה לזה. ולכן נהגינן לברך ברכת אירוסין ולקדש ולברך ברכת נישואין הכל בבית אבי הכלה ואח"כ מוליכין הכלה לבית החתן וכמ"ש הרב פרי האדמה ח"ד פרק כ"ב מהלכות אישות דף י"א ע"ב שנוהגים בירושלים ת"ו כי אחר שבירכו שבעה ברכות בבית אבי הכלה מוליכין אותה שלוחי הבעל ואביה ואמה לבית החתן ומושיבין אותה שם באפריון עם החתן ע"ש. וכן הוא המנהג מימי קדם וכדמוכח מתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' רמ"א. וכתב מורינו הרב מהרימ"ט סוף חיא בחידושיו על כתובות ריש פ"ק והרב שער המלך פרק יו"ד מהלכות אישות בסוף קונטריס חופת חתנים הובא בפתחי תשובה סי' זה סוף סק"ב דלדעת הרמב"ם דחופה אינה אלא יחוד וכו' מי שנושא בתולה בערב שבת צריך להתייחד עמה יחוד הראוי לביאה מערב שבת דאל"כ כשיבוא עליה בשבת נמצא כקונה קנין בשבת דאסור וכדלקמן סי' ס"ד סעיף ה' והגם שאין העולם נזהרים בזה מ"מ ראוי והגון לנהוג כן ע"ש. והרב מהר"י עייאש בספר לחם יהודה על הרמב"ם פ"י מהלכות אישות דף מ"ב ע"ב וע"ג כתב דסגי ביחוד שאינו ראוי לביאה. וחופת נדה דלא מהני להרמב"ם היינו משום דלא חזייא לביאה כלל ע"ש באורך. וכתב הרב פרי האדמה ח"ג פרק ל' מהלכות שבת דף י"ד סוף ע"א כי נוהגים בארץ ישראל ת"ו שהחתן מוליך בידו את הכלה אל בית הנישואין יותר מהילוך ארבע אמות. וע"י זה קונה אותה מערב שבת על פי סברת הט"ז לקמן סי' נ"ז סק"ד וסי' ס"ד סק"א. אך הב"ש סי' נ"ז סק"א וסי' ס"ד סק"ו חולק עליו. ועי' פת"ש סי' זה ריש ס"ק הנז"ל. וכתב הרב מהר"י עייאש בתשו' בית יהודה ח"א אה"ע סוף סי' ג' כי יש לתמוה על מרן ז"ל דבש"ע סי' נ"ה סתם בהרמב"ם דחופה היינו יחוד וכו' ובסי' ס"א סעיף א' הביא שני סברות בלשון סתם ויש אומרים וסברת הסתם היא לשיטת הרמב"ם הנז"ל וסברת י"א היא לשיטת החולקים (ודעתו כסברא הראשונה וכמ"ש הב"ש שם סוף סק"כ וכמו הכלל שבידינו בכל דוכתא דכותב בלשון סתם וי"א. וכ"ש בנ"ד. דבסי' נ"ה לא הביא דעת החולקים כלל ועי' ב"ש לעיל סי' מ"ד סעיף וא"ו ס"ק יו"ד) וא"כ וא"כ איך כתב שם בסעיף ב' דכשר הדבר שלא תינשא עד שתיטהר. דמשמע דאיסורא ליכא וזה אתי לדעת י"א דבסעיף א' שם. ונשאר בצ"ע. ומ"ש הב"ש בסי' ס"א שם סק"ח ולקמן סי' ס"ד סק"ה דאם מודיעים להחתן שהיא נדה מהני גם להרמב"ם ז"ל. כתב הרב פרי האדמה ח"ג הנז"ל והפת"ש בסי' ס"א ס"ק י"ב משם האחרונים. דלא נהירא ע"ש. ומדברי הט"ז בסי' ס"א שם סק"ג מתבאר דמ"ש מרן ז"ל בסעיף ב' דכשר הדבר וכו' הוא נמשך לדברי היש אומרים דבסעיף א' דמ"מ כשר הדבר וכו'. וכיוצא בזה כתב הט"ז ביו"ד סי' מ"ז סעיף ב' ובחו"מ סי' רי"ב סעיף ט' ומהריק"ש ובאה"ג חו"מ שם. וכתב גאון ירושלים הרב מהר"י נבון בספר גט מקושר סי' קי"ט סק"ב דף א' ע"ד ודף ב' ע"ב וע"ג דלדידן פשטה הוראה ונוהגים לעשות חופת נדה לכתחילה ע"י שמירה אך בשבעת ימי חימוד לא מקילינן אפילו בשמירה אלא אם יש איזה סיבה ע"ש ועי' תשו' אדמת קודש ח"ב בהשמטות יו"ד סוף סי' ז' דף קכ"ט ע"א ובתשו' הון יוסף סי' ט"ז י"ו י"ח י"ט ך' ובספר שמן המשחה סי' ק' דף ע"ח בזה. ועי' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' ז':

תוכן העניינים

ארץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה