אור ברסלב
ארץ חיים ארץ חיים חלק יורה דעה › סימן שעב

ארץ חיים· רבי חיים סתהון

ארץ חיים חלק יורה דעה · סימן שעב

סימן שעא

שע"ב ס"א אעפ"י שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס או לארץ העמים אם היה צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה ואין לו דרך אחרת יכול לעבור דרך שם אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר וכן אבל העובר דרך שם יכול לילך אחריו לנחמו וכן מטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו"ם ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידם וכן כל כיוצא בזה. וכתב בהג"ה כהן ששוכב וכו' אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים שהוא טומאה דרבנן ילביש עצמו תחילה דגדול כבוד הבריות וכו'. כתב הרב מהר"י עייאש בשבט יהודה לעיל סי' שס"ט (על מ"ש מרן ז"ל שם דכל ארץ העמים אסור לכהן ליטמא כהן) דאע"ג דהרבה כהנים בזמן הזה באים, מארץ ישראל לחוצה לארץ ויש מהם הרבה חכמים באים בשליחות מצוה וכדמצינו בתשו' גינת ורדים יו"ד כלל ג' כי' ט' בהגאון מהר"ר משה הכהן ז"ל אב"ד דאשכנזים בירושלים ת"ו. ובהקדמת בתי כהונה ח"א בהגאון מהר"ר יצחק הכהן ז"ל בעל ספר הנז"ל) ומכל שכן הדרים בחוצה לארץ. הרי כתבו האחרונים ז"ל (רש"ל והפרישה והב"ח והט"ז והש"ך בסי' שס"ע) דהיינו דוקא בזמן שארץ ישראל היתה בטהרה. מה שאין כן בזמן הזה בעו"ה שגרמו דגם ארץ ישראל כארץ העמים נחשבת (וכתב הרמב"ם פרק י"א מהלכות טומאת מת ה"ז דמקום ששכנו בו עכו"ם בארץ ישראל הרי זה מטמא כארץ העמים עד שיבדק שמא קברו בו נפלים עכ"ל) ומיהו לשלוחי ארץ ישראל. בלאה"כ כיון דהוי לדבר מצוה מותר בטומאה של דבריהם כמו שכתוב בסי' שע"ב, שוב ראיתי בהגהות מהריק"ש (סי' שמ"ט) שכתב וז"ל ועכשיו לא נהגו ליזהר ואולי יש להקל מפני הפרנסה (עי' מה שאכתוב בעזה"י לקמן סעיף זה ד"ה איתא בירושלמי וכו') כי היכי דשרי להציל מיד העכו"ם. אי נמי מפני שכולנו טמאי מת עכ"ל ומה שהיו האמוראים בא"י נזהרים בזה היינו משום שהיה להם עדין אפר פרה וכמו שכתבתי כחלק או"ח סי' תרי"ג ע"ש ופי' ש"ך יו"ד לעיל סי' רל"ט סעיף י"ל ה"ק כ"ח. ופי' שבוי ח"א כי' פ"ה וסי' צ"ג וח"כ סי' צ"ח ותשובה מאהבה ח"ג סי' שס"ט):

שע"ב ס"א כתב מרן ז"ל בב"י משם התוס' בע"ז דף י"ג ע"א ד"ה ללמוד וכו' דהא דמותר הכהן לצאת מא"י לחו"ל ללמוד תורה או לישא אשה היינו דוקא בדעתו לחזור לא"י דאילו אין דעתו לחזור אמרינן בכתובות דף קי"א ע"א בההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דרבי חנינא א"ל מהו למיחת וליבמה א"ל אחיו נשא נכרית ומה ברוך המקום שהרגו והיא ירד אחריו. וז"ל הרמב"ם פ"ה מהלכות מלכים אסור לצאת מא"י לחו"ל לעולם. אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה אבל לשכון בחו"ל אסור אלא א"כ חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חיטין בשני דינרין במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר. אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס. יצא לכל מקום שימצא בו ריוח. ואעפ"י שמותר לצאת. אינה מדת חסידות. שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום (כדאיתא כב"ב דף צ"א פ"א. וכתב שם הרשב"ם דאין יוצאין ומ' משום שמפקיע עצמו מן המצות. ואיתא התם דאלימלך ושלמון וכו' כולן בני נחשון בן עמינדב הן. מאי קמ"ל, דאפילו מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו כשעה שיוצא מא"י לחו"ל) גדולי החכמים היו מנשקין על חתומי א"י ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה וכו'. אמרו חכמים כל השוכן בא"י עוונותיו מחולין וכו'. אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העוה"ב (כן היא הגירסא בכתובות דף הנז"ל, משם רבי יוחנן. אך במדרש משלי סי' י"ו איתא משם רבי יוחנן כל המהלך בא"י אפילו שעה אחת ומת בתוכה מובטח לו שהוא בן העוה"ב. ובתשו' מהרימ"ט ח"ב יו"ד סי' כ"ת פירש מדנפשיה בכוונת הגמרא דכתובות הנז"ל דמיירי במת כא"י אלא שלא הספיק לדור ולישב בה) וכן הקבור בה נתכפר לו וכאלו המקום שהוא בי מזבח כפרה וכו'. לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל היוצא לחו"ל כאלו עובד ע"ז שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח וכו' כשם שאסור לצאת מהארץ לחו"ל כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות וכו' עכ"ל. ובפ"ג מהלכות אבל הלכה י"ד כתב וז"ל מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא הוא כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה אעפ"י שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל ל מן הכל רם אדם זוכה ללמוד. וכן מטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות. כיצד. אבל שהלך בבית הפרס הכל הולכין אחריו שם לנחמו. וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי עכו"ם וכו' וכן כל כיוצא בזה וכן מטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו"ם ולערער עמהן מפני שהוא מציל מידם וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. וכתב מורינו הרב מהריט"ץ סי' פ"ה דמה שלא כתב הרמב"ם בהלכות אבל דמותר לצאת לחו"ל לסחורה כמ"ש בהלכות מלכים. היינו משום דבהלכות אבל מיירי בכהן. ובהלכות מלכים מיירי בישראל (פי' או"ח סי' תקל"א סוף סעיף ד') ומה שהוצרך בהלכות מלכים לבאר היתר יציאה ללמוד תורה או לישא אשה. והרי ידעינן לה מק"ו מיציאה לסחורה. היינו משום לאשמועינן רבותא דאפילו בהנך גווני דללמוד תורה ולישא אשה מחויב הוא אח"כ לחזור לארץ ישראל. ומ"מ אם אינו מוצא אשה בחו"ל אלא בתנאי שידור שם ולא יוציאנה ממקומה מותר וזה דוקא במי שהיתה דירתו בארץ ישראל הוא ואבותיו. אבל בחור דנ"ד שבא מחו"ל לא"י ולא איתדר ליה כי לא מצא זיווג הגון בא"י. כיון שחשב למצוא מנוח בא"י בזיווג ומדור ולא איתדר ליה הרי מתחילה כשבא לא"י נעשה כאלו בא על תנאי ולא נתקיים התנאי מותר הוא לחזור לחו"ל אפילו להשתקע שם וכעין מה דאיתא בקידושין דף ן' ע"א בההוא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לא"י סליק ולא איתדר ליה וכו' ופירש רש"י דלא יכול לדור או משום חיסור מזונות או לא. מצא דירה עוד כתב שם דמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים הנז"ל שכל היוצא לחו"ל כאלו עובד ע"ז וכו'. הגם דבכתובות דף ק"י סוף ע"ב איתא כל הדר בחו"ל כאלו עע"ז וכו' היינו משום דגם כוונת הגמרא היא בכי האי גוונא שיצא מא"י לחו"ל ודר שם אז הוא דהוי כאלו עע"ז ע"ש באורך. ובתורת כהנים פרשת בהר סי' כ"ה פסוק ל"ח איתא. כל היוצא לחו"ל כאלו עע"ז וכו'. ואין ספק כי משם הוא מקור דברי הרמב"ם ז"ל, וכתב מורינו הרב מהרימ"ט בסוף ח"א בחידושיו על קדושין דף ל"א ע"ב אהא דאיתא התם דרבי אסי שאל לרבי יוחנן מהו לצאת מא"י לחו"ל לקראת אמא א"ל איני יודע ואח"כ התיר לו. ותימה דמה ס"ד לאסור לצאת לקראת אמו. הא אפילו לצאת לקראת אחרים מותר כיון שאינו יוצא להשתקע ולסחורה או לעסק שיש לו שם פשיטא דמותר. והא דאיתא בגיטין דף ע"ו ע"ב כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי. בעכו הוו מיפטרי. משום דאסור לצאת מא"י לחו"ל, מחמירים היו על עצמם לצאת ללא דבר וכו' ופשיטא שהוא מותר לצאת לכבוד אמו דאמרינן בב"מ דף ל"ב ע"א שהוקש כבודה לכבוד המקום. ורש"י ז"ל פירש שרבי יוחנן היה סבור שדעת רבי אסי לחזור למקומו לבבל. ודבר תימה הוא שלא הבין דבריו שהרי אמר לו לקראת אמא דמשמע שהיתה באה. ועוד לשון דהמקום יחזירך לשלום פירש עד מקומך. ולשון יחזירך לא משמע כן. וי"ל דרבי אסי כהן הוה כדאיתא בגיטין דף נ"ט ע"ב דרבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארץ ישראל ולא מצי למיפק לחו"ל דגזרו טומאה על ארץ העמים כדאיתא בנזיר דף נ"ד נ"ה ומיבעיא ליה אם משום כבוד אמו מותר כיון דטומאה דרבנן היא וכדאשכחן בברכות דף י"ט' דאמר רבי אלעזר ברבי צדוק מדלגים היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל דאע"ג דרבנן גזרו טומאה על כל ארונות. משום כבוד מלכים לא גזרו וכו' ומספקא ליה לרבי יוחנן אם מותר לכבוד אמו. ולבסוף התיר לו. ובירושלמי (ברכות פ"ג ה"א ושביעית פ"ו ה"א ונזיר פ"ו ה"א) מייתי הך עובדא דרבי אסי ורבי יוחנן ומשמע דמשום טומאה דארץ העמים נגעו בה. וכתב הרב מהר"ד פארדו בספרי דבי רב על הספרי פרשת ראה פיסקא כ"ה דף ר"י ע"א דכיון דמותר לצאת מא"י לחו"ל ללמוד תורה. כ"ש דמותר לצאת לחו"ל ללמד תורה לאחרים דת"ת דרבים עדיף ע"ש ועי' מגילה דף ג' ע"ב וב"ק דף י"ז ע"א ומג"א סי' תרפ"ז סק"ג ותשו' בית יהודה ח"ב סי' קכ"ד דף קצ"ט סוף ע"א. ובירושלמי שביעית פ"ו ה"א איתא דריש לקיש אזל לבצרה אתון לגביה אמרו לו. חמי לן בר נש דרשן דיין סופר חזן עביד כל צורכנא חמא חד בבלייא. א"ל חמית לך חד אתר טב. אתא לגביה דרבי יוחנן. א"ל מן בבל לבבל. וע"ש במפרשים וצ"ע:

שע"ב ס"א איתא בירושלמי ריש פ"ג דמו"ק דשמעון בר בא אתא לגבי ר' חנינא. א"ל כתוב לי חדא איגרת דאייקר ניפוק לפרנסתי לחו"ל. א"ל למחר אני הולך אצל אבותיך יהיו אומרים לי נטיעה אחת של חמדה שהיתה לנו בא"י התרת לה לצאת לחו"ל. אך בירושלמי חגיגה סוף פ"א ונדרים סוף פרק יו"ד איתא כי חייא בר בא אתא לגבי ר' אלעזר. א"ל פייס לי לרבי יהודה נשיאה דיכתוב לי חדא איגרת דאייקר ניפוק לפרנסתי לחו"ל. פייסיה וכתב ליה הרי שלחנו אליכם אדם גדול שלוחינו וכיוצא בנו עד שהוא מגיע אצלינו וכתב בביאור הגר"א או"ח סי' תקל"א סוף סעיף ד' ד' סק"ז דשמעון בר בא היה כהן. וכן ר' חייא בר בא היה כהן וכדמוכח מירושלמי מעשר שני פ"ה ה"ג והוא רבי חייא בר אבא דמוכח בירושלמי ברכות פ"ג ה"א שהיה כהן וכמ"ש היוחסין בדורות האמוראים. ואיתא במדרש איכה ריש פרשה ד' כד הוו חברייא נפקין לפרנסתהון הוו קרו עליהון תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות. ובמדרש שמואל פרשה ח' איתא דאמר רשב"י דכשאדם יוצא מא"י לחו"ל הוא גלות אמיתי (וגלות מכפרת פון כדאיתא בסנהדרין דף ל"ז פ"ב) ואיתא בסוטה דף מ"ט ע"ב דבעקבות משיחא הגליל יחרב והגבלן ישים ואנשי הגבול (במסכת דרך ארץ זוטא פרק יו"ד ובמדרש שה"ש פ"כ פסוק התאנה חנטה ובפסיקתא דרב כהנא פרשת החודש איתא ואנשי הגליל) יסובבו מעיר אל עיר ולא יחננו וחכמת סופרים תסרח וכו' ועל מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים שיגאלנו ויתגלה משיח צדקנו מארץ הגליל כדאיתא בזוה"ק פרשת וירא דף קי"ט ע"א ושמות דף ז' ע"ב ודף יו"ד ע"א וסוף ויקהל דף ר"ך ע"א דבארעא דגליל זמין מלכא משיח לאתגלאה ובמסכת ר"ה דף ל"א ע"ב איתא דמטבריא עתידין להגאל והיא העמק שבארץ הגליל כדאיתא בשביעית פ"ט מ"ב. וכתוב בתשו' מאיר נתיבים ח"ב בחידושיו עה"ת פרשת ראה כי תיבות די מחסורו אשר יחסר לו ר"ת דמאי וס"ת בגימטרא כתב. לרמוז דמאכילין את העניים דמאי וכמ"ש בעה"ט שם וגם לתת בידו כתב איגרת צוותא להמליץ בעבורו במקומות נסיעתו לפרנסה וכתב שם וז"ל וכן נהגתי ומצאתי את עצמי כמחויב בדבר עכ"ל:

שע"ב ס"א כתב הטור דבגמרא דברכות דף י"ט ע"ב קאמר שהיו הכהנים מדלגין על הקברות לילך לקראת מלכי ישראל ונכרים (עי' מנ"א סי' רנ"ד. סק"ז ומחה"ש שם) דכיון דרוב ארונות יש בהן פותח טפח אין בו אלא איסורא דרבנן ולדבר מצוה לא אסרו וזהו דוקא בימיהם שהיו קוברין בענין שיש ביציאת הקבר פותח טפח אבל האידנא שכולו סתים אפילו יש בי אויר טפח כל כנגדו טמא מן התורה עכ"ל וכ"כ התוס' בברכות שם ד"ה רוב ובנזיר דף נ"ג סוף ע"ב ובב"ב דף ק' ע"ב ד"ה ורומן וכו' דארונות שלהן היו פתוחים מן הצד וכ"כ הרא"ש בתשו' ריש כלל שלשים וכ"כ הרמב"ן בספר תורת האדם (שפר ענין הנהנים) הובא בב"י ובדברי חמודות על הרא"ש סוף הלכות טומאה. וכתב הדברי חמודות שם דלדעת הרמב"ם פרק י"ב מהלכות טומאת מת ה"ו בארונות של עץ אם יש חלל טפח בין כיסוי הארון להמת אפילו כולו סתים הוא טהור מן התורה ע"ש ובתוס' (ל) יו"ט פ"ו דב"ב מ"ח ובכסף משנה פ"ז שם ה"ד ופני יהושע על ברכות דף הנז"ל ובספר לימודי ה' סי' ל"ב בזה. ובתשו' מהרי"ל סי' ק"ן נשאל לענין מה שנוהגים הכהנים לילך על קברי צדיקים וכתב וז"ל צדיקים מטמאים באוהל כדאיתא בתוספות ב"מ פרק המקבל דף קי"ד ע"ב ומי לנו גדול מייסף שנושאי ארונו נדחו לפסח שני (כדאיתא כסוכה דף נ"ה) וכן מישאל ואלצפן (שנטמאו בנדב ואביהוא כדאיתא בסוכה שם) ואולי נהגו כן ע"י שארונותיהם יש בהן פותח טפח. ושכחו הטעם. ומנהג אבותיהם בידיהם. אבל על ארונות פותח טפח אין לסמוך כל כך. דמשמע בתוס' שצריך שיהיה פתוח מחד צד עכ"ל. וכתבו התוס' ב"מ דף הנז"ל דמה שמצינו (כמדרש משלי סי' ט' ובילקוט שם) דכשהיה אליהו ז"ל קובר את רבי עקיבא ושאלוהו וכי אינך כהן והשיב צדיקים אינם מטמאין. דרך דחייה השיב כן משום כבוד רע"ק. ועיקר טעמו היה לפי שהיה מת מצוה לפי שהיו יראים לקוברו שהיה מהרוגי מלכות. וכ"כ עוד התוס' ביבמות דף ס"א ע"א ד"ה ממגע. וכ"כ הרא"ש בב"מ שם ובתשו' ריש כלל ל' הנז"ל (וכתכ התה"ד בפו"ך סי' ק"כ דהגם דאליהו נעשה רוחני מ"מ הוא שומר את כל התורה וכדאיתא בעירובין דף מ"ג). והאשכול ח"ב הלכות טומאת כהנים דף קע"ד קע"ה כתב וז"ל ותו בירושלמי ריש פ"ז דנזיר כד דמך רבי יהודה נשיאה אכריז רבי ינאי אין כהונה היום וכו'. חזינן אף לנשיא מיטמאין הכהנים וכן בבבלי פסחים דף ע' ריש ע"ב דמית נשיא (עי' לקמן סי' שע"ד סעיף י"א) ואמרו בכתובות פרק הנושא דף ק"ג ע"ב יום שמת רבי בטלה כהונה דנשיא היה. אבל לרבו אפילו מובהק או לצדיק דעלמא לא מטמא. דאי הכי מאי רבותיה דרבי דבאותו יום בטלה. בכל צדיקי עלמא הכי. ודאמר במדרש כשקבר אליהו לרע"ק אמר לרבי יהושע אין טומאה בתלמידי חכמים. אין סומכין על הלכות שבמדרשים אם לא נראה שנתקבלו לבעלי התלמוד עכ"ל. גם הר"ן בכתובות שם כתב וז"ל גרסינן בגמרא באשכבתיה דרבי אותו היום שמת רבי בטלה כהונה והיינו טעמא דכשם שכהן מטמא למת מצוה מפני שאין לו מי שיתעסק בקבורתו כך מטמא לנשיא שמפני שכבודו מרובה אין בכל המתעסקין בו די לפי כבודו והכי איתא בירושלמי דנזיר וכו' עכ"ל. והתוס' בכתובות שם דף הנז"ל הביאו הגירסא בטלה קדושה וכתבו וז"ל שהיו קורין אותו רבינו הקדוש (כדאיתא במסכת שבת דף קי"ח) והא דתניא בשלהי סוטה דף מ"ט משמת רבי בטלה ענוה ויראה י"ל קדושה בכלל. והרב רבי חיים כהן היה אומר אומר אלמלי הייתי כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו דהאי בטלה קדושה דקאמר הכא היינו קדושת כהונה וכן מוכח מדקאמר אותו היום משמע אותו היום דוקא ותו לא ובהדיא אמר בירושלמי דמסכת ברכות בפרק מי שמתו דכשמת רבי אמרו אין כהונה היום. ואין נראה לרבי דכמדומה לרבי דהתם מיירי בטומאת בית הפרס דרבנן אבל טומאה דאורייתא לא עכ"ל. ומרן ז"ל בב"י לקמן סי' שע"ד כתב משם הרא"ש ריש הלכות טומאה והרמב"ן בספר תורת האדם (שער הנז"ל דהאי בטלה כהונה היינו משום שרבי היה נשיא. ותלמיד לכבוד רבו לא יטמא (ועי' ב"י לעיל סי' שמ"א משם הג"א מו"ק פ"ג סוף סי' נ"ט) ואח"כ הביא דברי התוס' הנז"ל וכתב וז"ל ויש לתמוה על ה"ר חיים כהן. שהרי ר"ת לא היה נשיא וכו' ושמא היה סובר ה"ר חיים דגדול הדור דינו כנשיא. ואעפ"י שהגהות מיימוניות פ"ג מהלכות אבל הלכה יו"ד מספקא להו אי גדול הדור דינו כנשיא ה"ר חיים פשיט ליה עכ"ל. ועי' ב"ח שם ושירי קרבן על ירושלמי נזיר ריש פ"ז ד"ה והנשיא. ומצאתי להראנ"ח בספר אמרי שפר עה"ת פרשת קדושים שכתב דפירושו של הר"ח כהן נראה מבואר מן הסוגיא שם שהרי כשהקשה הגמרא על רבי שלא מינה את רבי חייא במקומו ותירץ שכבר מת רבי חייא. והקשה הגמרא והא אמר רבי חייא יום שמת רבי בטלה קדושה. ותירץ איפוך. אמר רבי יום שמת רבי חייא בטלה קדושה. והוא מבואר שלא מצינו מי שהתייחס בשם הקדושה אלא רבי לבדו. ואם הכוונה שאמר בטלה קדושה מפני קריאת שם הקדושה לא יצדק הדבר הזה אלא אצל רבי שמצינו שנקרא כן ולא לזולתו כלל. ומזה הראנו לדעת פירוש בטלה קדושה שהוא קדושת כהונה. ויצאה לנו תשובה ג"כ במה שתמהו קצת מגדולי הראשונים על דינו של ר"ח כהן. שאפי' כשתימצי לומר כפי פירושו שבטלה קדושה היינו קדושת כהונה. מ"מ עדין מנין לו ללמוד הדין הזה אצל כל גדול כמו ר"ת וזולתו שלא מצינו בדברי הגמרא אלא מיום שמת רבי ואפשר לומר שהיה זה מפני נשיאותו כי היה. נשיא ולא כן אצל כל אדם. אבל נראה שר"ח כהן למד זה מדברי הגמרא שאמר איפוך אמר רבי יום שמת רבי חייא בטלה קדושה שזה מכריח פירושו. ונלמד ממנו ג"כ דלאו דוקא לגבי רבי שהיה נשיא איתמר. והאמת שדברי התוס' צריכים ביאור. ואפשר שהם סוברים שפירוש בטלה קדושה מתחלף אצל הגמרא כפי הגירסאות עכ"ל. ועי' פני יהושע והפלאה על כתובות שם ובספר נחל אשכול על האשכול דף קע"ד הנז"ל אות י"נ. והנה במה שפסק מהרי"ל בתשו' סי' ק"ן הנז"ל דאסורים הכהנים לילך על קברי צדיקים. מצאתי בספר נחל אשכול הנז"ל דף קע"ה אות ג' שהביא ג"כ ראיות מכמה דוכתי בש"ס להוכיח לאסור מדאיתא בב"ב דף נ"ח ע"א דרבי בנאה הוה מציין מערתא כדי שלא יביאו שם טהרות וכי מטא למערת המכפלה וכו' וכתב השבו"י בספרו עיון יעקב על ע"י שם דמזה מוכח דאפילו אם מת בנשיקה לו דין טומאה דהא האבות נפטרו בנשיקה כדאיתא שם דף י"ז דאברהם יצחק ויעקב ומשה אהרן ומרים לא שלט בהם מלאך המות). ובפסחים דף ס"ז ע"א איתא דמת מותר להיות במחנה לויה דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו במחנה לויה. ובמשנה דידים פ"ד מ"ו איתא דעצמות יוחנן כ"ג טמאים דלפי חיבתן היא טומאתן. (והרב מהר"י בן חביב בעין יעקב ברכות דף כ"ח ע"ב כתב בביאור הכותב. כי חברת הגוף עם הנפש וההפרדה ביניהם היא גורמת טומאה באוהל גם לחסידים ואנשי מעשה כרכי יוחנן בן זכאי). לכן צ"ל דמה דאיתא במדרש שאמר אליהו ז"ל אין טומאה בתלמידי חכמים. היינו דרשאי הכהן לטמא להם כמו שרשאי לטמא לקרובים. אבל ודאי דצריך טבילה והזאה. ואף מאן דסמך עצמו על המדרש ועל פסק ר"ח כהן. מ"מ אין היתר לילך על קברי צדיקים. דדילמא דינם כקרובים דאינו מטמא להם אחר שנסתם הגולל (וכדלקמן סי' שע"ג סעיף וא'ו). וכן מצאתי בלקט הקמח יו"ד הלכות אבילות דף קכ"ו ע"א משם אביו הרב מהר"י חאגיז בתשו' הלק"ט ח"א סי' קע"ז שנוטה להחמיר לכהנים להכנס למערות קברי הצדיקים. וכן מצאתי בתשו' כת"י להרב מהר"ר שמואל גארמיזאן ז"ל והרב מהר"ר אברהם מונסון ז"ל שהאריכו לאסור כניסת הכהנים למערות קברי הצדיקים גם בתשו' בתי כהונה ח"א סי' כ"ג האריך בזה ושקיל וטרי בהראיות הנז"ל ובהא דאיתא בסנהדרין דף ל"ט סוף ע"א. וכדאיתא בתוספתא סוף פ"ק דב"ב וירושלמי נזיר פ"ט ה"ג. ובהא דאיתא בב"מ דף פ"ה ע"ב דריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן כי מטא למערתיה דרבי חייא וכו' ופירש רש"י כדי שלא יכשלו הכהנים לעבור עליהן ולהאהיל שלא תארע תקלה ע"י צדיקים. ואח"כ כתב דהא דאיתא בסנהדרין דף צ"ח ע"א דריב"ל אשכחיה לאליהו ז"ל שהיה עומר אפיתחא דמערתא דרשב"י. והרי אליהו כהן היה. י"ל דלאו דוקא אפיתחא דמערתא אלא מן האגף ולחוץ. ואפילו תאמר שנכנס לפנים (וכן מצינו בבראשית רבה סדר נח ריש פרשה ל"ה שנכנס אליהו ז"ל לתוך מערת קבורת רשב"י לשאול אותו ביאור דכר הלכה שאמר רשב"י בחייו שנתקשה בה ריב"ל) מ"מ הרי הרי כתבו התוס' בב"מ דף קי"ד (הנז"ל) שאין הדבר ברור אם אליהו ז"ל היה כהן (דהגם דבכ"מ שם ובמדרש משלי סי' ט' וילקוט צם הנז"ל איתא שהיה כהן וכן בילקוט ריש פרשת פינחס איתא דאמר רשב"ל דפינחס וה אליהו ועי' פרקי דרבי אליעזר סוף פרק כ"ט ופרק מ"ו ובילקוט יהושע סי' ה' ומלכים א' פי' י"ט סוף רמ' רי"ז. אך בבראשית רבה סדר ויצא פרשה ע"א פיסקא ע' ובתנא דבי אלי' בסא"ר פרק י"ת ובסא"ז פרק ט"ו איתא. כי אמר שהוא מזרעה של רחל ככתוב בדברי הימים א' סי' ח' פסוק כ"ז ביחוס של בנימין ויערשים ואליה וזכרי בני ירוחם. ועי' תוס' ב"ב דף קכ"א ע"ב. ועי' שער הגלגולים להאריז"ל פרק ל"ב ובפרדס להרמ"ק ז"ל שפר היכלות פרק י"ד ובעשרה מאמרות להרמ"ע מאמר חיקור דין ח"ד פרק י"ח ובתשו' הרדב"ז חלק חמישי סוף סי' ב"א ר"ג). ואם הנוהגים להקל לילך להשתטח על קברי צדיקים סומכים אהא דברכות דף י"ט (הנז"ל) דרוב ארונות יש בהן חלל טפח וכו' וליכא אלא איסור גזירה מדרבנן ומשום כבוד מלכים לא גזרו וכו' וכן לדבר מצוה וכו' וכן לילך בבית הפרם לנחם שם האבל משום כבוד הבריות וכו' (עי' מה שכתבתי לעיל בסעיף זה ד"ה כתב מרן וכו'). אין זה כדאי להקל מאחר שאינו מפורש בש"ם או בפוסקים כי יש בהשתטחות על ק"ל מצוה או כבוד חכמים. ועוד דאפשר שנקברו בקרקע בלא ארון כלל דהכי עדיף טפי וכמ"ש הרמב"ן וכו' (כדלעיל סי' שפ"ב סעיף א'). ואפילו נימא דבודאי נקברו בארונות מ"מ כיון דאיכא זמן ארוך מפטירתם. כבר נרקבו הארונות ונעשו עפר והוי כקבר סתום וההיא דברכות הנז"ל היינו בדקים לן שלא היה להם זמן רב ובאופן דליכא הך חששא וכו'. ובסוף דבריו כתב וז"ל לא הונח לי מנהג זה. ורבים גדולים ועצומים אנכי הרואה הלוך הלכו על קברי צדיקים. על כן נאלמתי דומיה. ואינהו בקיאי. וכך נגלה להם ולדורות הראשונים מסוד ה' ליריאיו עכ"ל. גם הרב חיי אדם בסוף הקדמת ספרו שערי צדק נתרעם על מה ששמע שבארץ ישראל נוהגים הכהנים להכנס למערות קברי צדיקים. גם הרב פאת השולחן סי' ב' אות כ"ה האריך לערער על מנהג זה. גם בתשו' זית רענן ח"ב יו"ד סי' כ"ו אוסר (וכתב דמה שמקילים עפ"י הסברא שהובא בפת"ש כי' זה סק"ט הוא טעות גדול והנם דכהני זמנינו אינם אלא כהני חזקה. כבר כתב הרב מהר"ש יפה בספרו יפה מראה על ירושלמי ברכות פרק אלו דברים סי' ב' דהגם כי מה שאין העולם נזהרים עכשיו להשתמש בכהן יש ללמד עליהם זכות לפי שאין עכשיו כהן מיוחס ודאי ורבים מהם מזויפים וכדרך שכתב הריב"ש סי' צ"ד על מי שביזה לכהן (עי' באה"ט או"ח סוף סי' קנ"ח). מ"מ אין לשום כהן להקל בשום ספק איסור כהונה שאחר שהוא מחזיק עצמו לכהן יש לו לנהוג כל דיני חומר כהונה. דאזלינן בתר חזקתו לחומרא. והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי מי שרצה ללמוד מדברי הריב"ש הנז"ל להקל לכהן בספק איסור (עי' באה"ט אה"ע סי' וא"ו סק"ב ופת"ש יו"ד לעיל סי' שכ"ב סק"ג). וליתא. שהרי הריב"ש החמיר בסי' שמ"ח אפילו בגרושה דרבנן לכהן שהיה בימיו להוציאה, ואי חשיב ליה ספק כהן לא הו"ל להצריכה להוציא דהו"ל ספיקא דרבנן עכ"ל. וכ"כ בתשו' מהר"י לבית הלוי סי' ל"ג דף ס"ז ע"ג (ועי' מה שכתבתי לעיל סי' של"א סעיף ד' ד"ה ואם לקחן). ודוקא בענין שיש בו כמה טעמים אחרים להיתר. כתב הישועות יעקב או"ח סי' שמ"ג סק"ב שיכולים לצרף ג"כ סניף זה ובצירוף סניף הסברא שהובא בפת"ש סי' זה סק"ט הנז"ל. ומצאתי בתשו' שדה הארץ אה"ע סי' י"א שהביא דברי הבתי כהונה הנז"ל וכתב דאפשר דהשתטחות על קברי צדיקים הוא דבר מצוה כי ע"י זה זכותם יגן עליו וימלא משאלותיו לטובה וכדמצינו בסוטה דף ל"ד ע"ב בכלב בן יפונה שהלך לחברון להשתטח על קברי האבות והגינו עליו שלא יתערב בעצת המרגלים כמו תפלת מרע"ה על יהושע וכבר העיד האריז"ל (עי' שער רוה"ק דף כ"ו ודף ל"ח), כי בהשתטח האדם על קברי הצדיקים ובפרט אם יודע לעשות יחוד השייך לאותו צדיק תהיה לו נשמת אותו צדיק עזר וסיוע גדול עכ"ל. ובאמת מתשו' מהרי"ל סי' ק"ן שהבאתי לעיל משמע להדיא דבקברי צדיקים שיש ביציאת הקבר פותח טפח מצד אחד. אין קפידא בהליכת הכהנים עליהם. וע"כ דס"ל דדמי לדבר מצוה וכדמשמע קצת מדבריו בתשו' סי' קי"ח שהובא בקיצור בש"ע או"ח סי' תקס"ח סעיף יו"ד ובש"ע יו"ד סוף סי' רי"ז ועי' ב"ח יו"ד שם וש"ך יו"ד סי' קע"ט ס"ק ט"ו. (ויש קצת סמך מדמצינו בפתיחתא דאיכה רבתי פיסקא כ ד דירמיה הלך למערת המכפלה הגם דהיה כהן) ועי' תענית דף ט"ז ע"א ודף כ"ג סוף ע"ב בענין השתטחות הנז"ל ותועלת זכותם. ועי' בבראשית רבה סדר וישלח פרשה פ"ב פיסקא יו"ד בענין קבורת רחל. ובעין יעקב סוף פ"ק דסוטה במימרא דרבי חמא בר חנינא (דליתא בש"ס סוטה שם) בענין קבורת משה. ועי' או"ח סוף סי' קרי סוף סי' תקנ"ט וסוף סי' תקע"ט וסוף סי' תקפ"ח וכן מצאתי בתשו' כת"י של הגאון מהר"מ בן חביב בעל ג"פ שהכהנים הנוהגים לילך על קברי צדיקים הקדמונים יש להם על מה לסמוך משום שבימיהם היו קוברים בענין שהיה ביציאת הקבר פותח טפח ודמי לכבוד מלכים או לדבר מצוה. ובזה יובן מה שמצינו בהקדמת ספר ספר עמק המלך דף י"א פ"א ובספר שבחי האריז"ל דף י"ב כי האריז"ל שלח את תלמידו הרב מהר"ר יצחק הכהן ז"ל לכפר עין זיתון ת"ו להשתטח על קבר רבי יהודה בר אלעאי. אך עדין צ"ע ממ"ש הרב בתי כהונה הנז"ל דדילמא לא נקברו בארונות כלל ואת"ל דנקברו בארונות כבר נרקבו הארונות וכו' כנז"ל, ומצאתי בתשו' פרי הארץ ח"ג יו"ד סי' ז' דף ך' ע"א שהגם דהסכים עם הרב בתי כהונה הנז"ל דאין שום מצוה בהשתטחות על קברי צדיקים וכו'. מ"מ כתב כי יש סמך למה שנוהגים הכהנים להשתטח על ק"צ מן הדרש דצדיקים אינם מטמאים. והגם דהרב נחל אשכול הנז"ל תפס בהחלטה פשוטה דגם לפי המדרש וכו' היינו דיש להם דין קרובים ורשאי הכהן לטמא במותם אך צריך טבילה והזאה ולעולם אסור לילך על קברי צדיקים וכו' כנז"ל וכן ראיתי בתשו' בתי כהונה הנז"ל שכתב דאפשר לפרש כן דברי המדרש וכ"כ בזית רענן הנז"ל. אכן אינו נראה כן מדברי הראשונים ז"ל, דהרי הרמב"ן בספר תורת האדם כתב דההיא דכתובות דביום שמת רבי בטלה כהונה. הוא משום שהיה נשיא. ותלמיד לרבו לא יטמא וכמ"ש הב"י משמו והבאתי דבריו לעיל ועי' עוד בחידושי הרמב"ן על ב"ב דף נ"ח הנז"ל. ומ"מ מצינו לו בפירושו על התורה ריש פרשת חוקת שכתב וז"ל וטעם טומאת המת. בעטיו של נחש (ב"ב דף י"ו פ"א). כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין והוא שאמר צדיקים אינם מטמאין, עכ"ל ור"ל דלפי המדרש אין דין טומאה בצדיקים כיון דנפטרו שלא ע"י מלאך המות. ובספר החינוך פרשת אמור סי' רפ"ז כתב וז"ל אמרו חז"ל כי הצדיקים גמורים אינם מטמאים. ולפי הדומה כי הכוונה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא נפשם אבל סייע לזכותה ועל כן תעלה נפשם בנשיקה ועל גוים ישכון אור זרוע לעולם עכ"ל ובתשו' הרשד"ם יו"ד סי' ר"ג כתב וז"ל כי יעקב וכיוצא בו גופם טהור עד שמצינו שאמרו חז"ל יום שמת רבי בטלה כהונה ואפשר היה שהטעם הוא לפי שגופו טהור גם כי יש מפרשים שהטעם מפני שהוא כמת מצוה כבר היה אפשר לומר גם טעם זה עכ"ל. ובזוה"ק פרשת וישלח דף קס"ח ע"א איתא דכל מאן דאשתדל באורייתא לשמה לאו מיתתי ע"י יצה"ר אלא בנשיקה וכו' ובגין כך צדיקייא דמשתדלי באורייתא לא מסתאבא גופא דלהון דלא שרי עלייהו רוח מסאבא וכו' וכתוב שם בגליון ראיה לזה מן אליהו ז"ל שאמר צדיקים אינם מטמאין וכו' וכשמת רבי אמרו דבטלה כהונה (ועי' עוד בזוה"ק פרשת תרומה דף קמ"א). וכ"כ בספר הקנה בחלק הפליאה בדרושי עשרת הדברות פסוק כבד את אביך וכו' דף ע"ו דפוס קאריץ. וכ"כ הריקאנטי עה"ת ריש פרשת חוקת והרב הציוני עה"ת שם ורבינו בחיי עה"ת ריש פרשת אמור והרב אברבנאל עה"ת פרשת וזאת הברכה והרב בעל העקידה שם שער ק"ה ובפרשת חוקת שער ע"ט והרב מעבר יבוק מאמר שפתי רננות פרק ג' (וע"ש במאמר אמרי נועם פרק מ"א). וכ"כ הכלי יקר עה"ת פרשת אמור ופרשת חוקת והתורת חיים על סנהדרין דף קי"ב. וכ"כ הרב ש"ך עה"ת פרשת אמור הובא בתשו' פרי הארץ הנז"ל. ועי' עץ חיים שער ל"ט דרושי מ"נ ומ"ד סוף דרוש ראשון ובתשו' שבו"י ח"א סי' צ"א. ומ"מ כבר כתב האשכול הנז"ל דאין סומכין על הלכות שבמדרשים אם לא נראה שנתקבלו לבעלי התלמוד ומדינא דתלמודא נראה ברור דצדיקים מטמאים כנז"ל. ונראה דאם יש חלל טפח מפסיק בין תקרת הקבר ובין תקרת הכוך שבמערה ויש בית בנוי על גבי תקרת המערה. מותרים הכהנים להכנס לתוך הבית שעל גבי המערה. עי' סוכה דף כ"א ע"א. ולא מבעיא אם המערה היא פתוחה מצד אחד חוץ לבית שלמעלה. שמותרים הם להכנס לתוך הבית שעל גבי המערה וכמ"ש הרמב"ם ריש פ"ז מהלכות טומאת מת ועי' ט"ז לעיל סי' שע"א ס"ק יו"ד ותפארת למשה שם ותשו' עבודת הגרשוני סי' ס"ד ולחם הפני בקונטריס אחרון אות נ"ו. אלא אפילו אם המערה היא סתומה סביב סביב מכל צד אפשר להקל על פי תשו' הרלב"ח סי' קמ"ב בדעת הרמב"ם פ"ז הנז"ל שנשאל לענין בית המדרש ובית הקברות שמכוסין בגג אחד אך יש כותל מפסיק בין שניהם בנוי מתהום הקרקע עד הגג אם יש היתר לכהנים להכנס לביהמ"ד (עי' מה שכתבתי לעיל סי' שע"א סעיף א'). והאריך להתיר משום מחיצת הכותל כשאין שום קבר תחת הכותל ולא בתוך הכותל ואין חלון טפח פתוח בעובי הכותל בין בית הקברות ובין ביהמ"ד וכן מותר ללמוד שם (עי' לעיל סוף סי' שס"ו). ובדף רמ"ח ע"א כתב בדעת הרמב"ם הנז"ל דהא דצריך פתות מצד אחד היינו דוקא בבית אשר המת בתוכו ולא נקבר שם דאז דין הבית הסתום כדין קבר סתום. אבל כשנקבר שם המת. אעפ"י שכל הבית טמא מתוכו מפני שהוא אוהל על הקבר. וכמ"ש הרמב"ם בריש פרק כ"ה שם. עם כל זה אינו מטמא מאחוריו כדין קבר כיון שהוא בעצמו אינו קבר אלא אוהל על הקבר. אך אם הבנין בעצמו הוא על הקבר דוקא הוא בעצמו טמא ומטמא סביביו מפני שהכל הוא קבר קבר ע"ש באורך. ומצאתי בפירוש עצי עדן על המשניות ריש פ"ט דאהלות שכתב דגם מדינא דגמר מותרים הכהנים להכנס לתוך המערה המאהלת על קברי צדיקים ואפילו הם נוגעים בגולל ודופק של הקבר אך שיזהרו שלא ישחטחו ויאהילו על גוף הקבר ע"ש וצע"ג בזה. ובקונטריס אולם השער להרב בעל שער החצר דף י"ח ע"ג מצאתי שכתב משם תשו' גדול אחד כת"י שבמערות צדיקים אשר הציונים אינם בתוך המערה ממש אלא הם שקועים אחורי אחד מן הכותלים מותרים הכהנים להכנס לתוך המערה אליבא דכולי עלמא. וכן אפילו אם יש ספק אם הציון הוא אחורי הכותל או הוא עצמו משמש לציון ולכותל יש להתיר ע"ש וצ"ע:

תוכן העניינים

ארץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה