ארץ חיים· רבי חיים סתהון
ארץ חיים חלק יורה דעה · סימן שעא
שע"א ס"א כתב הרב לקט הקמח יו"ד דף קכ"ג ע"ד שאירע מעשה בעיה"ק ירושלים תיו ביום שבת בענין טומאה שהיתה בבית סמוך לביהכ"נ והיתה הטומאה נכנסת לביהכ"נ דרך חלון. והורו גאוני ההוראה לסתום החלון שהיה טפח על טפח בצמר. משום דהוא ראוי לשכיבה ולית ביה משום מוקצה. ומשום בנין ותוספת בנין מותר. וברשת של עץ ג"כ התירו לסתום הן מפני כבוד הציבור שלא יהיו מתפללים במקום שהטומאה נכנסת דרך החלון ואין ראוי להניחם בלא ברכת כהנים באהבה. ועי' ט"ז סק"ג וכה"ך ומג"א ריש סי' שי"ג וכתב הכנה"ג בהגה"ט אות וא"ו וז"ל כתב הרא"ש בברכות פרק מי שמתו סי' י"ב ירושלמי תני אין מדקדקין במת בבית המדרש. רבי יוסי הוה יתיב ומתני הוה תמן מיתא. מאן דנפיק ליה לא אמר ליה כלום. מאן דיתיב לא אמר ליה כלום עכ"ל הרא"ש אמר המאסף מסופקני אם גם בבית הכנסת יש לו דין ביהמ"ד ואין מדקדקין בו או דילמא בביהמ"ו דוקא משום לימוד תורה. וזכורני זה עשרים שנה היינו יושבים בביהכ"נ החה"ש החסיד העניו כמהר"א בן שושן נר"ו ואני הצעיר. ובא אחד והודיע לכהנים שה ה מת בשכונה. ואמר החה"ש הנז"ל שיש בירושלמי אין מדקדקין בביהמ"ד. כנראה שדעתו שדין ביהכ"נ כדין ביהמ"ד עכ"ל הכנה"ג. וכתב השאילת יעב"ץ ח"ב סי' קע"ח דמ"ש הכנה"ג לענין ביהכ"נ זה ודאי טעות הוא לפי תלמודא דידן במגילה דף כ"ו ע"ב בבי כנישתא דהוה פתוח לחדר שהיה בו מת ומנעו את הכהנים מלהיכנס לביהכ"נ להתפלל. ואין לחלק בין להיכנס לכתחילה ובין לשהות ולהתעכב (עי' לקמן סי' שע"ב סעיף א' בהג"ה) וכדאיתא בנזיר דף י"ז ע"ש ועי' ברכי יוסף או"ח סי' שי"א סעיף ב' ומחזיק ברכה שם ונוה שלום שם ושלמי ציבור דיני ברכת כהנים דף ק"מ ואילך ושע"ת חו"ח סוף סי' קכ"ו ופתחי תשו' לקמן סי' שע"ב סק"א וסק"ד:
שע"א ס"ד בהג"ה יש מחמירין לכהנים לילך דרך שער העיר שסוף המת לצאת משם ויש מתירין והמיקל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר. כתב מורינו הרב מהרימ"ט ח"א סי' צ"ו וז"ל ומאי דשמיעא ליה למר על הרב אבא מארי (המבי"ט) ז"ל שהורה לכהן אחד שהיה דר בתוך הכא"ן (הוא שכונה גדולה וחצר ובתים רכים תחתיים ושניים פתוחים לתוכו הנזכר באבקת רוכל סי' קכ"ה ובשו"ת רכותינו הרב מהריט"ץ סי' קע"ז ומהר"מ גלאנטי סי' ס"ו שהיה בזמנם) בצפת ת"ו ונמצא ביום השבת מחוץ לחצר הכא'ן ולא היה נכנס מפני טומאת מת לפי שכל החצר מוקפת אכסדרה ומאהיל על הפתח. והורה לו שיכנס וכו' כך היה מעשה. שמת אחד היה בבתים שבאמצע השכונה באויר החצר ומופלגין מפתח החצר ומן הבתים שסביבות החצר. ולפי שאין לאותה שכונה אלא פתח אחד. נהגו הכהנים חומר בעצמם שלא לעבור בפתח שעתיד המת לצאת. ומנהג זה של כת קודמין הוא וכו' וכבר נתרעמו על הדבר חכמי הדורות וכו' כי לא אמרינן סוף טומאה לצאת אלא בשיש שם אוהל אלא שסתימת הפתח חוצצת כגון ההיא דפ"ז דאהלות מ"ג המת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאים. פירוש מטמא באוהל אם האהיל השקוף על האדם ועל הכלים טמאים. ואעפ"י שהם מוקפים בדלתות. גזרו חכמים שלא תהא הדלת חוצצת בפני הטומאה כיין שעומדת ליפתח וכו'. אבל במקום שאין שם אוהל. מה מקים יש לטמא פתח שער העיר או שער השכונה חפני שעתידה טומאה לצאת משם וכו' אלא אמרו שמא רצו רצו הכהנים לנהוג סלסול בעצמן שלא לעמוד בחלל פתח שער השכונה. שעתיד המת לצאת משם שמא ויביאוהו בפתע בלי ראות ויאהיל עליהם וכו' ובזה הורה אבא מארי ז"ל לכהן זה שיכנס בסבת וכו' שמאחר שלא נהגו אלא מפני החשש שמא יבוא עליהם המת. בטוחים הם בשבת שלא יבוא וכו'. ומיהו באותה דהמת בבית ובו פתחים הרבה וכו' בין בחול בין בשבת מיירי וכו' עכ"ל. וכתב המטה יוסף ח"ב יו"ד סוף סי ה' בתשו' לעה"ק צפת ת"ו לענין הכא"ן הנז"ל שבחול אסור אפילו לדבר מצוה אך בשבת מותר כיון שהרב המבי"ט מאריה דאתרא דצפת ת"ו התיר בשבת אך בשאר מקומות שנהגו להחמיר אין להתיר להם ע"ש ועי' תשו' פרי הארץ ח"א יו"ד סי' י"ט: