אור ברסלב
ארץ חיים ארץ חיים חלק יורה דעה › סימן רצד

ארץ חיים· רבי חיים סתהון

ארץ חיים חלק יורה דעה · סימן רצד

סימן רצג

רצ"ד ס"ג האביונות והתחרות והקפריסין של צלף (אלקשאר בלשון ערבי) חייבים בערלה במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ האביונות חייבים ותמרות וקפריסין פטורים. עי' ברכות דף ל"ו ע"א דהיינו טעמא משום דכל המיקיל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ (והוא הדין בסוריא וכמ"ש בתשו' הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' קנ"ו) וכן אמרו בשבת דף קל"ט לענין כלאים דכישות בכרם. ועי' תוס' שבת שם סוף ד"ה ולישלח להו וכו' וברבינו יונה ברכות ריש פרק כיצד מברכין ונו"ב מהדו"ק יו"ד סוף סי' פ"ח ופתחי תשובה לקמן סעיף ז' סק"ו (ולענין הברכה על הצלף עי' או"ח סי' ר"ב סעיף וא"ו ובליקוטי פר"ח שם וברכי יוסף שם אות ה' ואות וא"ו. ולענין המעשר של הצלף עי' לקמן סי' של"א סעיף קכ"ז):

רצ"ד ס"ג כתב הברכי יוסף אות ד' משם הכפתור ופרח (פרק נ"ו דף קי"ט ע"ב דפוס ברלין), דהפרי הנקרא בידאננאן הוא אילן ומתקיים שלש שנים בלבד ואסור משום ערלה וכו' ומר זקיני החס"ל כתב וז"ל בספר כפו"פ אסר הבידאנגאן וכו' ואני שאלתי לתלמידי האריז"ל ואמרו לי כי תלמידו המובהק מהרח"ו ז"ל היה אוכל אותם. גם העידו לי שמהר"מ אלשיך ז"ל היה אוכל אותם והיה אומר שהוא ירק. לפי שכל אילן שעושה פירות. בכל שנה הולך ומשביח. וזה האילן של הבידאנגאן שנה ראשונה הוא טוב ומתוק. ובשנה שנית גורע מטט והוא מר קצת. ובשנה השלישית הוא מר הרבה שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק וזה מורה שהוא ירק. גם העידו לי ששאלו קצת חסידים להרב כמהר"י קארו ז"ל והשיב להם פוק חזי מאי עמא דבר. גם העידו לי שגם האריז"ל היה אוכל אותם עכ"ל. ובשיורי ברכה אות ב' הביא תשובת הרדב"ז ח"ג דפוס פיורדא סוף סי' תקל"א שכתב וז"ל כשעליתי לארץ ישראל ראיתי כולם נהגו בו היתר משמע משמע דפשיטא להו דהוי ודאי ירק וכו' ונתחדש לי טעם אחר. שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה. הלכך ירק הוא עכ"ל. ובברכי יוסף או"ח סי' ר"ג אות א' כתב וז"ל על הבידאנרנאן בורא פרי האדמה. כ"כ רבינו אברהם בן הרמב"ם בחידושים שבראש מעשה רוקח. וכ"כ מרן בבית יוסף משם תשו' הגאונים דעל הברנסאן בפה"א. וממילא רווחא דאין להחמיר בבידאנלאן משום ערלה. ואף שיש לדחות. כבר כתבנו ביו"ד סי' רצ"ד דקדישי עליונין האריז"ל ומהרח"ו ז"ל אינהו אכלי מינייהו עכ"ל. ובקונטריס מחנה ישראל שבסוף תשו' קול אלי' ח"ב סי' נ"ד הוכיח ג"כ להתיר מב"י או"ח סי' ר"ג הנז"ל (וכן נוהגים היתר בהפרי הנקרא באמיי"ה בלשן ערבי):

רצ"ד ס"ו פירות רבעי יש להם דין מעשר שני לכל דבר ובזמן הבית היו צריכים להעלותן לירושלם לאכלם שם או לפדותם ולהעלות הפדיון שם וכו' והאידנא וכו' פודים וכו' בשוה פרוטה וכו'. ובסעיף ז' דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ אבל בחוצה לארץ פירות הבאים אחר שעברו שני ערלה מותרים בלא פדיון. וכתב בהג"ה דיש אומרים שאינו נוהג בחוצה לארץ רק בכרם ולא בשאר אילנות עכ"ל. ודעת יש מי שאומר הנז"ל הוא דעת הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ו שלמדנו בק"ו מסוריא. ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם. אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני ריש פ"ט דכשם שאין מעשר שני בסוריא (ע"ש סוף פ"א דדוקא בבבל ומצרים חייבו במעשר שני ולא בסוריא וכ"כ מרן ז"ל לקמן סי' של"א סעיף י"ט וסעיף קל"א) כך אין נטע רבעי בסוריא חוץ לארץ לא כ"ש שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה. אך דעת רוב הפוסקים אינו כן וכמ"ש בבית יוסף. וכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות מעשר שני הלכה ב' וז"ל מדת חסידות שפודין מעשר שני בזמן הזה בשוויו כדרך שפודין אותו בפני הבית (וכתב התה"ד סי' קצ"ב משם גדול אחד דהוא הדין בנטע רבעי) והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחילה בזמן הזה פודה וכו' וכן אם חילל מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות הרי זה מחולל ושורף את הפירות שחילל עליהם וכו' (וכ"כ מרן ז"ל לקמן סי' של"א סעיף קל"ג) כפדיון נטע רבעי בזמן הזה כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות עכ"ל ובהלכות מאכלות אסורות פרק עשירי הלכה י"ו כתב דבזמן הזה פודין פירות נטע רבעי אפילו בפרוטה (כה) אחת או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות וכו' ושורף אותן וכו' עכ"ל ובשפודין נטע רבעי בשוויו פסק בפ"ט מהלכות מעשר שני הלכה וא"ו שצריך שומת שלשה בני אדם. ולענין מעשר שני פסק בפ"ד שם הלכה ך' דבאין דמיו ידועים צריך שומת שלשה בנ"א. וכתבו התוס' בסנהדרין דף י"ד ע"ב ד"ה נטע וכו' דבנטע רבעי אפילו בדמיו ידועים צריך שומת שלשה בנ"א מטעם שאדם להוט לאכול פירות נטיעה זו חיישינן אפילו בדמיו ידועים ומיהו בזמן הזה שאין מחללין בשוויו לא בעי שלשה עכ"ל. והנה מרן ז"ל בב"י סי' זה כתב דמדברי רבינו יונה בברכות ריש פרק כיצד מברכין נראה דדוקא בחוצה לארץ סגי לחלל על שו"פ. אבל בארץ ישראל אינו מחלל לכתחילה אלא בשווין ואין נראה כן וכו'. ומה שהביא רבינו יונה ממסכת ערכין דף כ"ט ליתא. דלא חילקו התם בענין חילול שו"פ בין א"י לחו"ל אלא בין זמן שבית המקדש קיים לזמן הזה. ולא הוזכר חילוק בין חו"ל לא"י אלא לענין שדה החרם ולא לענין נטע רבעי. והב"ח כתב דאפשר ליישב דדעת רבינו יונה דמהך דערכין למדינן לכל דוכתא כדכתב הטור בחו"מ סי' צ"ה סעיף ד' בשם הגאונים דהא דאין נשבעים על הקרקעות הוא דוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ נשבעים מן התורה עליהם דמקרקעי דחו"ל חשובים כמטלטלי דא"י וסמכו על הך דערכין דאמר הכי לגבי חרמים והוא הדין לכל דוכתא. אלא דהראב"ד כתב דחרמים שאני. אבל דעת רבינו יונה כדעת הגאונים. וכתוב ביש"ש סוף ב"ק בקונטריס חילוקי מנהגים סי' כ"ו וז"ל בני בבל מעשר עני ונטע רבעי אין פודין אותו אלא בשלשה בני ארץ ישראל פודין אפילו באחד עכ"ל. ונראה דצ"ל בני א"י מעשר שני ונטע רבעי אין פודין אותו לא בשלשה בני בבל פודין אפילו באחד. וכדמוכח בירושלמי דמעשר שני פ"ה ה"ג דרבי הושעיה היה פודה נטע רבעי בשלשה בקיאין. ושם פ"ד ה"א איתא שהיו האמוראים נוהגים לפדות מעשר שני שדמיו ידועים אפילו באחד. וכתב הגר"א ז"ל בביאורו בסי' זה ס"ק י"ט שמזה הוציא הרמב"ם מה שכתב דמדת חסידות הוא שפודין מעשר שני בשוויו בזמן הזה וכו' אבל אינו נראה כן וכו' אלא שהגאונים שהורו דבזמן הזה סגי לכתחילה בפרוטה ס"ל דהבבלי והירושלמי פליגי בזה ואנן קי"ל כהבבלי ע"ש (ועי' מנחת חינוך על ספר החינוך פרשת קדושים מצור ר"ך אות י"ב שנסתפק לענין נטע רבעי בארץ ישראל בזמן הזה אם הוא מדאורייתא או אינו אלא אלא מדרבנן כיון דנטע רבעי איתקש למעשר שני ולא דמי לערלה):

רצ"ד ס"ח ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן בין בשל גוי בין בשל ישראל אלא שבשל ארץ ישראל היא מן התורה ובחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. עי' מל"מ פ"י ממאכלות אסורות הלכה י"א (הבאתיו לעיל סי' רצ"ג ס"א בהג"ה) ובצל"ח על ברכות דף ל"ו ומנחת חינוך על ספר החינוך פרשת קדושים מצוה רי"ט אות ח' ומצוה ר"ך אות י"ב. וכתב הכפות תמרים על סוכה דף ל"ד ע"ב ד"ה של ערלה וכו' דערלת חוצה לארץ אסורה בהנאה כדמוכח בסוף פ"ק דע"ז אך לשורפה יש לצדד דאינו חייב בחו"ל ע"ש:

רצ"ד ס"ם ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובחוצה לארץ מותר כיצד כרם שיש בו נטיעות של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר והוא שלא ידע שהובאו מאותו הכרם ובחוצה לארץ מותר אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה. ובסעיף יו"ד כרם שהוא ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ואין צ"ל בחוצה לארץ (עי' בית מאיר על יו"ד סי' זה) ובסעיף י"ז אעפ"י שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה מותר לשתות יין מגפני גוים משום דספק ערלה מותר ואפילו בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכים אותם בכל שנה מותר משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בחוצה לארץ ויש למצוא היתר גם לבני ארץ ישראל ביין של כרמי הגוים משום דרובא דגפנים לאו ערלה נינהו ואפילו בכרמים שידוע ודאי שיש בהם ערלה יש להתירם משום דקודם שיעברו עליהם שני ערלה אינם עושים פירות ואם עושים הם דקים וקלושים שאינם ראוים לעשות מהן יין. וז"ל בבדק הבית. ואיכא למידק הרי תיקנו לדרים בחוצה לארץ אבל הדרים בארץ ישראל היאך יהיו מותרים לאכול ענבים ולשתות יין שהרי ספק ערלה בארץ ישראל אסור ומבריך ומרכיב בא"י אסור וכו' וערלה אף בשל גוים אסורה וכו'. וי"ל דהא מלתא תליא בפלוגתא דר"י ורבנן בפ"ק דערלה מ"ו ומייתי לה בגיטין בפרק הניזקין דף נ"ד נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבה בנטיעות הרי זה לא ילקוט ואם ליקט יעלה באחד ומאתים ובלבד שלא יתכוין ללקוט. רבי יוסי אומר אף יתכוין ללקוט ויעלה באחד ומאתים. והלכה כר"י משום דאמוראי מפרשי טעמיה. א פסק הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ"ה. ועל פי זה יש להתיר. דמסתמא לנטיעה אחת של ערלה יש מאתים של היתר. ועוד יש להתיר מטעם אחר. משום דקודם שיעברו שני ערלה אינם עושים פירות. ואם עושים. הם דקים וקלושים שאינם ראוים לעשות מהם יין. אך למבריכים אם אינם פוסקים אותם מאביהם עד שהם נפסקים מאליהם ואז ודאי עושה יין טוב צריכים אנו לטעם ראשון עכ"ל. ובתשו' הרדב"ז החדשות ח"א סי' תק"פ הובא שאלה מעיה"ק צפת ת"ו מהרב מהר"ר שמואל בן וירגה וז"ל. אני במבוכה גדולה על ענין ספק ערלה בארץ ישראל שהוא אסור כדתנן במתניתין. ורוב פירות הארץ הזאת הם בספק זה. ובפרט הענבים והיוצא מהן וכו'. וכבר שמעתי על גדולים באו בארץ הזאת ולא רצו לאכול מפירותיה לסיבת הספק הזה. והאופן הזה קשה עלי עד מאד. אם לסיבת היותו קשה בעצמו כי מי יוכל לנהוג בפרישות וכ"ש בתמידות. גם כי רע עלי המעשה להיות נוהג פרישות בדבר שאין כל חכמי העיר נוהגין בו ודמי קצת ליוהרא וכו'. ועל זה השיב הרדב"ז וז"ל. כי רצו עבדיך את אבניה וכ"ש פירותיה. ויפה עושין חכמי ארץ ישראל שלא נהגו חומרא כזו. וכן עשיתי אני כשישבתי בירושלים. לא נמנעתי מלאכול את פירותיה. וכן ראיתי זקני הדור ההוא ז"ל נוהגים. ולא היו נזהרים בזה עם רוב חסידותם ודקדוקם במצות. ואפילו בהמתן של צדיקים וכו'. ואותם שנהגו פרישות זה. קרוב אצלי שחטאו על נפשם ק"ו מנזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין לבד. ומה יעשו ביין של מצוה. ותחילה אבאר מניין שערלה נוהגת במה שנטע הגוי. דכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות (פ"א דערלה סוף מ"ב) דאין הערלה נוהגת במה שנטע הגוי וכן נראה ממ"ש הרע"ב וז"ל והגוי שנטע בשדה של ישראל עכ"ל משמע שאם נטע הגוי בשלו. אינו נוהג ערלה. ובפסק חזר בו הרמב"ם ז"ל וכתב (בפרק עשירי מהלכות מעשר שני הלכה ה' וכן בתשובותיו סי' ג') דנוהג ערלה בשל גוי. ויפה חזר בו דתניא וכו' (גם הרע"ב בסוף פ"ג דערלה כתב דאסור ופי' תוי"ט שם פ"א) וכתבתי זה אעפ"י שהוא דבר פשוט. כדי שלא יעלה על הדעת לסמוך על מ"ש הרב בפירוש המשניות. להתיר ספק ערלה בארץ ישראל. כיון שהודאי הוא מחלוקת. או לעשות אותו סניפין להוראה. כי מ"ש בפירוש המשניות לאו בר סמכא הוא כלל. וספק ערלה בארץ ישראל אסורי אפילו במה שנטע הגוי לעצמו. אבל ההוראה בנויה על הקדמות מוסכמות ראשונה דאין מונין שנות ערלה משעה שעשתה פירות אלא אלא משעת נטיעה. שנית דשתי שבתות ויום אחד חשוב שנה. למדנו משתי הקדמות אלו כי מעט מן המועט עושין פירות לשתי שנים ושתי שבועות. ולא מבעיא לנוטע גרעין או יחור דפשיטא דאינו פושה כלל לכמה שנים. אלא אפילו המבריך או המרכיב לא ימצא אלא מעט. הקדמה שלישית דאחזוקי איסורא מספיקא לא מחזקינן וכו'. דלא הוי ספק ערלה האסור בארץ ישראל אלא א"כ הוחזק האיסור. הקדמה רביעית דרוב וקרוב הלך אחר הרוב. ומשו"ה אצטריכנן לאוקומי בענבים נמכרים חוצה לו אבל אם נמכרים בריחוק מקום אפילו היכא דאתחזק איסורא כגון דידעינן בודאי שיש כרם של ערלה בהאי בקעה לא חיישינן ה אע"ג דקריבא טפי דרוב וקרוב הלך אחר הרוב. למדנו מהקדמה זו אע"ג דנתחזקו כרמים של ערלה. כיון שאין אדם לוקח מתוכם או מחוצה להם אע"ג ואיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו אפילו הכי מותר. הקדמה חמישית דלמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן. למדנו מהקדמה זו שאם אין שם כרם ידוע שכולו ערלה א חיישינן למיעוטא. דנטיעות שעושים פירות לשתי זנים ושתי שבתות כמיעוטא דמיעוטא הוו. הקדמה ששית יספק ספיקא אפילו בדאורייתא מותר. למדנו מהקדמה דאפילו יתברר שיש שם נטיעות של ערלה. הענבים הבאים לפנינו הוו ספק ספיקא. ספק מאותו כרם ספק מעלמא. ואפילו תימא מאותו הכרם ספק והנטיעות החדשות ספק מהזקינות. הקדמה שביעית כל דפריש מרובא פריש. למדנו מהקדמה זו דכיון ואינו לוקח ממקום קביעותו אע"ג דיש שם כרם ידוע של ערלה מותר וכו' נמצאת למד שאם הענבים מכרים בריחוק מקום שנתחזק בו האיסור אפילו שנתחזק שם כרם שכולו ערלה מותר וכו' ואם לא תחזק אלא קצת נטיעות של ערלה איכא תרי ספיקי כ"ש אם במקום אשר נמכרים שם הענבים יש כרמים של היתר קרובים יותר מאותו כרם של איסור דאיכא דוב וקרוב וספק ספיקא. וכל זה פשוט מאד. ולפיכך אני אומר שלא נסתפקת בזה אלא במי שהולך לקחת הענבים מהכרם בעצמו או מחוצה לו ונתחזק שם איסור כגון דידעינן שיש ודאי נטיעות של ערלה בזה ודאי יש לחוש לדברי המחמירים. ולפיכך אני אומר כי לאכול שם אשכול של ענבים אסור דאיכא למיחש שמא מן הערלה נלקט. אבל לקחת מהם הרבה לעשות יין מסתברא לי שהוא מותר דהא ערלה עולה באחד ומאתים וכבר נתבטל האיסור ביד הגוי אבל ללקוט הישראל מן הערלה ולהוסיף עליה. אסור דאין מבטלין איסורין לכתחילה. ומיהו אם יש בכרם ילדות הרבה. עד שאינם עולים באחד ומאתים. אסור לקחת מאותו הכרם או מחוצה לו. ואפילו אם תרצה להחמיר שלא לקחת מן הכרם או מחוצה לו. מ"מ אין אתה צריך לנהוג פרישות. שאתה יכול לקנות בתוך ביתך או בשוק. כללא דמילתא. היכא דלא איתחזק איסורא לא תיבעי לך. והיכא דאיתחזק איסורא לא תקנה מן הכרם שנתחזק בו האיסור אלא מהנמכר בשוק. ואין כאן בית מיחוש. ולא תהרהר אחר מנהגן של ישראל כי תורה היא עכ"ל ועי' תשו' קול גדול למהר"מ בן חביב סוף סי' נ"ח ותשו' ביכורי שלמה או"ח סי' כ"ה אות קפ"ה. ומ"ש הרדב"ז דשתי שבתות ויום אחד חשוב שנה. הוא תמוה דהא בעינן שתי שבתות ושלשים יום כדאיתא בר"ה דף יו"ד והובא לעיל סעיף ד'. ואפשר דצ"ל דשתי שבתות וירח אחד וכו' וכצ"ל בכל המשך לשונו:

רצ"ד סכ"ג הנוטע אילן מאכל וכו'. עי' בית יוסף לעיל סוף סי' ק"ח ובדק הבית ריש סי' זה ובסופו לענין הוורדים בערלה. וכתב משם הראב"ד שלא ראה אדם נזהר בזה ואפשר מפני שהוא ספק ערלה בחוץ לארץ שמותר. ומורינו הרב מהרימ"ט ח"ב יו"ד סי' ל"ד כתב שנשאל לענין הוורדים אם יש בהם דין ערלה לפי שנוהגים כי כל שנתים ימים או שלש עוקרים אותם ושותלים אותם כל נצה ונצה בפני עצמה. נמצא שכל ימיהם אסורים משום ערלה. ואפי' תימא דשל גוים שרי דחשוב ספק ערלה בחוצה לארץ. מה שגדל בשל ישראל מהו. והשיב שיש להקל. ודחה דברי הרשד"ם יו"ד סי' קצ"א בזה. ובסוף דבריו כתב וז"ל ואף בארץ ישראל שספק ערלה אסור בה לא ראיתי מי שנזהר בזה מעולם. ואעפ"י שהוורדים קנוים מן הגוים. כבר כתבנו שרגילות הוא בכל שנה לעקרן ממקום חיבורן ולשתלן מפוזרות. ואעפ"י כן לא חשו עכ"ל. גם גאון ירושלים הרב מהר"מ בן חביב בספרו תוספת יו"כ על יומא דף פ"א ע"ב ד"ה ללמדך שהפלפלין וכו' דחה דברי הרשד"ם הנז"ל ובסוף דבריו כתב וז"ל ומסקנא דמילתא לענ"ד דאין לנהוג ערלה בוורד. דרובא נטעי ליה להריח ולא לאכול. והיינו טעמא דנהגו העולם לברך עליהם בורא עצי בשמים (כמו שפסק מרן ז"ל באו"ח סי' רט"ו סעיף ג') משום דעיקרן להריח. ומהאי טעמא נמי הוא מה שאין נוהגין להפריש תרומות ומעשרות בארץ ישראל מהוורד המרוקח כמו שמפרישין מן היין שנגמרה מלאכתו ביד ישראל. משום דס"ל דהוורדים אינם חייבים במעשר דאין דאין זורעים אותם אלא להריח עכ"ל. וכן כתב הרדב"ז בתשו' החדשות ח"א סי' מ"ד דלדעת האומרים שמברכים על הוורדים בורא עצי בשמים לפי שעיקר נטיעתו להריח. הדבר ברור שמותר להריח בו דלאו עץ מאכל הוא וכו' וכבר נשאלתי על אילן כי"ר שנבא"ר אם נוהג בו ערלה. והעליתי כיון שאינו מאכל בריאים לאו עץ מאכל הוא וכו' הוורד ג"כ אעפ"י שהוא למאכל אינו מאכל בריאים ולפיכך אין ערלה נוהגת בו ומותר לאוכלו וכ"ש להריח בו ואעפ"י שיש מקצת בריאים אוכלים מרקחת הוורד. אין אוכלין אותו למזון כשאר פירות אלא לשמירת הבריאות הלכך אין זה עץ מאכל עכ"ל. ועי' ט"ז או"ח סי' ר"ד סעיף י"א ס"ק ט"ו ועוגת אלי' סי' כ"ה:

רצ"ד סכ"ג להיות גדר לשדה וכו' פטור. עי' פרי האדמה ח"א הלכות ברכות סי' ד' דף כ"ה כי הפרי הנקרא סאברי"ס שנוטעים בארץ ישראל סביב הכרמים לגדר ולסייג פטור מערלה:

רצ"ד סכ"ד הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג חייב. עי' דרישה וחידושי הרשב"א על סוכה דף ל"ה ע"א סוף ד"ה ושל ערלה וכו' ובמעדני יו"ט על הרא"ש ריש הלכות ערלה ובאמרי בינה ח"א בקונטריס התשובות סי' י"א. ועי' מה שכתבתי בחלק או"ח סי' תרמ"ט סעיף ה':

רצ"ד סכ"ה הנוטע בתוך שלו לצורך רבים חייב כתב הטור דהרמב"ם פרק עשירי מהלכות מעשר שני הלכה ד' פסק דאין חיוב זה אלא בארץ ישראל דוקא והרא"ש לא חילק בזה. ועי' ב"ח:

תוכן העניינים

ארץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה