אור ברסלב
ארץ חיים ארץ חיים חלק יורה דעה › סימן רנז

ארץ חיים· רבי חיים סתהון

ארץ חיים חלק יורה דעה · סימן רנז

סימן רנו

רנ"ז ס"ה כשחסר בכיס של צדקה צריך הגבאי להלוות וכשימצא בכיס לאחר זמן נפרע ממנו ואין צריך ליטול רשות מהנותנים בכיס. עי' תשו' גינת ורדים חו"מ כלל ג' ריש סי' ב' כי הגאון מהר"א גלאנטי ז"ל רב רב ומנהיג דעיה"ק צפת ת"ו היה נוהג להלוות מכיסו וליקח בהלואה מאחרים לעשות כל ההוצאות של צורכי עיה"ק הנז"ל על סמך שיתפרע מן הנכסים ששולחים מחוצה לארץ לעיה"ק הנז"ל ומן המתקבץ ע"י השלוחים לחו"ל מעיה"ק הנז"ל. ועי' מה שאכתוב בעזה"י בחלק חו"מ ריש סי' ס'. וכתב הגאון מהר"ש קלוגר בסוף ספר סת"ם בסוף קונטריס פרט ועוללות דף פ"ו ע"ד דבארץ ישראל נוהגים הגבאים ללוות לצורך העניים על צד היתר עיסקא (עי' מה שכתבתי לעיל סי' קס"ט סעיף י"ז) וכשבאים הנדבות מחוצה לארץ משלמין וכו' והקשה חכם אחד דברי הש"ע יו"ד אהדדי דבסוף סי' רנ"ג כתב דמי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה אין בעלי חובות יכולים להפרע ממה שגבה בצדקה אם לא שכתוב בקיבוצו שחייב לאחרים דאז נתנו לו אדעתא דהכי שישלם. ובסי' רנ"ז סעיף ה' כתב כשחסר בכיס של צדקה וכו'. הנה זה לק"מ דכלל הדבר דתלוי בדעת אומדנא של הנותנין דאם מתחילה הלוהו המלוה סתם ולא על דעת צדקה זו. אז אח"כ כשקיבץ העני צדקה. יש אומדנא דהנותנין נתנו לו על מנת שיהיה הוא נהנה ממנו ולא נתנו על דעת שיגבה ממנו המלוה. אבל אם הגבאי הלוה מתחילה על דעת שיפרע ממה שיבוא לידו. אז בודאי הוי דעת הנותנין לפרוע החוב מנדבתם. כיון דהלוהו על דעת כן הוי כמתחילה בא ליד הגבאי והעני משלהם. ומה לי תחילה או אח"כ. גם בהלוהו על דעת כן. אם לא יגבה מזה לא יהי' שום אדם מלוה להגבאי. לכך הוי מתחילה דעת הנותנים שאדעתא דהכי נותנים לפרוע מזה החוב שלוה על סמך זה וזה פשוט ונכון עכ"ל ועי' מזה באורך בספר נודע בשערים להרב ברוך מאנדילבוים שער גבאי צדקה בענין פירעון חובות הכוללים של עיה"ק ירושלים ת"ו וכ"ש כשהממונים ומנהיגי הכוללים כותבים בפירוש באיגרות הנשלחים לחוצה לארץ שהם חייבים חובות וכו'. ועי' תשו' מהר"מ בר ברוך הארוכות סי' תשנ"ג ובית יוסף לעיל סוף סי' רנ"ג וביאור הגר"א שם וש"ך חו"מ סי' פ"ו סוף סק"ג ותומים שם סק"ג וקצוה"ח שם סק"ג וכנה"ג חו"מ סי' צ"ט הגהב"י אות ט' ומל"מ פ"ג מהלכות עבדים הלכה י"ב והלכה ט"ו ותשו' הרדב"ז הישנות סי' קנ"ט ובשמים ראש סי' צ"ג והגהות כסא דהרסנא שם וחקרי לב יו"ד ח"ג סי' ק"ב ותשו' חכם צבי החדשות סי' י"ג (הנספחות בסוף חכ"צ דפוס לבוב החדש) וחתם סופר אה"ע ח"א סי' קל"ב ונדיב לב ח"ב חו"מ סי' ל' וכנסת ישראל למהר"י ששון דף ך' וטוב טעם ודעת למהר"ש קלוגר הנז"ל מהדו"ק סי' רי"ט ומה שהשיג עליו בתשו' כרך של רומי סי' י"ט דף פ"א פ"ב ולקט יוסף למהר"י בורלא אות ע' סי' ל"ג:

רנ"ז ס"ה בהג"ה מי שמפריש וכו'. כתב הש"ך ס"ק י"ג משם בעל התרומות דאם רגיל ליתן לעני זה הרי זה בכלל מכירי כהונה ולויה וכו'. וכתב הגאון מהר"ש מסקאלא בתשו' בית שלמה יו"ד ח"ב סי' צ"ט דמן הדין אינו נכון שאנשי ארץ ישראל יתפרדו אלו מאלו להיות כוללים נפרדים ושכל כולל יקח דוקא מנדבות הבאות ממחוזות חו"ל אשר שורש מולדתם משם (עי' מה שכתבתי לעיל סי' רנ"ו סעיף ה' ד"ה ידוע כי האשכנזים וכו') ויש בזה איסור מצד המתנדבים ואיסור מצד המקבלים. כי מצד המתנדבים אסור להם לשנות מה שכבר הורגלו מכמה שנים להתנדב בעבור כוללות העניים משום דהוי כמכירי כהונה דאסורים לחזור בהם כמ"ש התוס' בב"ב דף קכ"ג ע"ב ועי' בשיטה מקובצת ב"מ דף מ"ט ע"א ובקצוה"ח סי' ר"ד סעיף ח' סק"ג ובסוף סי' רע"ח ס"ק ט"ו. ומבואר להדיא בבעל התרומות סוף שער ס"ה ריש ח"ג סוף אות א' לענין צדקה דאם רגיל ליתן צדקה לעני זה הרי הוא בכלל מכירי כהונה ולויה והובא בקצרה בש"ך יו"ד סי' רנ"ז ס"ק י"ג. והגם דבירושלמי פ"ג דגיטין ה"ז קאמר והא תנינן עני ויש מכיר לעני וכתב שם המפרש דבעני לא שייך מכירו. על כרחין דבעה"ת ס"ל דכיון דבש"ס בבלי דידן בגיטין דף ל' ע"א קמשני רב במכירי כהונה ולויה ובמתניתין דהתם תנן נמי ואת העני. ש"מ דגם גבי עני שייך מכיר דלא כירושלמי וקי"ל כש"ס דידן. (ואיתא במדרש תנחומא פרשת בהר על פסוק וכי ימוך אחיך וכו' דמי שהוא רגיל לפרנס עני וחזר כו היי גזלן) ועוד דכבר כתב המל"מ פרק ז' מהלכות מעשר הלכה וא"ו דטעמא דירושלמי הנז"ל דלא שייך מכיר רק במתנות כהונה דכתיב בהו נתינה ואיכא בהו טובת הנאה לבעלים. אבל במעשר עני דאין בו טובת הנאה לבעלים ועניים באים ונוטלים בעל כרחו לא שייך מכיר ע"ש. וא"כ גבי צדקה דכתיב בה נתן תתן ואיכא לבעלים טובת הנאה. גם לפי דברי הירושלמי שייך מכיר ואסור להם לבעלים לשנות ועוד דהא הרמב"ם שם כתב הך דינא דאם היו רגילין גם אעני וא"כ אם נאמר דהך דירושלמי הלכתא הוא. על כרחין דהרמב"ם שם מיירי במעשר עני המתחלק בתוך הבית דאית ביה טובת הנאה לבעלים כמבואר בנדרים דף פ"ד ע"ב ובחולין דף קל"א והובא (והובא בטור לקמן סי' של"א ובט"ז וש"ך שם בסוף הסימן). וע"ש בתוס' ובתוס' יבמות ריש דף צ"ט ובראשונים שם. וא"כ בצדקה דטובת הנאה לבעלים בודאי דשייך מכיר אף להירושלמי. אמנם יותר נראה מסתימת לשון הרמב"ם דבכל ענין שייך מכיר גם גבי מעשר עני. וגם מש"ס דילן בגיטין שם נראה כן. ומ"ש המל"מ שם די"ל דרב לא אתי לשינויי רק הך דכהן ולוי אבל לעני גם לרב צ"ל דמיירי במזכה ע"י אחר. דבריו תמוהין. דא"כ מאי קאמר הש"ס כולהו כרב לא אמרי וכו' וע"ש בתוס' ותיפוק לי דבלאה"כ אוקימתא דרב לא תספיק לענין עני אלא ודאי דש"ס דילן סובר דאף במעשר עני שייך מכיר. ויותר נראה דגם הירושלמי מודה וכמ"ש במראה הפנים שם דהא דקאמר הירושלמי ויש מכיר לעני תירוצא הוא דגם בעני שייך לומר כן ועי' בתשו' חתם סופר יו"ד סוף סי' רל"ז. ועכ"פ זה ברור דבצדקה שייך מכיר כמו במתנות כהונה. וקם פיסקא דידן דאסור להמתנדבים לחזור ולשנות ממה שהורגלו כבר וזה ברור. וגם מצד המקבלים איכא איסור להתפרד דהרי ידוע גודל הדוחק של העניים יושבי ארץ ישראל וידוע דכשמתפרדים והנדבה העצומה הבאה מאחת המדינות יותר משאר המדינות יקבלו רק האנשים שהם ממדינה ההיא ומהאחרים יגרע סך רב יהיה בזה סכנת רעבון ח"ו להאחרים. ואף שלפי המעמד והמצב של עכשיו כולם הם בדוחק ואם יתפרדו. אז עכ"פ יתפרנסו בהרחבה האנשים שהם ממדינה ההיא. הנה בזה באנו לפלוגתא דת"ק ורבי יוסי בתוספתא ב"מ סוף פרק י"א הובאה בריש פרק בתרא דנדרים דף פ' ע"ב לענין חיי אחרים וכביסת בני העיר ובודאי דהלכה כת"ק דחיי אחרים קודם לכביסת בני העיר אף דבמניעת כביסה איכא צערא טובא כדאיתא התם וכ"כ החלקת מחוקק בפשיטות באה"ע סי' פ' סעיף י"ב ס"ק כ"ב ואף שהב"ש שם ס"ק ט"ו כתב דהרמב"ם שם פסק כרבי יוסי. (וכן פסק להדיא בשאלתות דרא"ג פרשת ראה סי' קמ"ז) מ"מ גם הוא חמה דמנ"ל להרמב"ם לפסוק כרבי יוסי נגד רבנן אמנם כבר העלנו שם דנראה דאף לרבי יוסי על כרחין מיירי ביש אפשרות להביא להם מים לחיי נפש ממקום אחר אבל בחשש סכנה גמורה אינו עולה על הדעת לומר דצערא דידהו אלים מסכנה דאחריני והארכנו שם בדברי מהרי"ק ויד אלי' סי' מ"ג. ועתה ראיתי שיש עוד ראיה לזה מהא דקי"ל באה"ע סי' י"ג דמינקת חבירו אסורה להנשא תוך כ"ד חודש מחשש סכנת הולד ורוב הפוסקים הסכימו לדברי ר"ת בתוס' יבמות דף מ"ב וכתובות דף ס' ודלא כהר"ש הזקן שם אלא דאף בגרושה דלא משתעבדא אסורה להנשא בפרט במכירה כמבואר בראשונים ואחרונים. אף דמניעת תשמיש בודאי דהוי צערא דהוא אחד מחמשה עינוין וקרא כתיב אם תענה את בנותי כדאיתא ביומא דף ע"ז. וכ"ש בצירוף מניעת נישואין לאשה דטב למיתב טן דו וכו'. וגם פירוש החלקת מחוקק הנז"ל בדברי הרמב"ם הוא עיקר דאין לדחות ספק סכנה דאחריני במקום צערא דידיה. וחוץ מכל הנז"ל. כיון שאי אפשר להם להתפרד אלא באופן שמקודם יודיעו הגדולים לכל המתנדבים במדינה ההיא שלא יתנדבו מעתה על דעת הכוללות אלא על דעת היחידים שהם משם. בודאי דאסור לעשות לסייע למנוע את הרבים מלעשות מצוה רבה דפקוח נפשות ולעשות מעתה מצוה זוטא שיתפרנסו עניים דמדינה זו בהרחבה. ואין הרחבת פרנסת עניי עירו קודמין לפקוח נפשות של עניים מעיר אחרת ועי' ביו"ד סי' רנ"א סעיף י"א (ועי' מ"ש כט בהג"ה שם משם החתם סופר יו"ד סי' רל"א וסי' רל"ד) ובפרט דכיון שגם עניי מדינתם כבר עקרו דירתם משם ונתיישבו בארץ ישראל אינם עוד בכלל עניי עירם. וכל זה פשוט וברור לאסור לעשות כן ולא לסייע לזה והוא בכלל לא תעמוד על דם רעך (עי' בהג"ה שם משם הפתחי תשובה חו"מ סי' תכ"ו סק"ב) וכו' עכ"ל. וכעין זה הובא במ"ע המאסף שנה שניה גליון ל"ז סי' קנ"ז תשובה כת"י מהגאון בעל מנחת משה וברכת משה ולשד השמן ע"ש וכ"כ בקונטריס השד"ר הרב מוהר"ר משה בן ר' צבי חיים הנדפס בווניציא שנת תקפ"ב. ויש הסכמה מגאוני הספרדים דא"י ת"ו משנת שפ"ג בזה ונדפסה מכת"י במ"ע ירושלים הוצאות לונץ שנה שניה עמוד קמ"ז וז"ל. להיות שיש הסכמה קדומה חתומה מחכמי ורבני ירושלים עיה"ק ת"ו ישנים גם חדשים ומחכמי ורבני צפת ת"ו שלא יהיה רשאי שום אדם יחיד או רבים לעשות שום פירוד בק"ק יצ"ו לא לענין הבעלי תורה ולא לענין הקופה זולת ק"ק אשכנזים. ושלא לכתוב דבר שטנה על כוללינו הק"ק יצ"ו ולא על הפרנסים המתטפלים בצורכי העיר. וכל זה בחומר וחוזק כל אלות הבריח. עתה אנחנו החו"מ חזרנו לאשר ולקיים ולחזק ההסכמה הנזכרת. ומעתה ומעכשיו בגזירת עירין ומאמר קדישין ברשות ב"ד של מעלה וברשות ב"ד של מטה. אנו מחרימין ומנדין ומקללין ומאחרין לכל איש ואשה קטן או גדול יחיד או רבים שיעשה שום פירוד וכיתות בכוללות הק"ק או להפרנסים הנטפלים הנטפלים בצורכי העיר לא על ידם ולא ע"י זולתם לא בארץ ולא בחוצה לארץ. ושלא לדבר לשום אורח שום שטנה נגד הק"ק יצ"ו והפרנסים הנזכרים. ואם אולי יוודע שכתבו שום שטנה בין יחיד בין רבים. מלבד שהם מוחרמים ומנודים לשמים ולבריות. אלא ג"כ מוטל על כל בר ישראל לרודפו עד חרמה ולייסרו בכל מיני אופני יסורין בכל הבא מידו. יען כי חשב לבלע ולהשחית את נחלת ה' שהם גוי אחד בארץ. וימשך זמן הסכמה זו עד יבוא גואל צדק. ושומע לנו ישכון בטח ושאנן. ובצל שדי יתלונן. והיה זה ביום חמישי ח"י לחודש אייר שנת השפ"ג ליצירה פה עיה"ק ירושלים ת"ו. שם טוב לוזייו. משה בן שושן. שלמה חדידה. ישראל בנימין. משה טריפקין. יהודה פרץ. יוסף מטרין. יצחק רומאנו. יצחק דנינו. חנניה בן ברקין. משה לוזייו. עכ"ל. והסכמה שלא לכתוב שטנה וכו' נזכר ג"כ בתשו' מורינו הרב מהריט"ץ סי' קע"ט ובתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' צ"ו. וכבר ידוע מ"ש חז"ל בסנהדרין דף ק"ח ע"א בעונש המרגלים וכן כל מספר בגנות ארץ ישראל וכמ"ש רש"י שם דף ק"י ע"ב. ועי' זוה"ק פרשת שלח דף קנ"ח סוף ע"א דהמרגלים חששו כי כאשר יכנסו לארץ ישראל יעבירו אותם מנשיאותם ושררותם ויפקידו אחרים במקומם ולכן נתייעצו להוציא דבה ושטנה על א"י ע"ש. וכעין זה הוא סיבת רוב הכותבים שטנה לחו"ל על א"י בחושבם אולי ישיגו איזה שררה. וידוע מאמר חז"ל בקידושין דף ע' דכל הפוסל במומו פוסל. ובמגילה דף כ"ה איתא עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך וכו' והנה בענין הא דמכירי כהונה דכתב בעה"ת דאיתא גם בעני כנז"ל. מצאתי תשובה כת"י להגאון מהר"מ בן חביב ז"ל בעל גט פשוט וראיתי כי טוב להעתיק דבריו כאן וז"ל, מעשה שהיה שזה חמשה ששה שנים נתוועדו שנים שלשה תלמידי חכמים אשר פה ירושלים ת"ו שהם מאנשי המערב ואמרו למה נגרע שלא יהיה לנו מדרש וישיבה בהספקה מאנשי המערב כאשר אנו רואים שמערי טורקייא שולחים מעות לת"ת לישיבה וכן מערי פראנקייא שולחים מעות לקבוע ישיבות בארץ ישראל להגדיל תורה א"כ גם אנחנו נכתוב לארצות המערב על זה שיעשו בכל עיר ועיר נדבה מדי שנה בשנה להספיק לישיבה שנעשה מתלמידי חכמים מבני המערב אשר פה ירושלים ת"ו. ובכן שלחו להחכם הר' יקותיאל ונתנו בידו כתבים לערי המערב לחלות פניהם על זה שכל עיר ועיר מהמערב יעשו נדבה מדי שנה בשנה לקיום ישיבה חדשה שרוצים לעשות בירושלים ת"ו שיקראו בה תלמידי חכמים בני המערב ארבע אמות של הלכה בכל יום לשם אנשי המערב. והלך השליח הנז"ל הצנע לכת בחתימת שנים ושלשה א"ח מהמערב. ובתוך שנה אחת נשמע ונתפרסם הדבר בירושלים ת"ו ענין השליח הנז"ל. וקמו מקצת בעלי בתים מהמערב השוכנים פה ירושלים ת"ו וערערו על התלמידי חכמים הנז"ל ע"ד השליח ששלחו בלי ידיעתם באומרם כי הנה יש עיר אחת אלגזאיי"ר במערב ושולחים מדי שנה בשנה ארבעים או חמשים רייאלי"ש לשנה לחלק לבני המערב שבירושלים בין לת"ח בין לבעלי בתים דרך ליסט"א כמו שנוהגים לשלוח מערי פראנקייא. ועתה כשישמעו בעיר אלגזאי"ר. ענין הישיבה החדשה הנז"ל. יתנו הסך הנז"ל לישיבה ויגרמו לקפח הליסט"א והחילוק אשר להם מעיר הנז"ל, וכדי לשתק מעליהם המחלוקת באו שלשה ת"ח מאנשי המערב ונתנו כתב לבעלי בתים המעוררים וז"ל. מודים אנחנו הפקידים המופקדים על עבודת הקדש ישיבת בעלי תורה של המערב. הודאה גמורה ברצון נפשינו. איך חייבנו את עצמינו בחיוב גמור שכל מה שיבוא לישיבה הנז"ל. בראש הכל לתת חלק אחד כפי ראות עינינו ביראת שמים לבעלי בתים של בני המערב שהם פלוני ופלוני ובפרט אם ירצו ליכנס בישיבה אין מי שימחה בידם ובכללם כה"ר פלוני ופלוני וכו' בלי שום מרמה ותחבולה. וכדי להיות לראיה ולזכות בידם חתמנו שמותינו היום יום ה' שלהי חודש אלול שנת תח"ל פה ירושלים ת"ו והכל שריר ובריר וקיים ובאו על החתום שלשה ת"ח מאנשי המערב פלוני ופלוני ופלוני. והנה השליח הר' יקותיאל הנז"ל הלך ועשה שליחותו וסובב בערי המערב ועשו בכל עיר ועיר נדבה להספיק לישיבת ת"ח מבני המערב שיעסקו בארבע אמות של הלכה בירושלים ת"ו. ושמחו אנשי המערב על זה כנראה מפנקם השליח הר' יקותיאל שמביא כתבי יד מכל עיר מהמערב שהתנדבו לקיום הישיבה החדשה של ת"ח בני המערב אשר בירושלים ת"ו להיות להם זכות להגדיל תורה ולהאדירה ולהיות להם לשם ולתפארת שיש להם ישיבה בירושלים ת"ו כמו שיראה הרואה בפנקס השליח דברי בני ערי המערב המתנדבים. וכשבא החכם יקותיאל פה ירושלים ת"ו. סיפר שהניח המעות שגבה מערי המערב בעיר אלגזאיי"ר ביד הרב המובהק כמהר"ר בנימין דוראן נר"ו. והביא כתב בידו מהרב בנימין הנז"ל על אודות המעות שהניח בידו השליח הנז"ל ומה ששלחו לו משאר עיירות וכתב וכתב הרב בנימין הנז"ל לתלמידי חכמים בני המערב שיכתבו לו על אודות המעות אם ישלח להם הקרן או הפירות. וסידרו לו שישלח המעות וגם כתבו לו איך קבעו ת"ח מבני המערב לעסוק בת"ת בישיבה. ובכן שלח הרב בנימין הנז"ל את המעות ליד אחד מת"ח מבני המערב וכתב אליו שיכתוב לו מענין הישיבה ואיך סדר החלוקה. ועתה שבאו המעות. קמו הבעלי בתים מאנשי המערב ושואלים מהת"ח בני המערב שיתנו להם חלק מהמעות הנז"ל אף שהם אינם בני תורה לעסוק בת"ת של הישיבה. באומרם שהם כבר החזיקו במעות עיר אלגזאיי"ר לקחת חילוק מהם בכל שנה. ועתה שבאו המעות רוצים ליקח כפי מנהגם ולמה רוצים לקפח פרנסתם בטענה ששלחום להספיק לת"ח של בני הישיבה מהמערב. ועוד שבכל מעות כל העיירות של אנשי המערב יש להם חלק גם לבעלי בתים מכח השטר שבידם המועתק לעיל שנתחייבו הפקידים של הת"ח של ישיבת המערב לתת חלק בראש לבעלי בתים כפי ראות עיניהם ביראת שמים. והת"ח בני המערב משיבים שכיון שמכל עיר ועיר מארצות המערב ביארו בהדיא שצדקתם ונדבותם הם להספיק לישיבת ת"ח בני המערב. אינם רוצים לתת להם מאומה. והגם שהפקידים נתנו להם כתב יד לתת לבעלי בתים חלק בראש. אותו כתב הוא בטעות. שאיך יכולים לשנות מעות ת"ת לחילוק בעלי בתים אף שיהיו עניים. ועוד שבזמן שכתבו הכתב ההוא. לא היו פקידים. ואין במעשיהם כלום כיון שלא היה להם כתב מינוי על פקידות וגבאות מכח כל הת"ח מבני המערב. ואף שאח"כ עשו אותם פקידים לא עשו אותם אלא כדי שינהיגו הישיבה ויחלקו ההספקה לתלמידי חכמים לכל אחד מנה הראויה לתת לו כפי ראות עיניהם לא שיהיה כח בידם לתת לבעלי בתים לשנות רצון הבעלים המקדישים השולחים המעות לקיום הישיבה. וגם מחלק צדקת עיר אלגזאיי"ר הגם שהחזיקו הבעלי בתים מלפנים לקחת גם הם חלק ממה שהיו שולחים לחלק. היינו בימים ההם שהיו שולחים לחלק צדקתם דרך חילוק וליסט"א לת"ח ובעלי בתים. אבל עתה שסידרו גם בני עיר אלגזאיי"ר שצדקתם תהיה לחלק לת"ח העוסקים בישיבה מבני המערב. אין להם זכות לבעלי בתים במעות אלו. כי עד עתה היה רצון הבעלים בני עיר אלגזאיי"ר לעשות צדקה כעין ליסט"א. ועכשיו שינו הדבר למעליותא להספיק לישיבה. ואין משנים ממעות ת"ת לחלק לבעלי בתים אף שיהיו עניים. תשובה תחילה אני דן על מעות עיר אלזאיי"ר שהיו רגילים לשלוח מתחילה סך מסוים לחלק לבני המערב שבירושלים הן ת"ח הן בעלי בתים. ועתה שינו צדקתם למעליותא להספיק לת"ח הלומדים בישיבה מבני המערב. אם יש להם איזה צד זכות לבעלי בתים במעות הנז"ל מצד חזקתם שהיו נוטלים בכל שנה ממעות שהיו שולחים בני עיר אלגואיי"ר. ולכאורה יראה דיש זכות לבעלי בתים דדמי נדון זה למכירי כהונה ולויה דחשוב מוחזק דתנן בפ"ג דגיטין דף ל' המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימים מתו צריך ליטול רשות מהיורשים. ואם הלוום בפני ב"ד אינו צריך ליטול רשות מהיורשים. ופרכינן עלה ואע"ג דלא אתו לידיה. ומשני אמר רב במכירי כהונה ולויה. וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעשר (ועי' ט"ז יו"ד סי' שכ"ו סק"ב) הרי דמכירי כהונה דיש להם חזקה שלוקחים תרומות מבעה"ב אחד אע"ג דלא אתו לידייהו חשוב כאילו אתו לידייהו ויצא בעה"ב ידי נתינה. וגם מוכח מהכא דזכות חזקה של אב שהוא ממכירי כהונה מורישה לבנו דהא קתני מתו צריך ליטול רשות מהיורשים ובנטילת רשות סגי אע"ג דלא אתי התרומה ביד היורש אלמא דאלימא חזקת מכירי כהונה אפילו להורישה לבניו. ועוד ראיה מהא דאמרינן בפרק יש נוחלין דף קכ"ג ת"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע ולחיים וקיבה ופריך בגמרא היכי דמי אי דאתי בידיה דאבוהון פשיטא ואי דלא אתי לידיה דאבוהון ראוי הוא ואין בכור נוטל פי שני בראוי ומשני הכא במכירי כהונה עסקינן ודאשתחיט בחיי דאבוהון וכן פסקו הפוסקים כדאיתא בחו"מ סי' רע"ח. והרי מוכח מהכא דענין זכות מכירי כהונה הוא מוחזק ואלים אפילו להורישו לבניו. ודוקא לענין בכור מטעם דאין בכור נוטל בראוי שקיל וטרי ומוקי לה בנשחטה בחיי דאבוהון. אבל לענין שאר יורשים לא בעינן שתשחט הפרה בחיי דאבוהון אלא כיון שהחזיק כהן זה ליקח המתנות מבעה"ב זה ומת הכהן בנו יורש חזקת אביו. ואסור לכהן אחר לפתות לבעה"ב שיתן לו המתנות. ואפילו מי שירצה לחלוק ולומר בדין בן הכהן שאינו יורש חזקת אביו. מ"מ בכהן עצמו שהוחזק ליקח המתנות של בעה"ב אחד אסור לכהן אחר לפתות לבעה"ב שיתן לו המתנות. וראיה לזה ממ"ש מרן הב"י בחו"מ סי' קנ"ו מחודש א' נשאל הרשב"א (ח"ב סי' פ"ג) חייט אחד רגיל אצל עירוני אחד מכמה שנים שהוא לבדו עושה מלאכתו ובא חייט אחר ורצה להכניס עצמו עם העירוני הזה לעשות מלאכתו בזול יותר. והראשון מתרעם עליו. והשיב והשיב אין ב"ד מוציאין מידו שהעירוני נתן לו מדעתו. אבל מסתברא שמוחין בידו דדמי קצת למצודת הדג כדאמרינן (בכ"ב דף כ"א ע"כ) שאני דגים דיהבו סייארא הכא נמי כיון שרגיל לעשות מלאכתו ע"י זה הוי כאילו בא לידו ועוד דכל מכיר הרי הוא כבא לידו כדאיתא בפרק יש נוחלין (דף קכ"ג פ"כ) גבי בכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה. וההולך ומפתה את הגוי לעשות מלאכתו כפוסק לחיותו של זה (דהיינו יורד לאומנות של חבירו דסנהדרין דף פ"א פ"א ומכות דף כ"ד ע"א) וגוערין בו ומוחין בידו עכ"ל. הרי דהרשב"א השוה דין החייט הרגיל אצל העירוני לדין מכירי כהונה. אלמא דבמכירי כהונה נמי אם הוחזק כהן אחד לקחת מתנות מבעל הבית. אסור לכהן אחר לפתות לבעל הבית שיתן לו המתנות. ואם עשה כן גוערין בו ומוחין בידו. ואם כן בנ"ד נמי שהוחזקו בני המערב שבירושלים שיטלו פרי צדקת עיר אלגזאיי"ר אם באו התלמידי חכמים לפתות לבני עיר אלגזאיי"ר שלא יתנו החילוק לחלק לכללות בני המערב גם לבעלי בתים. אלא שיתנו המעות להם בעד הספקת ישיבה. לא נכון לעשות כן. כך היה נראה לכאורה. אמנם אחר העיון יראה דלא דמי נ"ד לזה. דבשלמא אם היו באים התלמידי חכמים לומר לבני אלגזאיי"ר מה שאתם נותנים לבעלי בתים תנו לנו בתורת חילוק היה דומה קצת לזה. אבל בנ"ד הוא ענין אחר. שבאו הת"ח לומר אנחנו נעשה ישיבה ותנו לנו הספקה בעד קיום הישיבה. ואעפ"י שזה גרמא שלא יתנו החילוק לבעלי בתים. מה בכך. הרי הוא ענין אחר. והרי בדין החייט הרגיל אצל העירוני אם בא אחר ואמר לעירוני. אני אביא לך מלבושים תפורים קנה אותם ממני. מילתא דפשיטא היא דלא יוכל החייט לומר אתה מקפח פרנסתי שאילו לא היית מוכר לו מלבושים תפורים היה נותן לי בגד לתפור. דבודאי כל אחד מבני אדם יש לו לבקש פרנסתו ובלבד שלא ירד לאומנות חבירו. אבל לאומנות אחרת אע"ג שגורם לחתוך פרנסת חבירו אין בכך כלום. ותו דדין מכירי כהונה הוא משום טובת הכהן עשו חכמים תקנה להחשיבו מוחזק בשביל שלבעה"ב הנותן אין לו נפקותא בזה לתתה לכהן זה או לאחר כיון דכולם שוים. אבל אם בעה"ב היה רגיל לתת מתנותיו לכהן שאינו ת"ח. אם יבוא כהן אחר ת"ח. יכול לפתות לבעה"ב שיתן לו המתנות יען ששכרו יהיה גדול יותר אם יתנם לת"ח כהן העוסק בתור ה' ובכי האי גוונא דיש נפקותא לבעה"ב שיתרבה (כג) כרו. לא נתקן דין מכירי כהונה. ודוגמא לזה מ"ש הטור חו"מ סי' קנ"ו סעיף י"א וכן יכולים בני עיר אחת למנוע. בני עיר אחרת שאינם פורעים מס עמהם שלא יביאו סחורתם למכור בעירם וכתב הרב יוסף הלוי דוקא בדליכא פסידא ללוקחים כגון שמוכרים כשאר בני העיר וגם אין סחורתם טובה יותר משל בני העיר אבל אם נותנים יותר בזול או שסחורתם יותר טובה משל בני העיר לא עשו תקנה למוכרים כדי להפסיד ללוקחים עכ"ל ומכאן אני אומר דמ"ש הרשב"א בדין החייט הרגיל אצל העירוני דאם בא חייט אחר לפתות לעירוני דיעשה לו יותר בזול דגוערין ומוחין בידו. היינו משום דחזקת החייט הוא אצל עירוני דהיא גוי ולא איכפת לן בריוח הגוי אבל חייט הרגיל אצל בעה"ב יהודי ובא חייט אחר לפתות לבעה"ב לעשות לו יותר בזול יכול לעשות כן דלא עשו תקנה דמכירי כהונה במקום פסידא דבעה"ב ומ"ש התוס' בקידושין ריש פרק האומר דף נ"ט גבי עני המהפך בחררה וז"ב ומכאן נראה למהר"ר יצחק שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעה"ב שיש לו מלמד אחר בביתו כל זמן שהמלמד בביתו שמאחר שהוא שכור שם ילך המלמד למקום אחר להשתכר שם אם לא שיאמר בעה"ב דאין רצונו לעכב המלמד שלו וכן פסק מרן בחו"מ סי' רל"ז. יראה לי דהיינו דוקא שזה המלמד השני אינו מוזיל גביה בעה"ב. אבל אם מוזיל גביה בעה"ב לא עשו חכמים תקנה להחזיק לראשון במקום פסידת הבעה"ב. ואפילו מי שירצה לחלוק בדין זה ויאמר דלעולם אין חילוק דאין מלמד אחר יכול לפתות לבעה"ב ללמד בנו יותר בזול, מ"מ הרי כתבו התוס' דבעה"ב בעצמו יכול להשליך המלמד שלי וליקח אחר ובכי האי גוונא אין איסור למלמד שני כיון דמלמד השני לא פיתה לבעה"ב וכן הדין במכירי כהונה אם היה רגיל כהן אחד ליקח מתנות מבעה"ב. ואח"כ הבעה"ב בעצמו חזר בו ורוצה מהיום והלאה לתתם לכהן אחר (עי' תוס' פרק יש נוחלין דף הנז"ל ד"ה הכא וכו' ובתוס' כתובות דף ק"ב ע"א ד"ה לברור ובהגהות אשירי ובמרדכי סוף פ"ג דגיטין הובא כב"י לקמן סי' רס"ד ופר"ח יו"ד סי' ס"א סעיף י"ד ס"ק כ"ג) אותו כהן אחר לאו איסורא עביד כיון דהוא לא פיתה לבעה"ב. הכא נמי בנ"ד התלמידי חכמים לא פיתו לאנשי אלגזאי"ר שיתנו להם החילוק של הבעלי בתים. אלא שאלו לכל העיירות הספקה לישיבה ובכלל שאלו גם לעיר אלגזאיי"ר. והם בעצמם שינו צדקתם ואמרו לתתה לתלמידי חכמים אפילו שהיו נותנים להם בתורת חילוק חילוק לא היה איסור לת"ח כיון דלא פיתו אותם לזה שיתנוה להם בתורת חילוק. כ"ש דגם הנותנים אינם נותנים אותה לחילוק אלא להספקה והוי ענין אחר. והרי זה דומה לבעה"ב שהיה רגיל ליתן צדקה לעניים. ובא אחר והביא לו ספר לקנות. ופסק הבעה"ב מלתת צדקה לעניים כרי לקנות הספר. בכי האי גוונא ליכא שום איסורא. הכא נמי בני עיר אלגזאיי"ר עד עתה היו רגילים לעשות מצוה קטנה לחלק מעות לעניים. ועתה באו ת"ח ושאלו מהם שיעשו הספקה לישיבה דהיא מצוה רבה דת"ת כנגד כולם. אע"ג דהם גרמא לבטל החילוק של הצדקה שהיו לוקחים הבעלי בתים. אין בכך כלום. כיון דהם ענינים מוחלקים. וכך מנהג בני אדם פעמים נותנים צדקותיהם לעניים ופעמים להלביש ערומים ופעמים להשיא יתומות ופעמים לת"ת ויכולים לשנות צדקותיהם ממצוה למצוה לפי דעתם דאדם רשאי בשלו. וגדולה מזו אמרו בב"ב דף ח' רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו מצורכי ציבור ואעפ"י שלא התנו כן בשעה שגבו כמ"ש מרן ביו"ד סי' רנ"ו סעיף ד' ע"ש. כ"ש בנ"ד דבני עיר אלגזאיי"ר לא שינו מה שכבר גבו לצורך חילוק עניים הבעלי בתים אלא מתחילת הגביה נועצו לשנות גביית צדקתם שיעשו מהיום והלאה שלא תהיה לחילוק עניים אלא להספיק ללומדי תורה העוסקים בישיבה בארבע אמות של הלכה. דמילתא דפשיטא היא דרשאים לעשות כן וזה ברור. ועתה ארדה נא ואראה אם יש זכות לבעלי בתים ליקח חלק ממעות הללו ששלחו בני עיירות המערב להספיק לישיבה ללומדי תורה מכח הכתב יד שיש בידם שנתחייבו פקידי הבעלי תורה של ישיבת המערב לתת לבעלי בתים הנקובים בשמות חלק בראש וכו' ולכאורה היה נראה לדמות נדון זה למ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות שותפין האומנים שנשתתפו באומנות אעפ"י שקנו מידם אינם שותפין כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהם בשוה אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם עכ"ל ולפי טעם זה משמע דאפילו במה שהרויחו כבר. יכולין לחזור כמו גבי דבר שלא בא לעולם דקי"ל כרב נחמן דאמר בב"מ פרק איזהו נשך דף ס"ו גבי מוכר פירות דקל לחבירו דאף משבאו לעולם יכול לחזור בו וכן פסק הש"ך חו"מ סי' קע"ו סק"ה ע"ש. וא"כ פקידי הת"ח שנשתתפו עם הבעלי בתים לחלוק עמהם מה שישלחו להם מארצות המערב יכולים לחזור בהם אף אחר שבאו המעות דומיא דשני חייטים ושני אורגים שנשתתפו לחלוק אומנותם. ואף לדעת הראב"ד בהשגות דחילק על הרמב"ם וס"ל שאדם יכול להקנות לחבירו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו בכתובות דף נ"ט באומרת יקדשו ידי לעושיהן ע"ש. אפשר לומר דהיינו היכא דהשותפות הוא במידי דיוצא מיגיע כפם כגון חייטים ואורגים דידים איתנהו בעולם. אבל בנדון כזה דהשיתוף הוא במידי דאתי להו מעלמא בתורת צדקה יודה הראב"ד דלית כאן שיתוף. ואפילו תימא דהכא נמי חשיב כמו חייטים דהרי השיתוף הוא במה שישלחו להם להספקת הישיבה. וא"כ מה לי מלאכת האריגה מה לי בהלוך לישיבה הרי גופו שהולך לישיבה איתיה בעולם. יש לומר דאפשר דיש לחלק באופן אחר דעד כאן לא אמרה הראב"ד אלא בשנים שנשתתפו דנשתעבדו שני החייטים לחלוק מה שירויחו וזה יתן לזה וזה יתן לזה. אבל חייט אחד שאמר ליהודי אחד ממה שארויח במלאכתי אתן לך הוי דבר שלא בא לעולם. וגם זה איננו שוה דהרי הראב"ד מדמה ליה לעבד והעבד הוא לבדו משתעבד לאדונו. והוא הדין חייט אחד ליהודי אחד. אמנם מ"מ אפי' תימא דהראב"ד ס"ל הכי. הרי הרמב"ם חלוק עליו. וכסברת הרמב"ם פסק מרן ז"ל בחו"מ סי' קע"ו סעיף ג' וא"כ לפי דברי הרמב"ם אין זכות לבעלי בתים מכח הכתב יד כנז"ל. ואין לומר דלא אתמר הא דהרמב"ם אלא בשותפין שנשתתפי בלי שטר. אבל אם עשו שטר. השטר מחזיק המקח אפילו בדבר שלא בא לעולם כמ"ש מור"ם בהג"ה חו"מ סי' ר"ט סעיף ד' דאם כתב לו שטר ומסר לו השטר כמאן דתפס הפירות דמיא והוא מתה"ד סי' ש"ך בשם הגה"מ. דכבר תרגמה הסמ"ע דמיירי דאחר שבא לעולם מסר השטר אז מהני השטר דמסר לו כאילו בא לידו ע"ש. ומיהו לענ"ד דין זה חמוה דשטרא מאי מהני אף שמסרו אחר שבא לעולם הלא קי"ל דאין מטבע ומטלטלין נקנין בשטר כמו שהוא פשוט בתלמוד ובפוסקים וכ"כ הסמ"ע סי' ר"ן סעיף ג' ע"ש. ומ"מ הנה נתבאר דהך שטרא דעשו הפקידים לתת חלק לבעלי בתים לא מהני מידי מטעם דהוי דבר שלא בא לעולם כמו שהוכחנו מדברי הרמב"ם בההיא דחייטין. אך אכתי יש צד לזכות לבעלי בתים משום דבכתב שנתנו להם הפקידים כתוב חייבנו עצמינו בחיוב גמור שכל מה שיבוא לישיבה בראש הכל לתת חלק אחד כפי ראות עינינו לבעלי בתים פלוני פלוני ופלוני. נמצא דכתב זה בא בלשון חיוב ואשכחן להטור בחו"מ סי' ס' שכתב וז"ל והמחייב אח עצמו בדבר שלא בא לעולם או אינו מצוי אצלו חייב וכו' וכן פסק מרן ז"ל בש"ע שם סעיף וא"ו וכבר הכריעו האחרונים דדין זה כשכתוב בו לשון חיוב מודה בו הרמב"ם ז"ל כמ"ש מהריב"ל ח"ב סי' כ"ג וסי' ל"ז וסי' ל"ח ומהרש"ך ח"א סי' קצ"ז דף ר"ז ומהר"ש הלוי חו"מ סי' ח' והגידולי תרומה דף שמ"ח. ורמז דבריהם הכנה"ג שם בהגה"ט אות כ"ט ע"ש באריכות. אמנם אכתי יש לדחות חיוב זה משום דמרן ז"ל בש"ע כתב דהא דבלשון חיוב מהני הוא דוקא כשקנו מידו. ובנ"ד לפי הנראה בשטר חיוב זה שנתנו הפקידים לא נתחייבו בקנין אלא בדיבורא בעלמא. וא"כ הך כתב חיוב לא מהני. איברא דיש חולקים ואומרים דאפילו בלא קנין מהני שטר חיוב. וגם יש לצרף לסניף מה שכתב מהרימ"ט ח"ב חו"מ סוף סי' ס"ט דאם המתחייב הוא ת"ח דיודע דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפילו שלא בלשון חיוב מהני. וא"כ יש צידי צדדים לומר דמכח הך שטרא זכו הבעלי בתים. אך אחר העיון יראה דאין זכות לבעלי בתים מכח השטר חיוב שנתנו להם. דהרי המקדישים השולחים הנדבות. שלחום להספקת ת"ח שילמדו בישיבה ואין יכולים לשנות דעת הבעלים. ואפילו המקדישים עצמם שהקדישו המעות האלה לת"ח אין יכולים לשנות למצוה אחרת וכמ"ש הרא"ש בתשו' והטור ביו"ד סי' רנ"ט דאין משנין מעות ת"ת לצורך ביהכ"נ וכן פסק מרן ז"ל בש"ע שם סעיף ב' וידוע דחילוק עניים בריאים הוא גרוע מצורך ביהכ"נ וכמ"ש בירושלמי סוף פ"ה דשקלים וסוף פאה על ההוא דבנה בי כנישתא ואמר בנו כמה ממון שקעו אבותי כאן וא"ל אדרבה כמה נפשות שקעו אבותיך כאן. וכי לית תמן חולים המוטלים באשפה. וקרא עליו מקרא זה דהושע סי' ח' וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות. ומכאן יליף מהרי"ק סי' קכ"ח דדוקא חולים המוטלים באשפה עדיפי מביהכ"נ. אבל סתם עניים מצות ביהכ"נ עדיפא מחצות צדקה לעניים ע"ש והובא בב"י ובש"ע יו"ד סוף סי' רמ"ט. וא"כ כיון דכתבו רבוואתא דאין משנים מעות ת"ת לצורך ביהכ"נ. כ"ש דאין משנין מעות ת"ת לצורך חילוק עניים. וכל זה הוא אפילו להמקדישים עצמם. כ"ש להפקידים הבאים מכחם דנוסף עליהם דאין יכולים לשנות דעת הבעלים המקדישים. וא"כ אותו כתב שנתנו הפקידים להבעלי בתים אפילו דהוא בלשון חיוב ואפילו היה בו קנין כיון דהקנין הוא בטעות. אין בו ממש דכל קנין בטעות חוזר כדאיתא בגיטין דף י"ד ובחו"מ סוף סי' כ"ה וריש סי' רל"ב ובשאר דוכתי. ותו דבזמן שכתבו הכתב ההוא. לא היו עדין פקידים. וכל מה שעשו באותו זמן אפילו שלא היה באיסור מכח שינוי הקדש ת"ת לחילוק עניים. אין במעשיהם ממש. כיון שלא היה אז בידם מינוי פקידות וגבאות. ואין אדם מוכר או נותן דבר שאינו שלו או תחת רשותו וזה ברור אין צורך לראיות. ותו דאפילו כבר היו אז פקידים וגבאים. עיקר הכתב שנתנו להם הוא משום דערערו הבעלי בתים עליהם באומרם דישיבה זו תהיה גרמא בנזקין שיפסקו לנו החילוק של עיר אלגזאיי"ר דכשישמעו ענין הישיבה יהפכו צינור השפע לישיבה. ובחושבם דדינא קא משתעו. נאותו אליהם לעשות להם שטר חיוב זה. אבל השתא דנתברר לעיל דאין באותו ערעור ממש ויכולים היו לשאול הספקה מעיר אלגזאיי"ר אף שיהיה גרמא לבטל החילוק א"כ הוי ליה קנין בטעות וכל קנין בטעות חוזר כנז"ל. עוד שמעתי טוענים הבעלי בתים דהם כתבו על זה לארצות המערב שיעשו שליחות להשליח הנ"ל ולולא אגרותיהם לא היו נותנים מאומה וא"כ יאכלו הת"ח טורחם ועמלם והם ירעבו ולזה יראה לי דממה נפשך אין זכות לבעלי בתים. דאם סגנון מה שכתבו לארצות המערב הוא דישלחו לצורך חילוק בני מערב הן ת"ח הן בעלי בתים בדרך ליסט"א. הרי לא שלחו לענין זה וא"כ דבריהם לא עשו פירות. ואם סגנון כתבם היה דישלחו לצורך ישיבה של ת"ח ונשמעו דבריהם ולפיכך שלחו. מ"מ איך ישנו מעות ת"ת לחילוק עניים וכי דעתם היה לגזול ולגנוב דעת הבעלים ולשנות צדקתם. דשאלו מהם לישיבה של ת"ח ורוצים לעשותו חילוק לעניים. זה אסור לאומרו ולשומעו וכ"ש לעשותו. ואפשר דכוונת הבעלי בתים היה דלעולם שיתחלק לכולם הן ת"ח הן בעלי בתים ובלבד שיבואו הבעלי בתים לקרות בביהמ"ד ובהישיבה מקרא ומשנה מה שיודעים לקרות והת"ח ילמדו תלמוד וכל כת מהם מהבאים לקרות יטלו הספקה ועל זה אומרים שכתבו לארצות המערב ודבריהם עשו פירות ורוצים הם לבוא לקרות מקרא ומשנה וליטול חלק כמו הת"ח. לזה אני אומר דבלשון הכתוב בפנקס השלוח בכל העיירות כתוב שהתנדבו לישיבת בני המערב החדשה ובכמה עיירות כתוב העוסקים בתלמוד ארבע אמות של הלכה וילמד סתום מן המפורש דישיבה אינה אלא ישיבה של תלמוד כמו דאיתא במסכת במסכת אבות פ"ב מרבה ישיבה מרבה חכמה ובנדרים הולכים אחר לשון בני אדם כדאיתא בנדרים דף מ"ט ושאר דוכתי וכן הדין בשטרות וכמ"ש הרא"ש ריש פ"ח דנדרים והריב"ש סי' ר"ז ועי' ש"ך חו"מ סי' מ"ג סעיף כ"ז ס"ק מ"ה. וא"כ רצון הבעלים הוא שמעות הללו יחלקום להספקת ת"ח שיעסקו בארבע אמות של הלכה ואין זכות לבעלי בתים כלום. ומיהו יראה דמשום ועשית הטוב והישר שהת"ח בני הישיבה הם בעצמם יוותרו חלק קטן משלהם לבעלי בתים דאית להו תרתי לטיבותא שהיו מוחזקים לקחת מנכסי אלגזאי"ר בתורת חילוק וגם שיש להם כתב יד הפקידים לתת להם. ואעפ"י שמצד הדין הגמור אין להם זכות וכדכתיבנא. מ"מ משום ועשית הישר והטוב יש להם קצת זכות. ובלבד שיקראו מקרא ומשנה לשם הבעלים. אבל לבעלי בתים אחרים שלא הוחזקו לקחת חילוק. אע"ג שיש להם כתב חיוב הפקידים לתת להם. או שאין להם כתב חיוב הפקידים אע"ג דהוחזקו ליקח חילוק. לא יתנו להם אפילו משום ועשית הישר והטוב ודוקא להנך בעלי בתים דאית בהו תרתי לטיבותא דהוחזקו ליקח ממעות אלגזאי"ר בתורת חילוק וגם יש להם כתב יד חיוב הפקידים ראוי והגון שיוותרו התלמידי חכמים לתת להם איזה חלק. ובלבד שיקראו מקרא ומשנה לשם הבעלים. זה הוא הנראה לענ"ד אם יראה וירצה לפני מרן הרב המובהק כמהר"ר משה גלאנטי נר"ו אחליט הדבר לענין מעשה. הצעיר משה בן חביב עכ"ל. ועי' בתשו' קרבן אשה חו"מ סי' ל"ו הובא תשובה מהגאון מהר"מ בן חביב הנז"ל לענין חזקת גביית מכס המלך. שיש בו דין השגת גבול ודין ירושה. וכתב שם כמה דברים מעין מה שכתב בתשובה זאת דהספקת הישיבה הנז"ל. ועי' תשו' שעות דרבנן סי' א' ומה שאכתוב בעזה"י בחלק חו"מ סי' קמ"ט סעיף ל"א וסי' קנ"ו סעיף ה'. וכתב הרב דבר משה ח"א יו"ד סי' מ"ד לענין עיר אחת שקם ביניהם איש אחד והלך פעם אחת בשבוע בתוך ביהכ"נ לגבות פרוטה אחת מכל יחיד ויחיד לעניי עיר אחת מעיירות הקודש ת"ו ונהג כן זמן רב. ועתה נמצא מערער מאחת מערי הקודש ת"ו באומרו דגם לעניי עירו יהיו ממנים ג"כ פרנס אחד לגבות ביום אחד מימי השבוע. והשיבו בני העיר דאינם יכולים לסבול זה לתת לשני המקומות אלא זאת עשו כי יש בעיר שתי קהלות ויגבו בקהל אחד לעניי עיר אחת מערי הקודש ת"ו ובקהל השני יגבו לעניי עיר האחרת מערי הקודש ת"ו. ויש מערערים בדבר באומרם שכבר זכו עניי עיה"ק הראשונה ולא יוכלו לשנות. אין בערעורם ממש ויכולים מן הדין לשנות כנז"ל. וכן הסכים הרה"ג מהר"ר יוסף דוד הי"ו (בעל תשו' בית דוד) ע"ש הטעם (ועי' כמ"ע המאסף שנה חמישית חוברת עשירית סי' צ' ושנה ששית חוברת תשיעית סי' פ"ו) וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' מ"ח כי פה עיה"ק צפת ת"ו נבנו בתי כנסיות הרבה להקהלות אשר נפרדו כל איש ואיש ללשונותם ועשו תקנה בכל הקהלות על כל הבאים מחוצה לארץ כי כל אחד ילך לביהכ"נ של בני לשונו כדי שמתוכם יתפרנסו עניי עם בני הלשון ההוא (ואיתא בתשו' מורינו הרב מהר"מ גלאנטי סי' ס' כי היה מעשה בזמן מרן מהר"י קארו ז"ל שאחד יצא מביהכ"נ של קהלתו והלך וקבע תפלתו בביהכ"נ של קהלה אחרת. וחיינו אותו הרבנים הזקנים ז"ל אפילו מגבת פורים של ביהכ"נ קהלתו שיצא משם ועי' תשו' מורינו הרב מהריט"ץ סי' קצ"ה ותשו' הרדב"ז ח"ג דפוס פיורדא סי' תע"ב) ומפני כי הספרדים מגירוש ספרד הם רבים משאר כל לשון ולשון. הוצרכו להם שתי בתי כנסיות אשר כינו שמם. קהל גדול. וקהל בית יעקב. ובתחילה היה כיס אחד לכולם לצדקות ולמסים וארנוניות בהיותם כולם בני לשון אחד. ואח"כ מצד מריבות נפרדו להיות לכל קהל כים אחד לבדו לעניי קהלם לכל הדברים. ועל אותם הבאים מחוצה לארץ היו עושים תקנות והסכמות שכל אחד על מקום רצונו וחפצו יבוא בשלום. ולא ישיג שום אחד מקהל אחד את גבול הקהל האחר. והנה אח"כ נתעוררו כמה אנשים מבני הקהל גדול. שהולכים להקביל פני האנשים העשירים הבאים מחוצה לארץ מיד שהם נכנסים בשערי העיר מפתים אותם שילכו לביהכ"נ הגדולה. וכוונת המפתים ההם הוא כדי להרבות כי נדבותיהם וצדקותיהם. ולהמעיט כיס צדקת קהל בית יעקב. ואינם עושים כדין. כי הם חוטאים וגוזלים מעניי בית יעקב לעניי קהלם וכו' ונקראים יורדים לחיי עניי ק"ק בית יעקב. כי אם לא היו הולכים לפתותם. אפשר שקצתם היו באים מעצמם לק"ק בית יעקב והיה איזה ריוח לענייהם. ומצד הדין הוא לפחות גזל מדבריהם. ודומים למפריחי יונים שכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות גזילה (ומרן ז"ל בחו"מ סי' ש"ע סעיף א') וז"ל דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל וכו' כמו מפריחי יונים וכו' וכן אסרו חכמים לצוד יונים בתוך הישוב וכו' ואין פורשין נישובים ליונים וכו' ואם היה ישוב כרמים אפילו מאה מיל לא יפרוש. היונים הם של בעלי כרמים. וכן לא יפרוש בתוך השובכים אעפ"י שהם שלו או של נכרי או של הפקר. ואעפ"י שהרחיק מן מן הישוב מאה מיל. מפני שהיונים באים לישוב השובכים עכ"ל הרמב"ם. הרי שאפילו שיש יונים של נכרים שהוא מותר או של הפקר שהוא הפקר לכל אין פורשין אעפ"י שאפשר שלא יצוד אלא מן ההפקר או משל נכרי שהוא מותר. שמא של שובכים אחרים שיש להם בעלים הוא צד שהיונים של אחרים באים לשובכי אלו ואפשר שצד מאותם שיש להם בעלים ובנ"ד נמי אלו המפחים וצדים בפיהם את העשירים שילכו לביהכ"נ שלהם אינם כהפקר גמור שהזוכה בהם זכה. שהוא ידוע שאם לא היו מדברים עמהם ומפתים אותם. היו קצתם באים לק"ק בית יעקב מעצמם. נמצא דהם כיונים שיש להם בעלים. כי אעפ"י שיש שם יונים אחרים שאין להם בעלים אינם יכולים לצוד. וכן אעפ"י שיש מאלו הבאים שהיו הולכים לקהלם. יש מהם ג"כ שילכו לקהל בית יעקב שהוא כגזל ביד המפתים את כולם שילכו לקהלם. כי קצתם מעצמם היו הולכים לקהל בית יעקב. וגם אלו אינם כהפקר. כי ההפקר שכל אדם זוכה בו הוא הפקר שאין לו דעת וכוונה להמלט ממי שרוצה לזכות בו. וכשזוכה בו זה. הוא על כרחו. כמו הצדים דגים וחיות ועופות (עי' חו"מ סי' רע"ג) אבל האנשים שהם בני דעת אינם ניצודים ונלכדים בפיתויים על כרחם שאם אינם רוצים לא יועיל פיתויים. וא"כ אם כוונת קצתם היה לילך לקהל בית יעקב אין הפיתוי של המפתים כזוכים מן ההפקר אלא כזוכים בשל אחרים כיון שאפשר שכוונת קצתם היתה ללכת אל הקהל האחר שהוא מפורסם לכל שכשאין מי שיפתה. אז היו קצתם באים לקהל אחד וקצתם באים לקהל אחר. ועוד היום אחר פיתוייהם. ברשותם ללכת לאיזה קהל שירצו. א"כ אין בהם דין זכייה מן ההפקר. עוד יש ראיה לענין זה מדין עני המנקף בראש הזית של שכחה ובא עני אחר ונטלן מעל הארץ הרי זה גזל מדבריהם (וכדאיתא בחו"מ סי' רע"ג וסי' ש"ע ויש מי שפוסק שהוא גזל גמור. ואם שני עניים מנקפים או שני בעלי בתים מנקפים בשביל שני עניים. ואחד מהם נטל הכל מעל הארץ. הוא גזל בידו מדבריהם או גזל גמור. ובנ"ד הוא כן שאנחנו ביחד כותבים בכל שנה לכל קהלות הקודש שישלחו לסיוע פרנסת העניים שבקהלותינו. ומתוך כך באים בכל שנה מעות לכלל העניים. ומתוך מה שאנחנו כותבים באים ג"כ עשירים ונדבתם בידם לזכר עולי רגלים וגם לדור כאן להיותם סניפים ומסייעים לפרנסת עניי כלל קהלותינו. והרי אנחנו חכמי העיר הכותבים על צורך העניים ובעלי תורה. אנחנו במקום העניים המנקפים בראש הזית לזכות לכולם. וא"כ כשבאים עשירים. ואחר ממנו כמו קהל אחד לוקחים הכל. הוא גזל מן הקהל האחר עכ"ל וכתב בתשו' שמו משה חו"מ סי' כ"א דף קנ"ט פ"ב על דברי מורינו הרב המבי"ט הנז"ל כי קוטב הדברים סובב על התקנות והסכמות שעשו על השגת גבול זה לוה הנזכר בריש דבריו)

רנ"ז ס"ו הגבאי שאומר וכו'. עי' תשו' גינת ורדים חו"מ כלל ג' סי' ב' וסי' ג' ותשו' מים שאל חו"מ סי' א' בנדונות שעברו פה עיה"ק צפת ת"ו בזה וכתב הרב מהר"מ סוזין הובא בתשו' חוקי חיים גאגין סי' כ"ז דף נ"א סוף ע"ב שנעשה מעשה פה צפת כמו שפסק במים שאל שם בזמן הגאון מהרי"ט אלגאזי ז"ל, ומזה נסתייע לנדון שעבר פה צפת ת"ו בזמנו ז"ל ע"ש. ועי' פתחי תשו' חו"מ סי' צ"א סק"ד. ועי' בספר נודע בשערים להרב ברוך מאנדיל בוים שער גבאי צדקה לענין גבאים של הכוללים בעיה"ק ירושלים ת"ו באורך:

תוכן העניינים

ארץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה