שער ההלכה · תלמוד תורה
מצות תלמוד תורה
מצות תלמוד תורה שישנה בכל השנה, ישנה גם בתשעה באב, [כן פסקו החכם צבי, מנוחה וקדושה, רבי חיים פלאג'י, ערוך לנר, השדי חמד, דברי יציב ועוד.] אלא שהלומד תורה כהוגן, התורה משמחת את לבו, שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב", וכמו שכותב האור החיים הקדוש (דברים כו יא) וזו לשונו: "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוּב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם". והלא תשעה באב הוא זמן מיוחד להתאבל על חורבן בית המקדש ולא זמן של שמחה, לכן לא התירו חכמים ללמוד תורה אלא בדברים שאינם משמחים, כדלהלן. (שיג)
דברים שאינם משמחים
מותר ללמוד במסכת מועד קטן מדף י"ט עמוד א' עד סוף המסכת, ששם מדובר על ענייני אבלות. וכן מותר ללמוד במסכת גיטין מדף נ"ה סוף עמוד ב' עד דף נ"ח סוף עמוד א', ששם מדובר בענייני החורבן. וכן מותר ללמוד בספרים העוסקים בהלכות אבלות, או בספרי איכה, איוב ונבואות החורבן שבספר ירמיה עם מדרשי חז"ל, ורק ידלג את פסוקי הנחמה ואת המדרשים שאינם שייכים לחורבן.
פשוט שמותר ללמוד בתשעה באב ב"שער האגדה" המובא לעיל, ורק ידלג על פרק חמישי "נחמו נחמו עמי", העוסק בענייני נחמה, ביאת המשיח ותחיית המתים, שנזכה להם במהרה בימינו, אמן.
לימוד מוסר
מותר ללמוד בספרי מוסר המעוררים את האדם לשוב בתשובה ולהטיב אורחותיו, שלימוד זה אינו משמח. אבל לא ילמד בספרי מוסר המסתעפים מענין לענין, ומבארים את הפסוקים בדברים המביאים לידי שמחה. כן כתב המאירי: ויראה לי שלא נאסרו דברי תורה לאבל אלא דרך לימוד וגרסה, אבל לעיין בספרים המעוררים לבו של אדם לתשובה, לא נאסר, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן. וכן כתבו עוד רבים מהפוסקים. (שטז)
חק לישראל
דבר גדול הוא ללמוד בכל יום בספר "חק לישראל" שתקנו רבנו האר"י והחיד"א ז"ל, כדי שילמד בכל יום מכל מקצועות התורה [תורה, נביאים, כתובים, משנה, גמרא, זוהר, הלכה ומוסר], אבל בתשעה באב לא ילמדהו ככל לימוד תורה שאסור ביום זה, וישלים את הלימוד ביום שלפניו או במוצאי תשעה באב. והוא הדין לרגילים לקרוא מעמדות או י"ח פרקי משנה וכיוצא, שישלימו קביעותם בזמן אחר. (שט)
תהילים
לכתחילה לא יקרא תהילים בתשעה באב, ומכל מקום אם קורא בדרך תפילה ותחנונים לרפואת חולה, מותר. וכמו כן, אם אינו בקי ללמוד בדברים המותרים בתשעה באב, רשאי לקרוא תהילים, כדי שלא יתבטל לגמרי מלימוד תורה. (שיא)
כתיבת חידושי תורה
הלומד בדברים המותרים בתשעה באב והתחדשו לו חידושי תורה, או ששמע חידוש תורה בדברים המותרים, מותר לכותבם, שמא ישכחם עד מוצאי תשעה באב, שאין לך דבר האבד גדול מזה, ואין להחמיר בזה כלל ועיקר.
כתב הגר"ח פלאג'י: אחר שהתירו מלאכת דבר האבד בתשעה באב, בודאי שמותר לכתוב כתבים בלי שינוי, ופסקים וחידושים מדברים המותרים בתשעה באב, שאין לך דבר האבד גדול מזה. וכן פסקו: מאורי אור, שלחן גבוה, קמח סולת, יפה ללב, מהרש"ם ועוד. ומה שכתב השערי תשובה, שכיון שתשעה באב הוא רק יום אחד, אין חשש שישכח את חידושו. אין זה מוכרח כלל, שפעמים יש חידוש שכולל כמה פרטים ואפשר שאם לא יכתבנו מיד, ישכח פרט אחד או יותר. ובפרט לפי מה שכתב הטורי זהב: "ונראה להוסיף טעם להתיר כתיבת חידושי תורה בחול המועד אף בלי טעם שכחה, כיון שכל עת ורגע מוטל על האדם לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולתו, אם כן אין שייך לומר בזה שימתין עד לאחר המועד ואז יכתוב החידוש, שאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר שיחדש עוד חידושים אחרים. ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד תוך המועד, יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולזכור מה שחידש אז, ויתבטל מלימוד חידושים אחרים באותה שעה, ואין לך דבר האבד גדול מזה שמאבד הזמן". וכל זה שייך גם בתשעה באב ובאבל, כשמחדש חידושים בענייני אבלות. והמחמיר בזה, הרי זו חומרה שמביאה לידי קולא, שמפסיד חידושיו בידים והרי זה הפסד שלא חוזר, ואפשר שתחלוף השעה שזכה בה להוציא יקר מזולל. וכבר האריכו חז"ל בערך הכותב חידושי תורה, וכמבואר בשו"ת מן השמים: "אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, כשמחדשים חידוש בהלכה ומעמידים אותה על בירור, אותם שערים נאהבים לפני המלך הגדול, יותר מכל משכנות יעקב המקיימים בהם שאר המצוות. וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות, בהלכות החמורות ובפסקים החמורים, נאהב ונחמד לפני המלך העליון, והדברים והמחשבות ההם, הם כמרגליות היקרות בעיניו. ואם על אבידת ממונו, הותר לעשות מלאכה במועד, כל שכן שיש לחוס על אבידת המרגליות היקרות האלו, לכתבם ולחתמם למען לא יאבדו, והכותב והחותם יקבל שכר עליהם". (שו"ת יביע אומר חלק ב חלק יורה דעה סימן כו אות ט. שכח, ת"ה רסח)
מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א התחיל לחבר את ספרו "חזון עובדיה" על הלכות אבלות [ג' חלקים] בעת שישב שבעת ימי אבלות על אחיו רבי אברהם ז"ל, כפי שסיפר בהספד שבליל השבעה שהתקיים במוצאי שבת בשיעורו הקבוע בלווין. ועיין בהקדמה לספרו "חזון עובדיה" על הלכות אבלות חלק א' שכתב: והנה בכ"ח לחודש תשרי תשס"ט נפטר לבית עולמו אחי היקר אוהב התורה ולומדיה רבי אברהם נוחו עדן, ובשבעת ימי האבלות למדתי במסכת מועד קטן פרק שלישי ובטור ושלחן ערוך יורה דעה הלכות אבלות, ואז עלה בדעתי לחבר את הספר הנוכחי בהלכות אבלות לזכות את הרבים. עיין שם.
ובעוונות הרבים, כשנפטר הרב הגדול מזכה הרבים רבי יעקב יוסף זצ"ל בנו של מרן שיבדל לחיים טובים וארוכים אמן, זכינו בימי השבעה להיכנס אצל הקודש פנימה, לנחם את מרן, ומה מרגש היה המחזה, בראות את אהבת התורה היוקדת בקרבו, שעל אף צערו הגדול שנפטר בנו שהיה מזכה הרבים גדול מאוד, זכינו לראותו היאך כל כולו שקוע בעסק התורה ויושב וכותב את חידושיו אשר עלו לו תוך כדי לימודו בהלכות אבלות, וכמו שפסק בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ב חלק יורה דעה סימן כו) להתיר לכתוב חידושים, וזו לשונו: מותר לאבל לעיין היטב בהבנת הענין בדברים המותרים לו, כגון פרק שלישי במסכת מועד קטן והראשונים שעליו, והלכות אבלות בטור ובית יוסף ושאר פוסקים. ואם בדרך לימודו השיגה ידו כמה חידושים, מותר לו לכתבם. עיין שם.
החברותא
בספר "רבנו האור לציון" על הגאון האדיר רבנו בן ציון אבא שאול זצ"ל (עמוד 90) מספר: ההערכה ההדדית בין השניים, [הבחורים הנפלאים הגאון רבי עובדיה יוסף והגאון רבי בן ציון אבא שאול,] הביאה עד מהרה לקביעת חברותא ללימודים. חברותא בהתמדה עצומה, בשקידה נלהבת, בניצול הזמן באיכות כבכמות. כל שעה היתה בת שישים דקות לימוד, וכל דקה בת שישים שניות גדושות. "כשהיינו לומדים יחד", שח רבנו בן ציון לימים, "היינו לומדים עשרה דפים בעיון וארבעים דפים בבקיאות, בעל פה".
כך שקדו השניים על תלמודם בין הסדרים. וסיפר רבנו: היינו מתפללים בבית הכנסת "אוהל רחל" עם הנץ החמה, ונשארים ללמוד דף גמרא בחורף, ושניים ושלוש דפים בקיץ. רצים הביתה לארוחת בוקר חפוזה, "פת שחרית" בשבע דקות - מנטילת ידיים ועד לאחר ברכת המזון, וממהרים להיוועד וללכת יחדיו. בדרך היו חוזרים בעל פה על הדפים שלמדו בבוקר, וציין בהתפעלות: "פלא! דף גמרא שלמדנו זה עתה לראשונה, היה אצל חכם עובדיה כמונח בכיסו!"
והפטיר: "הרבה מסכתות שנינו כך!"
כך למדו בימים ולמדו בלילות. ולמדו בימי שישי עד לצפירה, ולקראת צום תשעה באב - היום בו נאסר לימוד התורה משמחת הלב מחמת אבל החורבן, רק דיני אבלות מותרים בו בלימוד - היו השניים מתחילים ביום ז' לחודש אב בלימוד מסכת מועד קטן, בדיני חול המועד, וליום תשעה באב מגיעים לפרק השלישי העוסק בדיני אבלות, רחמנא לצלן. כך, שגם יום זה יהיה קודש לתלמוד תורה, בדברים המותרים בו. ואירע ששנה אחת התעמקו בסוגיות עד להלכה הפסוקה, ולא הספיקו לסיים את המסכת ביום הצום - ובצאתו לא הלכו לאכול עד שסיימו את המסכת, והיתה אכילתם סעודת מצוה!
כעבור שנים רבות, השתתף רבנו בסעודת סיום מסכת מועד קטן שערך מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א. כשנתבקש לשאת דברים, אמר: "מסכתות רבות למדנו בצעירותינו בצוותא, וחזרנו עליהם כמה פעמים. אין פלא שהיו שגורות בפינו. אבל למסכת מועד קטן הקדשנו רק את שלושת הימים, ז' אב עד תשעה באב, פרק ליום ולמחרת שבנו לסדרי לימודינו הרגילים. וידועים דברי רבותינו, שהלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר. ומפעם לפעם, בעת לימודינו, עלו סוגיות במסכת זו. ויכולני להעיד שהיתה שגורה על לשונו של חכם עובדיה שליט"א מילה במילה, לא נשתכח ממנו דבר!"
עוד סיפר רבנו על ידידו שאף בשעה שהיה מתגלח בבחרותו, היה אוחז ספר בידו... "תלמדו מחכם עובדיה" היה אומר לתלמידיו, לזרזם בשקידה וניצול הזמן.
הכנת הקריאה בתורה
מותר לחזן הקורא בתורה להכין את הקריאה של שחרית ומנחה בתשעה באב (הרמ"א סימן תקנד ס"ד). כיון שהוא צורך הרבים לאותו יום. אבל אין הטעם בגלל שקריאה זו נחשבת מהדברים הרעים שמותר ללמוד בהם בתשעה באב, שהרי רק כמה פסוקים ראשונים בפרשת "כי תוליד בנים" אפשר להחשיבם מהדברים הרעים, אבל שאר הקריאה, והקריאה של מנחה ["ויחל משה"] אינם נחשבים דברים רעים כלל, ואסור ללמוד בהם בתשעה באב. (יהודה יעלה אסאד. שפז)