אור ברסלב

ארבע התעניות ובין המצרים

שער ההלכה

שער האגדה

הלכות ארבע התעניות

שאלת הנביא זכריה להקב"ה

בתחילת תקופת בנין בית המקדש השני, היה זכריה הנביא בבבל [מקום גלות ישראל לאחר חורבן בית המקדש הראשון], ושלח שליחים אל הכהנים והנביאים שבירושלים שישאלו מפי הקב"ה, האם עם ישראל ימשיך לבכות ולהתענות בתשעה באב, כפי שהתענו כן במשך עשרות שנים מאז חורבן בית המקדש, או שיפסיק כיון שעתה נבנה בית המקדש השני ותוקן ענין החורבן?

כמסופר בנביא (זכריה ז א): "וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ... וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל, שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו, לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר, הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי? הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" כלומר, זכריה שלח את אנשיו 'שר אצר' ו'רגם מלך' מבבל אל בית המקדש, שיתפללו אל ה' ויבקשו להשפיע נבואה על הכהנים והנביאים, כדי להשיב להם על שאלתם, האם להמשיך לבכות ולפרוש מאכילה ושתיה ושאר תענוגים כאשר עשיתי זה כמה שנים מזמן החורבן בתשעה לחודש החמישי הוא חודש אב. (אלשיך, מצודת דוד)

לא שאל זכריה את הקב"ה על שאר הצומות [י"ז בתמוז, צום גדליה ועשרה בטבת], כי עליהם ברור היה לו שיש לבטלם ולא לצום כי בית המקדש נבנה מחדש. אך תשעה באב שהוא חמור מכולם, שבו נחרב ונשרף בית המקדש עצמו, והוכפלו בו הצרות, ובו קבע ה' יתברך בכיה לדורות על עוון המרגלים שהוציאו דיבה על ארץ ישראל, עליו הסתפק הנביא ושאל, אולי ימשיכו לצום מפני חומרת היום?

תשובת הקב"ה לנביא זכריה

"כֹּה אָמַר ה', שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם... עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם, גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא... הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ, וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה... וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל תִּירָאוּ, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם... אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'. וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי [י"ז בתמוז], וְצוֹם הַחֲמִישִׁי [תשעה באב], וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי [צום גדליה], וְצוֹם הָעֲשִׂירִי [עשרה בטבת], יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמוֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. (זכריה ח ג)

כידוע, כי סדרת חודשי השנה על פי התורה מתחילה מחודש ניסן [ניסן, אייר, סיון, תמוז, אב, אלול, תשרי, חשוון, כסלו, טבת, שבט, אדר], שכן אמרה התורה (שמות יב ב) על חודש ניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". נמצא אם כן, שצום הרביעי שהוזכר בנביא לעיל, הוא שבעה עשר בתמוז, כי חודש תמוז הוא החודש הרביעי מניסן. וצום החמישי, הוא תשעה באב, כי חודש אב הוא החודש החמישי מניסן. וצום השביעי, הוא צום גדליה בשלשה בתשרי, כי תשרי הוא החודש השביעי. וצום העשירי, הוא עשרה בטבת, כי טבת הוא החודש העשירי. והשיב הקב"ה לנביאים שאינם צריכים לצום, ואדרבה כולם יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים. (ו)

אחר חורבן בית המקדש השני

אחר שבעוונות הרבים נחרב בית המקדש השני, החזירו חז"ל את התעניות, מפני הצרות שהיו ונתחדשו שוב באותם זמנים כדלהלן. על כן, חובה על כל ישראל להתענות בימים אלו, וכנפסק בשלחן ערוך (סימן תקנ ס"א): "הכל חייבים להתענות ארבעה צומות הללו, ואסור לפרוץ גדר". וכשנזכה בעזרת ה' יתברך בקרוב לבנין בית מקדשנו ותפארתנו השלישי, אזי יתבטלו כל התעניות הללו, ויהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים. (יג)

טעם התענית בשבעה עשר בתמוז

מפני חמישה דברים קשים שאירעו בשבעה עשר בתמוז אנחנו מתענים, ואלו הם: א. נשתברו לוחות הברית, שהוריד משה רבנו בהר סיני, לסוף הארבעים יום וארבעים לילה שהיה בשמים ולמד את התורה מפי הקב"ה. ב. הופסקה הקרבת קרבן התמיד שהיו מקריבים בכל יום בבית המקדש הראשון. ג. הבקיעו האויבים את חומת ירושלים בתקופת חורבן בית המקדש השני. ד. שרף אפוסטמוס הרשע את התורה. ה. הועמד צלם בהיכל בית המקדש. (א)

טעם התענית בתשעה באב

מפני חמישה דברים קשים שאירעו בתשעה באב אנחנו מתענים, ואלו הם: א. נגזר על עם ישראל שהיו במדבר, שלא יכנסו לארץ ישראל, בגלל חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ. ב. ג. חרבו בתי המקדש - הראשון והשני. ד. נפלה העיר הגדולה 'ביתר' ביד הרומאים, ונהרגו בה מיליונים מישראל. ה. חרש טורנוסרופוס הרשע את היכל בית המקדש. (ג)

טעם התענית בשלשה בתשרי

ביום שלושה בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם [שהפקידו נבוכדנצר על מעט אנשים דלים ופשוטים שהותירם בירושלים, שמהם לא חשש שיתארגנו למרד עליו], ובכך נכבתה גחלת שארית הפליטה שנשארו בארץ הקודש אחר חורבן בית ראשון. (ג)

טעם התענית בעשרה בטבת

בעשרה בטבת הגיע נבוכדנצר הרשע מלך בבל לירושלים, וצר עליה סביב החומה. (ה) ועיין לעיל ב"שער האגדה" את כל הסבר המאורעות בהרחבה.

מטרת התענית

כתב הרמב"ם: כל ישראל מתענים בימים אלו, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח את דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב דרכנו, שנאמר (ויקרא כו מ): "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם". (ה)

הכרזת הצום

בשבת שלפני צום י"ז בתמוז ועשרה בטבת, לאחר סיום קריאת התורה וההפטרה, מכריז השליח ציבור [באמירת "אחינו בית ישראל שמעו..." כמובא בסידורים], באיזה יום בשבוע יחול הצום, כדי שיזכרו להתענות בו. וכבר האריך בספר נהר מצרים לחזק מנהג זה להכריז, כי רבים ושלמים נכשלו ואכלו בי"ז בתמוז מחסרון ידיעתם, שהיה יום התענית, והתלוננו על החכמים ושליחי הציבור על שלא הכריזו בשבת להודיע להם אימתי יום התענית. והמערער על זה, עוונו ישא האיש ההוא, שהוא גורם מכשול לרבים שיאכלו ביום הצום מבלי דעת. ע"כ.

בשאר הצומות אין מכריזים בשבת הקודמת להם. מפני שהם ידועים לכל. כי תשעה באב, ידוע ומפורסם לכל מפני רוב החומרות שבו. ועוד שכבר כמה ימים קודם תשעה באב, לא אוכלים בשר, לא מסתפרים ולא מכבסים, לכך אין חשש שישכחוהו. וכל שכן יום כיפור שהוא מפורסם לכל ישראל. וכן תענית אסתר ידועה לכל, שהיא ביום שלפני פורים. וכן המנהג שלא להכריז על צום גדליה - ג' בתשרי, שגם הוא מפורסם לכל, כיון שהוא למחרת יום ראש השנה. (סימן תקנ ס"ד. ח)

מנהג בני אשכנז שלא להכריז על אף אחד מן הצומות כלל. (הרמ"א שם. ט)

זמן התענית

זמן התענית הוא מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים, חוץ מתשעה באב, שהתענית מתחילה מהשקיעה של הערב הקודם ועד למחרת בצאת הכוכבים. (ט, יב)

עמוד השחר הוא: כדי שיעור זמן הילוך 4 מיל לפני הנץ החמה [הזריחה]. המיל הוא 2,000 אמה = 960 מטר, ומהלך מיל הוא: 18 דקות. אם כן 4 מיל הם: 72 דקות זמניות קודם הנץ החמה. [בבאור המושג "שעות זמניות", עיין בהרחבה בחוברת "סדר היום בהלכה ובאגדה" בהלכות קריאת שמע]. כן דעת רוב הפוסקים, כמבואר בסידור רב סעדיה גאון, הראבי"ה, הרא"ה, המאירי, התרומת הדשן, מהרי"ו, וכן דעת מרן השלחן ערוך (סימן תנט ס"ב), הרמ"א (סימן רסא ס"א), הלבוש, הב"ח, הש"ך, אליה רבה, בית דוד, בן איש חי, החזון איש ועוד. (שו"ת יחוה דעת ח"ב סימן ח. יב)

צום עשרה בטבת שחל ביום שישי - מתענים כל הציבור עד צאת הכוכבים. ורק לאחר צאת הכוכבים, רשאים לקדש על היין ולסעוד סעודת שבת. (טו)

תענית יחיד ביום שישי - המתענה ביום השנה של פטירת אביו או אמו [כמבואר בשלחן ערוך (סימן תקסח ס"ח) שטוב להתענות ביום זה], וחל יום השנה ביום שישי, מתענה עד צאת הכוכבים. אולם אם בעת קבלת התענית ביום חמישי בתפילת מנחה, אמר שמקבל להתענות עד שיתפלל ערבית, רשאי להתפלל ערבית מפלג המנחה [דהיינו, שעה ורבע לפני צאת הכוכבים בשעות זמניות. בחורף בערך 15:50, ובקיץ בערך 18:40], ולקדש ולאכול. ולבני אשכנז רשאי לאכול לאחר ערבית אף שלא התנה כן מראש, אך טוב שיתנה כן. (סימן רמט סעיף ד. יט)

אכילה ושתיה בלילה שקודם התענית

בלילה שקודם התענית, כל שלא ישן עדיין, רשאי לאכול ולשתות עד עמוד השחר, אבל אם ישן שינת קבע וקם באמצע הלילה, אינו יכול לאכול או לשתות, שכיון שישן על מיטתו הרי הסיח דעתו מלאכול ולשתות עוד. אולם אם קודם שישן, התנה שבכוונתו לקום לאכול ולשתות קודם עמוד השחר, רשאי לאכול ולשתות. והוא הדין אם רק התנמנם, שרשאי לאכול ולשתות בלי שום תנאי. (ט, יב)

אם לא התנה קודם שהלך לישון, ועתה התעורר בלילה ומרגיש צימאון, המיקל לשתות יש לו על מה לסמוך. (יא)

בני אשכנז - מקילים לכתחילה בשתיה בלבד אפילו בלי תנאי. (ט)

מי שהיה עייף והלך לישון בתחילת הלילה קודם שאכל, וקם באמצע הלילה, רשאי לאכול ולשתות, כי בודאי לא היה בדעתו בשינה זו להסיח את הדעת מלאכול ולשתות עוד. (יב)

החייבים והפטורים מן התענית

אין פטור

הכל חייבים להתענות תעניות אלו, בין אנשים ובין נשים, אחר שהגיעו לגיל מצוות [הבנים מגיל שלוש עשרה שנה, והבנות מגיל שתים עשרה], ולא יפרצו גדר לפרוש מן הציבור בתירוצים שהם חלשים וכדומה, כי בורא עולם יודע תעלומות ויודע בדיוק אם האדם יכול להתענות או לא. ואמרו חז"ל: כל המצער עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת ציבור, שנאמר (ישעיה סו י): "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". (מג)

אמרו חז"ל (מסכת תענית יא ע"א): בזמן שישראל שרויים בצער, ופירש אחד מהם, באים שני מלאכי השרת ומניחים ידיהם על ראשו, ואומרים: "פלוני זה שפירש מן הציבור, יהי רצון שאל יראה בנחמת ציבור". ועוד אמרו: בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, אלא יצער עצמו עם הציבור, שכן מצינו במשה רבנו שציער עצמו עם הציבור, שנאמר: "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה", וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה, הואיל וישראל שרויים בצער במלחמת עמלק, אף אני אהיה עימהם בצער. וכל המצער עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת ציבור, שכן נאמר (ישעיה סו י): "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ".

תלמידי חכמים. פועלים.

אף תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, והתענית גורמת להם שלא ילמדו תורה כראוי, חייבים להתענות. וכל שכן פועלים, פקידים, שכירים וכיוצא, שאף שלא יוכלו לעבוד כראוי, חייבים להתענות ולא יפרצו גדר. (מג)

מעוברת, מיניקה, יולדת ומפילה

מעוברת, מיניקה, יולדת ומפילה - דינן משתנה לפי התעניות השונות:

בתעניות י"ז בתמוז, צום גדליה, ועשרה בטבת, וכן תשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, דינן כדלהלן:

מעוברות - פטורות מלהתענות, ואסור להן להחמיר על עצמן, מפני שהן מחלישות את עצמן ואת העובר. ומעוברת, היינו משלושה חדשים מתחילת הריונה ומעלה. ומכל מקום, אף קודם לכן אם סובלת מהקאות ומחושים או חולשה רבה, פטורה מלהתענות. (נז)

יולדת או מפילה - פטורות מלהתענות בתוך שלושים יום ללידה. ומשלושים יום עד עשרים וארבע חודש [שנתיים] - אם היולדת מניקה, לא תתענה. אך אם אינה מניקה, תתחיל להתענות, ואם תרגיש חולשה, תאכל. (נט, סב)

תשעה באב שאינו דחוי, חמור יותר, כדלהלן:

מעוברות ומניקות - חייבות להתענות. כמפורש בתלמוד (מסכת פסחים נד ע"ב): עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן תקנד ס"ה): עוברות ומניקות מתענות בתשעה באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כיפור, אבל בשאר הצומות פטורות מלהתענות, ואף על פי כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה. (רפ, רפז)

מעוברות ומניקות שיש להן איזה שהוא חולי, פטורות מלהתענות בתשעה באב. והוא הדין אם הרופא אומר שהתענית תגרום היזק לתינוק. (דברי יציב ועוד. רעט)

מעשה שהיה אצל הגאון רבי צדקה חוצין זצ"ל [תלמידו של רבי שלמה לניאדו מארם צובא לפני כ- 300 שנה], שכאשר התמנה לכהן כרבה הראשי של בגדאד [בשנת תק"ג] תיקן לעירו בלבד כמה תקנות טובות, ואחת מהן, שהמעוברת והמניקות לא יתענו בתשעה באב וכדין שאר התעניות, כי ראה שמרוב החום השורר שם בבגדאד, היו כמעט באות לידי סכנה. (רעט)

יולדת או מפילה - פטורה מלהתענות עד שלושים יום מן הלידה, בין לבנות ספרד ובין לבנות אשכנז, אבל לאחר שלושים יום, חייבת להתענות. (נז, רפ, רפז, רפח)

חשש הפלה - מעוברת שהזהירוה הרופאים שלא תתענה מחשש להפלת העובר, פשוט שצריכה לאכול בתשעה באב, ואפילו לא קרה בעבר שהפילה עוברה לאחר תענית. (רפח)

הגדרת שלושים יום - זה שאמרנו שהיולדת פטורה מלהתענות עד שלושים יום ללידתה, היינו שלושים יום שלמים מעת לעת, [ו"מעת לעת" היינו 24 שעות, ומתחילים למנות משעת הלידה]. על כן, אשה שילדה ביום ח' בתמוז בשעה 16:00, הרי היא פטורה מלהתענות בתשעה באב עד שעה 16:00. וכן, אשה שילדה ביום ב' באלול בשעה 16:00, אף שאינה מניקה הרי היא פטורה מלהתענות בג' תשרי - צום גדליה עד שעה 16:00. וכן, אשה שילדה ביום י"ז בסיון בשעה 16:00, אף שאינה מניקה הרי היא פטורה מלהתענות בי"ז בתמוז עד שעה 16:00. (האשכול, רבי נתן אדלר ועוד. רפז)

יום 31 ללידה בצום דחוי - יולדת שחל יום השלושים ללידתה בשבת שחל בו צום [גדליה, י"ז בתמוז, תשעה באב] ודחוהו ליום ראשון, עליה להתענות ביום ראשון, כיון שהוא יום השלושים ואחד ללידתה. למשל: אשה שילדה ביום ח' בתמוז, וט' באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, הרי היא מתענה במוצאי שבת שהוא ליל י' באב. וכן, אשה שילדה ביום ב' באלול, וג' בתשרי [צום גדליה] חל בשבת ונדחה ליום ראשון, אם אינה מניקה, הרי היא מתענה ביום ראשון שהוא ד' בתשרי. וכן, אשה שילדה ביום י"ז בסיון, וי"ז בתמוז חל בשבת ונדחה ליום ראשון, אם אינה מניקה, הרי היא מתענה ביום ראשון שהוא י"ח בתמוז. (סח)

חולה

חולה, או חולה שהתרפא אך עדיין הוא חלש ויש חשש שיחזור לו החולי, הרי הוא פטור מלהתענות. (רפ. ת"ה מז, רמה)

זקן מופלג

זקן מופלג שתש כוחו, שיש חשש שהתענית תזיק לו, מן הדין הרי הוא פטור מלהתענות, ואולם יש לייעץ לו שיאכל כל אכילה פחות משיעור "כותבת הגסה", [דהיינו תמרה גדולה, ושיעורה כשני שליש ביצה = 36 גרם.] והיינו שיאכל 30 גרם, ולאחר 10 דקות יאכל עוד 30 גרם, וכן הלאה כפי הצורך. וכמו כן, ישתה מים במידה עד 35 גרם, וישהה כמה שניות וישתה שוב עד 35 גרם, ושוב ישהה מעט וישתה כפי צורכו. והביאור בזה, כי כל עוד שלא אכל ושתה כמות המיישבת דעתו של אדם, [במאכל: 36 גרם בתוך 7.5 דקות, ובמשקה: "מלוא לוגמיו" 41 גרם בזמן של שתיית רביעית כשתי שניות.] נחשב לו שמתענה. וכדין חולה שיש בו סכנה שאוכל ביום הכיפורים לפי שיעור מעט מעט. (סה, רעט. ת"ה מח)

קטנים

ילדים קטנים [עד גיל שלוש עשרה שנה לבנים, ועד גיל שתים עשרה לבנות], הרי הם פטורים מכל התעניות הללו. ואפילו אם ירצו להתענות, יש למחות בידם שיאכלו, ואין להם להתענות תענית שעות [לאכול מאוחר יותר מכפי הרגלם] אפילו בתשעה באב. והטעם בזה, כי אנחנו מצווים לחנך את בנינו ובנותינו למצוות, כדי שכאשר יגדלו, ידעו היאך לקיימם. אבל בתעניות, הרי אנחנו מקוים ומצפים כל יום לגאולה השלימה, ואז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה ויפסקו התעניות, אם כן למה לנו לחנך את הילדים לדבר שכאשר יגדלו, לא תהיה להם תועלת מזה. (סו)

קטן שהגדיל

צום [גדליה, י"ז בתמוז, ט' באב] שחל בשבת ודחו אותו ליום ראשון, וביום ראשון [ד' תשרי, י"ח בתמוז, י' באב] נעשה קטן זה בר מצוה [דהיינו שזהו יום ההולדת שלו ה-13], אם הוא בריא ויכול להתענות, טוב שיתענה עם הציבור, אך אם הוא חלש, רשאי שלא להתענות, וטוב שיתענה רק תענית שעות כאשר יוכל.

והטעם בזה, כי מן הדין הוא פטור מן התענית, שהרי אין התענית ביום ראשון אלא רק כתשלומים לתענית של אתמול. וכיון שביום שחלה בו התענית הוא היה פטור, כי היה קטן, אין לחייבו בתשלומים (סח, ע). ואין זה דומה למה שהתבאר לעיל ביולדת שחל יום השלושים ללידתה בשבת זו, שעליה להתענות בתענית הדחויה ביום ראשון, משום שביולדת מן הדין היתה חייבת להתענות, אלא שמפאת חולשתה פטרו אותה חכמים, אבל אינה פטורה 'בעצם' כמו קטן שאינו חייב בכלל בתענית, ולכן כעת שהתחזקה והגיע יום שלושים ואחד, חייבת לצום. וכמו אדם שהיה חולה בשבת זו, ובמוצאי שבת החלים, היעלה על הדעת שנפטור אותו מלצום עתה, כיון שבשבת הוא היה חולה?! והחילוק ברור ופשוט.

בעלי שמחה

חתן וכלה שבתוך שבעת ימי המשתה, או שלושה בעלי ברית [אבי הבן, הסנדק והמוהל], או אבא שפודה את בנו בכורו והכהן, חייבים להתענות. (מו. ת"ה מט, נג)

ואולם, בתענית אסתר, אין בעלי הברית צריכים להתענות כלל, שהרי לא חמור תענית אסתר יותר מתשעה באב דחוי, שבעלי הברית אוכלים בו, ואדרבה אסור לבעלי הברית להחמיר ולהתענות, מפני שיום טוב שלהם הוא (משיבת נפש, פתחי תשובה, משנה ברורה ועוד). ועוד משום שבתעניות אלו, הסיבה שמתענים היא משום אבלות על חורבן בית המקדש וירושלים, על כן דוחה האבלות של רבים [של כל ישראל], את השמחה של יחיד [חתן וכלה ובעלי ברית], ויתענה. מה גם שאפילו החתן שהוא הבעל שמחה הגדול, שובר כוס בחופה זכר לחורבן בית המקדש וירושלים, ואומר מפורש: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", אם כן היאך ישכח את ירושלים ולא יזכרה, ויאכל בתענית שנקבעה על אבלות החורבן?! לא כן בתענית אסתר, שאין התענית משום אבלות כלל, אלא זכר לנס שנעשה ביום התענית, שהרגו עם ישראל בשונאיהם והתקיים בהם: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", לכך נהגו כל ישראל להתענות בכל שנה. נמצא שאין זה עניין לאבלות, שנאמר שצער הרבים יבטל את שמחת היחיד, ויצטרך להשתתף בצערם. (שו"ת יביע אומר ח"א סי' לד. נו. חזו"ע פורים לז, מב)

שתיית הכוס בברית מילה

ברית מילה שחלה ביום התענית, מברך על היין "בורא פרי הגפן" וברכת "אשר קידש ידיד מבטן וכו'", ובברכת "הגפן" יכוון להוציא ידי חובה את היולדת שהיא פטורה מלצום, ותענה "אמן" ולא תדבר עד שתטעם מהיין. ואם אין היולדת שם, יעמיד על ידו ילד קטן שהגיע לגיל חינוך, ויכוון עליו בברכת "הגפן" וישתה הקטן. [וביום הכיפורים יש נוהגים שלא להביא כוס יין ומברכים את ברכת הברית בלי כוס, ויש נוהגים לברך על הכוס ולתת לקטן שהגיע לחינוך לטעום.] (קכ, שצג)

בעלי שמחה בצום דחוי

שבעה עשר בתמוז או צום גדליה שחלו בשבת, כיון שדוחים את התענית ליום ראשון, מותר לבעלי השמחה לאכול ולשתות, כדלהלן: [ואולם דיני ברית מילה שחלה בתשעה באב דחוי, יבוארו להלן בהלכות תשעה באב.]

שלושה בעלי ברית [אבי הבן, הסנדק והמוהל] - יתחילו בבוקר להתענות ככל ישראל, כדי לשתף את עצמם בצער הציבור, ובשעות הבוקר ישתדלו למול את התינוק, כי זריזים מקדימים למצוות, ואז רשאים לאכול ולשתות מיד לאחר המילה, לפי שיום טוב שלהם הוא. ויש ממתינים מלאכול עד חצות היום [בצום גדליה בערך: 12:30. בי"ז בתמוז בערך: 12:45]. ויש שמתפללים קודם מנחה גדולה [חצי שעה לאחר חצות היום], ואחר כך אוכלים. ועל כל פנים, אין בעלי הברית רשאים להחמיר על עצמם ולהתענות, ואדרבה ישמחו שזיכה אותם בורא עולם במצוה כה חשובה של ברית המילה שמבואר בזוהר בקדוש שמעלתה גדולה יותר מהמקריב את כל הקרבנות. (סימן תקנט ס"ט. שו"ת יביע אומר ח"א סימן לד אות יא. מח, נו, ס, קיא, שצד, תד. שו"ת אור לציון ח"ג עמוד רסד. ת"ה מט, נג) למקורות ההלכה מעט בהרחבה, יש לעיין להלן בהלכות ברית מילה בתשעה באב דחוי.

ברית מילה שאחר הצהריים - אם מלים את התינוק בשעות שאחר הצהריים, רשאים בעלי הברית לאכול קודם המילה לאחר חצות היום. [וכגון שישנם קרובי משפחה הבאים מחוץ לעיר, וצריכים לכבדם בסעודת הברית, והלא אי אפשר לקיים את הסעודה למוזמנים אלא בצאת הצום, על כן מלים את התינוק כשעה לפני השקיעה, ואחר כך מתפללים מנחה וערבית, ועורכים את סעודת הברית עם המוזמנים בצאת הצום]. (מקורות ההלכה, יש לעיין להלן בהלכות ברית מילה בתשעה באב דחוי.)

ברית מילה דחויה - תינוק שהיה חולה, ונדחית מילתו ליום ראשון שחלה בו תענית דחויה, מותר לשלושת בעלי הברית לאכול באותו יום, כיון שיום טוב שלהם הוא. שהרי מצות מילה קיימת על האבא בכל רגע ורגע, ואסור להניח את בנו ערל, לכן אף שהמילה דחויה כגון שהיה חולה, הרי הוא מקיים מצוה כמו בזמנה. (מגן אברהם, חיי אדם, בית יצחק שמעלקיס, שערי תשובה, משנ"ב. עיין תג)

פדיון הבן - אב הפודה את בנו בצום דחוי, פטור מהתענית ודינו כבעלי הברית הנ"ל, וכמו כן הכהן שמקבל את חמשת הסלעים, פטור מן התענית, שגם הוא נחשב כעושה מצוה. (מעדני יום טוב, אליה רבה, חיי אדם, קיצור שלחן ערוך, באר היטב, בית יצחק שמעלקיס, משנ"ב, כף החיים סי' תקנט ס"ק עב. ת"ה נה) ובכור שחל הפדיון שלו [ליל שלושים ואחד מיום לידתו] בשבת, ונדחה ליום ראשון, יש לשאול רב מורה הוראה, אם יתענו אבי הבן והכהן או לא. ועיין בזה להלן בהלכות ברית מילה בתשעה באב דחוי.

חתן וכלה - שבתוך שבעת ימי המשתה, וחל בהם צום דחוי, כיון שיום טוב שלהם הוא, יאכלו לאחר חצות היום. (עיין שו"ת יביע אומר חלק ה סימן מ, ועיין להלן בהלכות ברית מילה בתשעה באב דחוי, אם חייבים להתפלל מנחה קודם או לא.)

פרטים בדיני התענית

שכח וברך

אם שכח שהוא בתענית וברך על מאכל או משקה שהוא, וקודם שטעם, נזכר שהוא בתענית, יטעם מעט, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. כי איסור ברכה לבטלה לדעת רבים מהפוסקים הוא מן התורה, וחמור יותר מאיסור אכילה בתענית שהוא מדרבנן [מדברי חכמים]. אבל אם קרה לו כן ביום כיפור, לא יטעם כלל, שהרי איסור האכילה בו מן התורה אפילו כלשהו. (כב)

כמו כן, האוכל בשר [וכידוע שאסור לאכול חלבי עד שיעברו שש שעות], ושכח שהוא בתוך שש שעות לאכילת הבשר, ובירך על מאכל חלבי, ומיד נזכר שטעה, יטעם ממנו מעט, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. מהטעם הנ"ל שאיסור ברכה לבטלה הוא מן התורה וחמור יותר מאיסור אכילת חלב בתוך שש שעות לבשר שהוא מדרבנן. אבל אם ברך בטעות על מאכל איסור, אף אם הוא אסור מדרבנן, כגון עוף שהתבשל בחלב, וברך עליו בטעות ונזכר, יאמר מיד: "ברוך, שם כבוד מלכותו, לעולם ועד", ולא יטעם ממנו כלום. והטעם בזה, כיון שאסור לברך על מאכל איסור [שנאסר בעצמו, ולא הזמן גורם לו להיאסר, כמו בתענית שהמאכל כשר רק אסור לאוכלו עתה], ונמצא שלא יתקן בזה שיטעם ממנו. (שו"ת יביע אומר חלק י חלק אורח חיים סימן ו, וסימן מא, וחלק יורה דעה סימן ג. כד)

שכח ואכל

שכח שהוא בתענית, ואכל, אפילו אם אכל שיעור "כותבת הגסה" [דהיינו תמרה גדולה, ושיעורה כשני שליש ביצה = 36 גרם], ימשיך להתענות עד סוף היום, ואינו חייב להשלים ולהתענות ביום אחר, מאחר וחובת התענית היתה דוקא ליום זה שאירעו בו אותן צרות. וטוב שיתן צדקה מחיר של סעודה לעני, כדי לכפר על זה שאכל ביום התענית. ואם הוא בריא ורוצה להתענות שוב, רשאי. ובלבד שאין תורתו אומנותו ואינו מלמד תינוקות, שמא יחלש מעבודת הקודש. (תרומת הדשן. כב)

תפנוקים

הפטורים מלהתענות מחמת חולי וחולשה, ראוי שלא יאכלו מעדנים ומיני מתיקה כמו שוקולד, גלידה וכיוצא בזה. ומכל מקום אם החולה צריך לאכול בשר ושאר מיני מאכלים חשובים כדי שיתחזק ויתרפא, רשאי לאכול. (ס. ת"ה מד)

מסעדות, חנויות פלאפל ופיצה

בעלי מסעדות וחנויות פלאפל, פיצה וכיוצא, שדרך הקונים שם היא לאכול מיד את המאכל, ולא להשהותו לאחר זמן, יתרחקו מלפתוח חנויות אלו ביום התענית, כדי שלא להכשיל את אותם אנשים שיאכלו באיסור, מחמת חוסר ידיעה שהיום הוא יום תענית, או חוסר הבנה בחומרת הענין. וכבר כתב הרמב"ם (הלכות רוצח פי"ב הי"ד, ספר המצוות - לא תעשה רצט): כל המכשיל אדם שהוא עיור בדבר מסוים, או שחיזק ידי עובר עבירה, שהרי הוא עיור בדבר זה שאינו רואה את דרך האמת מפני תאוות ליבו, או שיפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו, או יכין לו סיבת העבירה, הרי זה עובר על לא תעשה: "ולפני עיור לא תתן מכשול". ע"כ.

תרופות

מי שמתענה, אך עליו לבלוע כדורים נגד מחושי ראש וכדומה, יבלעם בלי מים. ואם קשה לו לבולעם בלי מים, יבלעם עם מעט מים (ל, רעט). וטוב לרסק את הכדור עם מעט מים בתוך כף ולבלוע. (כף החיים סימן תקנד ס"ק לד)

מסטיק

אסור ללעוס מסטיק בתענית. אך אם אין בו טעם כלל, מותר ללועסו. (כט)

טעימת התבשיל

מותר לטעום מעט מהתבשיל, כדי לברר אם צריך מלח או תבלין, ובלבד שיפלוט ולא יבלע כלל. ובני אשכנז לא נוהגים לטעום בתענית ציבור כלל, אלא רק לצורך סעודת מצוה שתיערך במוצאי התענית. ולכל הדעות, אסור לטעום בצום תשעה באב וביום הכיפורים, אף שפולט. (בית יוסף ושלחן ערוך סימן תקסז ס"א. כז)

אף שמצוה בערב שבת לטעום מהתבשילים של שבת, כדי לברר שהם מתוקנים כראוי לכבוד שבת המלכה, וכל הטועם, מאריכים לו ימיו ושנותיו, מכל מקום בערב שבת שחל בו צום עשרה בטבת, אינו רשאי לטעום ולבלוע אלא לטעום ולפלוט. ואף לבני אשכנז מותר, כיון שטעימתו לצורך סעודת שבת שהיא סעודה של מצוה. (סימן תקסז ס"א ומשנה ברורה)

נתינת יין בפה המוהל

מותר למוהלים לתת מעט יין בפיהם כשעושים מציצה לתינוק, ובלבד שיזהרו שלא לבלוע מהיין כלל. אבל ביום כיפור ותשעה באב, לא יתנו יין בפיהם. (קיט)

שטיפת הפה

הקם משנתו, מותר לשטוף את פיו במים, אך לא יתן מים בפיו יותר מרביעית [81 גרם] בבת אחת, שמא יבלע מהמים. וכן מותר לשטוף את פיו במברשת שיניים ומשחה (כז). ולגבי שטיפת הפה ביום תשעה באב, עיין להלן בהלכות תשעה באב.

סיגריות

הרגיל לעשן, באופן שאם לא יעשן יגרם לו צער, יש להקל לו לעשן בתענית. ובתשעה באב יש להחמיר יותר, ואם זקוק מאוד יעשן בצנעה. אבל אותם החובבים סיגריות מידי פעם, אין להתיר להם כלל ועיקר. (לב)

"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"

על כל אדם להימנע מעישון סיגריות לגמרי, אחר שרבים מגדולי הרופאים קבעו בהחלט שהעישון מזיק ומסוכן מאוד לבריאות, ומביא לידי מחלות קשות, ומקצר את ימיו של האדם ח"ו, ואף גורם סיכון לנמצאים בסביבתו. ויש מקום לאסור לעשן על פי הדין, כמו שהזהירה התורה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". וכמו שאנו סומכים הלכה למעשה על חוות דעת הרופאים בענייני פיקוח נפש בשבת וביום הכיפורים ובשאר דינים, כן אנחנו צריכים לשמוע להם להרחיק עצמנו מדברים הגורמים סכנה לבריאות האדם. וכבר כתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ד ה"א): הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי עבודת ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין בדברי תורה או ידע דבר מידיעת הבורא יתברך והוא חולה וכואב, לפיכך צריך האדם להרחיק עצמו מהדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המבריאים והמחלימים. ע"כ. וכתב החפץ חיים בספרו "ליקוטי אמרים": המרגיל עצמו בעישון סיגריות, עובר על "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ועתיד ליתן את הדין, כי הרופאים גזרו אומר שהעישון מחליש את כוחותיו של האדם, ולפעמים נוגע הדבר גם בנפשו. על כן, שומר נפשו ירחק מכל עישון. ואף מי שהורגל בעישון, חובה עליו לצמצם ולהפחית לאט לאט עד שיפסיק לגמרי. (לז. הליכות עולם ח"א רסו)

הרחת בשמים

מותר להריח בשמים בתענית, מלבד בתשעה באב שיש לאסור בזה משום שצריך למעט בתענוגים, וכדלהלן. (סימן תקנו, סימן תקנט ס"ז. שלט)

איסורי התענית

שלוש התעניות [שבעה עשר בתמוז, צום גדליה ועשרה בטבת] אסורים באכילה ושתיה, ומותרים ברחיצה [אפילו במים חמים], סיכה, נעילת נעלי עור ותשמיש המטה. מלבד תשעה באב, שנאסר גם בדברים אלו כדלהלן. (הרמב"ם, הרמב"ן, הר"ן, הרשב"א, הריטב"א, המאירי, הראב"ן, אור זרוע, הראבי"ה, הגהות אשרי, טור, מרדכי, ושכן מנהג העולם להקל ברחיצה בחמין, וכן כתב הבית יוסף "וכן המנהג הפשוט", וכן פסק בשלחן ערוך. וכן פסקו הרש"ל, הרמ"א, הלבוש, מהרש"ג, פתחי תשובה ועוד. כא)

מדיני התפילות בתענית

"עננו"

בתפילות שחרית ומנחה, אומרים "עננו" באמצע ברכת "שומע תפילה", אך בתפילת ערבית בלילה שקודם התענית אין אומרים, שכיון שבדעתו לאכול לאחר התפילה, היאך יאמר "עננו ביום צום התענית הזה". ובתשעה באב שהתענית מתחילה מהערב הקודם, אומרים "עננו" גם בתפילת ערבית של ליל התענית. (עא)

מנהג בני אשכנז בכל התעניות, שלא לומר "עננו" אלא בתפילת מנחה, כי חוששים שמא יארע לו אונס ויאכל קודם גמר התענית, והיאך יאמר "עננו ביום צום התענית הזה" אם אינו צם. ומכל מקום השליח ציבור אומר "עננו" בחזרת התפילה של שחרית ומנחה, שהרי אי אפשר שלא יתענו כל היום לפחות חלק מהקהל. (עא)

הפטורים מן התענית

הפטור מן התענית, כגון שהוא חולה, או בעלי שמחה בצום דחוי [אבי הבן, סנדק, מוהל, אבא הפודה את בנו והכהן], לא יאמר "עננו". שהרי הוא כדובר שקר, שהיאך יאמר "עננו ביום צום התענית הזה" ואינו צם.

חולה שחשקה נפשו לומר "עננו" בתפילה, ישים לב לאכול כל אכילה פחות משיעור "כותבת" [36 גרם], והיינו שיאכל 30 גרם ולאחר 10 דקות יאכל עוד 30 גרם, וכן הלאה, [כדין חולה שיש בו סכנה שאוכל ביום הכיפורים], ואז רשאי יהיה לומר "עננו" בתפילה. וכן נהג הגאון המרחשת כשחלה בתשעה באב. וכמו כן, ישתה מים במידה עד 35 גרם, וישהה כמה שניות וישתה שוב עד 35 גרם, ושוב ישהה מעט וישתה כפי צורכו. שכל עוד שלא אכל ולא שתה כמות המיישבת דעתו של אדם, נחשב לו שמתענה וכמבואר לעיל. (עו, כה)

שכח

שכח ולא אמר "עננו", ונזכר אחר שאמר ברוך אתה ה', אינו רשאי לסיים "למדני חוקיך", וכן אינו רשאי לומר "עננו" בין "שומע תפלה" ל"רצה", אלא בסוף "אלוקי נצור" יאמר "עננו" קודם שיאמר "יהיו לרצון אמרי פי" האחרון, ויסיים "ברוך שומע תפלה" בלבד, בלי שם ה'. ואם שכח לומר גם שם, אינו חוזר כלל. (עא. ת"ה עח)

שכח ואכל

שכח ואכל ביום התענית, אם אכל שיעור "כותבת" [36 גרם] לא יאמר "עננו ביום צום התענית הזה" בתפילת מנחה, אבל אם אכל פחות מזה יאמר "עננו". (כב, עו)

חזרת השליח צבור

בתפילת החזרה בשחרית ומנחה, אומר השליח ציבור "עננו" ברכה בפני עצמה בין "ברוך אתה ה' גואל ישראל" לברכת "רפאנו", וחותם: "ברוך אתה ה' העונה לעמו ישראל בעת צרה". והטעם שתקנו לומר ברכת "עננו" דוקא במקום זה, משום שבתהלים לאחר הפסוק (יט טו): "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי", נאמר מזמור (פרק כ): "יענך ה' ביום צרה", לכך סמכו "גואל ישראל" לברכת "העונה לעמו ישראל בעת צרה". (עח)

אין השליח ציבור אומר "עננו" בחזרה כברכה בפני עצמה, אלא אם כן ישנם לפחות ששה מתענים והוא בכללם, ויתר המתפללים שאינם מתענים, הינם פטורים מהתענית, כגון שהם בעלי שמחה שהתירו להם לאכול בתענית דחויה, או שהם חולים ואינם יכולים להתענות [וחולה שאוכל 30 גרם ולאחר 10 דקות אוכל עוד 30 גרם כנזכר לעיל, מצטרף לששה המתענים]. אך אם אין אפילו ששה מתענים, או שחלק מהששה כבר התפללו עם ציבור אחר, או שאותם המיעוט שאינם מתענים הם בריאים, ומחמת שהתענית קלה בעיניהם, מזלזלים בה ולא מתענים, יאמר השליח ציבור "עננו" בברכת "שומע תפלה". (עח, פ, פה, קי)

שליח ציבור מתענה

מי שאינו מתענה, לא יעלה שליח ציבור, כי היאך יאמר בחזרת התפילה "עננו ביום צום התענית הזה". אבל אם אין שליח ציבור אחר, יעלה שליח ציבור ויאמר "עננו" בברכת "שומע תפילה", ויחתום "ברוך אתה ה' שומע תפילה". והוא הדין לשליח ציבור בשחרית שמרגיש חולשה ואינו יודע אם יוכל להתענות כל היום, ואין שליח ציבור אחר, יעלה ויאמר "עננו" בחזרה בברכת "שומע תפילה". (פה)

שליח ציבור שטעה

שליח צבור שטעה ולא אמר "עננו" בין גואל ישראל לרפאנו, אם נזכר קודם שסיים ברכת "רפאנו", חוזר ואומר "עננו" וחותם "ברוך אתה ה' העונה לעמו ישראל בעת צרה", ומתחיל שוב ברכת "רפאנו". אבל אם נזכר אחר שאמר "ברוך אתה ה'", אינו רשאי לומר "למדני חוקיך", אלא אומר "עננו" כמו היחיד בברכת "שומע תפילה", ויסיים "ברוך אתה ה' שומע תפילה". ואם גם שם שכח, טוב שיאמר "עננו" אחר "יהיו לרצון" ויסיים "ברוך שומע תפלה" בלבד. (פח)

אם טעה השליח ציבור ואמר "עננו" לפני ברכת "ראה נא בעניינו", יצא. מאחר ואפילו אם לא אמרה כלל, אין זה מעכב, כל שכן שאם שינה בסדר הברכה, אין זה מעכב. (פח)

המתפלל עם השליח ציבור

המתפלל עם חזרת הש"צ, אינו אומר "עננו" כמו הש"צ בין גואל ישראל לרפאנו, אלא כמו היחיד בברכת "שומע תפילה". [ומה שאת הקדושה הוא אומר עם השליח ציבור, כי אינו רשאי לאומרה לבדו וזה מקומה, אבל "עננו" אין היחיד קובע ברכה לעצמו, ולכן אומרה בשומע תפילה ככל הציבור.] וישתדל להגיע עם הש"צ למודים, כדי להשתחוות עם כל הציבור. ואם לא הספיק, ישתחווה כשיגיעו הציבור למודים, כדי שלא ייראה כפורש מן הציבור. (צא, צג)

טעה בחתימת הברכה

האומר "עננו" באמצע ברכת שומע תפילה, ובמקום לחתום "ברוך אתה ה' שומע תפילה", טעה וחתם "ברוך אתה ה' העונה לעמו ישראל בעת צרה", יצא ידי חובה. ואין זה דומה לדין המשנה ממטבע הברכות שטבעו חכמים, שלא יצא ידי חובתו, כיון שכאן משמעות שתי החתימות היא אותו ענין. (עד)

תחנונים ידבר רש

מרבים בסליחות ותחנונים אחר חזרת השליח ציבור בשחרית. ויאמרם בנחת ובהכנעה ולא במרוצה, שכן נאמר (תהלים נא יט): "לב נשבר ונדכה, אלוהים לא תבזה" (ת"ה סא). וכתב מרן החיד"א: "ויכנע מאוד באמירת הוידוי, ויתחרט על מעשיו, ויהיה בדעתו לשוב מחטאיו, ולא יאמרהו בלי דעת וחרטה וכמדבר אל הדיוט, חס ושלום". (כמבואר בחוברת "סדר היום בהלכה ובאגדה")

מזל טוב

אם החתן או בעלי הברית נמצאים בבית הכנסת בשחרית, אומרים לאחר החזרה וידוי [מה נאמר לפניך], וי"ג מדות ללא נפילת אפים [לדוד אליך], וממשיכים את הסליחות והתחנונים של התענית, ומדלגים את אמירת "והוא רחום" שאומרים בכל שני וחמישי. ומכל מקום בעלי השמחה עצמם [חתן ובעלי הברית] אינם אומרים סליחות ותחנונים כלל. (קיח)

בבית האבל, אין אומרים לא "וידוי" ולא "והוא רחום", אלא רק את הסליחות של התענית, כיון שמדת הדין מתוחה עליו, ואין ראוי להזכיר שם עוונות. (ת"ה צג)

הוא הדין בכל הנ"ל גם בתפילת המנחה של התענית, שאין אומרים בה וידוי ונפילת אפים. (חסד לאלפים. קיח)

קריאת התורה

קריאת התורה בשחרית ומנחה

הגם שבכל ימות השנה אין קוראים בתורה בימי החול אלא בתפילת שחרית שבימי שני וחמישי בלבד, מכל מקום בתעניות, קוראים בתורה בפרשת "ויחל משה" גם בשחרית וגם במנחה. (קב)

רוב מנין מתענים

אין מוציאים ספר תורה בשחרית ובמנחה, אלא אם ישנם לפחות ששה אנשים מתענים, אלא ששאר המנין חולים ואינם יכולים להתענות [וחולה שאוכל 30 גרם ולאחר 10 דקות אוכל עוד 30 גרם, מצטרף לששה המתענים, כנזכר לעיל], או שהם בעלי שמחה שהתירו להם לאכול ביום תענית דחוי.

אבל אם אין ששה מתענים, או ששאר המנין שאינם מתענים הם בריאים, אך מחמת שהתענית קלה בעיניהם, מזלזלים בה ולא מתענים, אזי אם הוא בימי שני וחמישי, בשחרית בלבד - יוציאו ספר תורה ויקראו שלשה עולים בפרשת השבוע, אבל בשאר הימים או בתפילת מנחה - לא יוציאו ספר תורה כלל. (עח, פ, פה, קי, קיג)

קורא מתענה

טוב להדר שגם הקורא בתורה יהיה מי שמתענה. אך אם אין קורא בתורה בקי אלא מי שאינו מתענה, רשאי לקרוא להם לכתחילה. מפני שאין הקריאה בתורה להוציא ידי חובה את האחרים כקריאת מגילה, פרשת זכור וכיוצא, שנצריך שיהיה אדם המחויב בדבר, אלא בקריאת התורה הענין הוא רק להשמיע לציבור, לכן די ששומעים אף ממי שלא מתענה. (קו)

עולה מתענה

אין להעלות לספר תורה אלא מי שמתענה דווקא. ואפילו אם קראוהו בשמו, יתנצל שאינו חש בטוב ואינו מתענה ויעלה אחר במקומו, כי יש בזה חשש ברכות לבטלה. אולם אם חלה התענית ביום שני או חמישי, שבלאו הכי יש חיוב ביום זה לקרוא בתורה בשחרית, רשאים להעלות בשחרית בלבד אדם שאינו מתענה. (כן פסקו: לקט יושר, מגן אברהם, גינת ורדים, נהר שלום, אמת ליעקב, מרן החיד"א, הגר"ח פלאג'י, ישיב משה שתרוג, חיי אדם, מטה אפרים, בית עובד, שמח נפש, פעולת צדיק, אמנות שמואל ועוד. ובפרט שאפשר לצרף את דעת רבים מהפוסקים שאפילו לא חלה התענית בימי שני וחמישי דוקא, מותר להעלות לספר תורה את מי שאינו מתענה, כיון שהוא יום שהתחייב בקריאה בתורה. נז, קח, קי, קיב)

לאור האמור, כהן או לוי או אדם מכובד ועשיר שתומך בלומדי התורה, שאינם יכולים להתענות, מעלים אותם לכתחילה בשחרית שביום שני או חמישי.

תענית שחלה בשאר ימי השבוע או בימי שני וחמישי במנחה, אם יש רק כהן אחד ואינו מתענה, טוב שיצא הכהן מבית הכנסת ויעלה ישראל במקומו. ואם לא נוח לו לצאת, יאמרו "אף על פי שיש כאן כהן, יעמוד ישראל במקום כהן". והוא הדין אם יש לוי אחד שאינו מתענה, יקרא הכהן פעמיים במקום הלוי, וטוב שיצא הלוי מבית הכנסת. (סימן תקסו ס"ו. קח)

והטעם שאין הכרח שיצאו הכהן או הלוי, כי הסיבה שראוי היה לצאת, כדי שלא יאמרו שיש בו חשש פסול כהונה, ולכן אינו עולה לעליית כהן, אבל בזמנינו שירדה חולשה לעולם ורבים יודעים שיש לחשוש שכהן זה אינו עולה מחמת שאינו חש בטוב ולא יכול להתענות, אין חשש שיאמרו שהוא פגום. והרי זה דומה למה שפסק מרן (סימן סו ס"ד): כהן הנמצא בקריאת שמע וברכותיה וקראוהו לעלות לתורה, לא יעלה. כי כל הסיבה שאמרו חז"ל להקדים את הכהן היא משום כבוד כהונתו, ולכן דוקא שכשהוא פנוי ומקדימים אחר בפניו, נמצאו מקילים בכבוד הכהונה, אבל כהן זה שאינו יכול לעלות מחמת שעסוק בקריאת שמע, אין כאן הקלה בכהונתו. וכאן גם כן, כולם יודעים שאין עולים לספר תורה אלא מי שמתענה. (קח)

בעלי שמחה שהתירו להם לאכול ביום התענית, לא יעלו לספר תורה אפילו בשחרית שעדיין לא טעמו כלום, כיון שבדעתם לאכול במשך היום. אולם אם חלה התענית בימי שני וחמישי בשחרית, רשאים לעלות לכתחילה, וכנ"ל. (קי)

יום השנה

מי שיום פקודת השנה של אביו או אמו חל ביום תענית ציבור, וחשקה נפשו מאוד לעלות לספר תורה לעילוי נשמתם, אך הוא חולה ואינו מתענה, יש לייעץ לו לאכול ולשתות בשיעורים מעט מעט, כדלהלן: יאכל 30 גרם, ולאחר 10 דקות עוד 30 גרם, וכן הלאה כפי צרכו. וכמו כן, ישתה מים במידה עד 35 גרם, וישהה כמה שניות וישתה שוב עד 35 גרם, ושוב ישהה מעט וישתה כפי צורכו, וכנזכר לעיל. ובאופן זה יוכל לעלות לספר תורה בין בשחרית [אף לא בשני ובחמישי] בין במנחה. שכל עוד שלא אכל ושתה כמות המיישבת דעתו של אדם, נחשב לו שמתענה. ויש מחמירים שלא לאכול בכל אכילה יותר מ-25 גרם, ויפסיק בין אכילה לאכילה כנ"ל. (קיא)

מדיני תפילת מנחה בתענית

זמן תפילת מנחה

כידוע, ישנם שני זמנים לתפילת מנחה בכל יום: "מנחה גדולה" ו"מנחה קטנה". מנחה גדולה, היא מחצי שעה שאחר חצות היום [כלומר, לאחר שש שעות וחצי מתחילת היום בשעות זמניות. בחורף בערך: 11:50, ובקיץ בערך: 1:10], למשך שלוש שעות [זמניות]. ולאחר זמן זה עד השקיעה, הרי זה "מנחה קטנה" [בחורף בערך: 14:30, ובקיץ בערך: 15:50]. ומרן השולחן ערוך (סימן רלג ס"א) פסק: מי שהתפלל מנחה גדולה, יצא. אבל עיקר זמנה היא מנחה קטנה. ומפורש שמנחה גדולה היא רק בדיעבד. (כן מבואר בירושלמי, וכן דעת הגאונים, התוספות, רבנו חננאל, הרמב"ם, מחזור ויטרי, המאירי, שבולי הלקט, הגהות מיימוניות, ארחות חיים, הרדב"ז ועוד.)

ואמנם במשך השנה, רבים נוהגים להקל להתפלל מנחה גדולה לכתחילה מכמה סיבות, או שסועדים ארוחת צהריים בפת, והרי לכתחילה אין לאכול סעודת קבע בפת יותר מכביצה [54 גרם] לפני תפילת מנחה, שמא ימשך בסעודתו ולא יתפלל (סימן רלב סעיפים ב, ג), או שהם עובדים בשעות שאחר הצהריים ולא יוכלו להתפלל במנין, או אברכי כוללים וישיבות שלטובת סדרי הלימוד, מתפללים כן. אבל מי שאינו סועד בפת ואין לו ענין להתפלל מנחה גדולה, בודאי שיתפלל מנחה קטנה.

ועל כל פנים, ביום התענית שלרבים מהציבור אין צורך ואין ענין להתפלל מנחה גדולה דוקא, וכמו האברכים היקרים הלומדים בכוללים, או פנסיונרים העוסקים בתורה במשך חצי היום הראשון, עליהם לעשות כדעת מרן השולחן ערוך וגדולי הראשונים הנ"ל, ולהתפלל "מנחה קטנה" דוקא ולא "מנחה גדולה". [וזאת, מלבד מה שמפסידים הם "ברכת כהנים", שאינה נאמרת במנחה גדולה כלל, וכדלהלן]. ולשומעים ינעם, ותבוא עליהם ברכת טוב.

זמן מנחה בעשרה בטבת שחל ביום שישי

צום עשרה בטבת שחל ביום שישי, הנכון להקדים את תפילת המנחה, מפני כבודה של השבת, כי לא נאה ולא יאה להתפלל תפילה של תענית ולקרוא בתורה קריאה של תענית סמוך ממש לשבת. [מאחר ונוסח התפילה והקריאה בתורה מטרתם לעורר את הלבבות לתשובה, וכל שכן לבני אשכנז שמפטירים גם בנביאים כדלהלן, ושם בהפטרה מזכירים דברי התעוררות ותשובה: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו, וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ וכו'".] על כן יקדימו להתפלל מנחה יותר מבכל ערב שבת. ואמנם, אם הקדימו והגיעו לברכת כהנים יותר מחצי שעה לפני השקיעה, לא ישאו הכהנים את כפיהם, כדלהלן. (קג, קה)

כמו כן, כדי שלא להכביד על הציבור לצערם בתענית יתירה, וכל שכן כאן שמצוה מן התורה להתענג בשבת ואסור להצטער ולהתענות בה אפילו מעט, על כן יקדימו גם את קבלת השבת ויתפללו ערבית מוקדם, וילכו לבתיהם לחיים טובים ולשלום. ובזמן "צאת הכוכבים" יקראו שוב קריאת שמע, ולאחר מכן יקדשו ויסעדו סעודת שבת בשמחה וגיל. (טו, קג)

מאחר וברוב בתי הכנסת המתוקנים שיש להם רב המלמד תורה ודעת, נוהגים שבכל ערב שבת דורש הרב מענייני פרשת השבוע וכיוצא [ועיין בחשיבות ומעלת מנהג זה בחוברת "השבת בהלכה ובאגדה"], על כן, בעשרה בטבת שחל ביום שישי, ישימו לב לחשב את זמן הדרשה, ולהקדים את קבלת השבת כדי שלא יפסידו הציבור את הדרשה, ומאידך שלא לגרום טורח לציבור להאריך את התענית. וכל שכן בבתי הכנסת הנוהגים לומר "שיר השירים" ומזמורי "לכו נרננה וכו'", שעליהם לחשב זאת. על כן בערב שבת זו, יתחילו מנחה מוקדם כחצי שעה קודם פלג המנחה [בערך בשעה 15:20. ולא ישאו הכהנים כפיהם], ויאמרו שיר השירים, לכו נרננה, קבלת שבת, ודרשת הרב, ויסיימו תפילת ערבית מוקדם. וב"צאת הכוכבים" יקראו שוב קריאת שמע בביתם, ומיד יקדשו ויסעדו סעודת שבת. [ופשוט שיכולים לשורר "שלום עליכם" ו"אשת חיל" קודם צאת הכוכבים.] ועל המארגנים זאת כדי להקל על הציבור, יאות להליץ מה שדרשו חז"ל (מסכת מועד קטן ה ע"א) על הפסוק: "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים", אל תקרא ושָׂם אלא ושָׁם, ללמדך שכל השָׁם [מחשב, מלשון שמאות] אורחותיו [דרכיו ומעשיו] בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה.

הפטרה

מנהג בני אשכנז בתעניות, לקרוא הפטרה לאחר קריאת התורה של מנחה, ומפטירים בנביא ישעיה (נה ו) "דרשו ה' בהמצאו", אך מנהג בני ספרד שלא להפטיר, לבד מתשעה באב. ומכל מקום ספרדי שהוזמן אצל בני אשכנז במנחה לעליית שלישי, רשאי לכתחילה לעלות לתורה ולהפטיר עם הברכות, ואין בזה חשש כלל. (ישכיל עבדי, דברי יציב ועוד. קג)

תוכן העניינים

ארבע התעניות ובין המצרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה