אור ברסלב
אצבעותי למלחמה סיפורים "גדולים" על אנשים "קטנים" › "לטעום" מהאייפון

אצבעותי למלחמה

סיפורים "גדולים" על אנשים "קטנים" · "לטעום" מהאייפון

הציץ ו... נפגע!

עוד לפני שאני מתחילה את הסיפור, אני מדגישה שלא היה לי לא בעבר לא בהווה וגם לא בעתיד שום אייפון. ושבוודאי שום דבר טוב לא יכול לצאת ממנו חס ושלום!

אמנם הסיפור שלי לא קשור ממש באופן ישיר לשאר הסיפורים בנושא האינטרנט, אבל בהחלט יש לו בסיפור מקום נכבד!

הכל התחיל מאז שהבן שלנו מוישי גדל והגיע לשיעור ג' בישיבה קטנה.

לנו לא היה ספק או התלבטות באיזו ישיבה גדולה לבחור, שכן אצלנו כולם, דהיינו גם הבנים הגדולים ממנו וגם שאר האחיינים, לומדים באחת הישיבות הטובות ביותר בארץ (וכנראה גם בעולם) והיה פשוט לנו שגם מוישי שלנו ילמד שם כמיטב המסורת המשפחתית.

אלא שבבין הזמנים של פסח, כן דווקא בזמן שמבערים את החמץ מהבית, התברר לנו שאצלנו בבית עמוק עמוק בתוך הלב של מוישי, צומח לו איזה מן "חמץ" נורא ואיום, אשר למרבה הצער כנראה כבר תקופה ארוכה היכה שם שורשים... ורק עכשיו רואים את ניצני הפריחה שלו פורצים החוצה.

אני מאוד מקווה שאף אחד מן הקוראים, לא מבין ושגם לא יבין אותי לעולם על מה אני מדברת, אבל באותו חודש ניסן, לא רק שלא הרגשנו מהי חירות ומהי יציאת מצרים... הרגשנו כל כך רע שהיינו בטוחים שכל המאתיים ועשר שנים שהשתעבדו בבני ישראל במצרים, התקבצו אצלנו תוך כמה ימים!!

בהתחלה היו אלה סימנים של מרידה מלווים במילים של חוצפה, אשר מעולם אבל מעולם לא נשמעו אצלנו בבית! מרוב תדהמה שאחזה בנו שתקנו. פשוט שתקנו. לא ידענו מה להגיב, מה לומר...

אולם מאוחר יותר התעשתנו, ואז התחלנו בעצם להבין שאם עד היום היו כל בנינו שייכים לסוג הראשון של אותם ארבעה בנים המוזכרים בהגדה – הבן החכם – כנראה שמוישי שייך כבר לבן השני...

שלושה ימים קודם כניסת החג, בתוך כל הבלגאן של הניקיונות והקניות מנסים להספיק כמה שיותר... קיבלנו "רעידת אדמה" 10 בסולם ריכטר. זה לא היה "הקש ששבר את גב הגמל", היה זה גזע עץ כבד ששבר את גב הגמל... שבעצם היה שבור גם ככה.

בארוחת הצהריים שלף לו פתאום מוישי מהכיס מכשיר פלאפון קצת יותר גדול מפלאפון רגיל, מכשיר ללא כפתורים... ואז פתאום צעק אחד מבניי הגדולים, "אמא! יש לו אייפון!!!"

זהו זה. את זה כבר לא היה שייך לסבול. זה כבר היה הרבה מעבר למה שיכולנו לתת שיקרה לנו בתוך הבית.

ואז בבת אחת ניגש בעלי למוישי, אחז בידו, ובתנועה סמכותית ונחרצת גרם לו להבין שיבוא איתו מיד אל החדר פנימה, כשהוא מסמן לי לבוא בעקבותיו.

שם בתוך החדר, דיבר בעלי עם מוישי כמו שלא דיבר מעולם.

הוא פנה אליו בטון כאוב אך פסקני ואמר לו: "מוישי, תראה, עד עכשיו שתקתי לך על כל החוצפות, בלעתי את ההתנהגויות שלך, והרבה הבלגתי על המרידות, אבל... עד כאן.

עם המכשיר הזה אין לך יותר מה לחפש כאן!! כמו שאתה הבן שלי, גם שאר הילדים בבית הם הילדים שלי, ויש לי אחריות לדאוג שהם לא יראו את הזבל הזה...

אני מודיע לך בצורה ברורה חד משמעית, אתה שובר את המכשיר הזה כאן ועכשיו!"

אבל מוישי – שהספיק כבר בתקופה האחרונה לעטות על גופו שיריון עבה מאוד של עזות וחוצפה – התחיל להתווכח. "למה, מה קרה?... מה יש בזה?... מה זה מפריע לכם?... מה אתם עושים מזה עניין?..."

ואז משום מה התפרצתי אני ושפכתי עליו בבת אחת כל מה שקראתי בעלונים ובקונטרסים שיצאו בנושא האייפונים והאינטרנט...

"מה זה מפריע לנו אתה שואל??", רתחתי כל כולי, "המכשירים האלו מסלקים את השכינה!!! הטומאה הזו מביאה אסונות!!! המכשיר הזה הוריד מהדרך מאות ואלפים של בנים ובנות, וגרם להם סריטה בנפש שאין לה תקנה. בתים של יראים ושלמים התפרקו לפירורים מהמכשיר הטמא הזה, ואתה עוד מעיז לשאול מה יש בזה??!!..."

ואז משום מה פרץ מוישי בבכי חסר מעצורים... היה זה מן בכי כזה שגרר גם אותי ואת בעלי לבכי משותף יחד איתו, כשעדיין לא העלנו על קצה דעתינו את המילים שאנחנו עומדים לשמוע...

"סליחה אמא, אבל ממתי אכפת לך מהדברים הללו?! ממתי מטרידות אותך הדאגות האלו?!"

לא הבנתי למה הוא מתכוין...

ואז הוא התחיל לשאוג בכעס מתפרץ: "את חושבת שהבחורים מתקלקלים מהאייפונים? או שנוח לך ולכל החברות שלך לחשוב ככה כדי להצדיק את ההתנהגות שלכן?..."

הוא שתק לרגע.

ואז הוא המשיך: "אני לעולם לא אשכח את השיחה הראשונה שהייתה לי עם הבן של השכן מלמעלה שגרר אותי אז לסיבוב ברחוב רבי עקיבא, ובאותו זמן כשעוד הייתי שומר על העיניים אמרתי לו: אבל אסור להסתכל על נשים? ואז הוא צחק ואמר לי, אז תשאל את אמא שלך למה היא כל כך מתאמצת שכל הגברים ברחוב יסתובבו להסתכל עליה?...

היום, אמא, אני כבר יכול לומר לך מבפנים, שבחורים בישיבות סוגרים את הגמרא ויוצאים לרחוב במיוחד כדי לראות אותך ואת כל ה"בני ברקיות" שלבושות כמוך..."

כאן, כשכבר הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר, התפרצתי גם אני וצעקתי, "תגיד לשכן הפושע הזה שלא יעיז לדבר ככה, ו..." אולם מבט קצר לבעלי גרם לי להבין פתאום שהצעקות שלי לא באמת יעזרו ושבעלי רוצה לומר משהו.

"האמת היא", אמר בעלי, "שגם לי השכן אמר כבר כמה פעמים, שהפאה שלך הרסה לו את שמירת העיניים, אלא שתמיד זילזלתי בו וחשבתי שהוא מנסה להצדיק את הקלקול שלו, אבל עכשיו אני מגלה, שכנראה דווקא אנחנו הם אלו שניסו כל הזמן להצדיק את עצמם..."

ואז שוב התערב מוישי ואמר לי, "אמא, תחשבי רגע, הרי אף אחד לא קם סתם כך מהגמרא והולך לקנות אייפון, העסק מתחיל דווקא "מהבובות ראווה" שמסתובבות כאן ברחובות ומשגעות את הבחורים.

יש לי חברים שמסוגלים לעמוד שעות מול חלון ראווה של סלון פאות, ועל כל סוג של פאה למצוא מי מהשכונה הולכת בדגם הזה ומי בדגם ההוא.

האייפון שאתם כל כך רועדים ממנו, מגיע רק בשלב השני..."

באותם רגעים הרגשתי שהאדמה בוערת לי מתחתיי... 'מה??? אני??? ישנם בחורים שמדברים על הפאות שלי??? הייתכן?!...'

עוד באותו הלילה ישבתי עם בעלי לשיחה נוקבת, ועם דמעות רותחות בעיניים התחלנו פתאום להבין שכנראה פגעה בנו מידת הדין משום שמידה כנגד מידה לא בטלה.

אם לשכנים מלמעלה אני קלקלתי את הבן, או לכל הפחות הייתי שותפה בהידרדרות הרוחנית שלו, אין לי על מה להתלונן כעת כשהבן שלי נותן לי "לטעום" מהאייפון שלו מה זה אומר...

בלב כבד ובהחלטה נחושה החלטנו, לפני שנילחם באייפון של מוישי ושל החברים שלו, נעצור קודם את הסיבה שמייצרת "אייפוניסטים" חדשים. לפני שאנחנו מטפלים בתוצאות, קודם נטפל בגורם המרכזי שמבעיר בליבם את אש התאווה לכל הליכלוך הדוחה והמאוס המסתתר לו מאחורי המסך.

וכך, עוד ארבעים ושמונה שעות, בטרם ליחכה האש בביעור החמץ את פרוסות הלחם האחרונות ושאריות הביסקוויטים... דלקה לה האש במרפסת ביתינו, ושרפה מן העולם שלוש פאות... שש חצאיות... ולמעלה מתריסר חולצות שתוך זמן קצר הפכו לאפר ולאבק, ועלו כקרבן חטאת ואשם גם יחד, כשהדמעות שלי ושל בעלי מצטרפות כניסוך המים על גבי המזבח.

ניצלתי את ההזדמנות והתפללתי אל ה' ממש מעומק ליבי בדמעות רותחות: "אנא ה', אני לא מבקשת רק על מוישי, אני מבקשת על כל אלו שאי פעם נכשלו בי בהרהור רע, על כל מי שהרסתי לו את השלום בית, ועל כל מי שגזלתי ממנו את הריכוז בלימוד בשעה שהרהר בי... ה', אני מתחננת לפניך, תקן את כל אשר קלקלתי, השב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

זה פשוט מדהים, אבל באותו יום ששרפנו את החמץ יחד עם כולם, חזר מוישי אל הבית כשהפנים שלו קורנות מאושר. "אמא", הוא אומר לי, "אני כבר הבנתי את הכל! גם אני נפרדתי ממנו..."

"ממי?", שאלתי בחוסר הבנה.

"מה זאת אומרת ממי??", החזיר לי מוישי בחיוך, "מהאייפון שלי!! השארתי אותו עמוק עמוק עם החמץ של כל עם ישראל בתוך המדורה"...

כמה שעות לאחר מכן, ישבנו ביחד סביב שולחן ליל הסדר ואמרנו בקול שירה וזמרה, "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה... אחד חכם..."

תוכן העניינים

אצבעותי למלחמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה