אור ברסלב
אצבעותי למלחמה סיפורים "גדולים" על אנשים "קטנים"

אצבעותי למלחמה

סיפורים "גדולים" על אנשים "קטנים"

הקדמה נחוצה

סיכון מחושב

אני מזכירה בכירה.

הקטע המעצבן בעבודתי היה מהירות ההקלדה שלי שהייתה נמוכה ומטה. באותה תקופה עברתי במקביל קורס לכתיבה עיוורת. שם למדתי להקיש על מכונת כתיבה בשיטה עיוורת כשלושים ושתיים מילים בדקה. קיוויתי שהקורס יקדם אותי, ואכן כך היה.

באותו זמן בדיוק הכניס הבוס שלי מחשב לעסק שלו, ואני הצלחתי לתקשר איתו במהירות שהפתיעה גם אותי. מהר מאוד למדתי לחבב את המחשב, ואז אמר הבוס שלי: "לו היה לך מחשב בבית, הייתי יכול לתת לך עבודות נוספות להקלדה בבית והעניינים היו זזים פה יותר מהר".

בערב ישבתי עם בעלי, ועשינו חישובים כספיים. מחשב עלה אז די הרבה ולא הייתה לנו כל כך יכולת לרוכשו, אבל חשבונותינו הראו, שכיון שמיד עם קנייתו תהיה לי ממנו הכנסה, מהר מאוד נוכל לשלם את מחירו, וכך יישאר לנו המחשב לצורך עבודתי.

קנינו את המחשב.

באותו זמן היו לנו ארבעה ילדים קטנים. הגדולה הייתה בת שבע, בעלי עבד בכתיבת סת"ם והחיים נראו נחמדים ומסודרים. בערבים, כשהילדים היו הולכים לישון ואני גמרתי את עבודות הבית, ישבתי להקליד וקיבלתי במשכורת תוספת עבור שעות נוספות. כולנו היינו מרוצים.

באותו זמן הייתי בטוחה, כי בעלי מעבר לפעם–פעמיים שראה את בתינו משחקת, בכלל לא מכיר את המשחק ולא מתעניין בו. סיפרתי לו מתוך גאווה רבה כי הבת שלנו הצליחה לנצח אותי, שנינו צחקנו ושמחנו בכישרונותיה, ובזה סיימתי את הנושא הלא מעניין שקוראים לו משחקי מחשב להרבה זמן.

הבת שלי, כמו מדריכת חישוב ותיקה, הפגינה שליטה מדהימה במחשב. את האמת? תמיד ידעתי שהיא כשרונית, אבל שמחתי שהמחשב הבהיר לי כי היא הרבה יותר מזה. מבחינתי, רק בשביל זה היה שווה לקנות מחשב.

באותו זמן שמתי לב שרמת ההכנסה בבית יורדת. בעלי אמר שהוא לא מספיק הרבה לאחרונה, הוא לא נקב בסיבה ואני לא ביקשתי. אני עובדת כשכירה במפעל, לא משנה מה אני מספיקה בשעות עבודתי, הן קבועות והמשכורת שלהן קבועה. אבל בעלי היה עצמאי. שזה אומר, שאם לא כותבים לא מרוויחים. היה לו הספק שבועי מדויק שאותו קבע לעצמו כיעד. הוא הרשה לעצמו לנוח כשסיים את המטלה השבועית, אבל לא לפני כן. בזמנים בהם רצינו להגיע למשהו מעבר ליכולתנו, הוא פשוט הוסיף לעצמו תוספת הספק.

התפלאתי מאוד על הירידה, שכן גם בזמנים בהם, נניח, נסעתי לחופש או שילדתי והוא שמר על הילדים, הוא היה מקפיד להספיק את ההספק הקבוע, ועתה, סתם כך ללא סיבה נראית ירדה התפוקה. אבל כמובן לא הערתי שום דבר.

וכך עזבתי כל בוקר את הבית, משאירה אותו בפינת העבודה ולא חושדת בכלום.

הפעם הראשונה שחשבתי שיש איזושהי בעיה... היה כשהבכורה שלנו חלתה בשפעת ונשארה בבוקר בבית, נשארתי איתה, עושה חלק מעבודתי בבית. היא סיפרה לי בהתלהבות שאבא הצליח פעם אחת לנצח אותה.

"באמת?", אמרתי, "איך הוא יכול לנצח אותך, אם הוא בקושי יודע איך נראה המשחק?"

"בטח שהוא יודע", אמרה הקטנה, "הוא אלוף!"

דבריה עוררו בי אי נוחות שעדיין לא יכולתי להגדיר אותה. 'בעלי?! אלוף?! ממתי הוא בכלל משחק במחשב?! בכלל לא ידעתי שהוא מכיר את המשחק הזה'.

אבל לא התעכבתי על הנושא, מיד עברתי לעניינים אחרים ושכחתי מזה.

הסיפור חזר על עצמו בואריציות שונות במשך ארבעת הימים הבאים, ועד שהילדה הלכה לבית הספר, התבררה לי בצורה חד משמעית, כי בעלי מרבה בבקרים לשבת ליד המחשב.

מה שהבנתי שבעלי אהב מאוד את המחשב ואת המשחקים, ובבת אחת הובררה לי הסיבה לירידה בתפוקה. אי אפשר לכתוב בזמן שמשחקים במחשב.

בשעה המתאימה שוחחנו על הנושא. הוא הודה שאכן הוא מבזבז המון זמן על המחשב, והודיע שגם הוא חושב שכבר הגזים, וכי מעכשיו יתנתק מהמחשב לגמרי.

אך כשעברה שנה מאז שקנינו אותו, ידעתי שני דברים: א'. המשכורת שלי עלתה תודות לעבודה הנוספת שלי. וב'. המשכורת של בעלי ירדה פלאים תודות למכשיר שעזר לי לעבוד את העבודה הנוספת. הבעיה נשארה במקומה כשהייתה.

אז לא ידעתי לקרוא לה בשמה הנכון, היום אני יודעת את ההגדרה: בעלי היה מכור למחשב!

בקרים שלמים שיחק בו. בצהריים השתלטו עליו הילדים, למזלי, ובערב ישבתי אני לידו. אבל הבוקר היה שלו בלבד, והוא מיצה אותו עד הדקה האחרונה. לא בעבודה – כי אם במשחק.

כל משחק חדש שהיה מופיע, מצא את דרכו אלינו.

אני זוכרת את משחק ה'חתול' שחשבתי שהוא ממש 'דבילי' (סליחה על הביטוי). בתי ישבה אחרי הכנת השיעורים וחוללה בו פלאים. לגיל של הבת שלי זה התאים. התברר לי כי בעלי אלוף גם במשחק הזה. שאלתי אותו בכנות: "איך את בכלל מסוגל לגעת במשחק כל כך מטופש??"

אבל הוא נגע בכל משחק שהיה ברשותו, ובכולם הפך לאלוף.

מוכר המחשב, כבר ידע שכל משחק שיהיה לו יקנה מיד על ידי בעלי. וכך זה היה.

בעלי היה בעל האוסף המרשים ביותר, עם שני אלופים בבית ואשה אחת אובדת עיצות.

בסופו של דבר, קיימנו שיחה רצינית מאוד בינינו, והגענו למסקנה כי כל עוד המכשיר יהיה בבית הוא לא יוכל להימנע ממנו. בעלי החליט להוציא אותו מהבית לגמרי.

"חבל שאת תצטרכי לעבוד עבודות נוספות כי אני מתבטל", אמר, "בואי נסלק אותו, פשוט לא תהיה לי סיבה לא לעבוד". וכך באמת עשינו מכרנו את המחשב.

הייתה תקופה לא קלה בבית. לכולנו הוא היה חסר, ורק בעלי החל ליישר קו ולחזור למה שהיה קודם לכן. אם כי מבחינת הכנסה נשארנו באותה רמה, המשכורת שלי ירדה בלי השעות הנוספות, והמשכורת שלו עלתה כי הוא שב לשעות הרגילות. כך העברנו במשך שנתיים.

בתי הכשרונית הייתה כמעט בת עשר וביקשה כמו כל חברותיה: מחשב. גם הבנים ביקשו מחשב. באותה תקופה עמדנו לעבור דירה והיינו זקוקים לכל אגורה. חשבנו שוב על תוספת הכנסה, בעלי לא יכל להוסיף הרבה הוא עבד כמעט במקסימום. אני בשעתיים נוספות של הקלדה לילית יכולתי להוסיף לא מעט. בעלי רצה גם הוא מחשב בבית, והבטיח לעצמו ולי שכבר נגמל, הוא לא נוגע בו. שמחתי מאוד על דבריו אלה, בסך הכל הסברתי לעצמי, בן אדם, מותר שתהיה לו חולשה בצד.

קנינו מחשב חדש, משוכלל פי כמה מקודמו.

התחלתי לעבוד שוב בערבים. וכך לאחר שנה של עבודה מאומצת שלי ושל בעלי, עברנו דירה, והמחשב אף הוא קיבל ריהוט מיוחד בחדר העבודה.

לאחר שהתמקמנו בדירה החדשה שמתי לב שמידי פעם הוא פוזל לעברו. היה לי מדד לבדיקת היחס שלו אל המחשב: אם ההכנסות היו כרגיל – ידעתי שהוא לא מתקרב אליו. אך אם ההכנסות ירדו ולא הייתה סיבה הנראית לעין, ידעתי מה קורה בבית.

חיכיתי להזדמנות ודיברתי איתו שוב על הנושא.

הוא הודה שלאחרונה באמת פזל קצת למחשב והודה לי שהערתי לו. "את תשגיחי עלי", אמר, "כשאני מאבד את תחושת הזמן במחשב ומבזבז שם את זמני וכספינו – תעירי לי, אל תחששי, אני אקח את עצמי לידיים".

חצי שנה של שקט, בה גיליתי עירנות, והוא התרחק מן המחשב.

ואז גילינו שהילדה מגלה נטייה טבעית אל הגרפיקה.

חשבנו איך לפתח את הילדה. כתוצאה מכך מיהרנו לשדרג את המחשב לעוד יותר משוכלל.

הילדה הייתה מסופקת, היא השתלטה על כל תוכנה שהייתה במחשב במהירות שהפתיעה אותנו מאוד. מה שלא ידעתי זה שהתוכנות הללו משכו גם את בעלי. הוא נמשך אל המחשב ויחד עם הילדה הם הוציאו יצירות פאר תחת ידיהם. ההכנסות ירדו שוב בצורה קלה.

בעלי אמר: "אני חושב שאעבור לעבוד בגרפיקה ממוחשבת. כבר שנים אני כותב ובעצם כבר נמאס לי... יש לי ידיים טובות, רעיונות, והמון סבלנות. יכול להיות שגרפיקה מתאימה לי".

הגדולה שלי נהייתה כבר בת שלוש עשרה. ובאותו זמן יצאו תוכנות גרפיות חדשות מתקדמות. מובן מאליו שהם הוכנסו אלינו. ואז כשכבר היה לנו את כל האפשרויות לעבודה מתקדמת בגרפיקה, איבדה הבת שלי עניין במחשב בכלל. לא לחצתי עליה. בסך הכל כעת שום דבר לא בוער. היא עדיין ילדה ויש לה הרבה שנים לפניה, זה לא הזמן שלה לחשוב על עתיד ועל פרנסה. הבעיה הייתה שהיא עזבה את הגרפיקה, אבל בעלי... לא.

באותה עת עמדנו לפני הרחבת המשפחה, וכל שקל היה חשוב לנו. כיון שאני לוקחת תמיד שנת חופשה, ומאחר והתשלום על חופשה הוא רק לשלושה חודשים, הרי שתשעה חודשים אנחנו נשענים על משכורת אחת וזה לא קל. קיוויתי כי במהרה הוא יתחיל לעבוד ברצינות בגרפיקה, ואז כל השעות הרבות שהוא בזבז עד כה, ישתלמו.

אני רוצה לציין, כי מההתחלה החלטנו באופן עקרוני, שבמחשב שלנו לא יהיה לעולם לעולם 'אינטרנט'. את זה לא נכניס הביתה.

אבל מהר מאוד הגיעו לבתינו התקליטורים של הסרטים, וכאן אני רוצה לעצור ולצעוק: "הצילו!" הצילו את כולנו! את כל המחנה החרדי מפני הדבר הזה!! ולא רק בגלל שבמקרה הפרטי שלי הסרטים כמעט גמרו את כל המשפחה, אלא שאני יודעת שזה קורה בהרבה מקומות, ומלבד בזבוז הזמן הנוראי הזה אני רוצה להגיד: "אין! אין דבר כזה שקוראים לו סרטים נקיים! אין! כל סרט יש בו משהו, תלבושות לא צנועות, אלימות, ואני לא רוצה לדבר על דברים גרועים יותר!!

האמת היא שבהתחלה גם אני השתתפתי בהתלהבות הכללית. ראינו סרטים שתמיד הראו במתנ"סים שלנו בערבים המיועדים ל'קודש לצדקה', כמו 'מבצע אנטבה' ו'הגשר על נהר קוואי'. אבל מיד שמתי לב שהדבר משבש את החיים שלנו בבית.

הגדולה לא עשתה שיעורים כי ראתה סרטים, הבן שאחריה כבר דיבר עם החברים רק על סרטים, כי לא רק לנו היה בבית סי. די. ותקליטורים. הילדים היו הולכים כל אחר צהריים לבית אחר לראות בו סרט... כשגיליתי שזה משבש את החיים בבית מכל הבחינות, רוחנית ומעשית, הודעתי כי לא יכנסו אלינו הביתה עוד תקליטורים, ואני לא מרשה לאף אחד מהילדים לצפות עוד בסרט.

הילדים בתחילה קצת התרגזו, אבל הסברתי להם ברוח טובה עם הרבה הוכחות בשטח, מה קרה מיום שנכנסו הסרטים לבית, והיו לי לדאבוני הרבה דוגמות שהילדים לא יכלו להכחיש, ובאותה רוח טובה ובעזרת הילדים ובעלי לקחתי את כל הסרטים שהיו לנו, וזרקתי בחגיגיות לפח האשפה!

חשבתי שבזה גמרתי את העניין, אך לגמרי לא. יש ספריות לסרטים, ואלו לא סרטים שלנו.

אלו סרטים שהחילוניים רואים בכל מיני מקומות שרגל חרדית לא דורכת שם, והנה פתאום הם נמצאים בבית שלנו!!! לי זה כבר לא עזר. בעלי כבר היה מכור – אני עדיין לא ידעתי – הוא עזב את הגרפיקה לגמרי. אם יש סרט את מי מעניינת הגרפיקה?

כבר שנה שבעלי לא עובד בבוקר. בכל בוקר הוא רואה שני סרטים. הזמן המבוזבז מצטרף לכסף הרב המושקע כדי לראות את הסרטים הללו. למזלי, כשהילדים באים הוא מכבה את המחשב ומסתיר את הסרטים. בצהריים המחשב תפוס על ידי הילדים והחברים שלהם, ובערב אני מקלידה. הפעם כבר מאין ברירה, זו לא תוספת למשכורת זו המשכורת עצמה. ירדה לנו ההכנסה של הכתיבה, נוספה לה ההוצאה שבסרטים, ומי חולם בכלל על הכנסה מגרפיקה. בעלי שכח ממנה ממזמן, היא כבר לא מעניינת אותו.

בסתר ליבי אני חולמת על הרגע בו יעוף המחשב מהבית שלנו, אלא שהפעם בניגוד לפעם הקודמת – בעלי מכור ממש!! אם לפני שנים הסכמנו שנינו להוציא את המחשב, הפעם רק אני רוצה בכך, הוא מסרב ממש בכל תוקף להיפרד ממנו! ואני נמצאת במילכוד. מה בעצם עלי לעשות? לריב איתו? להשלים עם המציאות? להמשיך לעבוד כדי לכסות את החורים בבנק שנוצרו מהמכשיר הזה??

חזרתי לעבודה אחרי שלושה חודשים ולא הארכתי בחופשה (למרות שיכולתי ולמרות שרציתי), חזרתי עצובה ומדוכאת, לא רק בגלל החור בארנק – אלא בעיקר משום שלא יכולתי להישאר בבית ולראות את בעלי יושב מידי בוקר ארבע שעות על כלום! פשוט על כלום! מבזבז את כספו וזמנו לריק, ואם תשאלו אותי גם את האידישקייט והרוחניות שהייתה לו...!!!

זהו! לצערי כרגע אין לסיפור סוף טוב, הלואי והיה!

אני יודעת בבירור כי הבעיה אינה שלי בלבד. אני שומעת מידי שבוע על בתים שנופלים חלל לפני הקידמה, שהביאה לבתינו דברים מלוכלכים שמטמאים ומטמטמים את הנפש.

אני קוראת לכולם: "היו עירניים לפני שיהיה מאוחר... לפני שיהיה מאוחר..."

ללא תחתית

נתונים: אבא אברך. אמא מורה. ילדים בישיבות הטובות ביותר בארץ. הבנות בסמינרים המבוקשים ביותר בירושלים. אך ישנו מתח... מתח כלכלי. לא קל ככה לגמור את החודש.

לא פשוט.

מה לעשות, הילדים מחכים בסבלנות בשביל סנדלים. מחכים למכירה השנתית המוזלת בשביל תיקים ומחברות מחכים למבצעים. לא תמיד יש. אבל מאידך, המצב המשפחתי מעולה.

המלמדים שולחים פתקים ובהם מהללים ומשבחים את הילדים. וכך גם אצל הבנות.

אצל שאר הילדים הגדולים, השדכנים כבר מחכים שיגדלו עוד קצת כדי להכניסם לרשימות הטובות. בקיצור משפחה מצוינת עם עתיד מצוין.

האב החליט שהמצב הכלכלי מחייב מצידו קצת השתדלות מעבר לזמני הכולל. הוא מבין עניינים, יש לו טעם מצוין, תפיסה חזותית מעולה, ידע טכני ברמה טובה. נו, אז למה מחכים?

הוא עשה צעד שחלם עליו כבר כמה שנים. הוא חזר לארכיטקט שתכנן אצלו את השיפוצים שעשו לפני כמה שנים, וקיבל את הצעתו דאז: לקחת אצלו כמה שיעורים פרטיים בתוכנה מובילה לאדריכלות פנים, ולעשות בשבילו עבודות מהבית, בשעות הפנאי.

בזמנו, האדריכל התלהב מאוד מהרעיונות שלו ועכשיו הוא בא להציע לו את עצמו לעבודה.

הוא קיבל את ההצעה.

מושלם, לא?

הוא רכש מחשב נייד טוב, בדיוק לפי הוראות הארכיטקט. התקין עליו את התוכנה, וקיבל בדואר האלקטרוני כמה שירטוטים של דירות לניסיון. תפיסתו הברוכה עזרה לו. היו לו כמה רעיונות חזקים, כאלה שהאדריכל קרא להם פריצות דרך, האדריכל התלהב ושילם לו ביד נדיבה.

מה הוא כבר השקיע? כמה שיעורים. רק כמה שעות בודדות הוא ישב על זה בשעות הפנויות של בין הסדרים.

מחשב, פלוס תוכנה – והנה כבר משכורת של כ–18,000 ש"ח כמו זו שמקבלת אשתו במשך חצי שנה!

"אלו הימים הכי מקוללים של חיי", משחזרת אשתו, "הכסף הארור הזה שהוא קיבל על הדירות שתכנן... משם נפתחה רעתו.

הוא כל כך התלהב. האדריכל הציע לו לקחת קורס אינטרנטי.

מהבית, בזמן הפנוי שלו, הוא יוכל להתקדם וגם משכורתו תגדל. מה יכול להיות יותר טוב מזה?

הוא היה יושב עם המחשב ועם האוזניות, לומד, ומיד מיישם.

לאסוני, לא ידעתי שחוץ מללמוד את התוכנה ואת הקורס הוא רואה שם עוד כמה דברים.

ואולי, אם הייתי יודעת, זה גם לא היה עוזר... אבל אולי אז בהתחלה, אם הייתי יודעת, הייתי בוכה לו, מתחננת, מבטיחה לאכול לחם ומים בלבד עד סוף חיי, מבטיחה לקחת עוד עבודה לאחרי הצהריים ולא לבקש אף פעם מתנה או תכשיט... אולי זה היה ממיס אותו. אולי זה היה עוזר?"

היא משתנקת, מוחה את הדמעות, מנסה לייצב חזרה את הקול.

"הילדים שלי הרגישו ראשונים שמשהו השתנה בו. תמיד היה חרוץ וקם לתפילה מוקדם, להספיק לעזור לפני שהוא יוצא לכולל.

אף פעם הוא לא הפסיד את ההסעה לכולל!!!

פתאום הוא התחיל להישאר בבית.

בהתחלה אמר שהראש שלו כואב, ואחר כך שחסר לו כמה שעות לגמור איזו דירה שהוא הבטיח לתכנן, ואחר כך לא יודעת מה, כל מיני תירוצים שונים.

פה ושם גיליתי שהפסיד תפילת מנחה. לא האמנתי. הייתי בטוחה שהוא מתפלל בסלון.

אבל הילדים אמרו לי מזועזעים: "אמא, אבא לא התפלל היום מנחה... וגם לא אתמול".

משהו בהופעה שלו גם השתנה.

הוא גם נעשה קריר ומרוחק. בהתחלה אליי, אחר כך גם לילדים.

פתאום התחיל לעשן, (מה שלא קרה עד עכשיו! כמו שאני מכירה אותו, הוא לעולם לא היה נוגע בסיגריות!!). פתאום לועס מסטיק...

יום אחד שמענו אותו מדבר בטלפון ופתאום צוחק בצחוק פרוע וקולני שמתאים לאנשים גסים וברבריים.

תבינו, בעלי היה איש לא פשוט כלל וכלל. הוא היה כותב ספרים שלמים של חידושי תורה.

הוא היה מוסר שיעורים בליל שבת בבית הכנסת. מוסר 'חבורות' שכל הכולל מתלהב מהם!

הוא הצליח להרשים בדבריו את האברכים ושאר רבנים! הוא היה תלמיד חכם ממש למופת!

אבל היום... לא חידושי תורה ולא חבורות! כל מה שמעניין אותו זה להוציא רישיון ולקנות רכב.

הילדים שלי הגדולים, כבר קלטו איפה אבא שלהם מונח... רק אני עדיין לא. אולי כי הייתי עיוורת או שעוד לא רציתי להבין מה קורה איתו מרוב פחד וחרדה, אבל לבסוף גם אני הבנתי זאת בצורה הכואבת ביותר...

כשעזב סופית את הבית, ולא חזר אליו יותר!!!

לא מתאימה לו משפחה כמו שלנו. הוא אמנם אוהב את הילדים אבל רוצה אותם כמותו... הם קוברים את עצמם באדמה מבושה.

אני, עצמי, עברתי משבר... בכיתי ובכיתי כמה שבועות בלי הפסקה על בן זוגי, על בעלי השקדן והצדיק... 'מי הרעיל אותך? מי הרס אותך? כמה שמרת על העיניים שלך... כמה הייתה חשובה לך הקדושה, הצניעות והטהרה... איך יכול להיות שככה נפלת אל שיא התועבה והפריצות? איך לבסוף הצליחו לשבור אותך? איך זה יכול להיות...??!!'

בעלי זרק מאחורי גבו את כל שנות לימודו בישיבה ובכולל, את כל חידושי התורה שלו והשיעורים שהיה מוסר, את כל עבודת המידות והחשבון נפש שלו בינו לבין הקב"ה...

והפך להיות חילוני קיצוני!!!

אבל זה לא הספיק לו. את הבן שלי מוטי – בן ה–12 – הוא הצליח לקלקל. הבן שלי החליט שהוא הולך איתו. הלב שלי התפוצץ... למה? למה לא הבנתי שהוא מנסה לקלקל אותו? לפחות את מוטי הייתי יכולה להציל בזמן... אבל כעת כבר מאוחר! מוטי בידיים שלו. נער חילוני כמוהו.

אני ממשיכה לבכות עוד ועוד... החיים שלי נהרסו בהרס המר והאכזרי ביותר שאפשר. גרוע יותר ממחלה קשה, גרוע מיתמות ומשכול, גרוע אפילו... מהתאבדות. אין דבר מבייש יותר מאבא שהוריד את הכיפה...

ההורים שלו, אגב, נפטרו תקופה קצרה בזה אחר זה מרוב צער וכאב על הבן שלהם.

האחים והאחיות שלו (הגיסים והגיסות שלי) התרחקו ממני ומילדיי כאילו שהיינו מצורעים, כאילו שהיינו כמו איזה נגע שצריך לברוח ממנו כמה שיותר, כדי לא להיות קשורים אלינו.

וממה הכל התחיל...?

מקורס אינטרנטי "תמים" ופשוט באדריכלות פנים... כמה מודעות פרסומת בצדדים... וזהו! מכאן הגלישה היא ישר לגיהנום!

היום אני חכמה. היום אני מבינה שזה שונה מאוד מהטלוויזיה ששם עוד מחליטים לך מה יראו על המרקע... שם עוד יש איזה שהוא סינון... אבל באינטרנט, כל אחד מוביל את עצמו לאן שרוצה! ומתי שרוצה! שם אין מערכת ביקורתית שתסנן את החומר המלוכלך שזורם לשם!

בהקלקה אחת, מאבדים בבת אחת את כל היראת שמים! – וזה מה שקרה לבעלי!

אז הייתי תמימה. אז לא חלמתי עד כמה מקולל המכשיר הזה.

אני זועקת לכל מי שרוצה לשמוע: "היו עירניים! שימו לב עם מה אתם מתעסקים! אל תעיזו להכניס את האינטרנט הזה לביתכם! אני כבר איבדתי בעל ובן!"

במשפחת ס. עבדה האם בעירייה. היא עבדה במחלקה שבה רוב העובדות הן נשים חרדיות משלנו. היא קיבלה קידום ממשרת פקידה זוטרה לאחראית על האגף, ומשם החלו הצרות...

העבודה שלה הייתה בסביבת האינטרנט!!!

היא הייתה צריכה לפקח על העובדות שתחתיה, לעמוד בתיאומים עם גופי ממשלה שונים, לשלוח ולקבל. כל זה נעשה, כמובן, באמצעות הרשת.

אולם, כשיש הצלחה התיאבון גודל...

כדי להצטיין, היא המשיכה להשקיע שעות גם בעבודה מהבית, בשעות הלילה.

דבר אחד היא לא לקחה בחשבון...

האינטרנט, שממנו עבדה, לא היה מוגן!

לאט לאט, היא החלה לגלוש באותו מדרון מסוכן וחלקלק ונכנסה לאתרים אחרים שאינם קשורים כלל לעבודתה... היא נחשפה לכל הרוע והטומאה ששרצו באותם אתרים מלוכלכים.

זה משך אותה כמו סמים. היא לא שבעה ממה שראתה.

המראות שראתה שם שבו את ליבה, החלישו אותה מאוד מאוד וקררו אותה מכל הרוחניות שספגה בבית הוריה ובסמינר בו למדה.

את השינויים שחלו בה, היא הסתירה באומנות עד הרגע האחרון...

אף אחד לא היה מאמין, שהיא רחוקה עד מאוד משמירת התורה ומקיום מצוותיה.

איש לא ידע אפילו שהיא הפסיקה ליטול ידיים בבוקר. היא הפסיקה לברך על כל מה שהכניסה לפה. היא שתתה נס קפה עם חלב ואכלה שוקולד חלבי מיד אחרי שסיימה לאכול סעודה בשרית, בלי שום נקיפות מצפון!! יותר כבר לא בדקה את המזון מתולעים, את הכל הכניסה לסיר ובישלה מבלי לבדוק!! ואף לא שמרה על טהרת המשפחה...

איש לא ידע שהיא חיה חיים כפולים!!!

כל זה התגלה ביום שבו היא עזבה את הבית עם התינוק.

היא ניגשה אל בעלה ואמרה לו בתקיפות ובחוצפה: "תראה, החיים האלה כבר לא מעניינים אותי, אני חילונית לכל דבר! הדת ממש כבר לא מדברת אליי... אני עוזבת את הכל!"

בעלה היה המום. "מה?... מה?... על מה את מדברת...??"

"מה ששמעת... אני רוצה ממך גט. אני מעוניינת להתגרש!!"

הוא היה מזועזע.

"מה את צוחקת עליי?"

"לא! אני רצינית! אם תנסה לסרב לתת לי גט אני אפעיל את המערכת המשפטית נגדך!!"

הוא לא האמין שאשתו ככה מדברת אליו...

מה זה???... מאיפה העזות הזאת?? איך התהפכו היוצרות?? אותה אשה טובה נאמנה ומסורה, הפכה להיות חיית אדם שלא בוחלת בשום אמצעים!! לאן נעלמה כל העדינות שלה? לקום יום אחד ולשרוף את כל מה שבנו יחדיו במשך שנים בלי להניד עפעף???

זה היה נראה כמו חלום בלהות, אך לא, הייתה זו המציאות הכל כך מרה וכואבת.

בבת אחת התבהרה לו כל התמונה בשלמותה!!!

רק עתה התבהרה לו מסכת שלימה של כל מיני דברים משונים והתנהגויות מוזרות שראה אצלה.

שיחות טלפון מוזרות באמצע הלילה... יחס קר ונוקשה מצידה כלפיו... היעדרויות רבות מהבית...

הוא לא האמין שכל זה קורה אצלו, במשפחה שלו, אצל אשתו.

הוא נכנס למשבר רציני ושקע בצער איום ובבושה נוראה. אשתו – אם ל–7 ילדים!!! – עזבה אותו ככה בפתע פתאום באמצע היום, ועברה לגור עם אשה נוספת חילונית בדירה יוקרתית בקומה 27 של מגדל דירות. – היה ברור לגמרי, שהיא לא תעלה ותרד משם ברגל בשבת... אפילו מעלית שבת לא הייתה שם.

היא הפכה להיות כופרת גמורה!!!

הילדים לא רצו להכיר בה, אבל היא נלחמה על זכותה עליהם.

במדינה הזאת – שאיננה דוגלת בשמירת התורה והמצוות – השינוי המחריד הזה, מאשה חרדית לכל דבר לחילונית מוצהרת, עוד לא פוסל אותה מלגדל את ילדיה... הילדים הגדולים, מרוב זעם, לא רצו לראות אותה. הילדים הקטנים רצו את אמא שלהם. הם היו קטנים מדי כדי להבין.

הבית נקרע לגזרים. בין אב חרדי לאמא פוקרת.

מה עובר על המשפחה האומללה הזאת עד עצם היום הזה, אי אפשר לתאר.

מעילוי לבילוי

לכבוד הרב החשוב לוחם מלחמתה של תורה הרב... שליט"א..

שלום לך אחי היקר!

רציתי להודות לך על ספריך הנפלאים והמיוחדים, ממש תענוג לקרוא אותם. דע לך שהם משפיעים הרבה. בפרט הספר על שמירת העיניים והאויב הנורא – הטכנולוגיה הטמאה. אנא המשך לכתוב! דבריך עושים פירות ואתה אפילו לא יודע, תמשיך!!!

כותב אני לך בנושא האינטרנט הנורא והאיום שמפיל חללים רבים, על בסיס יום יומי ממש.

ואנו מה נעשה?

גם אני כמוך חייל בצבא הקדושה, פועל ומפיץ כמה שאפשר, אך זה לא מספיק כלל! צריך תמיד להוסיף ולהתחזק בזה.

אנו במלחמה על עולם התורה. על הישיבות... על הכוללים... וגם במשפחתי פגע נגע הצרעת הזה, ורציתי לספר לך כדי שתזכה בזה את הרבים. כי אין ערובה לאף אחד שיינצל מזה, ויצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום.

אחי הקטן, תמיד היה ילד טוב וממושמע. מכבד את ההורים וגורם להם נחת. פרח של ממש.

בגיל 13 הוא נכנס לישיבת... מהישיבות הטובות והמובילות והיה לגאון הישיבה!!!

שכלו החד ומידותיו הטובות עזרו לו והוא גדל וצמח להיות תלמיד חכם צעיר ומבטיח.

לאחר שעשה חיל והתעלה בישיבה קטנה, עבר לישיבת... מהישיבות החזקות ביותר בבני ברק, וגם שם המשיך לעשות חיל ולהתעלות בתורה והיה לאחד מטובי הלמדנים והשקדנים בישיבה, עד שהגדיר אותו המשגיח שלו: "פרוש מכל הבלי העולם! למדן גדול! ואם הייתה לי בת, הייתי לוקח אותו לחתן!!!".

בזמן השידוכים ראינו אצלו שינוי מסוים.

הוא קיצר את הזקן, וגזר את הפאות שלו. אבל מכיון שהוא המשיך ללמוד, ואפילו בימי בין הזמנים כל יום שעות רבות, ולא פספס אפילו תפילה אחת – החרשנו!

אתה צריך להבין! אחי כתב עשרות(!!) קונטרסים בדברי תורה וחידושים. הוא התכתב עם גדולי הדור בנושאים שונים, ומסר שיעורים בהלכה בבתי כנסת שונים... ועוד.

הבום הגדול הגיע פתאום!

אמא התקשרה מתייפחת, חנוקה מבכי: "ב. (שם הבחור) חזר בשאלה" – אמרה, "העיפו אותו מהישיבה!! וכעת הוא באירגון 'הלל' (ימח שמם וזכרם) הידוע לשימצה!! ה' ישמור ויציל!".

תוכן העניינים

אצבעותי למלחמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה