סיפורים "גדולים" על אנשים "קטנים" · הכלה שנעלמה
את הסיפור שלי לא רציתי לחשוף מכל מיני שיקולים אישיים, אבל בלית ברירה החלטתי לבסוף כן לפרסם אותו וזאת במטרה אחת: כדי שנלמד את הלקח מפגעי הטכנולוגיה, וכדי שנתעורר כולנו מהר מהר לפני שיהיה מאוחר!
הסיפור שלי הוא אמיתי לחלוטין ולא הזוי, כל הפרטים בו מדויקים מאוד (כמובן ששיניתי פרטים מסוימים).
למדתי באחד הישיבות הטובות ביותר בירושלים. הייתי בחור די מצטיין, אוהב מאוד ללמוד, מקובל בחברה, וברוך ה' זכיתי לעלות ולהתעלות בלימוד התורה הקדושה עד שהגעתי לגיל השידוכין.
הציעו לי בחורה. בת הלומדת בסמינר מאוד חשוב. כמובן שביררנו עליה אצל כולם: מי היא? ומה היא? מה עיסוקיה? ואיך המשפחה שלה? מי החברות? ומה אומרות עליה המורות? וכו' וכו'.
לפי כל הבירורים ראיתי שהיא באמת בת טובה מאוד ודי מתאימה מכל הבחינות.
בפגישות השיחות בינינו זרמו. היה בינינו הרבה מכנה משותף. ראינו שההתאמה בינינו פשוט מושלמת. לאחר כמה פגישות נוספות, הוחלט לסגור ווארט.
ביום הווארט הגיעו הרבה בחורים מהישיבה שלי. וגם מהסמינר שלה הגיעו הרבה חברות, השמחה הייתה בעיצומה. שמחתי כמובן להכיר את בני המשפחה שלה, משפחה טובה ומעולה.
לאחר תקופה קצרה, חגגנו את אירוסינו.
לפני שבועיים וחצי בדיוק, ביום שלישי, נערכה החתונה שלנו ברוב פאר והדר באחד האולמות בבני ברק. היום היפה ביותר בחיי – יום חתונתי – הגיע.
זהו! החתונה הסתיימה בסופו של דבר. כולם הלכו, ונשארו רק בני המשפחה.
הם איחלו לנו מזל טוב בחום רב, ובירכו אותנו להצלחת דרכינו.
צעדנו לעבר ביתנו, להתחיל התחלה חדשה של כל זוג מתחיל.
עד עכשיו הכל היה בסדר.
למחרת בבוקר – יום לאחר החתונה – אני רואה את כלתי קצת עצבנית ומתוחה.
חשבתי אולי היא קצת לא מרגישה טוב מרוב לחץ ועייפות בגלל כל ההכנות שהיו בתקופה האחרונה וגם בגלל יום החתונה... הבנתי אותה. זה דבר טבעי ומובן מאליו וזה קורה להרבה. לכן לא הלחצתי אותה ונתתי לזה לעבור מאליו.
אכלנו יחד ארוחת בוקר. שוחחנו על החתונה... איך היה... ומה היה... היא דיברה בקושי ובהסתייגות והייתה קרה מאוד במשך כל השיחה. ראיתי עליה שהיא לא רגועה. משהו הציק לה ולא ידעתי מה... זה היה נראה כאילו שהיא סובלת להיות בחברתי ולשוחח איתי.
לא עשיתי מזה עניין. עזבתי אותה לנפשה והעדפתי לשתוק.
לאחר מספר שעות, שמתי את הכובע והחליפה והודעתי לה שאני יוצא להתפלל תפילת מנחה.
היא הנהנה בראשה.
לאחר 20 דקות אני חוזר מהתפילה. אני נכנס לבית ואומר: "שלום! הגעתי".
אין קול ואין עונה.
"רבקה (שם בדוי), הגעתי!"
שקט. דממה.
"רבקה...?"
הסתובבתי בחדרי הבית. חשבתי אולי היא במרפסת מדברת בפלאפון, או אולי הלכה לנוח...
לא! היא לא הייתה בבית.
התקשרתי לפלאפון שלה, הוא לא היה זמין.
'מעניין', חשבתי, 'אולי קפצה לקנות איזה משהו... או לאיזו חברה לכמה דקות?'
אני מחכה 10 דקות... רבע שעה... חצי שעה... שעה... והיא לא באה.
שוב אני מתקשר לפלאפון שלה, ואין מענה.
זה היה מוזר... להיכן היא הלכה?
התקשרתי להורים שלה. שאלתי אותם אולי רבקה הגיעה אליהם?
הם אמרו שלא.
"מה קרה?" הם שאלו בחשד מה.
"לא שום דבר! חשבתי שאולי היא קפצה לבקר". ניתקתי את השיחה.
משהו פה לא הסתדר לי...
אני אומר בכנות, אבל התחלתי לפחד שאולי קרה לה משהו?
הלכתי למשטרה.
פניתי אל השוטרים וממש התחננתי לפניהם: "תעשו לי טובה, אני ממש מתחנן, אני חתן צעיר, רק אתמול התחתנתי, ואני לא יודע מה קרה אבל הכלה שלי נעלמה..."
"מה זאת אומרת נעלמה?", לא הבינו השוטרים.
"באותו בוקר, ראיתי שהיא הייתה קצת מתוחה ועצבנית ולא רצתה כל כך לשוחח ולדבר, אז לא הפרעתי לה, נתתי לה להיות מכונסת בעצמה, לאחר מכן, הלכתי להתפלל תפילת מנחה, וכשחזרתי, ראיתי שהיא איננה..."
השוטרים הסתכלו עלי בתמיהה.
"רגע", שואל אותי שוטר אחד, "אולי רבתם ולכן היא ברחה מהבית?"
"לא, מה פתאום?!", עניתי, "אני אומר לך הכל היה בסדר בינינו! ולכן זה מה שמוזר לי בכל הסיפור!"
"אתה בטוח שהכלה שלך בסדר מבחינה נפשית?"
"כן, לא ראיתי אצלה איזה משהו שיעיד על הפרעה נפשית. היא דיברה רגיל והתנהגה רגיל".
"תשמע", הם אומרים, "זה מקרה מאוד מוזר. אנחנו לא יודעים מה לומר לך..."
"אני בלחץ... תעשו משהו בשבילי! אני חתן טרי, בערב יש לי שבע ברכות. אני מתחנן תעשו משהו..."
"טוב, תן לנו את המספר שלה ונבדוק מה קורה"
נתתי להם את המספר.
דרך המוקד המשטרתי הם הצליחו לאתר אותה.
הם ניגשו אלי ואמרו לי: "הכלה שלך נמצאת עכשיו בים!"
"בים???!!!", צעקתי מבוהל, "מה פתאום היא נמצאת עכשיו בים??? עוד כמה שעות יש לנו שבע ברכות...??!!", הייתי מבולבל לחלוטין.
הם התקשרו אליה. והיא ענתה.
השוטרים שאלו אותה: "תגידי, מה קרה? את נורמאלית? הרי רק אתמול התחתנת... מה בדיוק הבעיה שלך? "
"אין לי שום בעיה. אבל הוא לא בשבילי! הוא חזק מדי בשבילי!"
"אבל רק אתמול התחתנתם?"
"אני אגיד לכם את האמת, לפני שהכרתי אותו, היה לי אייפון! ואת האייפון אני לא זורקת! תגידו מה שתגידו, אני רוצה לחיות כמו חילונית עם אייפון, תגידו לו שאני יותר לא חוזרת אליו!!!"
השוטרים היו בהלם.
"תקשיבי טוב!", הם צעקו עליה, "את כרגע חוזרת לבית שלך ותסתדרי איתו! אחר כך תחליטי מה שתחליטי... יש לכם בערב שבע ברכות".
היא ניתקה את השיחה.
השוטרים ריחמו עלי, הם לא ידעו איך לספר לי את הדברים (ממש כמו שבאים להודיע למישהו שהקרוב שלו נהרג). הם הניחו יד על כתפי ואמרו לי בצער רב: "תראה, לפי מה שהבנו כששוחחנו איתה... היא יותר לא מעוניינת בקשר ביניכם! היא מעדיפה לחזור בשאלה ולהיות חילונית... ככה שאין לך הרבה מה לעשות".
כמה שאני בתור גבר חזק ולא מתרגש מדברים, אבל כאן לא יכולתי לעצור בעצמי... פשוט פרצתי בבכי... זה לא היה בשליטתי. לא האמנתי למשמע אוזניי... הרי רק אתמול התחתנו?... מה קרה כאן? איך הכל השתנה בבת אחת?
נו, עכשיו מה אני עושה?
חזרתי לבית הוריי וסיפרתי להם את הכל.
הוריי המסכנים קיבלו זעזוע... היה קשה להם לקבל את זה.
התקשרתי גם להורים שלה וסיפרתי להם בטלפון מה קרה עם הבת שלהם.
הם לא האמינו לי! הם חשבו שאני מתבדח... אבל כששמעו אותי בוכה בטלפון הם הבינו שאני רציני! הם לקחו את זה קשה מאוד.
אף אחד לא עיכל איך חתונה שהייתה שמחה כל כך, נהפכה ביום אחד לאבל ותוגה.
כאילו שאתמול לא היה כלום! לא חתונה מפוארת... לא מוזמנים... לא מתנות... לא חתן וכלה...
בשעת לילה מאוחרת, היא חזרה לביתה.
הוריה חיכו לה.
היא פתחה את הדלת ונכנסה לבושה בצורה מזעזעת ביותר, בשיער פזור ללא כיסוי ראש.
מיד הם שאלו אותה: "תגידי, מה זה צריך להיות?"
"אני עושה מה שבא לי", ענתה בחוצפה.
"רבקה, אנחנו מבקשים ממך, אל תעשי שטויות! רק עכשיו התחלת את החיים שלך! יש לך בעל צדיק, תלמיד חכם, טוב לב, ו..."
היא קטעה אותם: "מצידי שיהיה אדמו"ר! הוא בכלל לא מעניין אותי! יש לי אייפון, ואני חיה איתו חיים אחרים משלי".
מרוב תדהמה מצורת התגובה שלה, הם שתקו ולא ענו לה.
הם לא ידעו אם הבת שלהם היא זאת שדיברה, או שהשטן הוא זה שדיבר מתוך גרונה.
יום למחרת הם קבעו לה פגישה עם פסיכולוגית ידועה, על מנת שתגשש ותבדוק מה קורה איתה.
הפסיכולוגית ישבה ושוחחה איתה בנעימות ורצתה לראות מה קורה? והיכן הבעיה?
לאחר כשעה, ניגשת הפסיכולוגית להורים ואומרת להם: "תראו, דיברתי איתה. המסקנה שלי מכל השיחה הזאת היא, שאין לכם מה לעשות איתה! צר לי לומר זאת אבל הבת שלכם השתבשה לחלוטין!!! היא פשוט מטורפת על האייפון ועל כל הליכלוך שיש שמה!!! המכשיר הזה הוא כל חייה!"
"רגע, לאט לאט", הוריה המסכנים בקושי עיכלו את הדברים, "אנחנו רוצים להבין, אמרת לנו שנראה לך שאין מה לעשות איתה... תסבירי לנו בבקשה למה את מתכוונת?"
"סליחה שאני אומרת לכם את זה", התנצלה הפסיכולוגית, "אבל לפי מה שראיתי עליה בשעה ששוחחתי איתה... לא בטוח בכלל שגם מכון גמילה מסודר יוכל לעזור לה...".
ייאמר לזכותם של הוריה, שהם מיד צלצלו אלי וסיפרו לי כל מה שאמרה להם הפסיכולוגית.
הם בכו וביקשו סליחה על העוול הנורא שקרה לי.
פניתי לכמה רבנים וסיפרתי להם את כל מה שעבר עליי ביממה האחרונה.
"חבל לך על הזמן", הורו לי, "עליכם להתגרש באופן מיידי! חבל על כל יום שעובר! אי אפשר להקים בית עם בחורה כזו!"
בתהליך מזורז ביותר שנעשה בהתערבות כמה רבנים חשובים, יום לאחר ה-7 ברכות שלא התקיימו היה מעמד נתינת גט! – לפני שבוע בדיוק ביום רביעי.
היא, כמובן, קיבלה את הגט בשמחה והרגישה שירד ממנה "עול כבד". עכשיו היא משוחררת לעצמה ולתועבותיה עם מכשיר האייפון שלה.
פה בעצם מסתיים הסיפור שלי.
זה לא נתפס בשכל, מה מכשיר קטן ושטני זה יכול לחולל!!!
זה מבהיל.
לא יאומן כמה כוח של רוע יש לאייפון הזה!!!
הוא מחבל רצחני ביותר!
תברחו ממנו!
הוא בולע כל מה שבדרכו!
הוא מסוכן יותר ממחבל עם סכין!
אולי הסיפור שלי יעורר מישהו...
אולי נצליח להציל עוד מישהו מרדת שחת.
אולי...
והיה זה שכרנו.