סיפורים "גדולים" על אנשים "קטנים" · אין כניסה!
אינני יודעת בדיוק באיזה שלב זה התחיל.
כמו תמיד היו הילדים הראשונים ששמו לב שמשהו לא בסדר.
שימי, בני הגדול, היה מה שנקרא "הסנונית" הראשונה, "פתית השלג" הראשון שאפילו לא בישר את המפולת העתידה לבוא.
אני מוצאת אותו יושב ובוהה בספר, לא מעביר את הדף מזה מחצית השעה.
כשהתיישבתי לידו וניסיתי לדובב אותו, פרץ בבכי עז כל כך...
עברה בי צמרמורת... נחרדתי נורא... "שימי מה קרה?"
דקות ארוכות חלפו עד שהיה מסוגל לדבר.
"אבא לא התפלל היום, אמא" מירר הילד בבכי תמרורים. "בטוח בטוח, הוא לא התפלל. לא שחרית, לא הלל ולא מוסף".
ניסיתי לשכנע את הילד (ואת עצמי) שזה פשוט לא יכול להיות... אך לא עלה בידי.
הילד ידע טוב מאוד על מה הוא מדבר.
בעלי ניסה להוליך אותו שולל, אבל לא עלתה בידו.
זה היה חול המועד פסח, היום שיישאר צרוב בתודעתי לנצח כיום הכי שחור בחיי.
פתאום, כמו שורה של אסימונים נופלים, הבנתי למה היה ליל הסדר יבש כל כך וחסר לחלוחית. למה הייתה בדיקת חמץ מהירה בהרבה מתמיד, למה השנה היו מצות נהדרות מאח שלו והוא לא הלך בעצמו לאפות ב'חבורה'.
ההבנות תקפו אותי מכל הכיוונים. משפטים פה ושם, התבטאויות לא אופייניות, התנהגויות מוזרות שלגמרי לא הסתדרו לי במרקם הכללי. שיחות טלפון משונות שהוא ניהל לאחרונה, מכשירים מוזרים שצצו בכף ידו. יותר ויותר הוא הסתגר בחדר עבודתו, פחות ופחות הייתה נוכחותו בבית משדרת אהבת תורה ומסירות נפש עבור הילדים, יראת החטא ויראת הרוממות, אהבת ה' וקרבתו.
הפרויקט התורני שלו, עליו עבד במשך השנתיים האחרונות, טרם הסתיים. הרווחים האמורים להתקבל טרם הגיעו לשלב המימוש. שנתיים חיינו במצוקה קשה כי הפרויקט זלל משאבים ועדיין תנובה לא נראתה ממנו, וביחד חיכינו שנינו ליום הגדול שבו יוכר מפעל חייו לכלל עולם התורה...
לא העליתי בחלומות הכי שחורים... היכן אוחזים הדברים.
זה היה פשוט בלתי נתפס בשכל לא רק לי, אלא לכל מי שהכיר אותנו והתוודע לאסון המחריד הזה שתקף את בעלי, את משפחתנו כולה...
בעלי שתורתו אומנותו, ר"מ חשוב ונערץ המקפיד על קלה כבחמורה, מדקדק גדול במצוות – התגלגל לדיוטא התחתונה דרך מכשיר האינטרנט!!!
ועדיין לא ידעתי עד כמה עמוקה התהום!! עד כמה גדול האסון!!
אף אוקיינוס לא היה גדול דיו כדי להכיל את נחלי דמעותיי. כמה בכיתי לו, כמה התחננתי שיחזור בו ולו רק בשביל ששת ילדינו. שישה פרחים – ילדי חמד טהורים שעמדו מול הזוועה ולא ידעו את נפשם. אך... שום דבר לא עזר!
לאט ובהתמדה הוא פרק מצוה אחר מצוה, בירידה תלולה, תלולה כל כך...
עד שהקללה 'מי ייתן בוקר, מי ייתן ערב' נראתה ברכה לעומת מה שחשתי; 'שלא יבוא הבוקר וחדשותיו האיומות, שלא ייראה הערב בחרפתו הנוראה. כל יום גרוע מחבירו, כל יום נואש מחבירו'...
שבת אחת אחר הצהריים בא אליי בני הגדול בריצה היסטרית... הוא החוויר נורא: "אמא... מאיפה ריח הסיגריות הזה בבית... נראה לי... שאולי..."
התפרצתי בבכיי נורא... די!! כמה אני יכולה לסבול??!
מקרה דומה לזה חזר על עצמו באחד הימים. לאחר שסיים לאכול הוא קם ללכת.
הילדים הקטנים הזכירו לו: "אבא... ברכת המזון...?"
הוא הסתכל עלינו במבט מזוגג, כאילו אינו מבין מה בכלל רוצים ממנו, והלך לו מעדנות לחדרו.
אינכם מבינים מה חשתי באותו רגע... מה גודל עצמת הכאב! הרגשתי שאין גיהנום גדול מזה! אין כף הקלע איום מזה! אין עונש מר בעולם כולו לאשה, כמו לראות את הבית שלה החמים והטוב הולך ומתפרק, את ילדיי מסתובבים וזוועה בעיניהם. להרגיש יום יום את הקריעה החותכת, המדממת, בין אהבת ילד לאביו מולידו ומגדלו, לבין הסיוט לחיות בצל בעל ואב שמחלל את הדת קלה כחמורה...
ואז... זה קרה.
יום כיפור של שנת תשע"א. הוא נכנס לבית בשעה 7:30 בבוקר (אינני יודעת היכן היה כל הלילה) אחר שכל הילדים הבוגרים שהו כבר בבית הכנסת, ולנגד עיניי בלי שום בושה ונקיפות מצפון... הכין לעצמו כוס קפה... בעצם היום הקדוש!!!
ליבי סירב להאמין... פשוט לא האמנתי למה שראו עיניי, הייתי כל כולי מזועזעת מעצמת הדרדור... לאיזה תהום איום הוא נפל... עד כדי כך???
זה שבר וריסק אותי כליל.
פניתי לכמה מגדולי הדור, לאחר שראיתי להיכן המצב התדרדר, ובכיתי לפניהם על כל מה שקורה בבית. הם הורו לי: "שמרי על הבית ככל יכולתך". הם הבטיחו: "הילדים לא יינזקו יותר משיזיק להם הפירוד, אולי כשאת והילדים עדיין איתו, אולי יש איזושהי תקווה והוא יחזור בו".
קיבלתי את הדברים בלב כבד. לא הייתה לי כל ברירה אחרת.
וכך חיינו. חודש חודשיים שלושה...
ליבי נקרע לגזרים, כשששת ילדיי הקטנים (שהגדול שבהם טרם נכנס לישיבה גדולה) היו הולכים כל בוקר לגן ולבית ספר... כשעיניהם כבושות בקרקע. לא מדברים עם חברים, לא מחליפים מבטים, לא משתתפים בשיעורים... משהו השתנה בהם... הם הפכו יותר ויותר להיות מכונסים בעצמם... אלו לא היה הילדים שלי!! פשוט לא הכרתי אותם!!!
לא הייתה לי כמעט כל אפשרות להחזיר להם שוב את אותה שלוות חיים נעימה וטובה. אני בעצמי הייתי מדממת נפשית – מי יחזיר לי את מה שאיבדתי אני... את בעלי, את משפחתי??!
השלב הבא היה זוועתי לא פחות.
פתאום הגיעו אלי שמועות משמועות שונות... גיחותיו החוצה היו הרות אסון.
זהו! הוא הפסיק ללמוד, להתפלל, לא קיים שום מצוה, הוריד את הכיפה... ניסיתי כמה פעמים להציע לו שינסה להתייעץ עם דמות תורנית או אפילו להתייעץ עם איזה פסיכולוג חרדי... אך לא, כבר שום דבר לא עניין אותו!
הוא יצא רק למקומות אסורים שכל מי שיש לו ניצוץ יהודי סולד מהם!!! – אני ממש מתביישת לפרט! – בכל מקום לשם הלך השאיר שיקים חתומים, אישור על תשלומים בהוראות קבע ובכרטיס אשראי, שטרות כתובים וממתינים לפירעון. לקח זמן מה עד שהחלו מכתבים לגדוש את תיבת הדואר...
מעולם לא קיבלתי כזו כמות גדולה של מכתבים; דרישות לתשלומים כאלה ואחרים, לוגואים שלא שיערום אבותינו מוטבעים על המעטפות, מושגים שלא ידעתי אפילו לא בחלומות השחורים ביותר!!
הצגתי בפניו את כל ערימות המכתבים. הוא ענה לי בקול קר ויבש: "אל תדאגי, אני אטפל בהכל".
יום אחד הוא עזב ולא חזר יותר. לא השאיר מכתב פרידה, לא נשיקה לילדים, לא אמירת שלום. נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, באקראי הגיעה השמועה שנראה מעבר לים. הרחק הרחק מעבר לים.
ואז, לחרדתי, התבררו לי מימדי הזוועה. לא האמנתי פשוט לא האמנתי להיכן נקלעתי...
מיליוני שקלים!!! חובות בבורסה, בהימורים, במשחקי מזל דרקוניים ועוד דברים קשים שאינני יכולה לפרט. הדירה המשותפת שועבדה לחובותיו, הר שלם של תביעות גדולות, בינוניות, קטנות. כל זה הצטבר לסכום אגדי...!!!
איבדתי את העשתונות. פרצתי בבכי נורא... לא ידעתי מה עלי לעשות?
פנו אליי נציגי התביעות, ודרשו בכל תוקף לממש את החובות!
כל בכיותיי וטענותיי של "מה לי ולזה"... "זה לא קשור אלי"... "אני כלל לא אשמה"... לא עזרו.
לא סייעו להציל את החשבונות מעיקול. שום הסברים לא הזרימו מזומנים כנגד כל משיכות היתר.
נשארתי לבד עם ששת ילדיי, וחובות ענק של מיליונים על כתפיי.
ארגון חסד מסוים אסף אותי ואת ילדיי. אמנם ארגון זה לא התיימר לשלם את חובות הענק. כל מה שרשום על שמו – יחכה לו ליום שירצה לשוב ארצה, או יחכה לתובעיו שינדדו אחריו ברחבי העולם להוציא דמיהם מידיו. אבל מה שהיה רשום על שמי, הצ'קים שזייף, החלק היחסי בדירה וברכוש – על אלו עלי להיאבק לבדי בכל כוחי!
בשביל זה יש לשכור את מיטב עורכי הדין, ולשלם טבין ותקילין, כי כל אגורה לעורך הדין יכולה לחסוך לי אלפי אלפי דולרים מצווארי, וזה חוץ מאחזקת הבית והוצאות הבית השוטפות, כולל טיפול הילדים מידי חודש בחודשו, המסתכמים לכמה אלפי שקלים!!
אמנם אינני אלמנה ולא גרושה – אבל מצבי גרוע מאלמנה ומגרושה עשרת מונים. נותרתי עגונה, שבעת יגון, שעברה ושעוברת עד עכשיו טרגדיה קשה מנשוא. עלי להניח את רגשותיי הצידה ולהתמקד בילדיי שיגדלו בריאים בנפשם וברוחם. אני צריכה טיפולים רגשיים לילדים, אוכל ומחיה. אני, עצמי, במצב קשה מאוד מאז המקרה. אני רדופה ללא הפסקה על ידי נושים למיניהם, אני חוששת לישון בבית לבדי, כל לילה אני מסתתרת בבית קרובי מרוב פחד וחרדה. ממש כך.
ומעל הכל, הנטל הכספי הכבד!
אני צריכה לשכור עורך דין המתמחה בצ'קים שעומדים לפירעון – להוכיח את הזיוף. גובה הצ'קים האלו שכביכול חתמתי עליהם, הוא קרוב למיליון ש"ח!!! – ושכר העורך דין הוא בהתאם.
ועוד עורך דין נוסף, המתמצא בענייני משפחה, ויודע איך להציל את הבית המשועבד ולמנוע את זריקתי מהדירה עקב השעבוד.
מלבד זאת אין לי ולילדיי מאום ממש, אני מדברת על מזונות וצרכים בסיסיים – ביטוח לאומי לא מכיר בי כפרודה, כיון שהבעל לא בארץ, ולא התקיים דיון בבית דין.
אני לא מאחלת לאף אחת לעבור את הסבל והייסורין שעברתי אני אודות המכשיר הטמא והארור – האינטרנט – שהרס במחי יד כל את משפחתי והותיר אותי שבר כלי!!!
אנא מכם! אל תעשו את הטעות האיומה הזאת!! אל תכניסו את האינטרנט – את המחבל הרוחני הזה – שהצליח להרוס משפחות רבות ומפוארות בישראל!!!
תלמדו ממני לקח להיכן הגעתי אני.