היום שאחרי · תיקן מתוקן!
אני יושב לי במרפסת ביתי בליל קיץ בני ברקי, מזיע מעומס חום ולחות.
חזרתי מחתונה של חבר, ומריקודים סוערים בהנחייתו של ג. פוטולסקי, שלהבת.
איזה חתונה! בני הבית עדיין לא חזרו ואני לבדי שם במרפסת, סועד לי את ארוחת הערב תוך כדי צפייה במכשיר הטאבלט שקניתי לפני מספר ימים, מצפה לאיזה משב רוח, שירענן לי לפחות את סוף היום.
אך לשווא, החום, הזיעה והלחות אינם מרפים.
פתאום אני שומע רחש, רשרוש. עוד מישהו נמצא כאן איתי. אני מסתובב ולא רואה אף אחד, אך הרשרוש שוב נשמע, זה אמיתי. עיניי רצות בחוריהן והנה הן קלטו אותו...
איזה ג'וק ענק, כמעט בגודל רבע נעל.
אך עלי אין אפילו שרוך. חלצתי את נעליי בכניסה לבית מרוב זיעה.
שה' ישמור, שלא תתקעו לעולם בכזאת סיטואציה. אין לך אפילו נעל פשוטה או כפכף לדרוך על השרץ הג'וקי הזה ולחסל אותו.
הוא זז ומתקרב לעברי, ושני מחושיו הארוכים נדמים לי כלוע של טנק.
צמרמורת אוחזת בי בכל הגוף. (להבדיל אין סוף הבדלות אבל הלוואי והייתי מפחד ככה מאלוקים.)
עשיתי אחורה פנה, וסגרתי את דלת המרפסת, שיישאר לו שם לבד.
רצתי לכיוון ארון השירות, לחפש את התרסיס של סנו K300 העיקר לחסל את היצור הזה שמתרוצץ לי בבית והורס לי את הצפייה המעניינת וגם את ארוחת הערב. הקפה שלי הולך ומתקרר ומי יודע מה הוא מחולל לו שם לבד. (אולי הוא החליט לטעום מהפלאפל שלי שקניתי ב–10 שקל בהכשר הבד"ץ. לו זה לא משנה מה ההכשר.)
אוף, שיעוף (תרתי משמע) כבר.
יצר הנקמה בוער בי כאש. אני חייב לחסל אותו הרגע, ויהי מה! אך לשווא, אין בביתי שום תרסיס של "סנו" לרפואה (שלא תדעו מצרות).
או, הנה מצאתי משהו יעיל... שאריות של תרסיס "סנו" תנורים לפסח. חומר שאוכל שומנים, הג'וק הזה ימס ויימח לגמרי בגז המדמיע הזה.
פתחתי חריץ בדלת המרפסת ואני מחפש אותו. איפה הוא... נעלם! אני חייב חיסול ממוקד, כאן! ועכשיו!
או הנה הוא, אני לוחץ בכל הכוח, איי... בטעות מרוב בלבול ולחץ לחצתי בכיוון ההפוך, על עצמי.
איזה יום רע.
אני רץ לשטוף לי את האוזן והלחיים, בנס זה לא פגע לי בעין. אתם כבר יכולים להרגיש בדמי הרותח... אני חוזר לגמור עליו. אני פוגש אותו, הפעם על התקרה. ושוב צמרמורת עוברת בי. הרי הוא על הגובה כשארסס עליו הוא יפול בדיוק עלי או לתוך החולצה, איכססס...
אין טיפת שכל לג'וקים האלה, הם רצים ועפים עם ראש בקיר ולכן מפחדים מהם.
אך מה יעזור לי כעת להבין בפסיכולוגיית הפחד במלחמה נגד הג'וק הזה. והלוואי והיה כבר מעוך ולחוץ תחת הנעליים שלי, שמשום מה עברתי לידם פעמיים ושכחתי ללבוש אותם...
לקחתי סיכון ושמתי בו כזה ריסוס, שרוקן עליו חצי מיכל "סנו תנורים" – שיישרף עוד לפני שיספיק ליפול מהתקרה. הוא נפל מרוסס בשלולית החומר התוסס, בוסס וגוסס.
רצתי ולבשתי את נעליי. הרמתי את הנעל לגובה המקסימלי וחיכיתי לשמוע את "התיק" – הפיצוץ המוכר של ריסוק איבריו של התיקן הדוחה הזה.
זהו! אני מאחורי הסיוט הזה!
אך לפתע קרה משהו מוזר... ויפתח ה' את פי התיקן.
הוא אמנם נפח את נשמתו אך היא החלה מדברת אלי בקול כאוב ובעברית תיקנית (תרתי משמע).
"רשע אחד, מי נתן לך את הקרדיט להרוג אותי בכאלו ייסורים, בשריפה וסקילה כאחת???"
הייתי מסויט לחלוטין, שיניי נקשו ובשרי רעד מפחד...
"רשע אחד, אתה עוד יותר גרוע ממני! מי נתן לך את הזכות להרוג אותי?? קודם כל תזרוק את הטאבלט הטמא שלך ואחר כך תוכיח אותי... תחסל את הטאבלט שלך כמו שחיסלת אותי!!"
לא ידעתי מה לענות. קפאתי על מקומי.
ואז הוא החל לספר את סיפור חייו העצוב.
לא אלאה אתכם בהיסטוריה מקקית, אך היוצא מדבריו היה שבגלגולו הקודם הוא היה בחור ישיבה, אך קצת פרפר. קצת למד, קצת התפלל והרבה התבטל.
הוא יצא בלילות לחגוג ולחפש לו טיולים וסרטים ושאר ליכלוכים בלי שאף יידע, חוץ מאלוקים.
היה לו חבר שקנה סמארטפון וכתוצאה מזה גם הוא הלך והתדרדר.
"ביום בהיר אחד (או יותר נכון לילה כהה)", הוא מספר, "נסעתי עם כמה חבר'ה וביניהם היה החבר שלי. לא משנה איפה היינו ומה עשינו, הנהג נרדם על ההגה וזהו... כל הישיבה הגיעה למחרת ללוויה שלי ושל החבר שלי (שאר החבר'ה נפצעו קשה).
כשהגעתי לבית דין של מעלה יחד עם החבר שלי פסקו לנו להתגלגל שוב.
וכמו שאתה רואה חזרתי בתור מקק מסתובב כל היום במקומות מלוכלכים מאוסים ומגעילים מחכה לתיקון שלי. אתה לא יודע כמה סבל וצער סובלת נשמה שמושתלת בתוך שרץ כזה מגעיל? ומה עם זה שכל רגע מישהו עלול לחסל אותך ב– K300 של סנו או נעל עם ובלי שפיץ.
תגיד לי מה עושים עם כזה רשע שעבר כל כך הרבה חייבי כריתות או מיתות בידי שמים במזיד, ולבסוף מת בתאונה. מתים פעם אחת, ההא? חשבת על זה?? אז תתפלא שלא! הוא יכול למות 70 פעם ובכל פעם הוא מתגלגל בשרץ אחר, ג'וק, יתוש, שממית וכל מיני ברחושים דוחים עד שהוא משלים את החיובי מיתות שלו"
"רגע, ומה קרה עם החבר שלך זה שהיה לו את הסמארטפון?", העזתי איכשהו להוציא משפט אחד מהפה... "גם הוא כמוך מגולגל באיזה ג'וק...?"
"אם אתה שואל על חבר שלי, אז אגיד לך מה קורה... אני – לעומתו – עוד בחצי צרה, כי אני מסוגל קצת לצאת... קצת לטייל במרפסת ביתך על רצפת השיש הנקייה... לעוף מידי פעם פה ושם... אך חברי שהיה שקוע לגמרי בסמארטפון המזוהם שלו באתרי תועבה מלוכלכים, נהפך לצינור ביטון. צינור במערכת ניקוז הביוב העירוני!!! שם הוא יהיה תקוע עשרות ומאות שנים ויסבול מידה כנגד מידה "מלכלוך" של זבל אחר עד שיסיים את התיקון שלו!!!"
מיותר לציין שכבר באותו ערב ניפצתי לרסיסים את מכשיר הטאבלט וזרקתי אותו לפח השכונתי.
מוטב שהוא יהיה בתוך הפח זבל השכונתי, מאשר שאני עצמי אהיה – לאחר 120 שנה – מגולגל באותו פח ממש מוקף בערימות של זבל..."