היום שאחרי
דברי סיום אחרונים!!!
זהו סיפור על איש אחד שלא חסר לו דבר.
בחווילתו היו כל מכשירי האלקטרוניקה שבנמצא. כולם מתופעלים ב'שלט רחוק' .
"הטוב של טכנולוגיות המחר" – נהג להתפאר.
היה לו בית פרטי עם אולמות כניסה, חדרי אירוח, מטבחים וחדרי שירות. "רואים שהושקע כאן הרבה כסף" – חשב/אמר כל מי שנכנס.
היה לו כסף. – הרבה כסף.
היו לו השקעות בארץ ובחו"ל. – בעסקי נדל"ן, בטכנולוגיות מתקדמות, ביצוא וביבוא.
הוא היה איש עסקים. – ביזנס מאן.
הייתה לו מכונית חדישה עם נהג צמוד.
היה לו מחשב נייד. "המשרד האישי שלי" – הוא קרא לו.
תמיד הוא היה בקשר סלולארי, אלחוטי, לווייני. "בשבילי זה לא מותרות" – נהג להסביר.
כאן בחלקיקי השניות בין זמן סגירת בורסת טוקיו לפתיחת המסחר בבורסת פרנקפורט, טמון ההבדל בין מצליחן למפסידן.
הוא היה מצליחן, עם 'מגע של זהב'. – היו הרבה שקינאו בו.
היו לו שומרי ראש. גלויים וסמויים.
היו לו כלבי שמירה. – מידי ערב היו מתירים את רצועותיהם, והם היו מטיילים בגינה.
הייתה לו גינה גדולה עם עצי סרק, עצי פרי, מדשאות רחבות ידיים וצוות גננים שניכש, דישן עישב וטיפל בגינה, בכלבים ובבריכה.
הייתה לו בריכת שחייה פרטית. – "חצי שעה בבוקר, ואני אדם חדש", נהג להמליץ לחבריו.
היו לו חברים. הרבה חברים. הם היו באים אליו למסיבות רעים או לסתם ערב סביב הבריכה. משוחחים, אוכלים, שותים, מסדרים עניינים... כן, היה כדאי להיות חבר שלו.
"החברים" – כך נהג לומר – "הם הביטוח שלי".
היה לו ביטוח רכוש. היה לו ביטוח חיים. היה לו ביטוח רפואי.
בכל שנה, בסתיו, הוא היה עובר "בדיקה כללית" מכף רגל ועד ראש במכון רפואי פרטי ויוקרתי. – "כאן אסור לחסוך בכסף", נהג לומר, "עם בריאות לא משחקים".
הוא שיחק טניס ושיחק גולף הוא שיחק בבורסה ושיחק חיים טובים.
כן, היו לו חיים טובים.
אבל...
בסוף הוא מת!!!
פעם היו שני מכונאי רכב שהתעסקו בידיהם בתיקון מנועי רכב. הידיים שלהם התלכלכו בשמן גריז שחור. פנה מכונאי אחד לחבירו ואמר לו: "תראה, אני יותר חשוב ממך, כי הידיים שלי מלוכלכות מגריז של מכונית 'מרצדס' ואילו ידיך מלוכלכות מגריז של מכונית 'סובארו'".
נשמע מגוחך...
מה זה משנה איזה רכב זה? 'פורד'?... 'מאזדה'?... 'שברולט'?... תכל'ס הידיים מלוכלכות!!!
ככה זה בחיים. מי שהיה עשיר ומי שהיה עני, מי שהיה חכם ומי שהיה טיפש, מי שהיה יפה ומי שהיה מכוער, מי שחי טוב ומי שחי רע, מי שהיה בריא ומי שהיה חולה...
בסוף כולם מתים!!! ללא כל הבדל, מי הוא היה ומה הוא עשה! – ככה כתוב באיוב: "קטון וגדול שם הוא" – כלומר, בין מי שהיה גדול ובין מי שהיה קטן, בקבר שניהם שווים.
אם אדם היה יודע מה מטרת החיים, הוא היה משקיע בהם את כל הכוחות שלו כדי להרוויח חיים נצחים אין סופיים, שם, למעלה!
כי פה, למטה, אף אחד לא משאיר כלום! פה כולם עוזבים את הכל!
כשאלוקים ברא את החמור אמר לו: "תעבוד, תסחב חבילות, תאכל דשא, ותחיה חמישים שנה"
אמר החמור: "אלוקים, אני מוכן לעבוד ולסחוב חבילות וגם לאכול דשא... אבל חמישים שנה לחיות זה הרבה זמן, אני מסתפק בעשרים שנה! אתה יכול לוותר לי על שלושים שנה?"
נענה אלוקים לבקשתו והוריד לו שלושים שנה.
ברא אלוקים את הכלב ואמר לו: "אתה תשמור על בתי האנשים, אתה תאכל שאריות בשר מתחת לשולחן, ותחיה עשרים וחמש שנה".
אמר הכלב: "אלוקים, אני מוכן לחיות כמו כלב ולאכול בשר מתחת לשולחן, אבל לחיות עשרים וחמש שנה כמו כלב זה קצת הרבה, הייתי מוותר על חמש עשרה שנה"
נענה אלוקים לבקשתו והוריד לו חמש עשרה שנה.
ברא אלוקים את הקוף ואמר לו: "אתה תקפוץ מעץ לעץ, תצחיק את האנשים, ותחיה עשרים שנה"
אמר הקוף: "אין לי בעיה לקפוץ להצחיק את האנשים, אבל עשרים שנה זה הרבה, הייתי מסתפק בעשר שנים"
נענה אלוקים לבקשתו והוריד לו עשר שנים.
ברא אלוקים את החילזון ואמר לו: "ממך אמנם אין כל כך הרבה תועלת, אתה כל הזמן מוציא ריר ונשאר סגור בתוך הבית שלך ושם תמות, בכל זאת אני נותן לך עשר שנים".
אמר החילזון: "אלוקים, בשביל חיים כאלו אני לא צריך עשר שנים, זה הרבה מדי! מספיק לי רק כמה ימים וזהו!"
נענה אלוקים לבקשתו.
כשברא אלוקים את האדם אמר לו: "תראה, אתה תקבל שכל, אתה תשלוט על כל העולם, ותחיה עשרים שנה".
אמר האדם: "אלוקים, אני מוכן לקבל שכל ולהיות בן אדם, אבל לחיות עשרים שנה זה קצת!
אם לא אכפת לך, תן לי את השלושים שנה שהחמור וויתר, תן לי את החמש עשרה שנה שהכלב לא רצה, ואת העשר שנים שהקוף החזיר, ובנוסף את העשר שנים שהחילזון השאיר, ואני אהיה מבסוט ומאוד שמח... ואודה לך על כך בכל ליבי"
אמר לו אלוקים: "קיבלת!"
מאז הבן אדם חי לו עשרים שנה...
הוא מתחתן, לוקח הלוואות, מקבל משכנתא, ועובד לפרנסתו שלושים שנה – כמו חמור...
אחר כך הילדים גדלים, מתחתנים, עוזבים את הבית, הוא חי לו לבד חמש עשרה שנה –
כמו כלב...
אחר כך הוא קופץ מבית לבית ועושה צחוק מעצמו להצחיק את הנכדים – כמו קוף...
עד שהוא נחלש, מזדקן, מוציא ריר, ונשאר סגור בתוך ביתו עד שמת שם – כמו החילזון...
זהו מסלול החיים של כולם! – החכמים מנצלים כל רגע ורגע בימי חייהם לעשות את רצון ה' ולא מבזבזים אותם על שטויות.
הרבי מסדיגורא כתב דבר גדול: שלוש תקופות מרכזיות יש לאדם בחיים.
שלושת התקופות האלה כולם מקיפים את האדם:
תקופה ראשונה שעת הלידה! – כולם סביבו... באים למחלקת יולדות לראות אותו, קונים לו בגדים, ובליל הברית (ברית יצחק) עשרה אנשים קוראים לידו את הזוהר, ולמחרת בברית כולם מקיפים אותו.
תקופה שניה שעת החתונה! – כולם סביבו... איך שהוא יוצא מהרכב של 'החתן וכלה' כולם מתקבצים לראותו, בחתונה בשעת החופה כולם מקיפים אותו, ואחר כך בריקודים הוא במרכז העניינים כולם רוקדים סביבו ומשמחים אותו.
תקופה שלישית שעת ההלוויה! – כולם סביבו... מגיע הרכב של ה'חברא קדישא' וכולם מציצים לראות את הגופה שלו, ואחר כך כולם מלווים אותו לבית העלמין, כולם רוצים לתפוס את המיטה שלו, ואף בעת שמכסים עליו את החול כולם רוצים להשתתף.
אומר הרבי מסדיגורא: "אדוני! רומזים לך!
כמו שבשעת הברית מילה שלך, היית נקי בלא שום חטא! וכולם היו סביבך...
וכמו בחתונה שלך, שהיית דומה למלך ומחלו לך על כל העוונות! וכולם היו סביבך...
כך תשתדל להגיע למעמד השלישי בשעת הלוויה שלך שגם אז כולם יעמדו סביבך, להיות נקי וזך בלא שום חטא ועוון, כמו שהיית בשני המעמדים שלך.
אל תשכח את הנקודה הזו כל ימי חייך!!"
מספר הרב רמי לוי:
"לפני כחודש אמא של אברך יקר אצלנו בכולל, נפטרה. הלכנו ללוויה, הלוויה הייתה ב'שמגר'. הגענו לשם, הספדנו את האשה הזאת.
האולם שם ב'שמגר' היה כמעט מלא. המון אנשים.
כשנגמר ההספד, נשאו את המיטה של הנפטרת וכולם יצאו החוצה אל הטנדר, זהו! חוזרים ל'גבעת שאול'.
ביציאה – שהייתה צרה כמו צוואר של בקבוק – כולם נדחפו לעבר הדלת. התחילו להתערבב שם נשים וגברים... וזה, כמובן, אסור.
ברחתי לי אחורה, ידעתי שיש עוד יציאה.
יש את הדלת הראשית בכניסה שבו מספידים, אבל יש עוד דלת אחורית בצד השני...
אמרתי, 'אני אצא משם לבד, וזהו זה'.
נכנסתי פנימה, עברתי בין המזדרונות. המשכתי הלאה...
יש חלון גדול של הקירור איפה ששמים את הנפטרים. הייתה גופה על הריצפה וגופה על השולחן... והייתה עוד גופה של משהו קטן, אולי תינוק. כולם היו עטופים.
אתה עומד ומסתכל על זה וחושב... 'יופי! טוב מאוד! תישבר קצת למה לא... תשבור תשבור קצת את עצמך... תזכור מה שראית! מה אתה חושב יום אחד לא תגיע לפה?? יש לך פתק פטור מהחדר הזה??
יבוא יום ואתה תגיע לשם גם כן!'
אני ממשיך הלאה לדלת השנייה... אני בא לפתוח ו... הדלת נעולה!
אמרתי, 'טוב אז אני אחזור חזרה לדלת ההיא'... אני חוזר חזרה לדלת ההיא, אני רואה שכל האנשים כבר יצאו והשומר נעל את הדלת.
ואז פתאום אתה לבד. בבית הלוויות 'שמגר' עם שלוש גופות במקרר... עם החדרים... עם המיטות האלה... ואז אתה מתחיל להרגיש אימה.
לא אימה מהמת, אלא אימת יום הדין!
'תזכור... יום אחד זה יקרה! יום אחד אתה תשכב פה כמו הגופות הללו... ותצטרך כמו כולם לתת דין וחשבון למעלה! מה אתה חושב?'
אני לא מצטער שזה קרה לי, זה היה שיעור טוב".
"הייתי באזכרה", מספר הרב יוספי, "של בחור בן 18 שנהרג על אופנוע. עשו לו אוהל גדול.
היו שם אולי 150 אנשים.
ואני שאלתי אותם: "מה אתם אומרים, כמה זמן נראה לכם שאדם חי בעולם הזה?"
אנשים צעקו לי: "70... 80... 90... 100... שנה"
אמרתי להם: "אבל כאן באתי לאזכרה של בחור בן 18???!!!"
הם שתקו.
"אתם רוצים לדעת במדויק כמה זמן אדם מסתובב כאן? כל אחד כפי איך שהבורא הקציב לו.
אין אף אחד בעולם שיודע אם מחר הוא "ישחק" כאן על "המגרש"!!!"
אנחנו אומרים בשיר השירים: "כי עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה"
הפסוק אומר, שיש אהבה עזה ליורדי שאול (לקבר) ולאלו שעומדים על סף המוות.
איזו אהבה יש ליורדי שאול ולאותם גוססים שעומדים למות?
וכן איזה קנאה יש להם? על מה מדובר?
ההסבר הוא, שהאהבה לחיים היא מאוד עזה. כל אחד מאיתנו אוהב את החיים.
כאשר מרגיש האדם שהוא עומד להיפרד מן החיים בעולם הזה והוא צריך להשאיר כאן את הכל...
את הבית שלו, את המכונית שלו, את כל הכספים שיש לו בבנק, את מקום העבודה שלו...
את אשתו, את הילדים, את הנכדים, את ההורים, את האחים והאחיות, את קרובי המשפחה...
את השכנים, את החברים, את הבית כנסת שבו היה מתפלל, את החברים בעבודה...
או אז בעת מיתתו, מתפרצת ומתעצמת אצלו האהבה לחיים בעוצמות אדירות!!
סערות גדולות ונוראות כגלי הים ורגשות אדירים עוברים בליבו ומתעוררים אצלו!!
באותו רגע הוא חש בהלה וזעזוע... כל כולו מתמלא בפחד איום ונורא כאשר הוא רואה ומרגיש על בשרו איך שהוא הולך ועוזב את החיים. ואז...
הוא מתחיל להעריך את החיים!!! אז הוא מעריך כמה שווה כל שניה ושניה של חיים!!!
כן, כן, את אותם חיים יקרים שהוא זלזל בהם... את אותם חיים שבזבז על גלישות אסורות באינטרנט... את אותם חיים שבזבז על התכתבויות מטופשות בפייסבוק... את אותם חיים שבזבז כשנכנס לכל מיני אתרים ריקים חסרי תוכן ששוטט בהם שעות על גבי שעות... את אותם חיים שבזבז ושרף על שטויות והבלים בחוסר מעש...
כעת הוא יודע להעריך טוב מאוד!!!
כעת כל שניה... וכל דקה... נחשבות אצלו כיהלומים ומרגליות יקרים מאוד מאוד!!!
ולכן הקנאה הזאת מתעוררת דווקא אצל אלו שהולכים למות, כי הם מקנאים באלה שחיים!!!
סיפר הרב יהודה כהן, ראש ישיבת 'יקירי ירושלים':
"לפני 30 שנה בערך נסעתי לאחת ממדינות אירופה. הגעתי למקום בו הייתי אמור להחליף מטוס למקום אחר. זה היה בתחילת דרכי לנסוע כדי לאסוף כסף לישיבה. לא ידעתי לדבר שום שפה. הגעתי לשדה התעופה.
אני ניגש כדי להחליף את הכרטיס, אומרים לי שעליי לעבור לשדה תעופה אחר ומשם לעלות על המטוס... איך ששמעתי את זה נפלו פני, 'איפה זה שדה התעופה השני? איך אני מגיע לשם? מי יקח אותי לשם? איך אספיק להגיע למטוס השני?' אני מחפש איזה יהודי בשדה התעופה ו... אין אף אחד! עמדתי בשדה התעופה ובכיתי. בכיתי בדמעות.
בסוף ה' יתברך עזר לי וטילפנתי למישהו שדיבר איתם והם שלחו מישהו שלקח אותי לשם.
אמרתי על כך לעצמי: 'שים לב, שים לב, אתה נמצא כאן מסתובב עם בני אדם, יש לך כרטיס ביד, אתה נמצא במקום זר ואתה לא מכיר אף אחד...
איך התחושה? איזו הרגשה רעה? איזה ייאוש? איזה דיכאון? איזה פחד?
הנשמה עולה למעלה אחרי פטירה, עוברת עולמות על גבי עולמות, אין סוף של עולמות, הוא צריך לעבור את כולם אחד אחד... ויש לו מקום אחד שהוא צריך להגיע לשם.
מי יוביל את הנשמה?? הנשמה לא מכירה שום דבר! היא משוטטת בעולמות אדירים אין סופיים!!
הוא לא יידע לדבר עם אף אחד, אף אחד לא מסתכל עליו, אף אחד לא נמצא לידו, הנשמה שלו משוטטת בעולמות התוהו... איזה בכיות... איזה תחנונים... איזה בקשת רחמים... בוכה, מתחננת, רעבה... צמאה... קור וחום... מדוכאת... ואף אחד לא מסתכל אליה!".
ואז האדם – בעודו נשמה – מתחיל להרהר על עצמו: 'אוי, אוי, כמה טיפש הייתי! אוי, אוי, איך איבדתי את חיי? איך עשיתי את טעות חיי? למה? למה בזבזתי את כל החיים היפים שלי? למה עשיתי את השטות הזו? למה לא חטפתי עוד תורה ועוד מצוות...? למה האינטרנט והאייפון הארורים הללו הצליחו לבלבל אותי ולגזול ממני את הזמן הכל כך יקר?
למה השקעתי רק בהנאות הגוף ולא בנשמה שלי? מה עכשיו נשאר לי מהגוף?...'
ראית פעם מה זה פיגוע?
שלא תדע מצרות, אלו מראות קשים מאוד... חלקי גופות מתעופפים לכל עבר... קניון השרון בנתניה ראו שמה 'לבלב' על הכביש! 'קיבה' על הכביש השני!
באחד הפיגועים בירושלים התעופפה גולגולת לחצר מלון 'קינג דיוד' אחד ישב שמה על כסא נוח ופתאום נוחת לו ראש של בן אדם על הדשא... מההלם והזעזוע הוא התעלף במקום!!
מה זה??!
הקב"ה רוצה להראות לך מה זה גוף! כלום לא נשאר ממנו!!!
אז אל תבטח בו!
זה זמני!
לעשות דיאטה, לשמור על הבריאות, לנהוג בתזונה נכונה, לעשות קצת כושר, לשמור על הגוף שלך... זה כן.
אבל לחטוא איתו – בראיות אסורות... בפגם הברית... במחשבות לא טובות... – זה לא הותר לך!!! הגוף שלך בסך הכל רק נרתיק לנשמה, אז תפסיק לעשות ממנו עסק! תפסיק להשקיע בו! תתרכז יותר בנשמה שלך!!! ממנה תעשה עסק!!! בה תשקיע עוד ועוד כמה שיותר...
סיפר הרב ליאור גלזר:
"היה בחור ישיבה אחד שעזב את הכל והוא התדרדר למטה למטה.
הוא הסתבך עם אנשים שקשורים לפשע. הוא לא ידע שבעולם התחתון יש "שולחן ערוך" עם סעיפים וכללים משלהם. יש טעויות שלא עושים גם העבריינים הגדולים.
אבל הבחור הזה שהיה בישיבה, לא למד את הכללים האלה. הוא הסתבך עם איזה מאפיה... והם שרפו אותו!!! זה היה מאחורי הבית שלי.
בחור בן ישיבה לשעבר בן 17, היה ממש מותק של בחור, נשרף חי על ידי כמה פושעים בפרדסים של קרית הרצוג. מצאו את הגופה שלו אחרי יומיים.
אבא שלו מגיע לשיעורים שלי.
אחרי המקרה הזה הוא בא ואומר לי: "הרב גלזר אני מתחנן אליך, תבוא איתי לזהות את הגופה של הבן"
אמרתי לו: "אני אגיד לך ת'אמת, אני אדם מאוד חלש בטבעי... קשה לי לראות מת"
"הרב, בבקשה תכבד אותי. אני לא יכול ללכת לבד. אני לא אוכל לעמוד בזה..."
נכנסנו לחדר טהרה לזהות את הבן.
ואז אבא שלו ניגש אל גופת בנו ואומר לו: "שמואל, נו עכשיו מה עוזר לך כל הסרטים שראית??? כל כך רצית לעזוב את התורה, חשבת שבזה תהיה מאושר... נו, עכשיו מה זה עוזר לך??? עכשיו בוא נראה אותך גבר בעולם האמת...".
מזעזע.
אדם צריך כל החיים שלו לחשוב: "מה יהיה איתי? איך אני אסתדר למעלה? מה עלי לעשות כדי להינצל מיום הדין? האם אני חי את החיים שלי בסדר? אני לא עובר על שום הלכה? אני לא נכשל בשום דבר?". כך אם אדם עושה לעצמו חשבון נפש, והוא משתדל מאוד מאוד שלא להיכשל, אז יש סיכויים טובים לזכות לגן עדן.
ה'שם משמואל' בדרוש לחנוכה כותב דבר מדהים: ישנם שתי דרכים איך להתקרב לבורא יתברך.
א'. על ידי מסירות נפש. – שאדם עובד על עצמו שנים על גבי שנים בתעניות ובסיגופים כמו שעשו הרבה מהצדיקים בכל הדורות.
ב. בזמן שיש טומאה כל כך גדולה ונוראה. – בזמן הזה כל מי שרוצה להיות קרוב לה' יתברך, עצם זה שהוא מתרחק מהטומאה ואינו מתקרב אליה, בזה הוא כבר קרוב מאוד מאוד לה' יתברך ממש כמו גדולי וצדיקי ישראל בדורות הקודמים!!!
זאת אומרת, אם יהודי, היום, בדור שלנו, הפרוץ והמשוגע, זורק את האינטרנט שלו לכל הרוחות ושולח את האייפון שלו לעזאזל... באותו רגע, הוא חותך תולש וקורע מעצמו כל כך הרבה ליכלוך טומאה וזוהמה שהיו דבוקים בו, ובאותו רגע ממש, באופן אוטומט, הוא נהפך להיות קדוש וטהור בבת אחת!!! והוא, אכן, בשמים נחשב לאחד הצדיקים הגדולים ביותר של הדור!!!
מפליא ביותר.
דוד המלך אומר: "נפשינו כציפור נמלטה מפח יוקשים".
אם דוד המלך רוצה לומר שעלינו לברוח מהמלכודת (מהפח יוקשים) של יצר הרע, מדוע הוא אומר דווקא שהבריחה שלנו כציפור? למה לא כמו דג? הרי גם דג בורח כשרוצים לתפוס אותו?
אומרים משמו של היהודי הקדוש מפשיסחא: "זה נכון שאם אני בא לתפוס ציפור או דג שניהם בורחים... אבל בכל זאת, יש הבדל גדול ביניהם.
כשבאים לתפוס דג, הוא בורח למטה, הוא יורד לקרקעית הים.
לעומת זאת, כשבאים לתפוס ציפור, היא בורחת למעלה, לכיוון השמים!
אומר היהודי הקדוש: דוד המלך רוצה לרמוז לנו, כשאתה בא לברוח מיצר הרע ואתה רוצה להתחיל התחלה חדשה בעבודת ה'... אל תסתכל למטה! עזוב את כל הנפילות שלך! תמשיך הלאה... מעכשיו שהמבט שלך יהיה רק למעלה כמו ציפור שהיא בורחת אך ורק למעלה.
איך אמר האדמו"ר מקוצק? "יש כאלה שאומרים: אם אתה לא יכול לעלות, אז תרד. בבחינת ירידה לצורך עלייה. – ואילו אני אומר: אם אתה לא יכול לעלות, אתה מוכרח לעלות ויהי מה!
ויהי רצון שנזכה לכך בעזרת ה' יתברך.
מאחורי הקלעים... מחקרים! חשיפות! תגליות! ועובדות!
"תמונה טמונה" - מפנקסו של מקצוען
למדתי בניו יורק בבתי ספר הטובים בעולם במשך 6 שנים על כל נושא התקשורת.
אחר כך למדתי גם משחק, גם צילום, עריכה, הפקה, במאי, כל מה שקשור בין להופיע על הבמה בין להופיע מאחורי הקלעים. התעסקתי ועבדתי עם אנשים בתחום הזה וגם הצלחתי בתחום הזה.
אני יודע מה הם חושבים... ואיך הם חושבים... וכל מה שהם עושים... ואיך זה שוטף לאנשים את המוח... בין בסרטים ובין בפרסומות בכל מה שקשור למסך.