חלק ב'
"מה רע בשם היטלר?", שאל אותם הרב
פעם הייתה עבודה זרה שקראו לה: "מולך".
עד היום אף אחד לא מסוגל להבין, איך אבא לוקח את הילד שלו ואמא לוקחת את הילדה שלה ומניחים אותם על ידיו של פסל ממתכת כשידיהם קשורות. ואז מדליקים את האש מתחת לילד והוא מתחיל להצלות לאט לאט... עד שנהיה בוער כולו!!
הילד היה משתולל וצורח צרחות נוראיות מיסורי הכוויות עד שהיה נשרף כליל... וההורים – שבעי הרצון – היו אומרים: "יערב לך הפסל... יערב לך הפסל..."
כולם אחר כך היו ניגשים אליהם, לוחצים להם ידיים ומברכים אותם בברכת "מזל טוב!" על "שזכו" להקריב את הילד שלהם "למולך"...
קורבן של פעם.
מישהו יכול להבין את הטירוף הבלתי הגיוני הזה???
היום עבודת המולך נהייתה קצת יותר מודרנית. אמנם בלי פסל ואש בוערת מתחת... אבל הוא עדיין קיים! ההורים עדיין ממשיכים "לשרוף" את ילדיהם אבל בסיגנון אחר!
במקום להיות על הידיים של הפסל, הם יושבים על כורסא...
ובמקום להדליק את האש, מדליקים את המחשב ורואים סרטים...
הילד מתחיל "להישרף" ו"להיצלות" לאט לאט...
הוא מתרגל... הוא מתמכר...
הילד מתחיל "לבעור" כולו! והפעם מבפנים ולא מבחוץ...
"אנא, הצילו אותי!" הוא צורח "מהכוויות", "אנא תעזרו לי! אני רוצה לצאת מזה ואני לא יכול... אני "נשרף"! אנא..."
ממש עבודת מולך מודרנית קלאסית.
ישנה תמונה מתקופת השואה, בה מראים שתי שוטרים יהודים גוררים באכזריות ילד יהודי קטן כבן 5 כדי להכניסו בכוח לתוך אחד הכבשנים...
כשראיתי את התמונה הזאת הצטמררתי מאוד, איך ניתן לעלות על הדעת לשרוף ילד קטן באכזריות וברשעות כזו שלא תאומן??!!
הרי אפילו בעל חי אנחנו לא מסוגלים להרוג?? כל שכן לשרוף??!!
ומה עוד שהשורפים היו יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים הארורים ימח שמם וזכרם...
אבל בעצם אם נשים לב, בחשבון פשוט יותר, יוצא דבר מבהיל:
כל מי שנותן או מאפשר לילדים שלו לגלוש באינטרנט או שקונה להם אייפון או שנותן להם להשתמש באחד מהמכשירים האסורים הללו... הוא יותר גרוע מהיטלר!!!
כי בעוד שהיטלר שרף גופות, אתה "שורף" נשמות!!!
ועוד של הילדים שלך!!!
פעם אחת הוזמן הרב גלינסקי לברית מילה.
לאחר שהמוהל ביצע את הברית קרא בקול, "וייקרא שמו בישראל...?"
"נמרוד", אמר האב.
הרב גלינסקי, שמע זאת ונחרד...
"רגע רגע", עצר הרב את האב, "יש בעיה רצינית עם השם הזה, הוא לא טוב!"
"למה?", התערבה לפתע האמא, "זה השם שבחרנו!"
"הכל טוב ויפה", אמר להם הרב, "אבל אל תקראו לתינוק בשם הזה!"
"מה הבעיה?", הם לא הבינו.
"תראו, אני במקומכם הייתי בוחר לו שם אחר..."
"איך היית קורא לו?"
"היטלר!"
"מממההה...??? כבוד הרב אתה צוחק עלינו?!!"
"לא, אני רציני! מה רע בשם היטלר?"
"נו באמת...", האשה החלה קצת להתרגז, "מי יעיז לקרוא לבן שלו היטלר?? סליחה כבוד הרב, אבל איזה מן שטויות אלו??"
"אני לא צוחק", חזר הרב שוב על דבריו, "השם היטלר הוא פי כמה יותר טוב מהשם נמרוד!!"
"איך ייתכן??!!"
"פשוט מאוד", חייך הרב, "היטלר רצח שש מיליון יהודים, אבל הוא רצח רק את הגוף שלהם! נמרוד, לעומתו, אמנם לא רצח אף אחד אבל הוא המריד את כל העולם נגד הקב"ה! נמרוד החטיא אותם! נמרוד רצח את הנשמות שלהם!!!... נו, תגידו אתם, מי גרוע ממי?"
"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו"!!! זה לא אימרה נחמדה, פתגם יפה או מליצה משעשעת...
זאת עובדה!!
החלילן מ'המלין'
"אני נזכרת בסיפור ישן שקראתי בילדותי", מספרת גברת מלכה פרידמן מנהלת תיכון 'אשת חיל' ברמת וויזניץ'. "אז, באותם ימים כאשר לא היו בנמצא ספרי ילדים "משלנו", ואנו, הילדים נאלצנו לחפש את מבוקשינו בספרים שנכתבו על ידי סופרים גויים.
סיפור אחד שקראתי, די הפחיד אותי, אפשר אפילו לומר שהוא ממש גרם לי לסיוטים.
היה זה הסיפור על החלילן מ'המלין'.
הוא סיפר על מכת עכברים שפקדה את העיר המלין ועל פרס כספי גדול שהבטיחו שם למי שיצליח להעלים את העכברים. ואז הגיע אדם אחד אל העיר, ואמר שהוא יכול לעשות זאת.
האיש הוציא מתיקו חליל גדול והתחיל לנגן מנגינה עריבה.
באותו רגע, החלו אלפי עכברים לצאת מן החורים וללכת אחריו.
החלילן המנגן צעד אל הנהר והעכברים הלכו בעקבותיו. הוא נכנס אל המים עד ברכיו והעכברים כולם נכנסו אף הם. הנהר היה סוער והעכברים שלא ידעו לשחות טבעו כולם.
אנשי העיר שהתפטרו מן הצרה בכזו קלות, סירבו לשלם לחלילן את מה שהבטיחו, והוא נפגע מאוד והחליט לנקום בהם.
יום אחד הוא שוב הגיע אל העיר עם חלילו והחל לנגן מנגינה עריבה במיוחד. אבל אז כבר לא היו עכברים. אז יצאו מן הבתים כל ילדי העיר והלכו בעקבותיו אל הנהר...
גם אז הוא נכנס את המים השוצפים וכל הילדים נכנסו אחריו.
האמהות בכו והאבות צעקו אך שום דבר לא עזר...
לא אהבתי את הסיפור הזה כשהייתי קטנה. הוא הפחיד אותי מאוד. חששתי מן החלילן שהיה יכול לנגן מנגינות מושכות מאוד שכאלה שאי אפשר היה לעמוד בפניהן...
גם היום אני פוחדת כשאני נזכרת בסיפור.
אני פוחדת "מחלילן" שיבוא ויעמוד בחלון ביתי או ליד חלונות בתי החינוך וינגן "בחלילו" מנגינות עריבות... מנגינות שילדים אוהבים. וילדיי ייצאו מן הבית וילכו בעקבותיו... ואני אצעק אחריהם: "אל תלכו ילדים! אל תלכנה בנותיי!..." אבל זה לא יעזור לי, כי קשה מאוד לעמוד בפני המנגינות הקסומות אשר מספרות על עולם חדש, מלהיב, נוצץ וקסום.
גם היום זה קורה.
"החלילן מהמלין" מנגן היום בחליל טכנולוגי משוכלל ומבטיח לילדים שאפשר לגלות עולמות מדהימים ביותר רק בלחיצת כפתור.
המצחיק הוא, שהפעם ההורים בעצמם הם הם אלו שבמו ידם הביאו את "החלילן מהמלין" אל תוככי ביתם ונותנים לילדים שלהם ללכת שבי אחר אתריו הקורצים המפתים והזמינים עד שהוא "מטביע" אותם בנהר האינטרנט הגועש אל "מותם"...
החיוך קפא על פניו
זה מזכיר לי סיפור עצוב ששמעתי פעם:
לאחר שנכנעה יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, הוכרז שלום בין ארצות הברית ליפן.
רבים משני הצדדים שכבו פצועים באוהלים והמתינו לקבל טיפול רפואי.
אחד החיילים האמריקאים שהחלים ועמד לטוס לביתו, נכנס לאחד האוהלים וראה פצוע יפני חבוש מכף רגל ועד ראש, קשור לצינורות שונים ומשונים.
האמריקאי נעמד לידו ובהתלהבות סיפר ליפני שלא יכול היה להגיב, שהמלחמה הסתיימה ושהגיע השלום.
הוא השתדל לחזק ולעודד במילים חמות את עמיתו היפני, שבוודאי יחלים וישוב גם הוא לביתו.
לפתע החל היפני להיאנק והניע מעט את ידו וראשו.
החייל אחז את ידו של הפצוע ולחש לו בקול מבוהל: "תגיד משהו... מה אני יכול לעזור לך? רק תבקש..."
תנועות המצוקה גברו.
ואז עלה רעיון בראשו של האמריקאי, הוא הוציא פנקס ועט מכיסו ואמר ליפני: "תנסה לכתוב דרישת שלום להורים ולמשפחה, אם אגיע הביתה לפניך, אשלח להם את זה!". הוא תמך בידו של היפני שבשארית כוחותיו שרבט מספר מילים ולאחר שתי דקות נפח את נשמתו.
החייל הצעיר רץ היסטרי החוצה. הרופאים קבעו את מותו. החייל חזר לביתו עם הפתק שנשאר למזכרת בארנקו.
לאחר כשלושים שנה, בכנס אנשי עסקים בניו יורק עמד אחד המשתתפים בכנס – החייל האמריקאי לשעבר – ליד המזנון ושוחח עם איש עסקים ממוצא יפני.
תוך כדי שיחה סיפר האמריקאי לבן שיחו את סיפור המעשה.
הוא סיים בחיוך: "שמרתי את הפתק אצלי, אני לא מבין יפנית. תשמע אולי אתה יודע לקרוא?"
"כן, ברצון", השיב לו היפני.
הוא הגיש לו את הפתק והיפני החל לקרוא: "אתה דורך לי על צינור החמצן..."
החיוך של האמריקאי קפא על פניו.
ההורים כל כך טורחים וכל כך דואגים לילדים; חוגים, קצת כסף, בגדים חמים, ילקוט ומכשירי כתיבה, אוכל, ממתקים, מקלחות, עזרה, הדרכה ומה לא... אבל כשהם מאפשרים להשאיר בבית מחשב שאינו מוגן, הם בעצם לא מטיבים איתם בזה... להיפך! הם דורכים להם על "צינור החמצן" וגורמים למותם בעולם הזה ובעולם הבא!!!
איזה חוסר אחריות נורא ואיום! איזו טיפשות!
אומרת התורה, "איש אמו ואביו תיראו".
כלומר, התורה מצווה את הילדים לירוא ולפחד מההורים. זה הפירוש הפשוט.
אבל יש הסבר אחר הפוך ממש... התורה מצווה את ההורים לירוא ולפחד מהילדים!!!
"איש" – הכוונה לכל אדם, אברך, בעל בית, אשה, עקרת בית...
"אמו ואביו" – להיות אבא או אמא לילדים...
"תיראו!!!" – תפחדו! תרעדו! תזהרו!... כי זו אחריות עצומה ומבהילה! זה לא פשוט!
רבי ישראל מרוזי'ן אמר, שבדור האחרון יהיה קשה לגדל ילד אחד ליראת שמים, יותר מכל ניסיון העקידה של אברהם אבינו!!!
איך הורים מעיזים לבוא – בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה – ולבקש בסליחות: "עשה למען תינוקות של בית רבן שלא חטאו..." בעוד שהוא ואשתו מחטיאים בעצמם את הילדים שלהם כשנותנים להם לשבת מול המחשב??!!...
איזה אבסורד.
"ואם ערבי ישים לו פצצה בפרחים...?"
שח הגאון הרב זילברשטיין:
"אמרתי למישהו: אתה יודע מה יהיה כתוב אחרי 120 שנה על המצבה שלך? הרביץ תורה ויראת שמים אבל הקים תיאטרון גדול בעיר התורה בבני ברק!"
הוא שואל אותי: "מה זה הקים תיאטרון גדול?"
אמרתי לו: "יש לך מחשב בבית! אתה לא שומר על זה מהילדים. באו לביתך ילדים וילדות והסתכלו כל מה שרצו! ואתה הקמת תיאטרון!! מה פתאום אתה נותן לכזה כלי משחית להיות בלי פיקוח?? הרי זה משחית מאין כמוהו".
"אני פעם הייתי ב'פרדס חנה' במסגרת עבודתי", מספר הרב ירחמיאל קראם, "ואמרתי לילדים שלמדו שם שלא ילכו לישיבות תיכוניות ולא לישיבות מקצועיות... רק לישיבות קדושות!
קם ילד אחד תימני ואמר לי: "כבוד הרב, בגמרא כתוב הפוך מהדברים שלך". והוא החל לקרוא: "חייב אדם ללמד את בנו אומנות!"
הייתי מאוד מופתע.
קם ילד אחר ואמר: "כבוד הרב, אני יכול לענות לו?"
"כן, תענה"
הוא אמר: "אומנות זה יכול להיות גם רב (אבא שלו היה רב).
קם ילד שני ואמר: "אולי אומנות זה סופר סת"ם?"
קם ילד שלישי ואמר: "אולי אומנות זה סתם סופר?"
קם ילד רביעי ואמר: "אולי אומנות זה מי שעובד ב'חברה קדישא'?"
קם ילד חמישי ואמר: "אולי אומנות זה ללמד ילדים לבר מצוה?"
"אולי אומנות זה משגיח כשרות?"...
"ואולי זה בעל קורא בתורה?"...
"ואולי"...
"ואולי"...
ככה כל ילד ענה תשובה.
הייתי מבסוט מהתשובות. אבל עדיין לא הייתי רגוע מהשאלה. חזרתי הביתה ועשיתי שיעורי בית.
אחרי שבוע חזרתי שוב ל'פרדס חנה'.
אמרתי להם: "ילדים יקרים, בשבוע שעבר שאל אותי ילד אחד "חייב אדם ללמד את בנו אומנות!" ילדים, באותה משנה גם כתוב, "חייב אדם למול את בנו!"
ואז שאלתי אותם: "באיזה מקרה התינוק הוא בן שמונה ימים, והוא בריא, ויש לו אבא ואמא, ובכל זאת לא עושים לו ברית מילה בגלל שלא מרשים לאבא לעשות לו ברית מילה?"
הם לא ידעו.
הרי אם התינוק בריא, ויש לו אבא ואמא, ויש מוהל, ויש הכל... אז למה באמת לא עושים ברית מילה?
אמרתי להם: "אם לאותו אבא היו לפני כן שני ילדים שמתו מחמת מילה, אז האבא פטור למול את בנו! לא מרשים לו למול אותו! זה נקרא בהלכה: "מתו אחיו מחמת מילה"
ואז אמרתי להם: "ילדים יקרים, חייב אדם ללמד את בנו אומנות, זה נכון! אבל אם מתו אחיו מחמת אומנות, פטור האבא ללמד את בנו אומנות!!"
אמרו לי התלמידים: "כבוד הרב, למה אתה מתכוין, שהוא יהיה נהג אוטובוס ויקבל תאונה? מה הבעיה, אז שיהיה נגר..."
שאלתי: "ואם הוא יחתוך את היד שלו במסור...?"
אמרו לי: "אז שיהיה חשמלאי!"
"ואם יהיה לו קצר והוא יקבל זרם...?"
"שימכור פרחים בשוק!"
"ואם ערבי ישים לו פצצה בפרחים...?"
עד שקם ילד אחד ואמר: "כבוד הרב, אולי אתה מתכוין "שמתו" אחיו... זה שהאחים שלו התקלקלו?"
"חזק וברוך!", אמרתי, "זאת התשובה!"
אם רואים את עם ישראל – את האחים שלנו – "שמתו" מחמת מכשיר האינטרנט... אז לאבא אסור לקנות את המכשיר הזה לבנו! לא מרשים לו!!!
העובר ראה את ההורים צופים באינטרנט!!!
שאלה ששואלים הורים רבים:
מצד אחד – עדיף שהילדים לא יידעו שיש דבר שנקרא אייפון ואינטרנט ולכן מן הראוי שלא יראו את החוברות והמודעות נגד אסונות האינטרנט...
אבל מצד שני – עדיף שהילדים כן יראו, כדי לדעת עד כמה שהמכשירים הללו מסוכנים...?
הרב אשר רוזנבוים, משפיע רוחני של ישיבת 'עץ חיים' התייחס לשאלה הזו וענה כך:
"הרבה פעמים יוצא לי לדבר בתלמודי תורה בפני הילדים, ואני אומר להם בפירוש שיש מכשירים מסוכנים שצריכים מאוד להישמר מהם. כי המצב היום שאנשים שנראים כמונו ומסתובבים בינינו עם מכשירים כאלו והסכנה גדולה מאוד".
"לפני עשרות שנים", מספר הרב מרדכי ברנט, "כשהייתי ילד, היה רוצח שהסתובב במדינה והרג אנשים בכמה מקומות והיה פחד נורא בכל המדינה עד שתפסוהו.
כשרוצח מסתובב, כולם בפחד. כי מי יודע להיכן הוא יגיע היום ומחר...?
ולכן כשמסתובבים אנשים עם מכשירי טריפה, כולם צריכים לפחד מהם כי אי אפשר לדעת מי עלול להיפגע מהם".
"לפני תקופה", מספר הרב רוזנבוים, "הלכתי ברחוב, ועל ספסל אחד ישב בחור שהיה בידו מכשיר טמא.
עבר שם ילד אחד והבחור ההוא קרא לו: "ילד, בוא ואראה לך משהו יפה"
מיד ניגשתי אל הילד ואמרתי לו, "אל תלך אליו! יש לו אקדח ביד!"
הילד התפלא ואמר שהוא לא רואה שום אקדח...
אמרתי לו, שאקדח יכול להרוג אותך רק מעולם הזה, אבל המכשיר הזה יכול להרוג אותך מעולם הבא ומעולם הזה גם יחד!!!
ילדים נוסעים באוטובוס לערים חרדיות ובאוטובוס יושבים אנשים עם לבוש חרדי ובידם כלים אלו וגדולה המכשילה עד למאוד. ובעיניי ראיתי פעם כשנסעתי באוטובוס וישבו שם אבא וילד, ובמושב שלפניהם ישב אדם בלבוש חרדי עם מכשיר מסוכן והילד, שלא ידע במה דברים אמורים, התפעל מאוד ונמשך להביט במסך והאבא לא ידע מה לעשות, הוא ניסה למשוך את הילד אליו אך הילד נמשך לכיוון המסך.
לכן", אומר הרב רוזנבוים, "כבר מגיל צעיר צריך להחדיר בילדים שדברים אלו הם סם המוות ממש וצריך להתרחק מהם, כי מה שנכנס לעין אי אפשר אחר כך למחוק!"
ישנו וורט נפלא של רבי אהרון קוטלר.
מי שרצח אדם בטעות – בשוגג, היה צריך לברוח אל ערי מקלט כדי להינצל מגואל הדם שלא ירצח אותו. אבל לא כל הרוצחים הכירו את הדרך...
לכן עשו שלטים.
"לעיר מקלט פנה ימינה!" הרוצח רץ רץ... ואז הוא נתקל בשלט נוסף: "עוד 15 מטר ואתה מגיע לעיר מקלט!"
הרוצח ממשיך לרוץ, כולו מתנשף... ונתקל בעוד שלט: "בסיבוב קח שמאלה והמשך ישר!"
עד שסוף סוף הוא מגיע לעיר מקלט מזיע כולו...
לעומת זאת...
כשהיו צריכים לעלות לרגל... לא היו שום שלטים לכיוון ירושלים!!! אפילו לא שלט אחד!
שואל רבי אהרון קוטלר: "סליחה, אתה דואג לרוצחים במקום לדאוג לעולים לרגל??!!
והוא עונה תשובה מדהימה: בואו ותראו עד כמה גדול כוח הראייה. התורה חששה שאם לא יהיה שום שילוט, אז הרוצח יצטרך לשאול את העוברים והשבים: "סליחה, איך מגיעים בבקשה לעיר מקלט?" ואז יש חשש שילדים יראו פנים של אדם רוצח... וזה יוכל לפגוע בהם ברוחניות ולהשפיע עליהם לרעה!!!
ואפילו שמדובר בסך הכל על אדם שרצח בטעות ובלי כוונה!! ועל ראיה של כמה שניות!!...
התורה לא מתפשרת!
לכן חייבים שילוט בכל פינה. כדי שהרוצח לא ישאל אף אחד איך מגיעים עיר מקלט!
עליו להגיע לשם בכוחות עצמו!
אבל כשעולים לירושלים מתוך שמחה לקיים את מצות העלייה לרגל... כל הילדים אומרים: "יא... איזה כיף, עולים לרגל!! עולים לרגל!!..."
הם רואים איך אבא שואל אנשים: "סליחה, באיזה כיוון עולים לירושלים?"
הם רואים איך אחרים שואלים את אבא שלהם: "אולי אתם מכירים את הדרך לירושלים?"