אור ברסלב
אצבעותי למלחמה היום שאחרי › שיחת ועידה

אצבעותי למלחמה

היום שאחרי · שיחת ועידה

הכומר הנסתר

יום אחד פניתי לבעלי וביקשתי ממנו: "בוא נצא קצת לטייל".

הוא לא הבין תחילה באיזה טיול מדובר... ב–10:00 בלילה... עם כל הילדים... בלי הכנה... בלי מכונית... בלי פרוטה על הנשמה... הסברתי שהמדובר בטיול רגלי של שעה בערך.

"אז כך, נשכיב את הילדים, נבקש מליאורה השכנה שתעיף עין מפעם לפעם אם הכל כשורה, ונצא לנו להתאוורר על מנת שנוכל פעם אחת לשוחח כמו שצריך. בלי הפרעות, בלי בכי של ילדים, בלי פלאפונים פתאומיים, שיחת נפש אמיתית, איכותית, כזו שתעשיר את חיינו ותיתן לנו כוח להמשיך לריב עם הקטנים הרכים שיחיו ועם המורים בבית הספר שיהיו בריאים ועם עצמנו. שיחה מלב אל לב, כזו שלא תגלוש לענייני יום יום ופרנסה וחינוך, ואם כן חשוב להשתמש כל השבוע בכלים חד פעמיים או שזו הוצאה מיותרת. את כל הבלה–בלה–בלה נשאיר בבית ונצא לדבר בשביל הכיף, שיחה על רמה, עם פנימיות, עם רצון לשמוע ולהבין".

הוא הסכים, בתנאי, שזה לא יקח יותר משעה, כי הוא קבע פגישה עם שאלתיאל.

יצאנו בלילה זרוע כוכבים, רק אני והוא והוא ואני, ארבעתינו בלבד – לעבר יער ירושלים – לקירוב הלבבות. כמה שחלמתי על הרגע הזה.

"זה כאילו שגם הכוכבים יצאו היום לטייל", הבטתי מחייכת למרום. "והירח – הוי, בחיים לא ראיתי ירח כל כך בננה, איזה יופי"

הוא אמר: "כן". והמשכנו.

"אתה יודע, זה כל כך חשוב לצאת קצת, גיחות קצרות, קלילות...". שאפתי אוויר צלול מלוא ריאותיי.

הוא שאל: "מה אפשר לעשות בנידון?"

אמרתי לו, שזו בדיוק המטרה לשמה יצאנו. להשקיע יותר בקשר שבינינו. לשוחח שיחות נפש שישחררו אותנו מהכעסים ולהרגיש שאנחנו שייכים זה לזה, מסורים, אחים לצרה, כמו שכן קרוב מאח רחוק..."

"רגע, רגע, רגע", הוא כאילו עצר בעדי, "איך בדיוק אני נכנס פה לתמונה?"

"מה פירוש איך אני נכנס לתוך התמונה?", שאלתי אותו, "אתה הוא התמונה בכבודה ובעצמה עם המסגרת! בתור תמונה עליך לתמוך בנו. אני לא מבקשת עזרה ממש רק תמיכה והבנה, לפעמים לרחוץ את הילדים בערב, לפעמים קצת כלים, אתה יודע כמה זה ייתן לי?"

"אבל מה ייצא לי מכל העסק?", הוא נשמע קצת חסר סבלנות.

"מה זאת אומרת?!", לא הבנתי אותו, "קודם כל תרוויח שלוות נפש, בית נקי, אשה רגועה, ילדים מסודרים, מקום שטוב להיות בו. הרי אתה בעצמך אמרת לא פעם, שאני אפסיק להפוך את הבית למשטר דיכוי..."

"בבית???", הוא צעק.

"לא, לא בבית, הבית!", תיקנתי אותו, "ואל תצעק בבקשה. תבין"

"אז כמה זה יעלה לנו בסיכום?", הוא שאל, לא כעס רק שאל.

נעלבתי קצת. הוא לא הבין אותי כל כך טוב. "זה לא יעלה כלום", חייכתי, "אל תדאג, מדובר בסך הכל בתשומת לב הדדית, זה לא עולה כסף, אבל מרוויחים מזה המון"

"כמה?", הוא היה נראה מעט מתוח.

"כלום!", הבטחתי לו חגיגית, "מדובר ברווח של חיים ולא של כסף"

"אין לי בעיות עם זה", הוא סיכם סופית, תוך כדי שכבר היינו קרובים בחזרה לבית.

הישג לא מבוטל. סימנתי לעצמי "וי". יפה, הלך לי טוב.

"תראה", אמרתי לו כולי קורנת משמחה, "אם זה לא מפריע לך ואתה נהנה לצאת איתי לטיול לילי קצר, אז אולי נצא כך באופן קבוע? אחת לכמה זמן? אולי פעם בשבוע? כדי להרגיש שאנחנו ביחד, מה אתה אומר?"

"מחר נוח לי", הוא סיכם את השיחה.

הרגשתי בעננים... מי אמר שהחיים קשים? מי אמר שיש מבוי סתום? עם קצת רצון טוב וכושר הסברה, אפשר להשיג הכל. הייתי מאושרת נורא.

מחר... חייכתי לעצמי כשעמדנו להיכנס לבית.

סובבתי פני אליו וראיתי אותו אומר: "בסדר!"

אח"כ הוא סגר את מכשיר הפלאפון שלו ושם אותו בכיס, הסתובב לעברי ושאל:

"מה? מה אמרת? היה נדמה לי ששמעתי משהו...?"

תוכן העניינים

אצבעותי למלחמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה