אור ברסלב
אצבעותי למלחמה היום שאחרי › "הסיגריה" שלך - הכוח להתגבר!

אצבעותי למלחמה

היום שאחרי · "הסיגריה" שלך - הכוח להתגבר!

"תמונה טמונה" - מפנקסו של מקצוען

מספר הרב עזריאל טאובר:

"היה סיפור טראגי על בני זוג שהתגרשו באמריקה. האשה ברחה עם גוי. והאבא עלה לארץ ולבסוף התחתן והקים משפחה שנייה. הייתה לו בת אחת מאוד מאוד רגישה והיא מאוד סבלה מכל הטרטורים האלה מהאמא הביולוגית שלה.

היא גדלה בחינוך חרדי וכך היא גם התחתנה, אבל לבסוף התגרשה.

היא טסה לחוץ לארץ ובין לילה התחברה לעולם התחתון.

היא הסתובבה ברחובות ועשתה את המעשים הכי חמורים... היא איבדה צלם אנוש!

היו לה התפרצויות והתמרדויות מאוד עוצמתיים!! היא הייתה מאוד כאובה.

לאחר מספר שנים היא הסתדרה איכשהו שם באמריקה ופתחה שם איזה עסק והפכה להיות גויה לכל דבר.

הייתה לי פגישה איתה.

היא אומרת לי: "אמנם אני כבר הסתדרתי מצויין ויש לי עסק, אבל אני לא שמחה!"

"למה?", שאלתי אותה.

היא אומרת לי: "תראה, האלוקים הזה שנתתם לי, אני לא מסוגלת לעקור אותו... הוא רודף אחריי לכל מקום! אני לא מסוגלת להיפטר מהאלוקים הזה..."

"אז אולי תחזרי אליו?", הצעתי לה.

"לא, אני יותר מידי רחוקה. תראה", היא אומרת, "אני מאמינה באלוקים, אני מאמינה בהשגחה פרטית, אבל אני סבלתי מגיל...", וכאן היא החלה להשתפך בפניי.

לאחר שיחה של שעתיים, אמרתי לה: "את יודעת מה? בעוד שבועיים אני עושה סמינר לקירוב רחוקים ב'טקסס', תבואי!"

היא אומרת לי: "מה יש לי לבוא?! אני בעצמי יכולה לתת הרצאות! אני בוגרת 'בית יעקב', מה זה יוסיף לי?"

"מה אכפת לך, תבואי! תבואי כמו שאת. אף אחד לא צריך לדעת מי את, אף אחד לא יגיד לך מה לעשות..."

היא הגיעה לסמינר.

בליל שבת הייתה לנו הרצאה ראשונה על איכות חיים. מה זה חיים? מה מטרת החיים? למה אנשים חיים? וכו' וכו' אחרי זה הייתה קבוצת דיון בלובי של המלון.

היא אומרת לי, "אני צריכה לצאת, לשאוף קצת אוויר צח"

"מעניין, דווקא עכשיו?"

"אני מעשנת סיגריות", היא אומרת, "ובא לי לעשן... יש לי מספיק דרך ארץ שלא לעשן סיגריות בפניך בליל שבת. אז אני יוצאת החוצה, מעשנת סיגריה, חוזרת, ואחר כך ממשיכה".

נו, מה אני עושה עכשיו? אני לא יכול לשתוק על חילול שבת, אבל גם לא יכול לומר לה מילה.

הקב"ה נתן לי רעיון...

אמרתי לה: "תראי, תארי לך שהקב"ה היה מעשן סיגריות ונגמרו לו כל הסיגריות ואצלך נשארה הסיגריה האחרונה, היית מכבדת את הקב"ה בסיגריה האחרונה שלך?"

היא צחקה.

"זה כבוד גדול בשבילי!", אמרה.

ואז אמרתי לה ברצינות גמורה: "תגידי להקב"ה כך: תראה הקב"ה, אני עלי לא אכפת, כאשר אבדתי אבדתי, אני אלך לגיהנום... אבל אם אתה באמת מצטער אם אני מעשנת סיגריה בשבת, עכשיו רציתי לעשן סיגריה. ולכבודך, כדי לא לצער אותך, אני לא אעשן סיגריה... מתנה בשבילך! פשוט, לא לצער אותך..."

את יודעת מה הקב"ה היה עונה לך על זה עכשיו, בשמים?

"תודה, תודה רבה, יישר כוח! לא ציערת אותי".

"זה נכון מה שאמרת עכשיו?", היא הייתה המומה מהדברים...

"אני יכול להישבע לך על זה!"

היא אומרת, "בסדר, אם אני יכולה "לקנות" את הקב"ה בסיגריה..."

ואז היא מחליטה על המקום: "אוקיי הקב"ה, אני לכבודך לא מעשנת עכשיו".

היא אומרת לי צוחקת: "יש לי מפתח אלקטרוני בחדר ויש לי שמה טלוויזיה..."

אמרתי לה: "מה הבעיה? תני להקב"ה עוד "סוכריות""

זה מצא חן בעיניה.

היה בא לה עשרות פעמים עוד סיגריה... ועוד סיגריה... ובכל זאת היא לא חיללה את השבת!

היא הצליחה לשמור את כל השבת!!!

כל השבת היא נתנה "מתנות" ו"סוכריות" להקב"ה.

במוצאי שבת – 3 לפנות בוקר – היא חזרה בתשובה שלימה.

בלי שום מילה על גן עדן ועל גיהנום...!

היא אמרה, "אני מתחסדת עם הקב"ה!"

אומר הרב עזריאל טאובר: "אם היינו יודעים כמה אנו מתחסדים עם הקב"ה בזה שאנחנו מתאפקים, ולא נוגעים באינטרנט ובאייפון... איזה מתנות נפלאות היינו מביאים להקב"ה!!!"

כפתור במתנה

כל הדורות הקודמים, עם כל התורה, עם כל החסידות, עם כל מה שהיה להם, לא מגיעים לנחת רוח שיש לקב"ה ממה שיהודי ויהודיה לא נוגעים במכשירים הללו!!!

פעם נתקעתי בשדה התעופה והייתי צריך לקבל טיסה ב–8 בערב להגיע לניו יורק, וביטלו את הטיסה. דאגו לי לחדר במלון של 15 כוכבים בחינם עד למחר. מחר ב–8 בבוקר יש לך טיסה.

אני נכנס לחדר שלי במלון, זה היה נראה כמו תיאטרון קטן.

מסך ענק מקיר לקיר, עם כל מיני כפתורים... אתה לוחץ על הכפתור הזה, אתה פותח את הביוב של... ואתה לוחץ על הכפתור ההוא אתה פותח את כל הביוב של... בקיצור, יש לך את כל הביוב של כל העולם בחינם!

עכשיו אתה לבד. אף אחד לא איתך בחדר.

התיישבתי. התפללתי. אכלתי את הסנדוויץ'. ורציתי לגמור את הדף שלי בגמרא, הדף היומי.

ישבתי שם בכורסא, הייתי מאוד סחוט. לא יכולתי להתרכז ו... נרדמתי על הגמרא.

אחרי כמה זמן התעוררתי ונפל עלי עצבות. חשבתי לעצמי באותו רגע, 'תראה כמה אתה רחוק מההורים שלך, אפילו דף גמרא אתה לא מסוגל ללמוד...'

פתאום אני מסתכל למעלה ואומר לעצמי: 'הנה מסך!'. לידי היה השלט רחוק. אני לא הייתי צריך אפילו לקום. 'תראה', התחלתי לנחם את עצמי, 'אתה עייף, אתה סחוט, תפתח... תסתכל... תראה משהו נקי... קצת בידור...'

פניתי אל הקב"ה ואמרתי לו: "תראה הקב"ה, תסלח לי אבל את הדף גמרא של הסבים שלי אני לא מסוגל עכשיו לתת לך, אני יותר מידי סחוט, אין לי את הכוח לכך, אבל אני אתן לך מתנה שאפילו האר"י הקדוש והגאון מווילנא לא יכלו שניהם יחד לתת לך!! אתה רואה את הכפתור הזה...?

את הכפתור הזה אני לא לוחץ בשבילך במתנה!!!"

פעם הגיע אברך אחד לאחד האדמו"רים הגדולים כדי לקבל ממנו ברכה.

האברך פרץ בבכי: "הרב, ישבתי ולמדתי 10 שנים בכולל, הייתי שמור מהכל, אבל הייתי צריך להתפרנס. אז נכנסתי לעסק של יהלומים בבורסה. אבל הרב", הוא בכה, "אני לא יכול... אני לא יכול... כל הזמן אני צריך להילחם עם כל הליכלוך שיש שם מכל מיני תמונות נוראיות... איפה הקב"ה "זרק" אותי...??" הוא בכה ובכה.

האדמו"ר קם לפניו ואמר בהתרגשות גדולה: "אני קם לפניך!! אני קם לפניך!! אתה בא לבקש ברכה ממני??!! אני הוא זה שצריך לבקש ממך ברכה!!!"

האברך לא האמין...

האדמו"ר המשיך: "הקב"ה לא סמך עליי! הוא סגר אותי בחדר, יש לי גבאים, והוא לא נותן לי לצאת! אבל אם אותך הוא שלח למקום כזה, ונתן לך את הכוח לעמוד בשליחות שלך ואתה תעמוד בשליחות הזו... אתה יודע מי אתה?? אתה מנצח את כל הטומאה!!!... אני קם לפניך בהערצה!!!"

להתחסד עם הקב"ה

"לפני שנים", מספר הרב בויאר, "בערך לפני 20 שנה, אחד מגדולי ישראל אמר לי לעזוב את כל העיסוקים שלי ולהיות מזכיר של איזשהו רב. "פעם תצטרך את זה", אמר.

למדתי חצי יום בכולל וחצי יום הלכתי להיות מזכיר שלו.

ההסכם שלי איתו היה שאני נשאר עד שעה 23:00 בלילה.

בפועל הייתי חוזר לביתי מאוד מאוחר.

יום אחד הרב אומר לי: "היום אין שום פעילות בלילה. אם אתה יכול, תקבל קהל אל תוך הלילה"

אמרתי לו: "הרב, אני מאוד עייף, ולפי ההסכם ב–23:00 אני צריך ללכת. לכן אם לא אכפת לרב..."

"כן", הוא אומר, "גם אני מאוד עייף. בסדר, אז תעשה עד 23:00".

ב–22:55 אני סוגר את הדלת ומכבה את האורות שלא יראו שאני נמצא, ובא להגיד שלום לרב.

אני פותח את הדלת ורואה שהרב נרדם על השולחן... סגרתי את הדלת שלו בשקט.

אני בא לצאת ו... דפיקות בדלת.

אמרתי לעצמי, 'אני לא אפתח את הדלת' כי אז יעשו לי את שיטת "הרגל בדלת", ישימו לי רגל... וגמרנו, הם ייכנסו.

חששתי שהם יצלצלו בפעמון וזה יעיר את הרב, אז הלכתי והסתכלתי 'ברואה ואינו נראה' (בחור של הדלת), אני רואה בת סמינר עומדת ומסתכלת לכל הכיוונים שלא יראו אותה...

לא הייתה לי ברירה. פתחתי את הדלת.

היא אמרה: "אני יודעת שאתם צריכים ללכת ב–23:00 אבל יש לי שאלה לשאול את הרב. שאלה שמחר זה כבר לא שאלה".

נבהלתי.

היו לנו כל מיני סיפורים כאלו מוזרים שהפחד מלקחת אחריות הביא אותי לוותר על הנוחיות.

"טוב, בסדר". נכנסתי אל הרב והערתי אותו.

הוא אומר לי: "אבל סיכמנו עד 23:00...?"

אמרתי לו: "הרב, זה תיק מסווג גבוה".

פתחתי לה את הדלת. היא נכנסה אל הרב.

ואני פתחתי שוב את המשרד. פתחתי את הטלפונים והמשכתי לעבוד.

אחרי דקות ספורות, אני שומע קול בכי... והרב קורא לי.

אני נכנס ואני רואה אותה בוכה ובוכה...

הרב מספר לי את הסיפור שלה.

מה קרה?

מדובר בבת של ראש ישיבה בירושלים. הבת הזאת, עוד משנות הנערות שלה, חלה אצלה ירידה רוחנית מאוד מאוד חזקה ביראת שמים שלה ואף אחד לא ידע מזה.

עכשיו היא הגיעה לגיל השידוכין. איזה שידוך יציעו לבת של ראש ישיבה? כמובן את הבחור הטוב ביותר בישיבה. לאחר שנפגשו, הוחלט לסגור ווארט.

אבל כאן מתחילה הבעיה... היא לא יודעת מה לעשות?

מצד אחד, היא יכולה לספר לאבא שלה בדיוק מי היא... ואז השידוך ייפול ואבא שלה יקבל התקף לב.

אבל מצד שני, היא יכולה לא לספר כלום אבל אז היא מפילה את הבחור בפח... חבל, הוא בן תורה צדיק שלא מגיע לו התרגיל הזה.

לכן היא ביקשה מאבא שלה לאחר את הווארט למחר כדי להרוויח זמן.

ועכשיו היא באה לשאול את הרב שיכריע לה מה עושים?

עברו מאז אותו מקרה עשר שנים.

הלכתי עם אשתי בחול המועד סוכות לכותל המערבי, אבל בגלל שיש שם הרבה אנשים אז הלכנו דרך השוק. לפנינו עברו זוג עם שיירה של ילדים. לפתע הגברת שם הסתובבה והתחילה לדבר עם אשתי. הן התחילו לדבר ולדבר... באמצע השוק.

ואני בינתיים רועד מפחד... מלא ערבים שם מכל הכיוונים, הילדים שלי קוראים לי, "אבא... אבא..." ולא נעים לי לומר לה, "גברת, אולי פעם אחרת...". בסוף זה נגמר והן נפרדו.

אומרת לי אשתי: "אתה חושב שסתם דיברתי איתה? אתה יודע מי זאת? אתה זוכר לפני כעשר שנים הייתה מישהי שדפקה בדלת ו..."

"כן, בטח שאני זוכר!"

"תראה", היא אומרת לי, "תראה איזה בית היא הקימה. תראה איזה שיירת ילדים צדיקים"

נפעמתי ממש.

נחזור עשר שנים אחורה.

שאל אותה הרב, "האם את מתחרטת על מה שעשית?"

היא לא ענתה. היא הורידה את הראש על השולחן והתחילה לבכות.

מה התברר?

היא אז הייתה ב–ו' סמינר. מתי המעידה החלה? בתחילת התיכון. זאת אומרת, שעברו מאז שלוש ארבע שנים והיא עדיין נשארה חרדית. אלא מה? היא כל הזמן אמרה לעצמה: 'אני פושעת! אני לא שווה כלום! אני אפס גמור! היא הלכה לקבור את כל החיים שלה שם.

הרב ראה את החרטה שלה ואמר לה: "מחר תסגרו ווארט!"

היא אמרה לו: "מה פתאום? אני מפילה אותו בפח..."

"לא, את לא מפילה אותו בפח. הוא זכה! בגלל שבדור שלנו, בני נוער שנופלים ומחזיקים מעמד כמה שנים כמו שקרה אצלך, זה נקרא זכות!!! זה נקרא להתחסד עם הקב"ה".

הרב חשש שאולי זה לא ילך, אז הוא ביקש ממני שאני אשלח את אשתי אליה ללמד אותה הדרכה. כי הוא חשש שמא המדריכות הרגילות שייתקלו במקרים כאלו, הן יכולות בהדרכה מוטעית לזרוע הרס וחורבן. וכבר היו מקרים מעולם.

ואז, לאחר שהלכה הבת, הרב אמר לי, "אני שלחתי את הבת הזאת לאשתך, ואני אגיד לך בדיוק מה לומר לאשתך עבורה". וזה מה שהיה. אותה בת ניצלה מהחורבן של עצמה וזכתה להקים בית של תורה מפואר.

בדור הזה יש לנו תפקיד! – לי, לך, לה, ולו – והתפקיד הוא: להתחסד עם הקב"ה בכל דקה ודקה... בכל שניה ושניה... שאיננו מתעסקים עם המכשירים הטמאים הללו!

כל התבגרות מצידנו... כל מאמץ... כל התחזקות... עושה רעש איום ונורא ממש בשמים ומשמחת מאוד מאוד בלי גבול ושיעור את בורא כל העולמים, הקב"ה.

אשרינו! אשרינו! אשרינו!

"פלאפון" - פה לא פון! - חלק א'

הפלאפונים הם מבטלים תורה ממדריגה ראשונה

לא תמיד הפלאפון "המאושר" עושה את האדם מאושר.

מודעה קטנה שהתפרסמה בעיתונות החרדית זכתה לעורר סערה בציבור החרדי.

בהודעה נכתב, כי עומד להיפתח בזמן הבא כולל לאברכים מצויינים בני עליה מובחרים.

האברכים המובחרים שיזכו להתקבל לכולל. יזכו למילגה גבוהה.

וכן לחידוש בלעדי! על מנת לחסוך בזמנם של האברכים, יזמה הנהלת הכולל שליד כל מקום יהיה קו טלפון עם מכשיר טלפון שעימו יוכל כל אברך לקבל שיחות ולהוציא שיחות ככל העולה על רוחו וככל אוות נפשו.

עד כאן המודעה.

מרגע פרסום המודעה סער הרחוב החרדי במשך זמן רב. הנושא היה לשיחת היום בכל מקום.

כולם דיברו על כך, שעד היכן יכולה להשתבש דעתם של האנשים.

אחד האברכים שנכח שם סיפר:

"בכולל שלמדתי פעם, הייתה יוזמה של מספר אברכים שביקשו מראש הכולל, להעביר את הטלפון הציבורי מהמסדרון, לתוך בית המדרש!! על מנת למנוע ביטול תורה של הזמן שלוקח עד שיוצאים אל הטלפון. וכן על מנת שתמיד ישמעו את הטלפון בבית מדרש, כי לפעמים צריכים דחוף באמת את אחד האברכים, וכשהטלפון בחוץ לא תמיד שומעים אותו.

אני התנגדתי לזה בכל תוקף, זה היה נראה לי רעיון ממש מופרך... או כולל, או טלפון ציבורי בתוך בית המדרש... אין לשלב את הדברים יחד!

הזהרתי אותם שלא יעיזו להציע את הרעיון לראש הכולל כי הוא יזדעזע מהרעיון, אבל הם לא שמעו לי והציעו את בקשתם לפניו.

ואכן כמו שאמרתי להם, ראש הכולל היה בהלם גמור ובזעזוע נורא למשמע בקשתם המוזרה...

הוא הגיב על כל בחריפות נוראה.

הוא אמר שהוא בטוח שאם הגאון רבי לייב מאלין היה שומע על הרעיון להכניס טלפון ציבורי לתוך בית המדרש, הוא היה קורע על כך קריעה..."

והוסיף אותו אברך ואמר, שאיך שהוא מכיר את ראש הכולל שלו, אם היו אברכים מבקשים להתקין טלפון ליד כל מקום של אברך כמו במודעה שהתפרסמה, הוא היה מסלק אותם מהכולל!!!

ולא בגלל שאינם לומדים בכולל... אלא מפני שהיה בטוח שהם לא שפויים בדעתם...

הסיפור הזה עם המודעה ועם האברך, לא היה אלא משל!!!

אבל בתכל'ס מה קורה היום...? וכי אנחנו לא עושים את זה יפה לעצמנו בלי שנשים לב בכלל??...

לומדים בבית מדרש והפלאפון שלנו צמוד לחגורה או בתוך הכיס או על השולחן והסטנדר.

וכי זה לא בדיוק כמו אם היו מכניסים טלפון ציבורי צמוד בתוך הבית מדרש??!!

מה ההבדל???

מרן הרב וואזנר אמר בכנס חירום: "אפילו טלפון סלולרי כשר, רודף את האדם בין ביום ובין בלילה! בכל מקום שהולך! ואין לו מנוח לנפשו...

ראיתי אברכים באים לכולל, לקחו את הספר, הרשב"א, הגמרא, ושמו פלאפון על השולחן כדי להיות בקשר תמידי עם המשפחה...

ואני שואל, איך אפשר להכניס פלאפון לבית המדרש שהוגים בו בדברי אלוקים??!!...

מה נעשה עם דברי חז"ל שכל המפסיק ממשנתו ועוסק בשיחה בטלה מאכילים אותו גחלי רתמים???

הפלאפונים הם מבטלי התורה ממדרגה ראשונה"

כולל אברכים פחות חשוב מבית סוהר??!!

רבי נתן צבי פינקל ראש ישיבת מיר עמד וזעק: "גדולי התורה, זקני הדור, כל גדולי ראשי הישיבות, כל מרביצי התורה שבדור, כולם יצאו בכל התוקף נגד הפלאפונים. כולם צעקו נגד הכלי הזה.

ולי מאוד כאב, אולי לא שמתי לב, אך לא ראיתי שזה נגע לליבנו, לא מזיז לאף אחד.

להכניס את המכשיר לבית המדרש, הס מלהזכיר!

לא בגלוי ולא בסתר.

לא על החגורה, לא ביד, ולא עליך.

בבית המדרש זה אסור לגמרי! זה יש לי כוח לאסור!!

בסדרים זה אסור בנגיעה באיסור גמור. גם זה יש לי כוח לאסור!!...".

בהקשר לכך, שמעתי פעם רעיון יפה:

כשהקב"ה בא לתת את התורה, הוא השתיק את כל הבריאה כולה.

את כל החיות הבהמות העופות ואפילו את גלי הים... אם היה רעש, הקב"ה לא היה נותן את התורה! היה צריך שקט... דממה...

וזה בא לרמוז לך, שאם אתה רוצה לקבל את התורה, אם אתה רוצה להתעלות בלימוד התורה ולצאת תלמיד חכם, עליך ליצור מצב של ניתוק מוחלט מצד הפלאפון שלך! בלי שום רעש!...

אל תתן לו לזמזם... ואפילו לא על רטט!! תהיה מנותק בשעת הלימוד

מ...ההההכל!!

רק כך תוכל להשיג את התורה ולהתעלות על ידה.

אחד מקרובי המשפחה, עובד במקצועו כסוהר.

הוא מספר, שאחד מנוהלי בית הסוהר זה, שכל סוהר חייב להפקיד בכניסה לבית הסוהר את מכשיר הפלאפון שלו בתוך איזה תא.

תוכן העניינים

אצבעותי למלחמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה