היום שאחרי · החתונה
אני רווקה מתבגרת שעברה כבר את גיל ה–30. ויש לי נכות מסויימת. שני החסרונות הללו לא "תרמו" לשידוכים שלי. נפגשתי עם המון בחורים, אבל כולם כבר מהפגישה הראשונה נתנו תשובה שלילית.
בהתחלה הייתי נפגעת ובוכה רבות על רוע מזלי. אבל אחר כך כבר הורגלתי למצבי.
אבל נהייתי ממורמרת, מדוכאת ועצובה.
אני רואה את חברותיי כבר חובקות שלושה ארבעה וחמישה ילדים ואני צועדת אל רווקותי המזדקנת. "מה יהיה איתי?" בכיתי להקב"ה, "השנים הולכות וחולפות ואני אנה אני באה?"
הציעו לי לפנות לאחד מגדולי הדור.
בכיתי לפני אותו גדול, שאף בחור לא לוקח אותי ברצינות. הגיל והנכות דוחה אותם והם לא רוצים
להתחתן עם בחורה כמוני, מה עושים? שאלתי בייאוש.
אותו גדול מיד שאל אותי: "איזה מכשיר יש לך?"
אמרתי לו: "יש לי סמארטפון"
"אני מבין שזה מכשיר לא כשר?"
"כן", עניתי מבויישת.
"תראי", אומר לי אותו גדול, "אם את זורקת את המכשיר ומנפצת אותו לרסיסים, אני מבטיח לך שכבר בקרוב ממש את תעמדי תחת החופה עם בן זוגך לעתיד בשעה טובה"
נורא התרגשתי מהדברים וקיבלתי על עצמי מיד לשבור את המכשיר.
וכך עשיתי.
עברו כמה שבועות מאז, וברוך ה' זכיתי להקים את ביתי יחד עם בעלי הנפלא ממש בדרך נס.