אור ברסלב
אצבעותי למלחמה היום שאחרי › "אביאל ובתיה"

אצבעותי למלחמה

היום שאחרי · "אביאל ובתיה"

צאתכם לשלום

בתיה ידעה שהיא עיוורת מלידה, היא גם ידעה שיש עולם בצבעים מחוץ לחושך.

היא ידעה שיש יום ולילה אור וחושך. אבל בשבילה היה הכל שחור. היא לא רואה כלום!

היא מנסה לחפש את האור גם בלי לראות אותו. ההתמודדות לא הייתה קלה. אבל היא יצרה ממנה בן אדם מחושל בנוי ומעוצב. בן אדם שהכיר את הצד השחור של החיים ולא בעט בהם רק הושיט את ידו והלך צעד אחרי צעד עד שהגיע למקום שלא כל אחד זוכה להגיע בגיל כזה.

כשהגיעה לפרקה, ידעה בתיה שהיא מקוטלגת באגף הנכה והמוגבל של האנושות. אבל היא רצתה חתן שיראה את החלק הגבוה והאמיתי שלה. שיראה את מה שמסוגלים לראות גם בלי לראות.

והיא מצאה אותו. אביאל קראו לו. הוא ידע להעמיק חדור אל הפנימיות. לראות את העומק ואת גם מה שעיוורים מסוגלים לראות.

והם נישאו. שנתיים לאחר נישואיהם הם שמעו על פרופסור בלגי שמצא שיטה טיפול לבעיה מהסוג שלה. הרעיון היה מבוסס על השתלת קרנית העין של בן אדם אחר, אך מכיון שהקרנית אמורה לבוא מאדם חי ובריא הרואה טוב בעיניו, הסיכויים לקבל טיפול היו אפסיים!!!

הרופא קבע להם תור לעוד 20 שנה, הוא הוסיף בהתנצלות ואמר: "שעד אז הוא ימצא אדם בריא... שיהיה מוכן לתרום את קרנית עינו אך הוא לא מבטיח"...

כשהם יצאו משם מאוכזבים, העולם היה נראה יותר שחור מתמיד החלון הקטן שפתח הפרופסור הבלגי אל העולם הצבעוני, נסגר עליהם בחבטה! הוא השאיר אותה עמוק בתוך החושך והריקנות. משהו בה נשבר... היא הבינה שלעולם לא תוכל לדעת מהו צבע ולעולם לא תוכל להינות מיופי הבריאה, היא לעולם לא תוכל להכיר את עצמה ואת בעלה אביאל ואת משפחתה וסביבתה, רק שחור וחור וחלל וריקנות.

אך למרבה ההפתעה... שבועיים לאחר האכזבה... הם קיבלו טלפון בהול שאכן כן! נמצא קרנית העין שמתאימה בדיוק לצרכיה, העולם החשוך שלה פתאום הפך להיות ורוד וצהוב עוד לפני שידעה מהם הצבעים הללו היא נכנסה לחדר הניתוחים, כשאביאל בעלה כל אותה העת מלווה אותה, נפרדת מהחושך ומהשחור, ומוכנה לקבל את העולם הצבעוני... מחכה ומשתוקקת להכיר אותו.

אביאל נכנס לחדר והתיישב לידה. הרופא ביקש מהם להמתין כמה דקות.

את אותן דקות ניצל אביאל ואמר לה: "אה... אה... אני רוצה להגיד לך משהו חשוב שעד עכשיו לא אמרתי לך...", משהו בו גמגם.

בתיה נדרכה... 'מה הוא בא לומר לי עכשיו'...?

"תראי, לא אמרתי לך את זה עד עכשיו אבל... אבל... גם אני עיוור!"

"מההההה????", בתיה הייתה המומה למשמע הדברים.

אביאל היה נבוך. "למרות עיוורוני ראיתי גם מה שעיוורים לא מסוגלים לראות"

בתיה, הודתה לו על הפתיחות שלו כלפיה, ועל נאמנותו לה.

המרדים נכנס לחדר. הוא הזריק לתוכה את הפסיעה הראשונה שלה אל חוץ 'הרי החושך'.

כל אותה העת חיכה לה אביאל מחוץ לחדר הניתוחים.

לאחר שבע שעות היא יצאה משם עם תחבושות. ויומיים לאחר מכן היא יצאה עם עיניים!!!

כן, הבלתי יאמן קרה, עיניה התחילו לראות צבעים, עולם, ואנשים. לא הייתה מאושרת ממנה באותם ימים. כל העולם רקד סביבה. אפילו הלילה היה בעיניה צבעוני ומלא חיות. היא רצתה פשוט "לבלוע" את העולם. "לבלוע" כל מה שנחסך ממנה כל אותם שנים בהם לא ראתה כלום.

אביאל, לעומתה, נשאר בעולמו השחור החלול והריק.

בתיה ניסתה לעזור לו. היא ליוותה אותו לבית הכנסת והחזירה אותו משם. היא הכינה לו ארוחות ודאגה לו. אבל לא היה לזה סוף... זה היה לה קשה. היא הייתה להוטה להכיר את העולם, שהכירו כבר כולם מגיל שנתיים.

היא רצתה להיפגש עם קרובי משפחה וחברות שהכירו אותה והיא לא הכירה אותם מעולם.

בקיצור היא רצתה להיות משוחררת לעצמה. להכיר עוד ועוד מקומות חדשים. – לא להיות תלויה הרבה באביאל. כן, לתת לו אבל לתת לו בגבול מסוים! לתת לו, אבל לתת גם לעצמה.

ובתיה הרגישה שלעצמה יש דין קדימה!

ואז החליטה לעשות מה שעושים במצבים כאלה. היא ידעה שכל עוד היא כבולה אליו, היא לא משוחררת לרצונות שלה לדחפים שלה וליצרים שלה... היא רצתה חופש! וזה מה שעשתה.

היא יצאה מהבית והתקשרה אליו מהטלפון הציבורי. לא רצתה לומר לו זאת פנים מול פנים.

היא דיברה ודיברה... הוא שתק. הוא הבין. והוא בכה. זהו! הקשר שביניהם נגמר סופית.

כשחזרה בתיה בשעת לילה מאוחרת, ראתה שהדירה חצי ריקה. אביאל לקח את חפציו והלך.

היא הרגישה מעט הקלה.

היא נכנסה לחדר השינה, וראתה שעל השידה היה מונח מכתב.

היא פתחה בזהירות את המכתב וראתה בכתב יד רועדת את המילים הבאות:

"בתיה!"

הלב שלה החסיר פעימה. היא ראתה דמעה שהרטיבה את המכתב.

"תקופה טובה הייתה לנו יחד, תקופה בה לא ראית מעבר למה שהיית יכולה ומסוגלת לראות.

פקחת עיניים גדולות ופזלת לעולם שבחוץ לשטחים שלא היית צריכה לפזול... עד שהרגשת שהשותפות שבינינו כובלת אותך. כך לפחות את חושבת. אני רוצה להודות לך על תקופה יפה שהייתה לנו יחד, אני מקבל את העזיבה שלך למרות שהיא פוצעת אותי ומכאיבה לי יותר ממה שאת חושבת. רק בקשה אחת אני רוצה לבקש ממך..."

בתיה בלעה את רוקה. פעימות הלב שלה התגברו לקצב מהיר.

"בקשה אחרונה לאחר שיותר לא אראך עוד לעולמים...

אנא בתיה! תשמרי על העיניים שלך חזק חזק... כי לפני שאת קיבלת אותם...

הם היו שייכים לי!!!"

"אביאל" זה לא אחר מאשר הקב"ה שהוא אבינו! (אבי–אל)

"בתיה" זו לא אחרת מאשר עם ישראל שאנחנו הבת של ה'! (בת–יה)

הקב"ה אומר: "בתיה! שנים יפות עברנו יחד, אני אהבתי אותך אני עדיין אוהב אותך ואני תמיד אוהב אותך, כואב לי שאת מבקשת שאעזוב, אמנם אני לא מרשה לראות הכל, אבל בשביל זה לפרק את הקשר? לא חבל?! אבל אם את רוצה אלך, כי זו בחירה חופשית, אבל למרות שאני הולך אני מרשה לעצמי לבקש ולדרוש שימרי על העיניים שלך, כי אני נתתי לך אותם!

מסתכלים באינטרנט, מסתכלים באייפון, מסתכלים על נשים ברחוב... מתקשרים מ"הטלפון הציבורי" ומודיעים לקב"ה: "שזהו! השותפות נגמרה! אנחנו רוצים חופש! לראות כל מה שבא לנו! לא רוצים להיות כבולים... רוצים לפגום בעיניים שלנו!"

הקב"ה זועק: "אני מבקש ממכם, שמרו את העיניים שלכם בקדושה ובטהרה!!!

תשאירו אותם נקיות! אל תסתכלו במכשירים הללו!!! העיניים שלכם הם "העיניים" שלי, אותם נתתי לכם במתנה!!!"

תוכן העניינים

אצבעותי למלחמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה