אפוד בד על הגדה של פסח· רבי בנימין דוד רבינוביץ
מגיד · עשר המכות
פסקה ד
ביד חזקה זו הדבר כו', ובזרוע נטויה זו החרב ובמורא גדול זו גלוי שכינה, ובאותות זה המטה כו', ובמופתים זה הדם כו'. הנה כל המפרשים צלחו מדוע מכל העשר מכות שהיו במצרים לא קחשיב אלא אלו, והענין ע"ד (פ' תבא) גבי מביא בכורים דקורא אינו כפוי טובה להש"י על כל הטובות שעשה לאבותינו ע"כ אינו מספר מהמכות והעונשים ששלח הש"י למצרים בעונשם רק מספר לאותן טובות שהפליא הש"י לאבותינו, דבמקום שמצרי וישראל היו עומדים במקום ומעמד אחד ששלטה המכה במצרי ולא בישראל כלל, ועל דרך שאמר או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, רצה לומר במקום ומעמד שניהם לקח גוי מקרב גוי. והנה בכל המכות לא מצינו מפורש בתורה ככה, ואף גם דבמכות ערוב כתיב והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב כו', מ"מ לא היה הנס רק במה דלא היה מחזיק המכה ממקום למקום אבל במקום אחד שיהיו ישראל ומצרי ושמש המכה במצרי ולא בישראל, לא מצינו מפורש להדיא, רק במכת דבר כתיב והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר, הרי אף שעמדו במקום א' בהמה של ישראל ובהמה של מצרי, אותה של מצרי מתה ולא של ישראל, וגם במכת בכורות מצינו כן ועבר ה' לנגוף את מצרים כו', ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. ואח"ז מספר הטובות הראה הקב"ה לנו בחסדו הגדול, במורא גדול זו גלוי שכינה, ובאותות זה המטה, הכוונה מה שצוה הקב"ה להראות לישראל האותות במטה כמבואר (בפ' שמות) ויאמר ה' אליו מה זה בידך ויאמר מטה, ויאמר השליכהו ארצה כו' ויהי לנחש כו', וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו למען יאמינו כו', ויאמר ה' לו עוד הבא ידך בחיקך כו', והיה אם לא יאמינו כו', פירש"י משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שספרתי עליכם לה"ר, הרי דלא הראה להם משה בפועל רק האותות במטה שנהפך לנחש ואח"כ חזר למטה. ואומר אח"כ ובמופתים זה הדם. אין הכוונה על מכת דם כמו שהבינו המפרשים, רק לענ"ד הכוונה שהוא המופת שהראה להם לישראל כדכתיב שם והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעו לקולך, ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת, וכתיב אח"כ ויעש האותות לעיני העם. ולפ"ז נתרצו כל קושיות המפרשים במאמר זה:
דבר אחר ביד חזקה שתים. דברים אלו אין להם באור, אי רוצה לומר דמרמז שיהיו עשר מכות, לזה אין צורך לרמז דהרי מפורש בתורה באר היטב, ועוד האיך מרמז בשתי תיבות ביד חזקה דמורה על ב' מכות, כיון דתרתי אלו צריכים זה לזה על קוטב א', דתיבת חזקה בלי מלת יד הקודם אי לה פתרון, וכן בזרוע נטויה, ובפשיטות במורא גדול בלי הקדמת מלת במורא אין לו פירוש כלל. והנראה לפע"ד שהכוונה מורה לנו דאלו עשר מכות היו נחלקים לחמשה חלקים. דהיינו מהם היו על ידי יד החזקה, והיינו דם, כדכתיב ביה קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים, הרי כתיב ביה ההכאה ביד, וכן צפרדע כתיב ביה ויט אהרן את ידו, הרי שאלו שתי מכות היו ביד, ועוד נקראו שתי ידות הללו ביד חזקה שנלקה היאור אשר המה היו עובדים לו ונפרע מאלהיהם תחלה כפירש"י, וזש"א ביד חזקה שתים היינו שתי מכות היו ביד חזקה. ובזרוע נטויה שתים, היינו ברד דכתיב ביה נטה ידך על השמים, והיינו שהזרוע נטויה למעלה על השמים, וכן חושך כתיב ביה נטה ידך על השמים.
ובמורא גדול שתים, היינו ארבה דכתיב ביה וימהר פרעה לקרוא למשה ולאהרן, ובכורות דכתיב ביה ויקרא פרעה למשה ולאהרן לילה, הרי שהיו שתי מכות הללו, למורא גודל לפרעה,
ובאותות שתים, היינו ערוב דכתיב ביה והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן כו', למחר יהיה אות הזה, הרי דהפלאה זו היה לאות. ודבר דכתיב ביה ג"כ והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים כו', והיה ג"כ לאות.
ובמופתים שתים היינו מופת שלא יכלו החרטומים לעשות כמוהו, והיינו כנים דכתיב ביה ויעשו כל החרטומים כו' ולא יכלו, ושחין דכתיב ביה ג"כ ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין וכו': או יאמר ביד חזקה שתים, ר"ל שני תכליתות, א' לפרסם גדולתו ית"ש, הב' להנקם מהם על שעשו לישראל, וע"ד מדרש מפני מה הביא דם מפני שלא היו מניחין לבנות ישראל לטבול מטומאתן שלא יהיו פרין ורבין, צפרדעים שהיו אומרים לישראל שיביאו להם שקצים ורמשים, כנים מן הארץ שעשו לישראל מכבדי שווקים וחוצות, באופן שהיו ב' תכליות א' לו ית"ש וא' לישראל:
פסקה יז
ר"י היה נותן בהם סימנים, דצ"ך עד"ש באח"ב. ע"ד גדול אדוננו ורב כח כו'. עיין בפיסקא הודו לה' כו' כל"ח. ומבואר בזוהר שעיקר חכמת מצרים היה מן היאור, כי ז"ל (בפ' וארא ל"ב) מאמר המתחיל אית מיין מגדלין חכימין נהרי מצרים מגדלין מארי דחרשין כו' ואושיט קוב"ה אצבעא דידיה כו', ולא אתי עלייהו רוחא דאינון חכמתא, ונתהוו המים לדם וצפרדעים והארץ לכנים, להורות שנאבד מהם חכמתם, כמ"ש אצבע אלהים היא, וחכמתו ית"ש ניכרת אף בבריות קטנות ע"ד כולם בחכמה עשית. הרי דצ"ך להראות לפרעה חכמתו ית"ש, כענין שאמר ר"ע מה רבו מעשיך ה', יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה, ויש באויר, וכל או"א אינם יוצאין מתוך מחיצתן ותחומן ועכשיו יצאו ונתערבו יחד. וזהו ערוב שנזדמנו לבוא חיות רעות שאינם רגילין לבא להתערב ביבשה לטרוף טרף אדם יאכלו, וכאן נתערבו חיות שבים עם חיות שביבשה, והכל להראות גדולתו ית"ש. עד"ש להראות חפצו ורצונו הטוב, כי במכות אלו נאמר והפליתי ביום ההוא כו', והפלה ה' בין מקנה מצרים, בשחין נאמר כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים, לאפוקי ישראל, כי אע"פ שהיה הקטרוג הללו עוע"ז כו', ע"ז ברצונו הטוב שם פסות כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול. באח"ב להורות על יכולתו, במכת ברד כתיב בעבור הראותך כחי, אש ומים מעורבין זה בזה מתלקחת ממש נגד הטבע. ארבה נקרא חילי הגדול שאפי' ע"י בריה קטנה עושה מלחמה עם אויביו. חושך היה באופן שהיושב לא היה יכול לעמוד עומד כו'. ועל הכל מכת בכורות, שבה הראה כחו הגדול, כדאיתא (בזוהר פ' בא) וה' הכה כל בכור כו'. ובהאי אתחזי גבורתא ושלטנותא דקוב"ה, שבהם הראה שהוא יחיד בעולמו וכל אשר יחפוץ יעשה:
א"י דצ"ך, עד"ש, באח"ב, כי ג' חלקים היו בנסי מצרים. א' לפרם אלהותו ית"ש, ב' להנקם מאויבינו, ג' לגאול אותנו. ונתפרסם אלהותו, באותיות דצ"ך, שאמר פרעה לי יאורי ואני עשיתני, ונעשה דם, וצפרדע מן היאור, להורות שאינו אלהים. ואח"כ כנים, והודו לומר אצבע אלהים היא. עד"ש, להראות לנו נקמה מאויבינו. נגד שהיו מחליפין מלאכת אנשים כו', בא הערוב. כנגד שהיו מחזיקין אותן בשדות, בא הדבר בשדה. נגד האבעבועות ומכות שבא להם מהטיט בא להם השחין. באח"ב, כדי לגאול אותנו. כנגד שהרעו לנו, בא ברד להכות להם כל עץ וצומח. וכן ארבה לעשות להם רעב, שיזכרו טובות יוסף. וגם חושך, שנראה מטמוניות שלהם. ומכות בכורות שישלחו אותנו לחירות בכספם:
א"י ר"י היה נותן בהם סימנים. דצ"ך, עד"ש, באח"ב. הנה אנחנו מתארים את הבורא ית' הגדול הגבור והנורא, והנה כי בשלש מכות הרמוזות בשלש אותיות הראשונות מהשלשה סימנין, הודיע תאר גדול, ובשניות הודיע תאר גבור, ובשלישיות הודיע תאר נורא. ויתבאר בזה האופן. כי הגדול תבחן גדולתו בשלשה דברים, אחד בהיותו פועל פעולה גדולה ונפלאה, ב' שלא יהיה מקום ריק ממנו ויהיה נמצא בכל מקום ומלא כל הארץ כבודו, כדי שלא יהיה במקום רחוק מורדים בו. ג' שלא ימצא אחד שוה ודומה לו שיבטל מאמרו:
במכת הדם, הודיע גדולתו בדבר הא' מהשלשה, להיות שהיתה פעולה נפלאה הפיכת המים הפשוטים לדם שהוא מיטב הליחות שבניזון, וכמו שהאריך בזה הרב על העקידה זלה"ה:
במכת הערוב הודיע גדולתו בדבר הב' שמלא כל הארץ כבודו. כמו שנאמר והפליתי ביום הוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה כו', והקב"ה היה מצוי שם אצלם להצילם, וכתיב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, ואני נמצא בכל מקום ומקום, ולכן מי יוכל למרוד בי:
במכת הברד הודיע גדולתו בדבר הג' שאין דומה לו שיבטל מאמרו. וכמו שנאמר במכת הברד בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ:
אותיות השניות מהסימנין הודיעו תאר גבור בזה האופן, וזה שהגבור יבחן בהיותו יודע ללחום בכל מיני זיין חרב וקשת וחנית ושאר כלי מלחמה, שאם אינו יודע ללחום אלא במין א' מכלי מלחמה, לפעמים יצטרך להשתמש בא' משאר הכלים ואינו מלומד על כך, ויהיה מנוצח, גם הגבור צריך שלא לבד שיהיה הוא מנצח לאויבו ומכניעו, כי גם צריך שיהיה לו חיל גדול סריס אל משמעתו בעת הצורך לערוך מלחמה כנגד אויביו:
במכת הצפרדע, הודיע גבורתו בחינה הראשונה וזה שאפילו בצפרדע שנראה שהוא דבר מותר בעולם בו עושה הקב"ה מלחמתו, וכשאז"ל שמות רבה פרשה עשירית, מהו ויתרון ארץ בכל היא, אפילו דברים שאתה רואה אותן כאלו הן כו' בכלל ברייתו של עולם, שנאמר וירא אלהים את כל אשר עשה כו', תדע אלולא הצפרדע היאך היה פורע מן המצריים, הרי לך שהקב"ה עושה מלחמתו באיזה דבר יהיה ואפילו בדברים המיותרים בברייתו של עולם:
במכת הדבר הודיע גבורתו בחינה שניה, שיש לו יכולת להכניע האויב ולהמיתו:
במכת הארבה הודיע גבורתו בבחינה השלישית, שהרי יש לו חיל גדול מארבה, וכמו שנאמר וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כי עצום עושה דברו כו', כי כל זה נאמר על הארבה:
האותיות השלישיות מהסימנין הודיעו תואר נורא, וזה שהדבר הנורא הוא נורא לא' מג' סבות, או בעבור שלא נודע סבתו, או עם היות שנודע סבתו אין הסבה ההיא מספקת לדבר הנמשך ממנו, או בעבור היות דבר אחד סבה לשני הפכים:
במכת הכנים הודיע היותו נורא להעלם הסבה, וכמו שאמרו החרטומים אצבע אלהים הוא:
במכת השחין הודיע היותו נורא בבחינה שיה, להיות שאין הסבה מספקת למסובב, וזה שעם היות שידענו שסבת השחין היתה ממה שאמר הקב"ה מלא חפניכם פיח כבשן וזרקו משה השמימה, מכל מקום אין סבה זו מספקת לשיהיה שחין פורח, והטעם שפיח כבשן הוא היסוד הארציי הנשאר מהדבר הנשרף שאין האור שולט בו, אלא אדרבה נפרד האש מהחלק ההוא, ואיך עתה נתפש האש בו ושרף דמן של מצרים עד שהיה לשחין פורח, אלא יובן עם מה שאמרו חז"ל וזרקו משה השמימה עד כסא הכבוד כו', והאש ההוא של מעלה יש בו כח להיות נתפס אפילו בדבר שאין בו ממש, ועוד אמרו חז"ל אמר ריב"ל נס גדול נעשה בשחין, שאדם זורק חץ למעלה אינו מהלך מאה אמה, ומשה זרק פיח הכבשן מלא חפניו דבר שלא היה בו ממש וזרקו עד כסא הכבוד. ועוד נס אחר נעשה בו, שמה שהחזיקה ידו של משה היה מלא חפנים. ועוד נס אחר, אדם מפזר עפר קב אחד אין מפזר אלא ארבע אמות, אבל משה נטל מלא ידו ופיזרו על כל ארץ מצרים, הרי מגל הבחינות האלו הורה היותו נורא:
במכת החשך הודיע היותו נורא בבחינה השלישית, שמדבר אחד נמשך ב' הפכים, שכן כתיב ויהי חשך אפילה בכל ארץ מצרים כו', ולכל בנ"י היה אור כו', ולכל בני ישראל לא היה חושך לא נאמר אלא היה אור, שנתוסף האור להם, כאז"ל שכל מקום שהיה היהודי נכנס היה אור נכנס ומאיר לו מה שבחביות ובתיבות ובמטמוניות כו'. הרי שהיה להם תוספת אורה ולמצריים היה תוספת חשך. אז"ל ויהי חשך אפלה למצריים ולישראל היה אור במושבותם, הרי שנמשכו שני הפכים בבת אחת ונתברר היות הקב"ה גדול גבור ונורא:
ובמכת בכורות הורה שלשתן יחד, אם תאר גדול שאין לך גודל גדול מזה היותו מבחין בין טיפת בכור לטיפה שאינה של בכור. ועוד אמרו חז"ל ברבה פ' י"ח על פסוק ויהי בחצי הלילה המצרי שהיה מתירא היה מוליך בכורו אצל ישראל ואמר לו בבקשה ממך טול את זה וילין עמך, כיון שהגיע חצי הלילה הכה הקב"ה כל הבכורות, ואותן שהיו נתונים בבתיהם של ישראל היה הקב"ה פוסע בין ישראל ובין המצריים והיה נוטל נשמתו של מצרי ומניח של ישראל, והיה היהודי מתעורר ומוצא את המצרי מת בין כל אחד ואחד כו', וודאי שאין לך גודל גדול מזה. ואם תור גבור שפעל ועשה מכת בכורות ברגע אחד, ואם תואר נורא שהפיל מוראו על המצרים עד שאמרו כולנו מתים: