אור ברסלב
אפוד בד על הגדה של פסח מגיד › ארמי אבד אבי

אפוד בד על הגדה של פסח· רבי בנימין דוד רבינוביץ

מגיד · ארמי אבד אבי

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו

פסקה ב

ועז"א צא ולמד מה בקש לבן הארמי גו'. ולכאורה מה עשה לבן הארמי ליעקב, אך לבן רצה להטעות את יעקב אחרי כו"מ לדעות כוזבות, שהדין הוא לעקור הכל כמשפט עיר הנדחת (ואעפ"י שלא היו אז ד' מיתות אך דין ד' מיתות לא בטלו) ולבן ע"י התרפים שלו רצה להדיח ולהטעות את יעקב, וזהו שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל. ולכך,

פסקה ג

וירד מצרימה אנוס ע"פ הדבור כו'. בכדי שיראו כל העולם אותות ומופתים ולא ילכו אחרי ההבל, א"כ לסיבה זו היה אנוס ומוכרח לירד מצרימה ששם שורש ומקור הכשפים, ועכ"ז לא הועילו להם להנצל מידו ית"ש. ולסיבה זו ויגר שם ולא השתקעו רק עד יגיעו הימים יראו אותות ומופתים, וז"ש ויאמרו אל פרעה כו':

פסקה ד

במתי מעט כמ"ש בשבעים נפש כו'. ר"ל שהש"י משלם מכ"מ ואחרי שכל עיקר מגמתו של יעקב אע"ה היה להגדיל שמו ית' בעולם ולפרסם אלהותו בכדי שיבואו אליו מאפסי ארץ, כן פרע לו הש"י להגדיל שמו, שהלא במתי מעט ירדו אבותיך כו', ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב, במעלה, וגם לרוב בכמות, ועוד הגדיל שם ישראל ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצויינין שם במצות מילה ושבת ושלא פסקה ישיבה מאבותינו במצרים, ר"ל שמשם זכו להיות מצויינין, וזהו ויהי שם לגוי גודל במעלה, וגם עצום בריבוי, כמו עם עז, שנאמר ובנ"י פרו וישרצו כו'. והוסיף ואמר עוד הגדיל חסדיו ית"ש,

פסקה ו

ורב כמ"ש רבבה כצמח השדה נתתיך. ר"ל מה צמח אינו יונק אלא מהקרקע, ככה הזמין להם ב' סלעים והיו יונקים מהם ע"ד ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, והיו יונקים מהקרקע כצמח השדה, וזה גם כן היה סיבה ותרבי, כי כשהתינוק יונק מאמו אינה מקבלת הריון עד שיגמל הנער, לא כן אם ינק מהקרקע. וזהו ותרבי בכמות, ותגדלי באיכות, ר"ל בגדולה ומעלה באופן שהיה להם רבוי בנים וכבוד וגדולה. ותבואי בעדי עדיים, ר"ל שלקחו ממצרים כלי כסף וזהב, והכל לא מפאת ההכנה שלהם שהיו במצרים, רק שדים נכונו, ר"ל ע"ד מדרש שני שדיך, אלו משה ואהרן, (ואולי רמז נגד ב' הכתרים שזכר מהר חורב אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע), אבל אתה בעצמך, הללו עוע"ז והללו עוע"ז, וזהו ושערך צמ שמורה על מותריות שהתאוו, ומבאר ואומר ואת מצד עצמך ערום ועריה מחכמה ומע"ט, ועי"ז היה ההכרח ליתן להם ב' מצות, וזהו ואעבור עליך כו' מתבוססת בדמיך, ר"ל בדם פסח ודם מילה, ולזה ואומר לך בדמיך חיי, ע"ד בנים אתם לה' אלהיכם, וזה כוונת המדרש. לבבתיני אחותי כלה, אמר הקב"ה במצרים היה לכם לב אחד, ונתתם לי ב' לבבות, לבבתיני באחת מעיניך בדם פסח ובדם מילה, באחד ענק מצורוניך זה משה המיוחד וגבור שבשבטיך. ולכאורה יפלא א' איך יתכן לאדם ליתן מה שאין לו, ואם לא היה להם כ"א לב אחד האיך נתנו שנים, ב' באחת מעיניך, בדם פסח ודם מילה, הרי אלו שתים, ואיך אמר באחת מעינוך, ג' שדרשו באחד ענק זה משה, ולמה חיסר לאהרן הלא נאמר במדרש החודש הזה לכם הה"ד אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ (זכריה ד' י"ד) מלמד שהיה הקב"ה חזור ובמקש באיזה זכות לגאול את ישראל ולא מצא אלא זכות משה ואהרן, הה"ד אלה שני בני היצהר, משל למלך שבקש לישא אשה, אמרו לו עניה היא זו ואין לה אלא ב' נזמים בלבד כו', כך אמר הקב"ה דיין לישראל שיגאלו בזכות משה ואהרן, לכך נאמר ויאמר ה' אל משה ואהרן בא"מ לאמר החודש הזה לכם. נמצא זכות שניהם היה, ולמה לא מזכיר אלא אחד באחד ענק. והענין שהוקשה לבעה"מ כפל לבבתיני ב' פעמים ועוד שהפסיק בינתים באחותי כלה לבבתיני, לזה דרשו אמר הקב"ה לב אחד היה לכם במצרים, ע"ד מדרשם ז"ל זאת קומתך דמתה לתמר, ב' יצרים רעים הם, יצר ע"ז ויצר זנות, ומצינו שהיו גדורים במצרים בזנות ע"ד גן נעול אחותי כלה. נמצא היו מגודרים בלב אחד הוא יצה"ר של זנות, וע"ד אחת היתה ופרסמה הכתוב שלומית בת דברית כו', אבל לב הב' של ע"ז לא רצו לפרוש מע"ז, ע"ד ולא שמעו למשה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ופירש"י שהיה קשה להם לפרוש מע"ז, והנה אז"ל צדיקים לבם ברשותם, להטות לבבם לעבודת ה' ולא לתור אחרי לבבם, ורשעים הם ברשות לבם ע"ד עין רואה ולב חומד, והנה לב אחד היה להם ר"ל הלב של זנות היה בידם שהיו גדורים מעריות כנ"ל, אבל לב הב' לא היה בידם שהיו קשורים בע"ז, אבל ביציאתם ממצרים ע"י מס"נ של הטלה נתנו לו ב' לבבות, היינו שהשליכו גם הע"ז, וזה נרמז בכתוב עצמו, לבבתני נתתם לי ב' לבבות, ר"ל דהיינו יצה"ר של זנות שכבר היה לכם במצרים, אך יצה"ר של ע"ז שהייתם זרים להמקום ועכשיו נעשית אחותי שנתאחו לי וכפרו בע"ז כדכתיב למען אחי ורעי, נוסף על לב הב' שהוא זנות, וע"ז אמר כלה כדכתיב גן נעול אחותי כלה שנגדרו בזנות, ובא לפרש איך זכו למדרגה זו ללבבו בב' הלבבות, עז"א באחת מעיניך, ע"ד עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, ונאמר עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם, והענין ע"ד מאז"ל אין לבריה אצל בורא כלום מטעם מי הקדימני ואשלם לו, לכך באברהם ארז"ל קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא נתנה, לכך נאמר בו התהלך לפני והיה תמים, שלא היה צריך סעד, ואצל נח את האלהים התהלך נח, ודרשו שהיה צריך סעד, ע"ד בא לטהר מסייעין לו, נמצא נחשב מעשה המצוה אל ה' ע"י סיוע בהתחלת המצוה ובסוף לאל גומר עלי, והמצוה נקראת על מי שגומרה, והנה ההבדל בין המבקש חוב מבע"ח למבקש מתנה, אינו ניכר כי אם בערך דבורו, אם בנחת או בהרים קול, והשי"ת מודד לאדם מכ"מ, ע"ד ואני אוהבי אהב. וזה העובד ע"מ לקבל פרס זה מסתכל להשי"ת בב' עינים, ר"ל שהם מצפים למתן שכר בעין אחת, ועין השניה לעבודת השם, והקב"ה מסתכל בהם ג"כ בב' עינים, עין א' מדת הדין לעיין אם מגיע להם שכר, ועין ב' מדת הרחמים שתשאר להם לעוה"ב. וזה עיני ה', ר"ל מסתכל בב' עינים מדה"ד ומדה"ר, לאיזה צדיקים, לאותם שאזניו אל שועתם לא בתורת חנינה, אבל עין ה', ר"ל מדה"ר לבד אל יראיו למיחלים לחסדו, ר"ל שאינם מבקשים כלום בזכות מעשיהם, רק מתנת חנם, אלו אינם מסתכלים להשי"ת כי אם בעין אחת, למלאות רצונו ית' לבד, לזאת בקשתם בקל נמוך כמבקש מתנה, וזה אל תעש תפלתך קבע, ר"ל חוב ע"ד וקבע את קובעיהם נפש, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, כמדת העובד לה' מאהבה ויודע שאין לו חובות על הש"י, אבל העובד ע"מ לק"פ הוא כגובה חובו וצועק בקול, כי יסתכל בב' עינים. והנה העובד מאהבה אין שום מקטרג כאשר ישיג מה' טובה וחנות ע"ד עד הנה עזרונו רחמיך כו' ואל תטשנו ה"א לנצח. ר"ל כי לא בשביל מעשינו נתת עזרתה לנו כי אם בשביל רחמך ולא עזבונו חסדיך, כמו שעוזרים לעני רק מצד הרחמים, לזאת אל תטשנו לנצח, וזה מצד שהוא עובד מאהבה ע"כ אין לקטרג עליו. לז"א הקב"ה אני אוהבי אהב. וזה באחת מעיניך, כי מי שמשליך נפשו מנגד ומפקיר עצמו למיתה עבור כב"ש, כמו שעשו ישראל במצרים, בדם פסח ומילה, שמס"נ תלוי בשניהם דווקא, כיון שנחלשו מדם מילה וראו שאין בכחם לעמוד נגד מצרים, ועכ"ז שחטו לטלה, זה בודאי מס"נ, אזי הביטו אליו בעין אחד, ולא השגיחו על עניני גופם, רק על כבוד שמים. גם ה' כגמול ידם עשה להם, להשגיח עליהם בעין אחת, וחנותי את אשר אחון במתנת חנם, כי לא היה להם זכות במה להגאל רק עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. אך מאין זכו למדה זו שהשליכו נפשם מנגד ולא הסתכלו אליו ית' רק בעין אחת, לז"א באחד ענק מצורוניך זה משה הגבור שבשבטיך, ר"ל שבמדה זו הועיל להם משה לבדו, ע"ד מדרשם ז"ל, שלא היו רוצים לימול ונתן הקב"ה ריח ג"ע בפסחו לש משה, והיו נפשם קוהה לצאת ושאלו ממנו ואמר אינני יכול ליתן לערלים, ונימולו כולם כדי לאכול מהזבח, ומי מלם משה, ואין לך גבורה גדולה מזו, נמצא הפסח והמילה היו ע"י שהוא ענק וגבור שבשבטים, וזה באחד ענק מצורוניך, וכיון שגדרו בב' דברים עמד ושבחה מה יפה דודיך אחותי כלה, וזהו וידבר ה' אל משה ואהרן, שסמך על זכות משה ואהרן, ע"ד המדרש שאמרו ישראל כיון שיש בידינו ע"ז ואין בידינו מעש"ט האיך אנו נגאלים, א"ל משה כשהקב"ה חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים ובמה מביט כדי לגאול אתכם בעמרם ובית דינו שהם שני בני היצהר הם משה ואהרן, והם ב' הנזמים ובזה נפדו:

ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי, הענין ע"ד המכילתא (הובא ברש"י) על פסוק והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום, מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח קודם לשחיטתו ד' ימים, היה ר' מתיא בן חרש אומר (יחזקאל ט"ז ח') ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם שהוא גואל לבניו ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהן כדי שיגאלו, שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה, ונתן להם הקב"ה שתי מצות פסח ומילה שיתעסקו בהן כדי שיגאלו, ואומר וגם את בדם בריתך שלחתי אסיריך. לכך הקדים לקיחת הפסח קודם שחיטתו ארבעה ימים שאין נוטלין שכר אלא על המעשה. ולכאורה הלא ר' אליעזר הקפר אמר וכי לא היה בידם של ישראל ד' מצות שאין העולם כדאי בהן, שלא נחשדו על עריות ולא על לה"ר ולא שנו את שמם ולא שנו לשונם, ומ"מ הקדיש לקיחתו לשחיטתו ד' ימים לפי שהיו ישראל שטופין בע"ז במצרים וע"ז שקולה נגד כל המצות, אמר להן משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות (וחוץ לדרכנו י"ל הלא בוודאי שבו בתשובה וכרמז משכו ידיכם מע"ז וא"כ היה בידם ד' מצות, שאין העולם כדאי בהן, ולמה זה הוסיף עליהם עוד ב' מצות. גם במ"ש הדבקו במצות ולא אמר וקחו מצות כמאה"כ חכם לב יקח מצות (משלי ט'), והענין ע"ד (רמב"ם פ"ט מה' ביאת המקדש ה' י"ג) כל כהן שעבד ע"ז בין במזיד בין בשוגג אע"פ שחזר בתשובה גמורה ה"ז לא ישמש במקדש לעולם כו', אחד העובד אותה בשירות כו', או המודה וקבלה עליו באלוה ה"ז פסול לעולם, עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוחו, אע"פ שהיה שוגג במה ששרת או שהשתחוה או שהודה כו' ע"ש, לכאורה הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה, אמנם יש לתת טעם נכון והוא כידוע מאז"ל (יומא פ"ו) אמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כשגגות, וא"כ זה שעובד ע"ז אף שעושה תשובה ונחשב לו הזדון לשגגה, והלא שוגג עצמו פסול ליגש לכהן לה', וכמ"ש הרמב"ם אע"פ שהיה שוגג במה ששרת, וא"כ איך יכשר זה שעשה תשובה ועדיין שגגתו עליו, אולם מ"ש הרמב"ם אע"פ שחזר בתשובה גמורה ה"ז לא ישמש במקדש לעולם, ומשמעות דבריו, אף שעשה תשובה גמורה מאהבה, ומי יתן ונדע טעם הדבר הזה, כי הלא אז"ל במי שעשה תשובה מאהבה, גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כזכיות, ולא נחשב לו אף לשגגה. וא"כ מדוע לא יכשר זה ויפסל לעולם אף אחר שעשה תשובה גמורה כמ"ש הרמב"ם, אכן גם בזה עמד טעמו בו, כי האמנם אמת הוא, אחר שעשה תשובה גמורה מאהבה, שזדונות נעשין לו כזכיות, ודאי הדין נותן שיכשר לעבוד עבודה. אך האדם יראה לעינים כי מודה ועוזב חטאו, ולאלהים לבד נתכנו עלילותיו, הוא לבדו רואה ללבב, עפעפיו יבחנו בנ"א וה' יודע אם עשה תשובה מאהבה או מיראה, ולכן אנו אין לנו להכשירו אף אחר שעשה תשובה גמורה, כי אין לנו דרך לידע מצפון הלב, אם היתה תשובתו מאהבה או רק מיראה. ויש לנו לחוש פן לא הגיע לתשובה מאהבה, ואז עדיין שגגתו עליו, ולא יגש לכהן לפני ה'. ולכן הדין דין אמת, אע"פ שחזר בתשובה גמורה, הרי זה לא ישמש במקדש לעולם, והנה ידוע מה שכתבו המפרשים והיודעים חן, כי מצות ה' שר לא תעשינה מקבילות לבחינת יראת ה', ומצות ה' אשר הם בקום ועשה הנה מקבילות לבחינת אהבת ה'. ולכן הרחיק א"ע מבלתי עשות אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, זה לך האות על יראת ה' אשר נגע בלבבו העוצרת בעדו לבלתי עבור על מצותיו, אמנם העושה מצות עשה בפועל, הערה עליו ממרום רוח אהבת ה' המעירה אותו לעבוד ה' בלב נאמן ולעשות מצותיו בפועל. ומעתה יש לומר שזה הכונה במאמר ר' אליעזר הקפר אשר הבאנו. כי הנה אלה בני ישראל שהיו שטופים בע"ז במצרים, וחפץ הרצון העליון להביאם אל התכונה הרצויה לפניו, להקריב לפניו את קרבן הפסח אשר צוה אליהם לעשות, והמה לא היו ראויים כלל להביאו כי העובד ע"ז פסול לעולם לעבוד עבודה לה' אף אחר שעשה תשובה כו', ואף שהיו בידם ארבע מצות שאין העולם כדאי בהם, כולם אינם די עולה להעלותם לתכונת תקון ע"ז אשר היו שטופים בה. כי כל אלה המצות ארבעתן ממצות ה' אשר לא תעשינה שהם בבחינת היראה, ואין אחת בהנה שהיא בקום ועשה. ולכן הוסיף עליהם מצות שהם בקום ועשה ואז יעלה בידם תקון ע"ז. כי מצות עשה הם בבחינת אהבה, וכל העושה תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות. ואז יכשרו לעבוד עבודה להש"י. וזהו שאמר ר' אליעזר הקפר, וכי לא היה בידם ארבע מצות שאין העולם כדאי בהן כו', אלא לפי שהיו ישראל שטופין בע"ז כו', וא"כ אף שהיו בידם אלה המצות שהם מקבילות לבחינת היראה, היו פסולים לעבוד עבודה לה' וכמו שבארנו, וע"כ אמר להם משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות. ורצה שיעשו מצות בפועל בקום ועשה, שהם בבחינת אהבה אז יכשר לעבוד עבודה לה', וזה דקדוק אומרו והדבקו במצות, כי ידוע כי דביקות מורה על מדת אהבה, כי האוהב דבק. ולדרכנו יאמר אף שהיו בידם ד' מצות שלא שינו כו' לא היה להם זכות להביא הגאולה יען שכר מצות בהאי עלמא ליכא והוכרחו לקבל ב' מצות חדשות שמתן שכרם בצדם, ע"ד מדרש שוח"ט ע"פ לדוד אליך ה' נפשי אשא, זה"ש (דברים כ״ד:ט״ו) ביומו תתן שכרו, א"ל הקב"ה לדוד, דוד למה אתה נושא נפשך אלי, א"ל מפני שאני שכיר בעולמך, שנאמר כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו, וכתיב בתורה ביומו תתן שכרו ואליו הוא נושא נפשו, אנו שנפשותינו תלויות בך עאכו"כ, ממילא מוכח שמי שנושא נפשו על קידוש השם ומקיים ואליו הוא נושא נפשו, נותן לו הש"י שכרו בו ביום משום ביומו תתן שכרו, היינו אם הוא מוסר נפשו במחשבה לחוד ולא בפועל, כגון בק"ש ובנפילת אפים אז מקבל שכרו מיד בעוה"ז, ואם בפועל מוסר נפשו על קדה"ש כמו ר"ע וחבריו אז מקבל שכרו ביום הפירוד תיכף, משא"כ צדיקים אחרים שאינם זוכים רק לאחר התחיה להיותם יושבים ועטרותיהן בראשיהם, אבל המוסר נפשו על קדה"ש ביומו תתן שכרו תיכף אחר הפירוד, לזה יצאה ב"ק ואמרה ר"ע מוכן תיכף לעוה"ב. וזה ענין ישראל במצרים שראה הקב"ה שאין להם זכות להגאל, ואם שהיה בידם ד' מצות כנ"ל אבל המה ממצות שהיום לעשותן ומחר לקבל שכרן. וזה ולא היו בידם מצות שיתעסקו בהן כדי שיגאלו, ר"ל שיהא ההכרח לשלם שכרם מיד, לכך נתן להם דם פסח ודם מילה שיש בזה מס"נ כאשר יקחו שה לפסח כמאמר משה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ואמר משכו וקחו, ר"ל שלא יקח כל אחד שה בסתר רק בפרהסיא, צאן מרובות למשפחותיכם עדר טלאים בבת אחת ותמשכו אותם כדי שיצעקו במשיכתם ברחוב ובודאי ישאלו מצרים מה זאת וישראל ישיבו לשחטם לשם פסח, ובודאי יעמדו עליהם לסקלם ויהיה מסירת נפש, גם צוה דווקא שיאכלו צלי שריחו נודף ולא יוכלו להסתר עם הקרבן פסח, וגם צוה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, ר"ל כולם יעסקו בזה, וישראל יחשבו שבלי ספק יהרגום המצרים ועכ"ז ישמעו ויעשו כאשר צוה אותם משה בשם ה' ויהא מס"נ, ויקוים בהם ואליו הוא נושא את נפשו אזי ביומו תתן כרו יקיים בהם הקב"ה ויגאלם מיד, וא"ת לפ"ז תינח שציום על הפסח אך למה ציום על המילה, אמנם לכוונה זה עצמו כדי שיהא המס"נ בשלימות שאלמלא מלו לא היה מש"נ אמתי, שהיה עולה על לב ישראל לבטוח בגבורתם באמרם הלא המצרים אבדו ונשתה גבורתם מהעשר מכות ששלטו בהם, וא"כ מי יאמר שהמה יתגברו עלינו, ונהפוך הוא שאנחנו נשלוט בהם, ולא יבטחו בכל לבם באל מעוזם, על כן צוה להם שימולו באותה לילה באופן שיהיו כאבים וישימו בטחונם רק בו ית"ש ויהא מס"נ בשלימות ויקוים בהם ואליו הוא נושא את נפשו. והקב"ה יקיים בהם ביומו תתן שכרו, וזה בדמיך חיי בדמיך חיי רומז על שני דמים דם פסח ודם מילה, שזה בלא זה, לא היה המש"נ בשלימות, ונאמר וגם את בדם בריתך שלחתי אסיריך לומר שע"י מילה נגמר בשלימות מסירת נפשותם שלא נשאר לפניהם להנצל ממצרים עפ"י דרכים טבעיים ואעפ"כ שחטו הפסח ועשו צווי מרע"ה בכל אות נפשם:

פסקה ז

וירעו אותנו המצרים ויענונו כו'. חוזר לדבריו הראשונים שרצה לבאר שהיו המצרים עומדים עלינו לכלותנו ולהעבירנו מעבודתו ית"ש. וז"א, וירעו אותנו המצרים ע"ד זוה"ק שעשו אותנו לרעים וחטאים. כמש"נ הבה נתחכמה לו פן ירבה, ר"ל יגדל במעלה. או יאמר וירעו אותנו המצרים ר"ל שכל עיקר שעשו לנו לא לתועלת עצמן אלא להרע לנו כמ"ש הבה נתחכמה לו. ולא לענין הלבנים אמרו כי א"צ לזה התחכמות אלא שנתנו עצה במה לדונם.

פסקה ח

ויענונו כמ"ש וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ואחז"ל וישימו עליו על פרעה, משל למלך שנתן מס לעבדיו, א"ל אדוננו המלך והלא המס שלך, א"ל כדי שילמדו ממני ולא יבריחו המכס, כך וישימו עליו ר"ל על פרעה שרי מסים, והתכלית למען ענותו בסבלותם, ר"ל לישראל. א"י שהקב"ה ישלם לפרעה כפעלו, וזה וישימו עליו שרי מסים, והסוף למען ענותו לפרעה בעבור סבלותם של ישראל. ויתנו עלינו עבודה קשה כמ"ש ועבידו מצרים את בנ"י בפרך, ר"ל לא די שהיו מעבידין אותם למלאכת המלך, אלא היו ג"כ משעבדים אותם לעבודת עצמן, ועוד עשו להם בפרך, ודרז"ל שהיו מחליפין מלאכת אנשים כו':

פסקה יב

ונצעק אל ה' אלהי אבותינו. ע"ד המתפלל בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים. בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו. וזה ונצעק אל ה' אלהי אבותינו, ר"ל אף שידענו שאנחנו עירום ועריה, עכ"ז צעקנו אליו ית"ש עשה למען אבותינו הקדושים, וזהו אלהי אבותינו והקב"ה עננו מפאת עצמנו, ועכ"ז לא היה רק הצלה אבל להטיב עמנו לזה לא היה לנו שום זכות ונצרכנו לזכות אבות, ודרש וישמע ה' את קולנו ר"ל שתלה לנו בזכותנו, כמ"ש וישמע אלהים את נאקתם להצילם מרעתם, ואך לאשר לא הספיק קול יללתם לזכותם בהטוב בזכותם. לזה ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. והתחיל לסדר צרותם אשר כמעט היו כלים באפס תקוה, ואין היוצר חפץ בשבירת קנקניו לזה זכר להם זכות אבותם:

ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. במדרש רבה וירא אלהים כו', הם לא ראו זה את זה הם לא ידעו זה מזה, אבל הקב"ה ראה וידע מה בלב כל א' וא' כו' והוא תמוה. ויתכן שפרעה העמיד הנוגשים המצרים להשגיח בעם, לבל יעוררו זעקת שבר על צרתם, לבל יבא זעקתם לפני בוחן לבות, וכאשר נתמלא לב איש מישראל על כל גדותיו יגון ואנחה, וסבל יסורים קשים ועצומים, היה מוכרח להתעצם ולהתגבר בכל כחו, לבל יוציא דמעותיו ואנחותיו החוצה, ובגלל כן לא נתעורר עליהם רחמי עליון, בלי אתערותא דלתתא כידוע. אמנם כשמת מלך מצרים, וידוע נמוסי מדינה כי במות המלך כל עם המדינה יספדו ויקוננו על מיתתו, הוי אדון והוי הודו, אז מצאו גם בני ישראל מקום אמתלא, לשפוך דמעותם ואנחתם לעיני כל מצרים, או אז נתכו שאגותיהם ושפכו לבם לפני ה', וגם בני ישראל עצמם כאשר ראו איש את רעהו בוכה וזועק לא היה יודע על מה הוא בוכה, אם על מיתת המלך או על צרתו, כי לא יכלו להוציא מן השפה ולחוץ, כי איש מרעהו ישמרו. וזהו כונת הכתובים הנ"ל. ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים. סיפר הכתוב איך באו לגדר אתערותא דלתתא. ואמר שהיה ע"י מיתת מלך מצרים. ועתה ע"י אמתלא זו הורידו כנחל דמעה. ויאנחו בני ישראל ויזעקו מן העבודה, אף כי לא הוציאו דבר זה מפיהם, אולם ותעל שועתם אל האלהים. שהוא בוחן לבבות, שזעקתם הוא מן העבודה. ומה נעים מאמר הכתוב וירא אלהים את ב"י וידע אלהים. וכאשר פירש המדרש שרק הקב"ה ידע וראה עומק לבם מה שבלב כל א' וא' מישראל מה שלא ידעו ולא ראו איש את אחיו. וסיפר לנו גודל רחמי שמים. כי הוא פונה אל תפלת הערער, ויודע הגיון לבו עד היסוד. ולהסביר הענין יותר מה שאמר ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, כי צריך להבין מאחר שלא נתעורר השם ב"ה בגודל רחמיו, רק מחמת זכירת ברית האבות, למה המתין עד הנה, שהרי בריתו הוא צריך לזכור בלי שום אתערותא כלל ההוא אמר ולא יעשה כו'. וגם למה פרט שמות האבות ולא אמר דרך כלל ברית אבותיהם. ולבא אל עומק הדברים נציע תחילה עוד איזה פסוקים בפרשה זו. ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי אליהם אלהי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה. ולהבין מה ענין שאלת שמו לגאולתם, ובפרט שכבר הודיעו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. וגם כונת השם הקדוש אהיה אשר אהיה. ואקדים תחילה המדרש פ' ויחי ויאמר יעקב אל בניו האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים. ביקש יעקב לגלות לבניו כו', נסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא חלילה יש פסול בבני כאברהם שיצא ממנו ישמעאל כו', פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ה"א ה' אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרו חכמים היכי נעביד נימריה לא אמרו משה לא נימריה אמרו יעקב, התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי. משל לבת מלך הריחה ציקי קדירה, מה תעשה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה מביאין לה בחשאי כו'. הובא ג"כ בגמרא פסחים פרק מקום שנהגו. ולפע"ד שהדברים סובבים על קוטב המאמר במס' יומא, משה אמר האל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה לא אמר גבור, אמר גוים משעבדים בבניו, איה גבורותיו, אתא דניאל לא אמר נורא, אמר גוים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו, אתו אנשי כנסת הגדולה וחזירו עטרה ליושנה, ואמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו. ופריך הגמ' וכי מאחר דאמרה משה וכתביה באורייתא היכי אתו ירמיה ודניאל ועקרו תקנתא דתיקן משה, ומסיק הגמ' מתוך שהיו יודעין בהקב"ה שהוא אמתי לפיכך לא כזבו לו. ויש להבין דברי הקדושים ההם, ירמיה ודניאל. הקצור קצרה דעתם מהבין דעת עליון כפי בחינת אנשי כנה"ג. ואיך עלה על דעתם למעט בשבחו ית', אפס נראה כי לא חליה למעט בשבחו עשו כן, רק לאשר הדבר ידוע שאסור לספר בשבחו של מקום כי איה הפה שיוכל לתאר שבחיו ית' על מכונם, כאמרם ז"ל משל למלך שיש לו אלפי אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף, ודברי המורה נבוכים ידועים. רק שזאת יש לנו רשות להגיד שבחו שאנו רואים מתוך פעולותיו אשר הוא עושה בקרב הארץ, ולתאר אותו בתואר השייך לאותה פעולה שהוא עושה, ויהיה כונת התואר לא לתאר עצמותו חלילה, רק לתאר הפעולה הנוראה ההיא אשר ראו עיני המתאר ההוא, ולהלבישה דרך שבח לכבודו יתברך שמו, אבל אם המתאר ההוא לא ראה שום פעולה בעיניו מאותן התוארים, הוא מחרף ומגדף, כי איך יתאר חלילה בפה חומרי גודלת עצמותו ברוך הוא אשר אין ערוך אליהם. והנה כשהיו ישראל שרוים על אדמתם בכבוד גדול וכל עמי הארץ ראו כבוד השם וגדלו וידו החזקה. בעשותו גבורות ונוראות בעבור עם קרובו, אז היה נאה לשבחו בתוארים האלו גבור ונורא לתאר הפעולות. אולם כאשר השיב אחור ימינו, ולא הוציא גבורותיו ונוראותיו אל הפועל, אף שבאמת הוא גבור ונורא בכח, אסור לתארו בתוארים הללו, לכך ירמיה ודניאל לא מיעטו בכבודו חלילה, רק שידעו באנשי דורם שאינם מבחינים ענין הגבורות והנוראות שהיו מבחינים דורם של אנשי כנסת הגדולה ואשר הגבורה והנוראה ההוא הוא ענין דק ונסתר, ולאו כל אדם זוכה לפקוח עיני שכלו להבין הדברים ההם, ורק בעיני בשר יביט, והנה חושך, אין גבורות ואין נוראות. על כן הם אסורים לומר השבחים ההם, כי נראה שהם חנפים ומדברים דרך חניפה בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, רק כאשר באו אנשי כנסת הגדולה ופקחו עין של אנשי דורם ומעשהו השכילו, כי הקב"ה הוא כובש כעסו נגד עוברי רצונו, אז היו יכולים להתיר להם להחזיר עטרה ליושנה. ובזה יש להבין הלשון שאמרו הן הן גבורותיו שמשמעות הדברים שהגבורות הראשונים כאפס ותוהו לעומת הגבורות ההם, ואיך הוא זה, אולם כבר אמרו איזהו גבור הכובש את יצרו. ביאור הדבר, כי אם יראה איש את גבורתו בהאבקו עם גבור אחר ויפיל אותו לארץ, בזה לא נודע כחו, רק שיכול לכבוש אדם אחר שהוא חלוש ממנו כי אילו היה האחר גבור כמותו לא היה יכול להפילו, אבל איך נוכל לדעת שהוא גבור גדול ויכול לכבוש גבור כמותו, הוא רק כשהוא כובש את עצמו, כי יקום עליו איש חלוש ומחרפו בזלזולים גדולים, אשר אם הגבור ההוא יניח ידו עליו יפצפצהו, והגבור ההוא כובש כעסו, ומתגבר נגד עצמו, אז נודע כחו וגבורתו שיוכל להתגבר נגד גבור כמותו. וכמו כן הבורא ית"ש, אם יראה גבורות גדולות נגד בשר ודם וידכא תחת רגליו כל אסירי ארץ, בזה לא נודע כחו הגדול כלל, כי לא הראה גבורה רק נגד נמלה קטנה, אבל בזה נודע כחו שנמלים תשושי כח מחרפים אותו בעזות פנים, ומכים את בניו היקרי לעיניו והוא רואה ושותק וכובש את כעסו. בזה אנו יודעים גודל גבורתו שהוא יכול לנצח גבור כמותו כביכול. כי הוא כובש את עצמו, כמובן:

וע"פ זה יש לפרש הכתובים בירמיה קפיטל י"ב. צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי, קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ויש לתמוה איך מלאו לבו לדבר כאלה. ומדוע לא מצינו שהשיב לו השם ברוך הוא שום תשובה על זה, ולמה סיפר לנו הכתוב הקושיא שהקשה ואין לה שום תירוץ, וגם במה שאמר קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם, מה ענין זה למה שאמר למעלה, וכי רק לרשעים כאלה משפיע הש"י טובו. הלא גם לרשעים בפיהם ובכליותיהם משפיע טובו. אך לדברים הנ"ל יובן שאין כונת ירמיהו חלילה להקשות ולהתרעם על כבודו ית'. רק אדרבה דיבר דבריו דרך התנצלות על שמיעט בכבוד שמים, שהרי מבואר לעיל שירמיה היה הראשון שנטל מהש"י תואר גבור, והוא נראה לכאורה חלילה כאילו רוצה לצאת לריב עם השם ב"ה ורוצה לפגום בכבודו, על זה התנצל לפני יוצרו ואמר ידעתי כי צדיק אתה ה', וחלילה לי לריב אליך. רק מחמת כן מנעתי את העם מלומר עליך גבור כי ידעתי שאתה אל אמת, ושונא חנופה, לכם משפטים אדבר אותך, על צד המשפט והיושר, כי אם יאמרו עליך גבור, ישאלו מדוע דרך רשעים צלחה, לכן גם יעשו פרי, ואיה הם גבורותיך, ואם אעפ"כ יאמרו עליך תואר גבור. תהיה קרוב בפיהם ורחוק מכליותיהם כדרך החונפים. לכן שמתי יד לפה ומנעתי תואר גבור. ולא חלילה לצאת לריב עמך. ובדברים האלה פירשתי מאמר במסכת ברכות, מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל שנאמר נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, אעפ"כ חזר דוד וסמכן ברוח הקודש שנא' סומך ה' לכל הנופלים יעו"ש. והמאמר הזה תמוה וכי לא מצא נו"ן אחרת. וע"פ דברינו הנ"ל יובן. דהנה אות מ"ם של אשרי מלכותך מלכות כל עולמים וגו', הודיע לנו שהמלוכה והממשלה שהוא גבורתו יתב', לא תתבטל לעולם ולעולמי עולמים, ומשמעות הדברים שתמיד יראו מלכותו וממשלתו בכל דור ודור, וצפה ברוח הקודש שיגיעו ימים שר ילכו ישראל בגולה בין העמים ויתחלל כבודו וממשלתו כביכול. כמאמר הכתוב באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, ובמה יודע אז מלכותו וממשלתו. רק שהתבונן אדוננו דוד כדעת אני כה"ג שזה עצמו יהיה עוצם גבורתו. ובזה יהיה ניכר עוצם ממשלתו בכבישתו את כעסו ואריכת אפו. ונמצא נפילת ישראל, הן הן עצם גבורותיו, והיה צריך להעמיד תיכף הנו"ן של נפלה כו', לבאר בזה הפסוק הראשון. רק שלא רצה להזכיר נפילת ישראל חלילה בשירתו. על כן המיט הנו"ן, וחזר ורמז באות סמ"ך סמיכות נפילתם, וזהו כונתם ז"ל חזר וסמכן ברוח הקודש:

ובאופן אחר יובן ביאור מאמר מ"ט לא נאמר נו"ן באשרי, על דרך שאנו נקראין סוכת דוד הנופלת, ואמרו בזוהר הקדוש מאן דנפיל בעי לסמכא ליה, וצריכין אנחנו סמיכה, ומה ענין הסמיכה שלנו, ע"ד ס' קרנים משיח בשמו יבטל להרשעה בשמה בסוד שיהא על לבו חושן, ורצ"ל משיח בשמו הק' שעולה שנ"ח יבטל להרשעה בשמה הנקרא נחש גימטריא שנ"ח בסוד שיהא על לבו חושן, ר"ל שמהגו מלא זוהמא משכא דחויא עור נחש כתנות עור בעי"ן, יתהפך לחושן ויעשה מנו"ן כפופה נו"ן פשוטה, ע"ד זוה"ק בכל לבבך בב' יצריך, ואי תימא ביצה"ר איך יוכל ב"נ למרחם לקוב"ה הא איהו מקטרגא דלא יתקרב ב"נ לפולחנא דקוב"ה, ותירץ דא איהו פולחנא דקוב"ה יתיר כד האי יצה"ר אתכייפא ותבר ליה ההוא ב"נ בגין דידע לקרבא לההוא יצהר לפולחנא דקוב"ה, ואז כשמזכך עניני חומרי שלו לעבודת הבורא ועושה מחומר צורה נקרא תכשיט, וזה שנעשה מנחש חשן והוא לשון תכשיט, נמצא שאין חילוק בין נחש לחשן כ"א שבנחש נו"ן כפופה ובחשן נו"ן פשוטה, וכתבו המקובלים שנו"ן פשוטה מורה על מידת בינה יין המשומר בענביו דלית תמן מגע עכו"ם ושם הקדוה בתכלית ההתפשטות, ונו"ן כפופה מורה על מידת מלכות שכופפת אורותיה שלא יינקו הס"א יותר מכדי חיותם, ע"ד אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר, וע"ד ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, וידוע שכל נפילת ישראל הכל על ידי הנחש, הוא היצה"ר המסית ומדיח לאדם לכל תאות עולם. ואיתא בסוכה לע"ל מביא הקב"ה ליצה"ר ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, ופירושו שיוציא ממנו דמו וזוהמתו שמרתיח לאדם אל החטא, וזה הסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ממילא אז יתהפך מנחש לחשן ע"ד כי לא נחש ביעקב ויבוער רוח הטומאה מן הארץ וא"כ יתהפך אצל כל אדם הנו"ן כפופה לנו"ן פשוטה. שיעשה מגוף נחש מלא זוהמא יעשה חושן והכל ע"י סיוע ה' כמאז"ל הנ"ל מביא הקב"ה ושוחטו, וזה סומך ה' לכל הנופלים כנ"י סוכת דוד הנופלת, ואי יסמוך אותם וזוקף לכל הכפופים שהנו"ן כפופה אצל כ"א יתהפך ויהיה בזקיפה ויעשה מנחש חושן:

והנה כמו בזמן גלותנו נעלם כחו וגבורתו יתברך מעיני כל בשר, עד שנתחבטו ירמיה ודניאל ואנשי כנה"ג איך להשיב שבחו יתברך על מכונו הראשון, כמו כן כשהגיע לאבותינו גלות מצרים, וארץ נתנה ביד רשע וישימם כעפר לדוש. נתמעט גם כן כבודו ומלכותו יתברך מתואר הגדול הגבור והנורא. אשר נתרא ונתגלה בזמן אברהם יצחק יעקב, אשר בזמנם ראו כל בזר יחדיו גדולתו ית' וגבורתו ונוראותיו, בראותם את מעשה ה' הגדול והנורא, אשר עשה את אבותינו. לא הניח לאיש לעזקם ויוכח עליהם מלכים, וכדומה נסים רבים ועצומים, כל רואיהם הכירום כי הם זרע ברך ה', וכאשר צפה אבינו יעקב גלות החיל הזה אחזו פחד ובהלה. לא מחמת הצרות והיסורים. אדרבה הי' שמח ביסורים וקבלם על נפשו ועל זרעו באהבה רבה, ע"ד צורם מכרם אברהם בירר להם מלכיות, רק שירא פן יתמעט חלילה כבוד מלכותו ית' שמו, שהבנים בניו לא יבואו אל הבחינה של אנשי כנה"ג כנ"ל לומר הן הן גבורותיו רק יכחישו חלילה יכולתו ית', וכיון שראה שנסתלקה ממנו שכינה, אחזו רתת וחלחלה וחשב שמא יש פסול בזרעו, שלא יקבלו עול מלכותו עליהם רק בשעת הרחמים, ולא בשעת שליטת מדת הדין. והשיבו לו בניו, שמע ישראל, ישראל סבא. ה' אלהינו, ר"ל בין שיהיה הקב"ה עלינו במדת הרחמים שהוא בחינת שם הויה ב"ה, ובין שיהיה בבחינת מדת הדין, שהוא בחינת אלהינו, בכל זאת יהיה ה' אחד, ר"ל שלא ישתנה אצלנו חלילה כבודו יתברך, ותמיד נקבלנו בתואר אחד הגדול הגבור והנורא כבחינת אנשי כנ"ג הנ"ל, אז פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ר"ל לא כמו שחשבתי תחילה, שכבוד מלכותו לא יהיה נגלה רק בזמן הרחמים ולא בזמן הדין. ואז לא יהיה כבוד מלכותו לעולם ועד רק יהיה בזמן זולת זמן, אבל עכשיו שמחה גדולה בלבי, כי יהיו תואריו ושבחיו יתברך בפי בני היקרים תמיד בתואר אחד לעולם ועד:

ועתה נבא לשארית דברי המאמר הנ"ל. למה אמר דוקא יעקב השבח הזה של בשכמל"ו, ומשה לא אמרו, ולפי מה שכתבנו שתואר ושבח הגדול הזה, הוא רומז שכבוד מלכותו יתקיים במצב אחד לעולם ועד, בין שיהיו ישראל בתקפם ובין שיהיו ח"ו בשפלות. והנה יעקב אבינו צפה ברוח קדשו. שגם בגלות מצרים יקבלו עול מלכותו ית' עליהם, כמו שכתבנו למעלה, ע"כ היה יכול לומר השבח ההוא, משא"כ משה הביט וראה כאשר ישכב עם אבותיו וקם העם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, כגון בזמן השופטים שמסרם השם ביד מלכי הגוים, כמדין וסיסרא, ויתר המלכים, על כן פסק מלומר השבח הה. כי ראה שלא יתקיים, רק בזמן זולת זמן, ואיך יאמר לעולם ועד. וכאשר שוב באו אנשי כנסת הגדולה בימי בית שני, וראו ברוח הקדש הגלות הרביעי הגדול והעצם. לא ידעו מה לעשות בשבח הזה, כי לא ידעו אם יהיו אנשי הגלות ההוא בבחינת יעקב או בבחינת משה, על כן עצו עצה ע"ד זה. דהנה אמת הדבר שאנשי כנה"ג שמו לב לפקוח עינים עורות. להחזיר השבח הגדול הגבור והנורא על מכונו כבתחילה בימי משה. מטעם הן הן גבורותיו כו'. אך נבחין תחילה, כי אף שיש לתאר התוארים האלה בין בזמן גדולתן בין בזמן שפלותן של ישראל, עם כל זה אינם בגדר אחד. כי בזמן גדולתם. התואר ההוא גלוי לעיני כל העמים בהתגלות נפלא, והוא באתגליא ונוכל לאמרו בקול רם. כי כולם רואים את כבודו ית', מה נהדר במזח המלוכה, מה שאין כן בזמן הגלות אף שאנחנו עם בני ישראל המאמינים בה'. ויודעים אנו בו שהוא תקיף ובעל יכולת רק שהוא כובש כעסו נגד עוברי רצונו, נגלה לעינינו כבוד מלכותו. מכל מקום הוא רק באתכסיא טמיר ונעלם, כי לפי הנגלה לעיני העמים עוברי רצונו בעוה"ר, כבודו הגדול מחול בעיניהם. כי יאמרו איה אליהם והם אומרים ידינו רמה. ואם נאמר השבח הזה בקול רם יהיה ללעג ולקלס בעיניהם. ע"כ תיקנו אנשי כנסת הגדולה לאומרו בחשאי:

ומעתה יומתק המשל של בת מלך הנ"ל, שהריחה ציקי קדרה, ולפי הענין הוא מאכל בזוי, ואין נאה לבת מלך לאכלו, רק שהריחה ריחו וטעמו כי טוב הוא, ויש לה תאוה גדולה לאכלו, רק שיש לה בושה לעיני האמהות והשפחות, אשר אינם מבינים את יקר טעמו. ולא ידעה מה לעשות, שאם תאכלנו יהיה לה גנאי לעיני האמהות, ואם לא תאכלנו יש לה צער מחמת גודל תאותה, ומחמת זה היא מוכרחת לאכלו בחשאי, כדי למלאות חשקה, ושלא יהיה לה גנאי, כמו כן שבח הגדול הזה מי שמכיר טוב טעמו ויודע גבורותיו ית', יש לו התלהבות וחשק גדול לאמרו בפה מלא, רק לעיני העמים אשר בחשיכה יתהלכו הוא לעג וקלס לאמר איזה כבוד איזה מלוכה יש לו ובניו הם בתכלית השפלות, ואיך תוכל לתארו במלך הכבוד, לזאת תיקנו שיאמרו אותו בחשאי, והבן היטב:

וזה מה שאמר והיה כי יאמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, אך נקדים עוד שהדבר ידוע שתואר הגדול הגבור והנורא, השלשה תוארים הללו הם בבחינת שלשה אבות. כי תואר גדול הוא בבחינת אברהם אבינו ע"ה, שהודיע שמו לכל באי עולם, ותואר גבור הוא בבחינת יצחק אבינו, ע"ד ופחד יצחק, ותואר נורא הוא בחינת יעקב אבינו ע"ה, ע"ד מה נורא המקום הזה. וזה שאמר משה להקב"ה, רבונו של עולם אתה אומר אלי שאומר להם בשם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, והלא ידוע להם שבזמן האבות היה שמך הגדול הגבור והנורא, כל אחד כפי בחינתו, ועתה היו בגלות מצרים מקום חושך ואפילה איך אזכיר להם שמך ע"פ בחינת האבות, ואמרו לי מה שמו, פי' איך תוכל לתארו בשם הזה, שהוא גדול גבור ונורא איה גבורותיו איה נוראותיו, ואמר לו השם ב"ה אהיה אשר אהיה כוונת השם הזה ע"פ פשוטו, הוא שהוא לעולם בהויה אחת, ולא ישתנה שבחו לעולם בזמן זולת זמן, ורק שצריך להבין בחינות השם ההוא בעינא פקיחא, שגבורתו ונוראותיו, הם בבחינות מתחלפות, אבל התואר לא ישתנה חלילה בשום זמן מהזמנים, כאשר פירשנו לעיל בדעת אני כנסת הגדולה:

ומעתה נחזור לענין הראשון. כפי היוצא מדברינו הנ"ל, הנה נתגלה כבודו ית' בזמן הגאולה בחינת גבורותיו גלוי לכל העמים, תחת אשר עד הנה היה טמיר ונעלם רק בלב עם בני ישראל הרואים את כבודו, אבל בעיני מצרים אדרבה היו חושבים שתשש כחו חלילה מכח הוכחה גדולה, כי אילו היה בו כח למחות, איך היה אפשרי לכבוש כעסו כל השנים הללו אשר ראה בניו בצער ושפלות גדול ואנחנו היינו מחרפים ומגדפים אותו על פניו כל הימים, ואילו היה בו כח היה לו לצאת כגבור כאיש מלחמות יעיר קנאה, להכניע אויביו לפניו, ובחרבו השלופה יחבל קדקד שער מתהלך באשמיו. עד אשר לא יוכל להרים ראש. ומזה שפטו פרעה ועמו כי אין בידו כח להציל, והנה עתה כשהגיע זמן גאולתם ורצה הקב"ה להראות בחינת גבורתו באופן גלוי. כאשר הראה גבורתו בזמן האבות הקדושים, ואילו היה רוצה היה יכול להכניע את פרעה ועמו בפעם אחד, אשר לא יוכל להרים ראש לסרב בדבר, רק שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כדרכו הטוב, וכמאמר רז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה. על כן הלך עמו לאט לאט בהדרגה, אלי ישוב מדרכו הרע ויעזוב חטאיו ושב ורפא לו:

וזה כונת הכתוב ואני אקשה את לב פרעה. פי' אני אגרום על ידי הנפלאות והמכות ההולכים במדרגה שע"י זה יטעה בדעתו שאין בי כח לעשות יותר למען רבות מופתי בא"מ, פי' ע"י שאני מרבה אותות ומופתים, ואיני מכה אותו בפעם אחת, כמו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו, שכונת למען בשביל שיצוה את בניו, וכן אמר למעלה בפ' שמות, ואני אחזק את לב פרעה, וכן בפ' בא כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ג"כ הכונה כנ"ל בשביל שהוא רואה שאני עושה נדו אותות חדשים בכל פעם, ואיני בא עליו בכח גדול וביד חזקה בפעם אחת. אבל ודאי כונת הקב"ה הוא להיפך להתנהג עם בריותי במדת הרחמים, רק הרשעים החטאים בנפשותם המה יכשלו בדרכיו ובאים לידי כפירה. וזהו כונת המדרש על פסוק מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו, אומר עצי תקום וכל חפצי אעשה, כל הקורא פסוק זה כו', אלא מה וכל חפצי אעשה שאני חפץ להצדיק את בריותי ואיני חפץ לחייבם, פי' מה שאני בא עליהם בתחילה בהתראה קלה הוא רק בשביל שאני חפץ בתשובתן של רשעים ואיני חפץ במיתתם, אבל ידעתי שהרשע יטעה בזה ויחשוב שאין בי כח לעשות בו נקמה, אולם אנכי לא אחזור בי ממדת הטובה, ובשביל שוטה זה שחושב שלא כהוגן, דרכי הטוב לא אשנה ולא אמיר, רק שאני מגיד מראשית מה יהיה באחרית דברי ומקדש אשר לא נעשו, פי' שלא נעשו המעשים ההם שאני עושה בביל להקשות לב אנוש, רק אדרבה להטותו לתחייה:

פסקה יד

וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ, כי בג' מקומות רצו המצרים לבטל את ישראל מפו"ר, שזאת היתה כונתם בעצתם העמוקה, הבה נתחכמה לו פן ירבה כו', מתחלה ע"י המילדות, הב' כשלא עתה לו צוה כל הבן הילוד היאורה כו', ויעבידו כו' בנ"י בפרק שהיו משעבדין אותם בכל מיני קושי וגם בלילה לא הניחו אותם לישן והכל כדי למעטן מפו"ר ועל אלו אמר וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ, ע"ד כיון ששמעו גזירת פרעה עמדו כולם ופירשו מנשותיהן, וזה וירא אלהים את בני ישראל, ופירשו כמה דחימא ראה ראיתי את עני עמי ר"ל מצבם הנוכחי הרחק מאוד ממצב כונת השם, וידע אלהים כמה דתימא כי ידעתי את מכאוביו, ר"ל אשר רב כח הענוי המעביר את האדם על דעתו האנושית ועל דעת קונו האלהית:

פסקה טו

ואת עמלנו אלו הבנים כמ"ש כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ר"ל כי כל עמל אדם בדר ה' חקותו להנחיל דרכו לבניו אחריו, ע"ד כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', ולזה אברהם טרם שהובטח על זרע אמר ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, ר"ל לא שחש על רכושו שיגיע לזולתו רק על הדרך אשר סלל בעבודת ה' למי ימסור וילמד דרך הקודש. לזאת תשוקת כל אדם ישיארו בניו אחריו ללמדם דרכו, ויחשב לו כאלו הוא בחיים ע"ד דוד הניח בן כמותו נאמר בו שכיבה יואב כו' נאמר בו מיתה, ולזה אנו מבקשים למען לא ניגע לריק, ר"ל ע"ד כי ריק בגימט' ש"י והמניח בנים כשרים יראי ה' תקותו שע"י זה יזכה להיות בין הצדיקים אשר ינחלו ש"י עולמות, אבל כשאין לו בנים תקותו נכזבה, וזה שמבקשים למען לא ניגע לריק, שלא יהיה לנו ח"ו למי להנחיל דרכינו בעבודת ה', ואז יהיה עמלנו לריק ולא לש"י, ופרעה רצה להעביד בניהם, ולזה אמר ואת עמלנו אלו הבנים, ופרעה רצה להרוג הבנים כמה שנא' כל הבן הילוד כו':

פסקה טז

ואת לחצנו זו הדחק. שהיו משעבדין אותן בכל מיני לחץ, ע"ד כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, וכמה שנא' וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם:

פסקה יח

ויוציאנו ה' ממצרים כו', לא ע"י מלאך כו'. כי כל מערכות השמים עומדים ברשותו ית"ש ומתהלכים על השלימות ההוא שהושם בטבעם בזמן בריאותם, עליו לא יוסיפו ולא יגרעו ממנו. אך אינם מבחינים בין רעים לטובים, כאשר ישלחם ה' לשבט לעיר או מדינה, ע"ד כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, וכאשר אנו רואים בפעולה אחת שהיא מיוחדת לבד לכלות הרעים ואינה שולטת בטובים, ע"ד (וארא ט') והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר, וע"ד במכות בכורות ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, מזה אנו רואים שנעשה רק ע"י ית' ולא מסרם לדברים טבעיים, ע"ד (ישעיה מ"ד) ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, ר"ל הכבוד המושג שהוא כבוד אמתי לעשות כרצונו לא נתן להם רק הכבוד אליו ית'. וזה הוא הסימן שכאשר יפעל כנגד מנהגו של עולם בזה יודיע הש"י שאך לו לבדו המלוכה, ובזה יתייחד בכבודו ובהכרת אלהותו ובפירסום גדולת תפארתו, וזה אני ולא מלאך, ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה כו', אף שהמקום אינו ראוי ואינו מוכן כי א"מ מלאה גילולים ולא היה ראוי שתתגלה שכינתו ית"ש משם, עכ"ז רחם על ישראל, אבל יהיה דרך העברה עד שיצאו ישראל משם, ועוד תהיה ג"כ לרעת מצרים והכיתי כל בכור כו', נזק ארציי אם שאלהיהם יהיה קיים, וזה רפואת החולי בעוד הסיבה קיימת, ולכן השלים דברו אני ה' לרמוז שגדול כחו ית' בזה, בכוריהם להכוח אף שאלהיהם קיים לפי שהוא ית"ש ברא הכל, והוא מכינם והוא משדדם, והכל מפאת שראה ה' בעני עמו שמצרים הרעו להם כנ"ל.

פסקה יט

וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ כנ"ל, ואת עמלנו אלו הבנים ואת לחצנו זו הדחק, ואז"ל ג' דברים מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו, וע"ד אלמלא נגדוהו לתמו"ט הוו פלחו לצלמא. לזה סיפר בעל הפסוק גודל התקשרותם לה' בד' דברים שאז"ל שלא שינו שמם ולשונם ושהיו גדורים מעריות ושלא היו בהם דלטורים, וזה מאמרו, ויענונו כמ"ש וישמו עליו שרי מסים כו', ר"ל שנטלו ממונם עכ"ז ולא כפרו בו ית"ש, אע"פ שעניות מעברת כו'. וגם ויתנו עלינו עבודה קשה. ועוד וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ. ועכ"ז היו גדורים מעריות, ואת עמלנו אלו הבנים כו', ועכ"ז לא שינו שמם ולשונם למען כחש שהוא יהודי, אלא אמרו לנפשם שחי ונעבורה ומצות ה' אלהינו לא נפיר, ואת לחצנו זו הדחק, ועכ"ז לא הרהרו אחרי מדותיו ית"ש, לזה מדד להם כמדתם וייתר לכבודו ובא בעצמו למצרים וזה אני ולא מלאך כו'. שנאמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה כו', אני ה' אני הוא ולא אחר:

פסקה כא

ובזרוע נטויה זו החרב כמש"נ וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, ע"ד מאמר הקדום ועברתי בא"מ, וקשה מה זכות היה בידם של בכירי מצרים שהיו מתים ע"י ית"ש ולא ע"י המלאך המשחית, לז"א שמוכרח שמתו ע" החרב ולא ע"י ית"ש כי הלא נאמר (ד"ה א' כ"א ט"ז) וירא את מלאך ה' עוד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. ואם הם מתו ע"י המלאך כ"ש המצרים הארורים:

פסקה כב

ובמורא גדול זו גילוי שכינה כמ"ש כו', כתוב בזוהר בהקדמה יראה אתפרשת לתלת סטרין תרין מינייהו לית בהו עקרא כדקא יאות וחד עקרא דיראה, אית ב"נ דדחיל מקוב"ה בגין דייחון בניהון ולא ימותון או דדחיל מעונשין דגופא או דממונא, אשתכח דיראה דדחיל מקוב"ה לא שוי לעקרא, ועקרא דיראה הוא בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכולא קמיה כלא חשיבין. והענין שב' שבתיבת בראשית היא גדולה ע"ד ראשית חכמה יראת ה'. שקאי על יראת הרוממות, וזה לא ישיג כ"א ע"י התורה וא"כ איך קורא אותה ראשית, והענין שכל התורה נתנה רק להשיג ממנה יראת הרוממות, ע"ד ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה כו', כי הוא סוף התכלית, וידוע שזוף מעשה תחלת מחשבה, ע"כ צריך קודם למוד החכמה להקדים במחשבתו שעי"ז הלמוד שבחכמה יבא לידי יראת הרוממות, וזה ראשית חכמה יראת ה', נמצא במעשה יראת העונש קודם, אך במחשבה יראת הרוממות קודם, כמו בלמוד התורה שמתוך שלא לשמה בא לשמה כן מיראת העונש יבוא לידי תורה ומתורה ליראת הרוממות, ואיתא באבות כל שיראת חטאו ודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת, ופי' הרע"ב שמעתי שמקדים במחשבתו י"ח לחכמתו שהוא חושב בלבו אלמוד בשביל שאהיה ירא חטא. וזה ע"ד תחלת מחשבה סוף מעשה, חכמתו מתקיימת שמביאתו למה שלבו חפץ, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו שאינו לומד על מנת לעשות הואל ואן לבבו פונה להיות ירא חטא אין חכמתו מתקיימת שהיא מונעת שרירות לבו הרע והוא קץ בה ומניחה עכ"ל. והנה מ"ש הר"ח וז"ל שאין להשיג יראת הרוממות כ"א שישיג תחילה סודות התורה רק במחשבתו קדמה יראת הרוממות לידיעת הסודות, ר"ל שרוצה ללמוד סודות התורה כדי לבא ליראת הרוממות, ויש כת בנ"א כשרואה שאינו יכול להשיג סודות התורה אא"כ רוצה תחילה להיות ירא שמים לכן רוצה להיות י"ש כדי שישיג סודות התורה, אבל ז"א כלום דא"כ סודות התורה קדמה במחשבתו שהיא התכלית אצלו, ומקרא מלא דבר הכתוב ראשית חכמה יראת ה'. וזה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו מדבר ביראת הרוממות. ורוצה בחכמה כדי שיגיע אל היראה, חכמתו מתקיימת שישיג אותה, אבל כל שחכמתו קודמת לי"ח שרוצה להיות ירא ה' כדי שישיג חכמות סודות התורה, א"כ החכמה קודמה במחשבה לי"ח, אז אין חכמתו מתקיימת שלא ישיג פנימית התורה כ"א הגשמיות. ואיתא בתנא דב"א אמר דוד אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, דכבר אמר דוד בדרך עדותיך ששי כעל כן הון, וכ"א לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, הרי ששמחתו לא היה רק בהשגת התורה לז"א יראתי מתוך שמחתי שמתו שהשגתי סודות התורה באתי לידי יראת הרוממות, ואי באתי לידי שמחת התורה להשיג הסודות, לז"א מתוך יראתי שקדמתי במחשבה קודם למוד התורה שאלמוד למען שעי"ז אשיג יראת ה', והבי"ת רומז אל היראה היראה ע"ד חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, א"כ נקרא היראה דירה ובית, והטעם כי הבית מחיצותיו אינם מניחים את האד לילך אל מה שהוא רוצה כ"א כשיצא מן הפתח, כן ממש היראה מסבבת את האדם שלא יפעול שום פעולה כ"א מה שציותה התורה, א"כ התורה הוא הפתח שמעכב היראה אותו שלא יוכל לראות ולילך בשום צד מפני המחיצות כ"א דרך הפתח שהיא התורה, והנה אות בי"ת במילואה הם אותיות בית, שרומז אל היראה, וכן צורת הבי"ת בג' מחיצות דומה לבית והפתח פתוח ברביעי, והנה נתבאר שיש ב' מיני יראה יראת עונש ורוממות, ויראת עונש נגד יראת רוממות כקוף בפני אדם, והטעם שיראת עונש היא יראה רעה מרצועה שהיא ס"א, ויראת הרוממות מצד הקדושה, והס"א נגד הקדושה כקוף בפני אדם, לכן אות בי"ת קטנה מורה על יראה קטנה שהיא יראת עונש. ואות ב' גדולה מורה על יראה גדולה שהיא יראת הרוממות. וידוע שיש בתורה ב' אלפא ביתו"ת אותיות קטנות וגדולות, וע"ז רומז בראשית בב' גדולה שרומז על יראה גדולה שהיא ראשית הכל, אף שב' קטנה על יראת עונש שהיא באמת קדמה במעשה, שא"א לבא ליראת הרוממות בלא דרגא שיקדים תחלה יראת העונש להכניע להגוף, אך במחשבה קדמה יראת הרוממות, ע"ד לעולם ילמוד אדם שלא לשמה שמתך שלא לשמה בא לשמה, ואיתא בילקוט ולכל המורא הגדול אשר עשה משה זה קי"ז, ולהבין איך מרומז בזה קי"ס, אך י"ל בקרא שאמר המורא הגדול מכלל דאיכא מורא קטן, אבל באמת מורא הגדול הוא יראת הרוממות ומורא קטן הוא יראת העונש, והנה ישראל במצרים בעת המכות היה שם מורא קטן יראת עונש, ע"ד מכות מצרים אשר יגורת מפניהם, ויראת הרוממות השיגו אצל הים, ע"ד וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ששם היה יראת רוממות, ע"ד ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, וכל אחד ואחד השיג השגה גדולה עד שכ"א אמר זה אלי, וזה וירא ישראל ראיה שכלית לכן וייראו יראה שכלית, וזה לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול זה קי"ס אשר עשה משה לעיני כל ישראל, משמע שעה משה שום מעשה לעיני כל ישראל ועי"ז בא להם המורא הגדול, ולא מצינו זה רק בקי"ס. וזה מאמר התורה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, בראשית ב' גדולה, וזהו אמרו, ובמורא גדול מכלל דאיכא קטן זו גילוי שכינה שראו על הים, לזה השיגו שם אצל הים יראה הגדולה שהיא יראת הרוממות, כמ"ש הנסה כו' ובמוראים גדולים ככל אשר עשה כו' לעיניך דייקא:

תוכן העניינים

אפוד בד על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה