אור ברסלב

אפוד בד על הגדה של פסח· רבי בנימין דוד רבינוביץ

מגיד

הא לחמא עניא

פסקה ג

כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כו'. ר"ל כי כשיושבין לסדר ביציאת מצרים פותחין בכבודו ית"ש תחילה ומספרין לבני הבית הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, אשר ברוב כשופיהם וכחות הכו"מ לא היה עבד יכול לברוח משם, ואבותינו יצאו משם ת"ר אלף ביד רמה, כי שידד השי"ת המזל וביטל כשופיהם הרבים ובחצי הלילה בכוריהם נהרגו ופרעה שאג לך ישורון מרה זעק:
כן ישמחו המקוים לישועה אשר לא לשוא מיחלין ומקוים ליום נחמה, ומה טוב שפוך נפש לפני אל רב חסד אשר בידו הכל, יתן עוז לחלש, גם כח ליעף, מקים מעפר דל מבטח ומחסה אל כל עושי צדק והכל מידו ית' ע"ד כי ממך הכל ומידך נתנו לך, וכאשר גמל חסדו עם אבותינו כן יגמול חסדו עמנו, וזה כהא לחמא עניא כו' אשר מיציאת מצרים נודע אמונת ההשגחה ושהוא גומל טוב לעושי רצונו ומשלם לעוברי רצונו כפעלם וכרוע מעלליהם, ומי שיבחר יקריב אליו להטיבו ולהשפיע לו כל טוב, ולא כמו ההמונים שאומרים כחנו ועוצם ידינו עשה לנו החיל, כאשר ה' יצליחם בעוה"ז אם על איזה טוב אשר פעלו בעצמם (או ח"ו לאותם אשר נאמר עליהם ומשלם לשונאיו כו') ולזה כאשר אנחנו מתבוננים בענין המצה לחם עוני שאכלו אבותינו וזכו לכל טוב אם שעפ"י הטבע לא היו יכולים לצאת משם, מזה נראה שיד ה' עושה הכל יוצר אור ובורא חשך, לז"א לכל הנצבים הסירו מסוה הבושה מעל פניכם, מאחר שאמונת ההשגחה ברורה ואם כן עשיר ורש עושה שניהם ה', ולכן כל דכפין ייתי ויכול, ע"ד כפין עניא ולא ידע, לזאת מי שהוא רעב ואין לו מאומה ייתי ויכול, ואם כי אמרו חז"ל מאן דאכיל דלא דילי הבהיל לאיסתכולי באנפיה אבל אנחנו באנו להכרה זו שגם מה שיש לנו לא לנו הוא והכל מידו ית"ש הגיענו, לזאת יבוא ויאכל מתכא דרחמנא כמוהו כמונו, ואשר כעת המה בכור המצוקות והעניות הוא רק להטיבם למען ינחלו נחלת שדי ממרומים. כל דצריך כו', ר"ל שאינו רעב רק שאין לו די מחסורו להתענג לכבוד יו"ט, ייתי ויפסח ר"ל יטול כל צרכי פסח, כי כמוהו כמונו שוים בהחיל הזה. ומדברים על לב העניים לאמר ראו נא והביטו, אם בריאה ברא ה' מאפס, אם הוציא יש מאין מלא דבר עשה מלא דבר, הלא מצער הוא להשגיב קודרים ישע לאמץ כושלים ולהקים הולכי שחוח, וזה השתא הכא בהסתר פנים לשנה הבאה בארעא דישראל תתגלה ההשגחה, ע"ד ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי, ר"ל שהסיר השגחתו, מצאוני הרעות. ואם אמור יאמרו הלא גם בארץ ישראל המה עניים מוכים ומעונים בחבלי יסורין קשים מדלות וחוסר, לז"א השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וזה אל יתהלל עשיר בעשרו אחרי אשר לו ית' העושר והגבורה ולמען דיצבא יתננה, (וע"ד הראשונים ז"ל תרמוז ענין המצה ועשיתה על חידוש העולם, ר"ל שהוא ית"ש חידש עולמו יש מאין המוחלט מאפס. הגמור כמו שהמצה נעשית בלי התחלה, ואם שהמצה יש לה התחלה מה והוא הקמח, אכן אין ביד האדם לעשות יש מאין המוחלט ודי שלא תעשה מהתחלה המיוחדת אליו, מכל זה נתברר לנו שהקב"ה הוא חידש העולם ובידו הכל מעניש ומשכיר, וכאשר נקבע אמונה זו בלבבנו אז נזכר לשנה הבאה להיות בארעה דישראל ולהיות בני חורין.

או יאמר השתא הכא לשנה הבאה כו'. ע"ד מאמר החכם אין גאולה כגאולת השכל, ואין גלות כגלות כל מי שאין משתלם במושכליו, ובן חורין נקרא כאשר החומר נכנע אל השכל תחת היות השכל נכנע אליו קודם לכן, ע"ד מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון. וחיוב על האדם שיראה להוציא שכלו מגלות פתיות החומר, וז"ש השתא הכא במצולות תהומות התאוה הנלוית אל הגוף, לשנה הבאה בארעא דישראל אשר הפליגו חז"ל במעלת החכמה שמצויה שם, וכי נקל הוא שם לעלות במעלת תהלות חכמה ודעת ויראת ה' ית"ש, וממילא השתא עבדי, השכל משתעבד אל החומר והכסיל בחושך הולך ורק תאותיו לדרוך על במתי ההצלחות הזמניות, לשנה הבאה בני חורין מגלות הסכלות והפתיות, ואז נבין פעולות הבורא ית"ש, וע"ד ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ר"ל שלא יהיה מהצורך לנסים ושידוד הטבע להכיר גדולותיו יתב' כמו קי"ס רק אפילו יהיו המים מכסים לים נבין גדולתו:

מה נשתנה

פסקה ב

ולזה שואל הבן מה נשתנה הלילה הזה כו', ר"ל שלכל אלו הטעמים היוצאים לנו מענין אכילת מצה לחם עוני, ומהראוי לבלתי יסורו מלבבנו כל ימי חיינו אף רגע א' ולמה נקבע הלילה הזה דווקא להעקרים הגדולים הללו, וזה שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, ואם כ"כ עושה סימן התפעליות בנפש כאשר נצוינו ע"ז היה לנו לעשות סימן בכל עת ורגע, ומפני מה הותר לנו כל השנה לאכול חמץ ומצה, ואם תאמר שהעיקר הוא לעשות זכר לשעה ראשונה שהולידה האמונה הטהורה ההיא, לזה שואל שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות כו', ומה הוראת המרור שאנו אוכלין בלילה הזה דווקא. ואם תאמר להזכיר המרירות שסבלנו בא"מ, הלא אז"ל במדרש משל למלך שנשא מטרונא ממד"ה ועברו עליה גלים עד שלא נכנסה אצלו א"ל אל תזכרי כל הגלים שעברו עליך אלא אותו יום שנמלטת מהם עשי שמחה בכל שנה, וא"כ זכר המרירות וגלי הצרות שעברו עלינו מה לנו להזכיר (וע"ד מלך בו"ד שכותב בספר דברי הימים הנצחון והגבורה שגבר על אויביו והיה לטוטפות נגד עיניו, אבל הימים שגברו אויביו עליו מכסה אותם ומסתירם שלא יזכרו עוד בשמם, ואדרבא ענש יענש מי שיעלה זכרם על שפתיו) ואם מצינו אשר כסגנון שנצטוינו לעשות זכר לזכרון הצלחתנו, כן נצטוינו מפי הקבלה לזכור ימי שפלותנו ולצום ולהתענות, א"כ מדוע עוד עושים אנחנו ב' דברים שבכל הלילות אין אנו מטבילין כו' ועכשיו מטבילין ב' פעמים, ושבכל הלילות אין אנו צריכים הסיבה ועכשיו הסיבה דוקא, ובלי ספק מזקנינו נתבונן הכל בטוב טעם ודעת, ורצוננו לידע הכל על בוריה:

א"י מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות כו'. בפסחים קט"ז ע"א אר"נ לדרו עבדיה עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי לאודויי ולשבוחי, א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה פתח ואמר עבדים היינו, מצינו דציותה התורה זכר לסוכות, רק מצוה אחת לישב בסוכה, ושבועות זכר למתן תורה, ובזה לחוד סגי, ולמה בחג המצות העמיסה זכירות הרבה מצה ומרור טבול והסיבה, וגם חכמים תקנו עקירת השולחן ב' פעמים כדי שירגיש התינוק וישאל, מכ"ז מוכח דכוונת התורה הואיל ובלילה הזה עשה לנו נסים ונפלאות והוציאנו מעבדות לחירות, ואלו לא הוציא כו', ע"כ בדין לאודויי ולשבוחי, לזה ציותה התורה מצה ומרור והסיבה, כדי לספר כל דבר ודבר בפרוטרוט, ומזה מוכח שאף מי שיודע מצוה עליו ג"כ לספר, וזה שמתחיל מה נשתנה הלילה הזה כו', בד' דברים מצה ומרור טיבול והסיבה, הלא בחדא סגי אלא ע"כ משום דעבדים היינו כו' נטויה, ולזה מהראוי אפילו כולנו חכמים כו', וזה כוונת התורה בריבוי המצות בלילה הזה, וחכמים סמכו להכפיל בטבול ובעקירת השולחן כדי שירגיש התינוק וישאל ולהשיב לו תשובה מוכחת על השאלה מה נשתנה, וזה מאז"ל בעי לאודויי ולשבותי ליה, היינו דלא די בזכירה לבד רק בעי לאודויי ולשבחא ליה, היינו לספר בכל שבח ובכל ריבוי שביכולתו, וזה שפיר אמר ר"נ כיון דהשתא היא הסברא לחייב לספר ביצי"מ, וא"צ להביא ראיה מן התורה, א"כ פיר פטרתן מלומר מה נשתנה, פתח ואמר עבדים היינו. ובזה ימצא החכם תשובה, כי כבר מבואר שאלת החכם ותשובתו, לכן בכפלו חכם מה הוא אומר אין לו צורך לכפול עבדים היינו לתשובתו שכבר אמר, ורק הוסיף ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח: ר"ל מלבד מה שאמרת לו עבדים היינו, אף זאת אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין בו, ר"ל הרבה מן המצות שהם חוקים:

עבדים היינו

פסקה ב

ואמר עבדים היינו לפרעה במצרים, באופן שהיציאה שלנו היה נמנע מכל צד אם מבחירתנו והשתדלותנו בחריצות, לז"א בעל הפסיקתא עבדים היינו, ר"ל מרצוננו, וע"ד ירא ה' וישפוט, הב' לפרעה מלך מצרים מלך קשה, ע"ד ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ברוב כשפיו ומזל טלה העוזר לו לבלתי צאת משם עבד, הג' במצרים ע"ד מאז"ל כרועה השומט העובר ממעי הבהמה, הללו עוע"ז כו', וזה גרם שגם מצד ההשגחה היינו רחוקים מגאולה, וסיפר הכתוב שעכ"ז הפליא ה' חסדו ולא כעונותינו גמל עלינו ובזרועו החזקה ובידו הנטויה דחה כל הסבות והמונעים נגד מזל טלה שהיה השפעתו על מצרים שלא יצא עבד משם, ויוציאנו ה' אלהינו משם ושידד המזל כי הוא מכינס והוא משדדם, ונגד בחירת פרעה הרעה אמר ביד חזקה, ר"ל החזיק ידו על פרעה במכות גדולות והכניע לבבו, ע"ד כלה גרש יגרש כו', ואם להוציאם בלבד היה כח בידו להוציאם ע"י כמה דרכים, אם שיניע לב פרעה לשלחם כי לב מלכים ושרים בידו ית', או באופן מאה"כ ואולם שלחתי את ידי כו' ותכחד מן הארץ, ומה לו להשי"ת להרבות אותות ומופתים ומכות שונות שעי"ז יצאו, התירוץ להטיב לנפשותינו הטבה תכליתית שע"י מכות פרעה ורבות מופתיו באנו לתכלית אמונה בהכרת נפלאותיו, ע"ד למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך וב"ב, וע"ד וירא ישראל את היד הגדולה כו', ויאמינו בה' כי אחר שראו עניני מוחשיות כאלו נתחזק לבם באמונתו ית"ש: וזהו ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ונוראים במצרים בפרעה ובכל ביתו, לעינינו, למען נראה ראיה מוחשית ויתחזק אמונתנו בו ית"ש שגבר עלינו חסדו כ"כ, ולבד שגמל עלינו להצילנו מהנזק בגאולתנו מיד פרעה, אבל גם כוונתו להטיב עמנו טובה עולמית, ולהכניסנו לא"י, וזה ואותנו הוציא משם זה הרחקת הנזק, ומלבד זה גם ריבוי הטובה למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו, לז"א ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וב"ב כו', ר"ל כי ראה ית"ש כי אם לא יוציאנו משם באותו פרק שכבר היינו במ"ט ש"ט הרי אנו אבודים לגמרי עד דורות עולם, לכן הקדימנו ברחמיו המרובים לכנוס עמנו לפנים משה"ד להוציאנו משם בלי שום הכנה ואתערותא דלתתא, כי אלו לא הוציא אבותינו משם הרי היו נאבדים כל נפשות ישראל והרי אנו ובנינו וב"ב משועבדים כו', ולכן כל מה שאנחנו רואים בעצמנו איזה מדריגה הלא תחשב על טובת ה' שהקדימנו בטובתו באותו זמן כי אלולא הגאולה משם מעולם לא זכינו ליכנס תחת כנפי השכינה, אם כן אפי' כולנו חכמים כו', מצוה עלינו לספר ביצי"מ, ר"ל גודל הפלגת הנס ע"ז האופן לכנס עמנו לפנים משוה"ד אשר לא היה כזאת מעלם, וא"כ הגם שמן הראוי שלא תמוש מפינו שבח לאל על כל הטוב אשר גמלנו שזכינו לחכמה ותבונה, ולא להניח הקרוב ולתפוס מה שהיה בזמן רחוק, לז"א אפילו כולנו חכמים כו', כי המסובב לכל הטוב ההוא הוא רק גאולת מצרים כו', כי אחרי אשר באנו בצלו ית"ש נקל הוא לנו להשיג כל השלימות, ע"ד המדרש לבליוסטוס שגדל בפלטין של מלך אמר לו שאל מה אתן לך, אמר הבליוסטוס אם אשאל כסף וזהב הוא נותן לי אבנים טובות ומרגליות נותן לי אלא הריני שואל בתו של מלך והכל בכלל, כן אף שעכשיו זכינו למדריגות גדולות יותר, חכמה תבונה זקנה, נמצא מהראוי להלל וליתן שבח והודיה על אלו המעלות הנכבדות, אך התירוץ הוא אמת כי היום כשאנחנו תחתיו ממילא זכינו לכל הטוב, כיון שבתו היא התורה אצלנו, אבל בהיותנו בארץ מצרים שהיינו מגואלי' בחומר ובלבנים, הללו עוע"ז כו'. ועכ"ז קפץ לגאלנו, זה הטובה היותר גדולה אצלנו, ע"ד אתי מלבנון כו' לזאת כל המרבה לספר ביצי"מ ה"ז משובח, ולזה הביא מעשה בר"א שהיו כולם חכמים ונבונים וזקנים והיו מספרים ביצי"מ כו', ר"ל שיהו יורדים לעומק הנס:

או יאמר ואפילו כלנו חכמים כו', ר"ל חכם נקרא שיודע מה שקיבל מאבותיו ורבותיו שהכל ממנו ית', ונבון שמבין בעצמו סדר ההשתלשלות הנסים והנפלאות מהסיבה הראשונה ע"ד ודעת לנבון נקל, יודעים את התורה ר"ל שבהתרה כלול כל פרטי הדברים דצח"מ ומה שהיה ומה עתיד להיות, עכ"ז מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, או מצד המצוה שאנחנו מצווים ע"ז, או מצד הענין בעצמו. או אפי' כולנו חכמים קורין תורה משנה והלכה, או עדיף מזה שאנחנו נבונים ומבינים דבר מתוך דבר או אפי' יודעים התורה אליבא דהלכתא מצוה עלינו שיבטל החכם מקריאת התורה והנבון מענינו ופלפולו ולאסוקי שמעתתא כדי לספר ביציאת מצרים:

וכל המרבה לספר ביצ"מ ה"ז משובח, י"ל ע"ד צחות וקרוב לשמוע, שמאז הוציאנו ה' ממצרים התחיל להנהיגנו בהנהגה למעלה מדרך הטבע, שאז היתה תחלה להנהגה זאת, לזאת יכונה בשם י"מ, וכל אשר יקרה לאדם סיבה מסיבות שונות וניצל נקרא ע"ש יצ"מ, וכמו שאנו אומרים ועל נסיך שבכל יום עמנו, וכן כל יחיד ויחיד כשיתבונן על ההנהגה הנהוגה אצלו מחיתו ופרנסתו וכל קורותיו בג' אלו בני חיי ומזונא, יראה בעיניו כי הכל בסוד אלוה מההנהגה העליונה אשר נתנה לנו למורשה מעת יצ"מ. אך לא כל אדם שוה בזה, יש שמכיר ההנהגה הזאת פעם א' בשנה או בחדש ושארי מקריותיו תולה בהנהגת הטבע, אך השרידים הדבקים בה' עד שההשגחה העליונה דבוקה בהם בכל עת ורגע ע"ד אני לדודי ודודי לי. וע"ד זוה"ק צדיקיא כי היכי דמתדבקין ביה אוף הכי איהו אתדבק בהון, ועז"א ואפילו כלנו חכמים כו' מצוה עלינו כו' וכל המרבה, ר"ל שמרבה להביא כל עניניו ואף מה שזכה לחכמה כו' תחת סיפור הנהגה הנסיית וההשגחה ה"ז משובח. והנה ידוע שאנו מחוייבים להודות לה' גם על הנהגת הטבע, ע"ד מאז"ל כל שלא אמר שחרית יוצר המאורות וערבית מעריב ערבים עליו הכ"א ואת פועל ה' לא יביטו, וכמה טובות מטיב ה' דרך הטבע כי לא עביד קוב"ה ניסא לשיקרא כ"ז שהנהגת הטבע תספיק. ולזה מביא מעשה בר"א כו', הגיע זמן ק"ש של שחרית. ר"ל כבר הגיע הזמן להודות לה' ע"ד הטבע כנ"ל, וע"ז מביא אמר ראב"ע כו', עד שדרשה בן זומא, ר"ל לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות ר"ל בגלות שאז הנהגה הנסיית נסתרת, ע"ד אין בעה"נ מכיר בניסו, ואינו דומה להנהגת יצ"מ שהיה אז הנהגה גלויה ומפורסמת, ע"ד ובני ישראל יוצאים ביד רמה, וה' הולך לפניהם, והיה סברתו של ראב"ע שאין שייך להזכיר יצ"מ בגלות, עד שדרשה בן זומא, מרבוי כל ימי חייך להביא הלילות, דהיינו במשך הגלות, אף שאין הנהגה הנסיית בהירה בשחקים, עכ"ז היא הסבבת אופניה מעמנו בסתר המדרגה לוטה במעשטה הטבע עד שתתהפך עמנו בכל עת ובכל רגע להצילנו מכל המקריים העוברים עלינו, וחכמים ג"כ מודים לו רק שס"ל שלזה לא צריך רבוי כלל אדרבה הן הן גבורותיו להציץ עלינו מחרכי הטבע, ע"ד הנה זה עומד אחר כתלנו, וזה יותר גדול מנסים גלוים שבמצרים, רק אומרים החכמים שהרבוי בא לרבות ימות המשיח, שאז יהיה שע"מ עיקר ויצ"מ טפל, והכל מטעם שיצ"מ התחילה ההנהגה הנסיית להתגולל עמנו:

מעשה שהיה בבני ברק

פסקה א

מעשה ברבי אליעזר ור"י כו' קריאת שמע של שחרית, לכאורה סותר א"ע שאומר בעבור זה כו' מונחים לפניך, הרי דאין הזמן גרמא לספר ביצי"מ רק עד אחר זמן אכילת מצה, ולמ"ד עד חצות גם הגדה אינה רק עד חצות, וכן מבואר בפסחים ובמגלה דגם ההלל שאחר בהמ"ז מחוייב לגמור עד חצות (רמ"א בא"ח תע"ז ס"א) א"כ איך אמר דמצוה לספר כל הלילה, אך דבאמת ניחא דבשלמא בק"פ שהקפידה התורה בגזירת הכתוב שלא לאכול רק עד חצות לזכרון ועברתי בא"מ, וה"נ על מצות ומרורים הדין כך הוא, וה"נ ההלל שהוא עבורו אינו אלא עד חצות בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, אבל בענין סיפור גדולות ונפלאות שנעשו במצרים והטובות שעשה הש"י ביציאה זו, באמת אין הז"ג עד חצות דווקא והמצאה כל הלילה, וע"ז אמר וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, ומביא ראיה מר"א ור"י כו' רבותינו כו' הגיע זמן קריאת שמע ש"ש, והרי ראב"ע ס"ל דפסח מדאורייתא עד חצות (ברכות ט'), ובז ניחא מאמר המגיד ארב"ע הרי אני כו' כל ימי חייך הלילות, דלכאורה הרי ענין זה מדבר בכל השנה לענין פ' ציצית בלילה, ומה ענין זה לסיפור יצי"מ בליל פסח שבפירוש צותה התורה להזכיר יציאת מצרים באותו הלילה, ולפמ"ש ניחא דראבע גופא בא להוכיח דמצוה באותו הלילה לספר ביציאת מצרים אף עד אחר חצות, ושלא נימא כיון דחזינן דלא הקפידה התורה להזכיר יציאת מצרים בכל השנה רק ביום ולא בלילה רק דאותו הלילה שהוציא ה' אותנו חייבה לספר גם בלילה, וא"כ תפסת מועט תפסת שלא לספר רק דומיא דציותה בזכירת עשיית הפסח היינו עד חצות דווקא, לז"א ומביא מה שאמר ראב"ע מה שדרש ב"ז כל ימי חייך לרבות הלילות שאף בכל השנה מצוה לספר ביצ"מ בלילה, וא"כ כיון דיצי"מ אין הזמן גרמא דוקא בלילה זה, א"כ ממילא בלילה הזה מצוה להרבות בספור יצי"מ אף כל הלילה וכל המרבה הרי זה משובח:

פסקה ב

אראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות כו'. והנה בגמרא משמע שלא היה רק בן י"ח שנה וכמאז"ל שם ניקום לרבי אליעזר בן עזריה כו'. היינו דאר"א הרי אני כבן שבעים שנה, ולא בן ע', ואם כן מאי רבותא שלא קיפח לחביריו ועדיין היה רך בשנים, והענין ע"ד הגמרא בסוטה כ"ב אמר ר"ה מ"ד כי רבים חללים הפילה זה תלמיד חכמים שלא הגיע להוראה ומרוה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה, ועד כמה עד ארבעין שנין, ופי' התוס' מיום שהתחיל ללמוד ולא מיום שנולד מדקאמר בפ"ק דע"א ולא נתן לכם לב לדעת מכאן דלא קאים אינש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין וזה היה ממתן תורה, ולכאורה קשה מהא מעשה דראב"ע גופא שהש"י סייעו לאותו מעשה ונעשה לו נס זה, ובמדרש ילקוט במשלי דרש כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגי' זה העוסק בתורה שלא לשמה, וכן נמי בגמ', ופליגא אדרבא דאמר רבא לעולם יעסוק אדם בתו"מ אפי' שלא לשמה שמתוך של"ש בא לשמה, וכן בפסחים הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בני ה"ז צדיק גמור שמתוך שלא לשמה בא"ל וע"ש תוס', ואמר בירושלמי טעם שסילק הש"י שכרן של עושי מצוה כדי שיעשו באמונה ולא משום שכר, ולמ"ד שכר מצוה בעוה"ז איכא ס"ל מתוםך של"ש בא"ל וכההוא דפסחים הנ"ל, ונ"מ בהא דאין מזכירין יצי"מ בלילות ולמען תזכור את יום צאתך מא"מ כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות, וחכ"א כל לרבות ימות המשיח, א"ל ב"ז והלא עתידין שלא להזכיר יצי"מ לימות המשיח שנאמר לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה כו', וע"ש בחידושי הרשב"א דנ"מ בהא אי מצות בטילות לע"ל, דאם לא יזכירו הרי רוב מצות התורה תלוי ביצי"מ כמו תפילין ומועדים ושבת וכיוצא, והיינו כמ"ד היום לעשותם ולא למחר, אבל למ"ד לא יבטלו לע"ל ומ"ש היום לעשותם לומר דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק למחר לקבל שכרן. ולפ"ז ניחא אראב"ע הרי אני כבן ע' שנה, מוכח שהסכים הש"י ועשה לו נס זה, וקשה הא בענין תלמיד שהגיע להוראה דווקא מ' שנה כדיליף מולא נתן לכם כו', וצ"ל דאין כוונת המקרא על ת"ח שלא הגיע להוראה אלא אעוסק בתורה של"ש ולא אמרינן מתוך של"ש ב"ל, וש"מ שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וע"כ לא זכיתי שתאמר יצי"מ בלילות, דהא לפ"ז מוקמי האי כל ימי חייך לימות המשיח ומ"ש היום לעשותם לא לדיוקא אתי ולא למחר לעשותם, אלא היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, אבל כל ימי חייך לימות המשיח קאי, לכן לא זכיתי שתאמר יצי"מ בלילות. אמנם האמת יורה דרכו דל"ק מראב"ע, דע"כ צ"ל מופלג שאני וכן משני בגמרא והא רבא דאורי כי אמרינן בשוין (וכ"א ביו"ד) והיא גופא אתי הקב"ה לאשמעינן בנס זה, דאתי כמ"ד כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע כו', וראב"ע הגיע להוראה כאינש אחרינא בן ע' שנה לכן עשה לו הש"י נס זה, להורות דהוא כת"ח אחר כבן ע' שנה שיעמידוהו לנשיא:

כנגד ארבעה בנים

פסקה א

ברך המקום כו', ר"ל שכל מה שאנו משבחין ומתארין אותו ית"ש הכל מצד שברא העולם שהוא כביכול מקומו ש"ע, וזהו ברוך המקום, ר"ל יתברך מצד שהוא מקומו ש"ע, ואולי יחשוב איש כי בא עד תכונתו מפאת עולמו שברא שע"ז מכנה אותו בשם מקום, לז"א ברוך הוא לשון נסתר, ר"ל מצד עצמותו הוא נסתר ונעלם, ורק מצד בריאת עולמו מכירין אנחנו אותו קצת ע"ד ממעשיו הכרנוהו, ועוד הכרה יש לנו בו י"ת מצד התורה הקדושה ע"ד דרשו ה' ועוזו, ר"ל ע"ד הדרוש אם תרצו לדרוש אותו ית"ש, אזי, ועוזו תוכלו להשיגו מצד התורה שנקראת עוז, ועכ"ז בקשו פניו תמיד, ר"ל עצמותו ית"ש לא תשיגהו גם מצד התורה רק תבקשוהו תמיד, כי תכלית הידיעה שלא נדעך, וגם זכרו נפלאותיו אשר עשה מופתיו כו', ר"ל ע"י מופתיו ונפלאותיו ג"כ תשיגו מקצת גדולתו ית"ש, וזה ברוך כו', ר"ל הרשות נתונה לנו לברכו שנתן תורה לעמ"י, ר"ל מפאת התורה, וגם ע"י התורה לא נוכל להשיגו, לז"א תיכף ברוך הוא בלשון נסתר, ר"ל שגם אחרי שברא העולם וגם נתן התורה עכ"ז הוא נסתר ונעלם, וכן כל הברכות כולם בלשון נוכח ונסתר, ברוך אתה, נוכח, אשר קדשנו, נסתר, בשני בחי' אלו, מצד מהותו יתעלה מכל הרהור ורעיון, ומצד פעולותיו מלא כל הארץ כבודו, ויש לנו הכרה בו, וזה אתה הוא ה' לבדך, ר"ל אלו שתי בחי' נוכח ונסתר מי יתואר בו, רק אתה לבדך:

פסקה ב

חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה כו', ר"ל דהנה חכם נקרא היודע מיני מצות התורה, רק איזה חכם הלומד מכל אדם, לחקור ולידע אולי איזה דבר מצוה נעלמה ממנו לעשותו, אבל באמת אין לחקור על עיקר המצות למצוא טעם, דהוא משום זה שהוציא אותנו, ורק אדרבה ההוצאה שהוציא אותנו הוא עבור מה שקבלנו עלינו מצות לעשותם, ע"ד היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, והגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר ואת עירם ועריה, ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה שנאמר מתבוססת בדמיך בשני דמים, ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו כו'.

פסקה ג

אבל מי שאין רצונו לעשות מצוה אשר אין נראה לו טעם לעשותו זהו רשע גמור, ולזה שפיר פי' המגיד בשאלת החכם שאין כוונתו לשאול טעם המצות, רק שואל מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם, היינו שיגידו לו כל המצות אשר צוה ה' למען יעשה גם הוא יהיה מה שיהיה בין עדות ובין חקים ומשפטים, היינו בין שיש בו טעם ובין שאין בו טעם, את הכל יעשה, אבל בשאלת הרשע שאמר מה העבודה הזאת לכם היינו שרואה שעובד רק שואל שיגידו לו טעם המצוה לעשותו ומשמעות דבריו שאם אין בו טעם אין חפצו לעשות המצוה, ע"ז ישיב לו שאינו כן רק אדרבא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים היינו שבזכות שקבלנו עלינו לעשות המצוה גאל ה' אותנו, לפ"ז לפי דעת הרשע שלא היה חפץ במצוה רק מה שיש טעם לדבר לא היה לו זכות להגאל, ואלו היה שם לא היה נגאל:

פסקה ד

תם מהו אומר מה זאת, ר"ל לגבי גדולתו ית"ש מה זאת שאנו מזכירין יצי"מ ועושים זכר לזה, הלא גדול כבודו יותר ויותר, וע"ז התשובה כי בחוזק יד הוציאנו, ר"ל שהעביר המשפט, ע"ד אני ה' אוהב משפט, נצח רחימו דבנוהי לרחימו דמשפט, וזה קשה אצלו ית"ש מבריאת העולם, ועדיין לא היינו ראוים להגאל ע"פ המשפט, וזה ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו, ר"ל שהעביר המשפט:

פסקה ה

ושאינו יודע לשאול את פתח לו. לטעת בלבו שלא יחשוב שמעשה אבותינו בידינו בעבודת הש"י ואין טעם באיסור אכילת חמץ ומצות אכילת מצה שמבואר בגדולי קדמונינו שמורה להשבית היצה"ר ולהגביר היצ"ט לתורתו ומצותיו. אלא שאבדו במצרים אמונתם כשהיו להם מאבותיהם והיו שטופים בע"ז כמו המצרים, ורק בעבור זה שקבלנו עלינו מאז והלאה להשבית החמץ והשאור שהוא היצה"ר ולהגביר כח הקדושה שע"ז תרמוז המצה, עשה ה' לי, ר"ל הש"י בעצמו ברוב חסדיו בצאתי ממצרים:

א"י כי הנה נמצאים ד' כתות, א' החסידים המאמינים שכל הענינים הבאים על האדם הם מהשי"ת לבדו והכל בצדק ומשפט ולטוב לנו. כת הב' האומרים שח"ו מאתו ית' תצא הרעות בכיון, וברא את אדם לנקמה ממנו. כת הג' תמימים באמונתם אבל צועקים מפני מה צדיק וטוב לו כו', ואינם מבינים משפטי ה'. כת הד' מאמינים במציאותו ית' אבל לא יבינו בהשגחה ולפי דעתם המקרה עושה הכל ומקרה אחד כו', וזה א' חכם שיודע שהכל במשפט ישר, וא' רשע שכופר ככת הב', ואחד תם ככת הג' מה זאת, ואחד שאינו יודע לשאול ככת הד'. וזה חכם מהו אומר מה העדות כו' להעיד שמצדנו לא היינו ראויים לנס והאל ית"ש פסח לרחם עלינו, הלא מהראוי להבין זה מעצמו שהכל ממנו ית"ש, ומי הקדימני כו', לזה משיבין לו ואף אתה כו' אפיקומן, ר"ל אמת בכל הנסים א"צ לעשות זכר גדול כזה בפה דבור ומעשה, נפש ר"נ, אחרי שכבר נכנע מזל טלה ראש המזלות היה נקל שיעשה לנו נס קי"ס ושארי ושארי נסים, אך עיקר היה הלילה הזה שנכנע המזל, וזה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כמו שתכלית הסעודה וסופה הוא הק"פ ככה תכלית כל הנסים הוא נסי יצי"מ שנכנע מזל טלה. רשע סובר שהש"י פועל הרעות לכך שואל מה העבודה הזאת שמורה על חמלה ורחמים לכם, אחר שהוא פועל הרעות, ולזה משיבין לו אלו היה שם לא היה נגאל, שכפי סברתו שהש"י כביכול פועל רע, בלי ספק שהוא לא היה נגאל, והיה מקבל הרע ולא הטוב. תם מהו אומר מה זאת כו', הוא מהכת הצועקים למה צדיק ורע לו כו' לכ"א מה זאת מפני מה היה הגלות בלא חטא ועון, ואמרת אליו כי בחוזק יד כו', ר"ל שהרוחנו עי"ז לזכות לאמונתו ית"ש, ע"ד וייראו העם את ה' כו' ע"י חוזק ידו ית"ש. ושאינו יודע לשאול, שתולה הכל במקרה אתה פתח לו עיניו ותראה להבינו משפטי ה' ותאמר לו בעבור זה הדעה הנפסדת עשה ה' לי בצאתי ממצרים, הכל בהשגחתו ית' בעצמו ע"ד ועברתי אני ולא מלאך כו' כדי שיתברר עיקר השגחה ולא תבא במקרה שום דבר כמאז"ל אין אדם נוקף אצבעו כו':

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו

פסקה א

מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו'. ר"ל שרוצה להסביר מה שיקשה על מה שמספרים גודל הנסים של יצי"מ מה הכריח להש"י להכניסם בצרה זו, לז"א מתחלה עוע"ז היו אבותינו והיה הכל תערובות טוב עם רע, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו שרצה לקרב אותנו מובדלים רק טוב ואקח את אביכם אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, היינו שבזה הגירות התחיל להוציא נ"ק מהטומאה, וארבה את זרעו דהוא ישמעאל, ואתן לו את יצחק, ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, היינו שעדיין לא נגמר הדבר על ידם, ואתן לעשו את הר שעיר ויעקב ובניו ירדו למצרים שיגמר שם הדבר, לכן ברוך שומר הבטחתו ברוך הוא שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו כו', היינו שביציאתם ממצרים יצאו נקי מבלי סיג כנ"ל, והיא שעמדה לאבותינו ולנו היינו בכדי להוציא נ"ק צריך להיות כפוף ומיצר מן העומדים עליו בכל דור ודור, כי אף שיצאו נקיים ממצרים מ"מ פגמו אח"כ בעגל והקב"ה מצילנו מידם:

ועוד י"ל שהקב"ה חישב את הקץ, ר"ל כמו כשגובין חוב מאיש שאינו אמיד ואף אם לא היה מסלק לא היה ג"כ תרעומות עליו אחר שהוא דחוק מאוד, ואם המלוה איש טוב מצרף לו כל הטובות שקיבל ממנו לסך המגיע לו וכל המעות אף רעות, הכל בכדי להקל החוב שיהא מסולק, וזהו שחישב הקץ לעשות, ר"ל לתקנו (כמו ובן הבקר אשר עשה) כמה שאמר לאברהם אבינו, ר"ל מזמן שאמר לא"א שנאמר ידוע תדע כו' ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ובזה נבין מאז"ל (ברכות) דבר נא באזני העם אמרי דבי ינאי אין נא אלא לשון בקשה כו'. והענין דלכאורה קשה למה צוה הקב"ה לשאול ממצרים כסף וזהב בדרך שאלה לקיים הבטחתו, היד ה' תקצר להכריחם שיתנו לישראל ברצונם כמו שהכריחם שישלחו לישראל לחירות, אלא שהקב"ה כוונתו לשלם מכ"מ, ועיקר הכוונה היה שירדוף פרעה אחריהם ויטביעם בים, כמו שגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לכן נתן ה' מקום להטעותם ע"ד משגיא לגוים ויאבדם, ולכן אלו היה מכריחם שיתנו להם מעצמם לא היה להם שום מקום לטעות שירדפו אחריהם, אבל השתא דלקחו דרך שאלה הפך לבו לחזור לסורו ולכפור בה' ולומר שקצרה ח"ו יד ה' להכריחו שיתן להם בעצמו, דאל"כ לא היו לוקחים דרך שאלה כיון שלא היה בדעתם לחזור, ולכן המתין עד שבאו האיקטורין ששלח עמהם ומחמת זה נהפך לבו לכפור בה' ורדף אחריהם, והנה גם לישראל בעצמם הוקשה להם הדבר הזה, אמאי צוה ה' שיקחו מהם דרך שאלה שהיא מדה מגונה ליקח ברמאות, ומחמת זה חשבו ג"כ שעדיין לא הגיע קץ האמת של ארבע מאות שנה, ולכן לא הוכרחו ליתן מעצמם לישראל, וחשבו שהגזירה היתה אם יהיו ישראל תחת ידם ת' שנה אז ואח"כ יצאו ברכוש גדול, חלף עבודתם שיתנו להם המצרים, אבל עכשיו שאין המצרים נותנים, א"צ להשלים הת' שנה, ומזה הטעם לא הכריחם ה' שיתנו מעצמם, ועי"ז שחשבו שעדיין לא הגיע קץ האמת, היה להם מקום לישראל לטעות בכל עת צרה לשוב למצרים שיראו שלא יגיע להם כמו שהגיע לבני אפרים, וע"ד בעל מעשי ה' שכל התלונה שהיה במדבר לשוב למצרים היה מטעם הזה, אבל האמת היה שזה קץ האמת, והטעם של השאלה הוא כטעם הראשון שכתבנו, ומחמת שהיא מידה מגונה לכן ביקש ה' ממשה שיבקש מישראל שישאלו מחמת טעם הראשון. ולפ"ז נתקיים דבור ה' ואח"כ יצאו ברכוש גדול, העיקר לא בדרך רמאות, היינו בביזת הים שלקחו כדין ומנהג כל הלוחמים שבוזזין שלל, אבל השאלה היה שלא יאמר כו', ואח"כ יצאו לא קיים בהם, שמשמע ואח"כ יצאו ממצרים תומ"י לא קיים בהם, רק הוכרחו להמתין עד ביזת הים, ולפ"ז מתורץ קושיא ראשונה ושניה, ואין להקשות אחרי שאם לא היו שואלין לא היה רודף אחריהם, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אף בלא אמירת הצדיק, האיך היה נתקיים דבור ה', וי"ל דאה"נ שאף שאם לא היו שואלין מהם היה נותן ה' לפרעה מקום לטעות שירדוף אחריהם ויתקיימו דבריו ואח"כ יצאו ברכוש גדול, מזה הסברא גופא לא הכריחם ה' שיתנו להם חלף עבודתם, ועי"ז יבואו לידי כפירה כמ"ש, אבל שלא יאמר אותו צדיק, לכן ביקש שישאלו דלא היה יכול להכריחם שיתנו מעצמם מחמת הטעם הא', ולכן אי לאו משום שלא יאמר לא היו מצווים שישאלו והיו יוצאין בלא רכוש, ופרעה כיון שהיה רואה שיצאו ריקם היה בא לילדי כפירה והיה רודפם, ובביזת הים היה נתקיים דבר ה', אך מחמת אותו צדיק ביקש שישאלו, דלפי דברי ה' אף בים נתקיים ואח"כ יצאו, דעיקר יציאתם לחירות היה בים, שאז הכניע השר של מצרים ע"ד וירא ישראל את מצרים מת, ופירשו דהיינו שר של מצרים, והשתא ניחא שאמרו ישראל הלוואי שנצא בעצמנו, שהם חשבו שהטעם של השאלה הוא כמ"ש בטעם הב', לכן לא רצו ליקח מהם כלום כדי שיהיה יציאתם יציאה גמורה אף שהוא קודם ת' שנה כמש"כ. והשתא שפיר דומה להמשל הוציאנו היום, ר"ל שתוציאנו לחירות גמור אם אין אנו לוקחים כלום שאז הגזרה על ת' שנה כמ"ש, משא"כ אם אנו לוקחין רכושם אף שהוא דרך שאלה שמא עי"ז לא תהא יציאתנו חירות גמור, ובאמת היה חירות גמור, והשאלה היה מחמת טעם הראשון. ולפ"ז ניחא מה דקאמר משום משאוי, דכיון דא"ל משה דעיקר הקיום של רכוש גדול יהיה בים, לכן אמרו למה אנו נוטלין עכשיו המשאוי ממילא יתנו לנו כל רכושם בים, לז"א וישאילום בע"כ. ולפמ"ש עיקר החירות היה בים ואז נתקיים ברכוש גדול דרך כבוד וחירות כנהוג בעת המלחמה, משא"כ במצרים לקחו דרך רמאות, לכן בקשו שיהא עיקר החירות תיכף, ואף שעיקר החירות בים, לכ"א שלע"ע לא יקחו כלום, ואפשרי להקדים החירות כמ"ש לפי סברתם, והשתא שפיר דומה למשל ודו"ק. (וחוץ לדרכינו יבואר מאמר אין נא אלא לשון בקשה כו', וחקרו הראשונים ליתן טעם לבקשה זו שיקחו רכוש גדול, ומה"ת לא יאבו קחת. אך רצה הקב"ה להודיע אמונת ישראל. דידוע שבמקום שיש מגפה רח"ל סכנה גדולה לקחת מהם מאומה, והנה שלח ה' מגפה במצרים אין בית כו', וחשש הש"י אולי יהיה מורך בלבם לקחת מהם מאומה. לז"א דבר נא לשון בקשה כו' דבזה יהיה קדוש ה', שכל כך בטוחים במאמרו שלא יאונה להם שום רע, וזה ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל (תהילים ק״ה:ל״ז) ות"י לאתדנא עם מצראי לאתקטלא, ר"ל דבשאר מגפות בהם לא ינקה, וכאן היו בהשגחה דוקא למצראי, וזה שבקש מהם וישאלו וימאינו בו שלא יכשלו, וזה ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, ולא איתדנו עם מצראי לאתקטלא):

פסקה ה

והיא שעמדה לאבותינו ולנו כו'. ר"ל היציאה ממצרים עמדה לאבותינו ולנו, שלא נזוז מאמונתנו בהקב"ה ית"ש ע"י פירסום גדולתו ושינוי טבעי דצח"מ, והמופת לזה שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, ר"ל כליה נקרא שנשכח שם הדבר לגמרי, היינו שנשליך מעלינו עול קדשו ית"ש ולא יזכר שם ישראל עוד, והקב"ה מצילנו מידם, ר"ל במה שעשה כל הנסים הללו דומה כאלו כל פעם מצילנו מידם:

ארמי אבד אבי

פסקה ב

ועז"א צא ולמד מה בקש לבן הארמי גו'. ולכאורה מה עשה לבן הארמי ליעקב, אך לבן רצה להטעות את יעקב אחרי כו"מ לדעות כוזבות, שהדין הוא לעקור הכל כמשפט עיר הנדחת (ואעפ"י שלא היו אז ד' מיתות אך דין ד' מיתות לא בטלו) ולבן ע"י התרפים שלו רצה להדיח ולהטעות את יעקב, וזהו שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל. ולכך,

פסקה ג

וירד מצרימה אנוס ע"פ הדבור כו'. בכדי שיראו כל העולם אותות ומופתים ולא ילכו אחרי ההבל, א"כ לסיבה זו היה אנוס ומוכרח לירד מצרימה ששם שורש ומקור הכשפים, ועכ"ז לא הועילו להם להנצל מידו ית"ש. ולסיבה זו ויגר שם ולא השתקעו רק עד יגיעו הימים יראו אותות ומופתים, וז"ש ויאמרו אל פרעה כו':

פסקה ד

במתי מעט כמ"ש בשבעים נפש כו'. ר"ל שהש"י משלם מכ"מ ואחרי שכל עיקר מגמתו של יעקב אע"ה היה להגדיל שמו ית' בעולם ולפרסם אלהותו בכדי שיבואו אליו מאפסי ארץ, כן פרע לו הש"י להגדיל שמו, שהלא במתי מעט ירדו אבותיך כו', ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב, במעלה, וגם לרוב בכמות, ועוד הגדיל שם ישראל ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצויינין שם במצות מילה ושבת ושלא פסקה ישיבה מאבותינו במצרים, ר"ל שמשם זכו להיות מצויינין, וזהו ויהי שם לגוי גודל במעלה, וגם עצום בריבוי, כמו עם עז, שנאמר ובנ"י פרו וישרצו כו'. והוסיף ואמר עוד הגדיל חסדיו ית"ש,

פסקה ו

ורב כמ"ש רבבה כצמח השדה נתתיך. ר"ל מה צמח אינו יונק אלא מהקרקע, ככה הזמין להם ב' סלעים והיו יונקים מהם ע"ד ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, והיו יונקים מהקרקע כצמח השדה, וזה גם כן היה סיבה ותרבי, כי כשהתינוק יונק מאמו אינה מקבלת הריון עד שיגמל הנער, לא כן אם ינק מהקרקע. וזהו ותרבי בכמות, ותגדלי באיכות, ר"ל בגדולה ומעלה באופן שהיה להם רבוי בנים וכבוד וגדולה. ותבואי בעדי עדיים, ר"ל שלקחו ממצרים כלי כסף וזהב, והכל לא מפאת ההכנה שלהם שהיו במצרים, רק שדים נכונו, ר"ל ע"ד מדרש שני שדיך, אלו משה ואהרן, (ואולי רמז נגד ב' הכתרים שזכר מהר חורב אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע), אבל אתה בעצמך, הללו עוע"ז והללו עוע"ז, וזהו ושערך צמ שמורה על מותריות שהתאוו, ומבאר ואומר ואת מצד עצמך ערום ועריה מחכמה ומע"ט, ועי"ז היה ההכרח ליתן להם ב' מצות, וזהו ואעבור עליך כו' מתבוססת בדמיך, ר"ל בדם פסח ודם מילה, ולזה ואומר לך בדמיך חיי, ע"ד בנים אתם לה' אלהיכם, וזה כוונת המדרש. לבבתיני אחותי כלה, אמר הקב"ה במצרים היה לכם לב אחד, ונתתם לי ב' לבבות, לבבתיני באחת מעיניך בדם פסח ובדם מילה, באחד ענק מצורוניך זה משה המיוחד וגבור שבשבטיך. ולכאורה יפלא א' איך יתכן לאדם ליתן מה שאין לו, ואם לא היה להם כ"א לב אחד האיך נתנו שנים, ב' באחת מעיניך, בדם פסח ודם מילה, הרי אלו שתים, ואיך אמר באחת מעינוך, ג' שדרשו באחד ענק זה משה, ולמה חיסר לאהרן הלא נאמר במדרש החודש הזה לכם הה"ד אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ (זכריה ד' י"ד) מלמד שהיה הקב"ה חזור ובמקש באיזה זכות לגאול את ישראל ולא מצא אלא זכות משה ואהרן, הה"ד אלה שני בני היצהר, משל למלך שבקש לישא אשה, אמרו לו עניה היא זו ואין לה אלא ב' נזמים בלבד כו', כך אמר הקב"ה דיין לישראל שיגאלו בזכות משה ואהרן, לכך נאמר ויאמר ה' אל משה ואהרן בא"מ לאמר החודש הזה לכם. נמצא זכות שניהם היה, ולמה לא מזכיר אלא אחד באחד ענק. והענין שהוקשה לבעה"מ כפל לבבתיני ב' פעמים ועוד שהפסיק בינתים באחותי כלה לבבתיני, לזה דרשו אמר הקב"ה לב אחד היה לכם במצרים, ע"ד מדרשם ז"ל זאת קומתך דמתה לתמר, ב' יצרים רעים הם, יצר ע"ז ויצר זנות, ומצינו שהיו גדורים במצרים בזנות ע"ד גן נעול אחותי כלה. נמצא היו מגודרים בלב אחד הוא יצה"ר של זנות, וע"ד אחת היתה ופרסמה הכתוב שלומית בת דברית כו', אבל לב הב' של ע"ז לא רצו לפרוש מע"ז, ע"ד ולא שמעו למשה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ופירש"י שהיה קשה להם לפרוש מע"ז, והנה אז"ל צדיקים לבם ברשותם, להטות לבבם לעבודת ה' ולא לתור אחרי לבבם, ורשעים הם ברשות לבם ע"ד עין רואה ולב חומד, והנה לב אחד היה להם ר"ל הלב של זנות היה בידם שהיו גדורים מעריות כנ"ל, אבל לב הב' לא היה בידם שהיו קשורים בע"ז, אבל ביציאתם ממצרים ע"י מס"נ של הטלה נתנו לו ב' לבבות, היינו שהשליכו גם הע"ז, וזה נרמז בכתוב עצמו, לבבתני נתתם לי ב' לבבות, ר"ל דהיינו יצה"ר של זנות שכבר היה לכם במצרים, אך יצה"ר של ע"ז שהייתם זרים להמקום ועכשיו נעשית אחותי שנתאחו לי וכפרו בע"ז כדכתיב למען אחי ורעי, נוסף על לב הב' שהוא זנות, וע"ז אמר כלה כדכתיב גן נעול אחותי כלה שנגדרו בזנות, ובא לפרש איך זכו למדרגה זו ללבבו בב' הלבבות, עז"א באחת מעיניך, ע"ד עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, ונאמר עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם, והענין ע"ד מאז"ל אין לבריה אצל בורא כלום מטעם מי הקדימני ואשלם לו, לכך באברהם ארז"ל קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא נתנה, לכך נאמר בו התהלך לפני והיה תמים, שלא היה צריך סעד, ואצל נח את האלהים התהלך נח, ודרשו שהיה צריך סעד, ע"ד בא לטהר מסייעין לו, נמצא נחשב מעשה המצוה אל ה' ע"י סיוע בהתחלת המצוה ובסוף לאל גומר עלי, והמצוה נקראת על מי שגומרה, והנה ההבדל בין המבקש חוב מבע"ח למבקש מתנה, אינו ניכר כי אם בערך דבורו, אם בנחת או בהרים קול, והשי"ת מודד לאדם מכ"מ, ע"ד ואני אוהבי אהב. וזה העובד ע"מ לקבל פרס זה מסתכל להשי"ת בב' עינים, ר"ל שהם מצפים למתן שכר בעין אחת, ועין השניה לעבודת השם, והקב"ה מסתכל בהם ג"כ בב' עינים, עין א' מדת הדין לעיין אם מגיע להם שכר, ועין ב' מדת הרחמים שתשאר להם לעוה"ב. וזה עיני ה', ר"ל מסתכל בב' עינים מדה"ד ומדה"ר, לאיזה צדיקים, לאותם שאזניו אל שועתם לא בתורת חנינה, אבל עין ה', ר"ל מדה"ר לבד אל יראיו למיחלים לחסדו, ר"ל שאינם מבקשים כלום בזכות מעשיהם, רק מתנת חנם, אלו אינם מסתכלים להשי"ת כי אם בעין אחת, למלאות רצונו ית' לבד, לזאת בקשתם בקל נמוך כמבקש מתנה, וזה אל תעש תפלתך קבע, ר"ל חוב ע"ד וקבע את קובעיהם נפש, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, כמדת העובד לה' מאהבה ויודע שאין לו חובות על הש"י, אבל העובד ע"מ לק"פ הוא כגובה חובו וצועק בקול, כי יסתכל בב' עינים. והנה העובד מאהבה אין שום מקטרג כאשר ישיג מה' טובה וחנות ע"ד עד הנה עזרונו רחמיך כו' ואל תטשנו ה"א לנצח. ר"ל כי לא בשביל מעשינו נתת עזרתה לנו כי אם בשביל רחמך ולא עזבונו חסדיך, כמו שעוזרים לעני רק מצד הרחמים, לזאת אל תטשנו לנצח, וזה מצד שהוא עובד מאהבה ע"כ אין לקטרג עליו. לז"א הקב"ה אני אוהבי אהב. וזה באחת מעיניך, כי מי שמשליך נפשו מנגד ומפקיר עצמו למיתה עבור כב"ש, כמו שעשו ישראל במצרים, בדם פסח ומילה, שמס"נ תלוי בשניהם דווקא, כיון שנחלשו מדם מילה וראו שאין בכחם לעמוד נגד מצרים, ועכ"ז שחטו לטלה, זה בודאי מס"נ, אזי הביטו אליו בעין אחד, ולא השגיחו על עניני גופם, רק על כבוד שמים. גם ה' כגמול ידם עשה להם, להשגיח עליהם בעין אחת, וחנותי את אשר אחון במתנת חנם, כי לא היה להם זכות במה להגאל רק עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. אך מאין זכו למדה זו שהשליכו נפשם מנגד ולא הסתכלו אליו ית' רק בעין אחת, לז"א באחד ענק מצורוניך זה משה הגבור שבשבטיך, ר"ל שבמדה זו הועיל להם משה לבדו, ע"ד מדרשם ז"ל, שלא היו רוצים לימול ונתן הקב"ה ריח ג"ע בפסחו לש משה, והיו נפשם קוהה לצאת ושאלו ממנו ואמר אינני יכול ליתן לערלים, ונימולו כולם כדי לאכול מהזבח, ומי מלם משה, ואין לך גבורה גדולה מזו, נמצא הפסח והמילה היו ע"י שהוא ענק וגבור שבשבטים, וזה באחד ענק מצורוניך, וכיון שגדרו בב' דברים עמד ושבחה מה יפה דודיך אחותי כלה, וזהו וידבר ה' אל משה ואהרן, שסמך על זכות משה ואהרן, ע"ד המדרש שאמרו ישראל כיון שיש בידינו ע"ז ואין בידינו מעש"ט האיך אנו נגאלים, א"ל משה כשהקב"ה חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים ובמה מביט כדי לגאול אתכם בעמרם ובית דינו שהם שני בני היצהר הם משה ואהרן, והם ב' הנזמים ובזה נפדו:

ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי, הענין ע"ד המכילתא (הובא ברש"י) על פסוק והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום, מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח קודם לשחיטתו ד' ימים, היה ר' מתיא בן חרש אומר (יחזקאל ט"ז ח') ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם שהוא גואל לבניו ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהן כדי שיגאלו, שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה, ונתן להם הקב"ה שתי מצות פסח ומילה שיתעסקו בהן כדי שיגאלו, ואומר וגם את בדם בריתך שלחתי אסיריך. לכך הקדים לקיחת הפסח קודם שחיטתו ארבעה ימים שאין נוטלין שכר אלא על המעשה. ולכאורה הלא ר' אליעזר הקפר אמר וכי לא היה בידם של ישראל ד' מצות שאין העולם כדאי בהן, שלא נחשדו על עריות ולא על לה"ר ולא שנו את שמם ולא שנו לשונם, ומ"מ הקדיש לקיחתו לשחיטתו ד' ימים לפי שהיו ישראל שטופין בע"ז במצרים וע"ז שקולה נגד כל המצות, אמר להן משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות (וחוץ לדרכנו י"ל הלא בוודאי שבו בתשובה וכרמז משכו ידיכם מע"ז וא"כ היה בידם ד' מצות, שאין העולם כדאי בהן, ולמה זה הוסיף עליהם עוד ב' מצות. גם במ"ש הדבקו במצות ולא אמר וקחו מצות כמאה"כ חכם לב יקח מצות (משלי ט'), והענין ע"ד (רמב"ם פ"ט מה' ביאת המקדש ה' י"ג) כל כהן שעבד ע"ז בין במזיד בין בשוגג אע"פ שחזר בתשובה גמורה ה"ז לא ישמש במקדש לעולם כו', אחד העובד אותה בשירות כו', או המודה וקבלה עליו באלוה ה"ז פסול לעולם, עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוחו, אע"פ שהיה שוגג במה ששרת או שהשתחוה או שהודה כו' ע"ש, לכאורה הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה, אמנם יש לתת טעם נכון והוא כידוע מאז"ל (יומא פ"ו) אמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כשגגות, וא"כ זה שעובד ע"ז אף שעושה תשובה ונחשב לו הזדון לשגגה, והלא שוגג עצמו פסול ליגש לכהן לה', וכמ"ש הרמב"ם אע"פ שהיה שוגג במה ששרת, וא"כ איך יכשר זה שעשה תשובה ועדיין שגגתו עליו, אולם מ"ש הרמב"ם אע"פ שחזר בתשובה גמורה ה"ז לא ישמש במקדש לעולם, ומשמעות דבריו, אף שעשה תשובה גמורה מאהבה, ומי יתן ונדע טעם הדבר הזה, כי הלא אז"ל במי שעשה תשובה מאהבה, גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כזכיות, ולא נחשב לו אף לשגגה. וא"כ מדוע לא יכשר זה ויפסל לעולם אף אחר שעשה תשובה גמורה כמ"ש הרמב"ם, אכן גם בזה עמד טעמו בו, כי האמנם אמת הוא, אחר שעשה תשובה גמורה מאהבה, שזדונות נעשין לו כזכיות, ודאי הדין נותן שיכשר לעבוד עבודה. אך האדם יראה לעינים כי מודה ועוזב חטאו, ולאלהים לבד נתכנו עלילותיו, הוא לבדו רואה ללבב, עפעפיו יבחנו בנ"א וה' יודע אם עשה תשובה מאהבה או מיראה, ולכן אנו אין לנו להכשירו אף אחר שעשה תשובה גמורה, כי אין לנו דרך לידע מצפון הלב, אם היתה תשובתו מאהבה או רק מיראה. ויש לנו לחוש פן לא הגיע לתשובה מאהבה, ואז עדיין שגגתו עליו, ולא יגש לכהן לפני ה'. ולכן הדין דין אמת, אע"פ שחזר בתשובה גמורה, הרי זה לא ישמש במקדש לעולם, והנה ידוע מה שכתבו המפרשים והיודעים חן, כי מצות ה' שר לא תעשינה מקבילות לבחינת יראת ה', ומצות ה' אשר הם בקום ועשה הנה מקבילות לבחינת אהבת ה'. ולכן הרחיק א"ע מבלתי עשות אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, זה לך האות על יראת ה' אשר נגע בלבבו העוצרת בעדו לבלתי עבור על מצותיו, אמנם העושה מצות עשה בפועל, הערה עליו ממרום רוח אהבת ה' המעירה אותו לעבוד ה' בלב נאמן ולעשות מצותיו בפועל. ומעתה יש לומר שזה הכונה במאמר ר' אליעזר הקפר אשר הבאנו. כי הנה אלה בני ישראל שהיו שטופים בע"ז במצרים, וחפץ הרצון העליון להביאם אל התכונה הרצויה לפניו, להקריב לפניו את קרבן הפסח אשר צוה אליהם לעשות, והמה לא היו ראויים כלל להביאו כי העובד ע"ז פסול לעולם לעבוד עבודה לה' אף אחר שעשה תשובה כו', ואף שהיו בידם ארבע מצות שאין העולם כדאי בהם, כולם אינם די עולה להעלותם לתכונת תקון ע"ז אשר היו שטופים בה. כי כל אלה המצות ארבעתן ממצות ה' אשר לא תעשינה שהם בבחינת היראה, ואין אחת בהנה שהיא בקום ועשה. ולכן הוסיף עליהם מצות שהם בקום ועשה ואז יעלה בידם תקון ע"ז. כי מצות עשה הם בבחינת אהבה, וכל העושה תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות. ואז יכשרו לעבוד עבודה להש"י. וזהו שאמר ר' אליעזר הקפר, וכי לא היה בידם ארבע מצות שאין העולם כדאי בהן כו', אלא לפי שהיו ישראל שטופין בע"ז כו', וא"כ אף שהיו בידם אלה המצות שהם מקבילות לבחינת היראה, היו פסולים לעבוד עבודה לה' וכמו שבארנו, וע"כ אמר להם משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות. ורצה שיעשו מצות בפועל בקום ועשה, שהם בבחינת אהבה אז יכשר לעבוד עבודה לה', וזה דקדוק אומרו והדבקו במצות, כי ידוע כי דביקות מורה על מדת אהבה, כי האוהב דבק. ולדרכנו יאמר אף שהיו בידם ד' מצות שלא שינו כו' לא היה להם זכות להביא הגאולה יען שכר מצות בהאי עלמא ליכא והוכרחו לקבל ב' מצות חדשות שמתן שכרם בצדם, ע"ד מדרש שוח"ט ע"פ לדוד אליך ה' נפשי אשא, זה"ש (דברים כ״ד:ט״ו) ביומו תתן שכרו, א"ל הקב"ה לדוד, דוד למה אתה נושא נפשך אלי, א"ל מפני שאני שכיר בעולמך, שנאמר כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו, וכתיב בתורה ביומו תתן שכרו ואליו הוא נושא נפשו, אנו שנפשותינו תלויות בך עאכו"כ, ממילא מוכח שמי שנושא נפשו על קידוש השם ומקיים ואליו הוא נושא נפשו, נותן לו הש"י שכרו בו ביום משום ביומו תתן שכרו, היינו אם הוא מוסר נפשו במחשבה לחוד ולא בפועל, כגון בק"ש ובנפילת אפים אז מקבל שכרו מיד בעוה"ז, ואם בפועל מוסר נפשו על קדה"ש כמו ר"ע וחבריו אז מקבל שכרו ביום הפירוד תיכף, משא"כ צדיקים אחרים שאינם זוכים רק לאחר התחיה להיותם יושבים ועטרותיהן בראשיהם, אבל המוסר נפשו על קדה"ש ביומו תתן שכרו תיכף אחר הפירוד, לזה יצאה ב"ק ואמרה ר"ע מוכן תיכף לעוה"ב. וזה ענין ישראל במצרים שראה הקב"ה שאין להם זכות להגאל, ואם שהיה בידם ד' מצות כנ"ל אבל המה ממצות שהיום לעשותן ומחר לקבל שכרן. וזה ולא היו בידם מצות שיתעסקו בהן כדי שיגאלו, ר"ל שיהא ההכרח לשלם שכרם מיד, לכך נתן להם דם פסח ודם מילה שיש בזה מס"נ כאשר יקחו שה לפסח כמאמר משה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ואמר משכו וקחו, ר"ל שלא יקח כל אחד שה בסתר רק בפרהסיא, צאן מרובות למשפחותיכם עדר טלאים בבת אחת ותמשכו אותם כדי שיצעקו במשיכתם ברחוב ובודאי ישאלו מצרים מה זאת וישראל ישיבו לשחטם לשם פסח, ובודאי יעמדו עליהם לסקלם ויהיה מסירת נפש, גם צוה דווקא שיאכלו צלי שריחו נודף ולא יוכלו להסתר עם הקרבן פסח, וגם צוה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, ר"ל כולם יעסקו בזה, וישראל יחשבו שבלי ספק יהרגום המצרים ועכ"ז ישמעו ויעשו כאשר צוה אותם משה בשם ה' ויהא מס"נ, ויקוים בהם ואליו הוא נושא את נפשו אזי ביומו תתן כרו יקיים בהם הקב"ה ויגאלם מיד, וא"ת לפ"ז תינח שציום על הפסח אך למה ציום על המילה, אמנם לכוונה זה עצמו כדי שיהא המס"נ בשלימות שאלמלא מלו לא היה מש"נ אמתי, שהיה עולה על לב ישראל לבטוח בגבורתם באמרם הלא המצרים אבדו ונשתה גבורתם מהעשר מכות ששלטו בהם, וא"כ מי יאמר שהמה יתגברו עלינו, ונהפוך הוא שאנחנו נשלוט בהם, ולא יבטחו בכל לבם באל מעוזם, על כן צוה להם שימולו באותה לילה באופן שיהיו כאבים וישימו בטחונם רק בו ית"ש ויהא מס"נ בשלימות ויקוים בהם ואליו הוא נושא את נפשו. והקב"ה יקיים בהם ביומו תתן שכרו, וזה בדמיך חיי בדמיך חיי רומז על שני דמים דם פסח ודם מילה, שזה בלא זה, לא היה המש"נ בשלימות, ונאמר וגם את בדם בריתך שלחתי אסיריך לומר שע"י מילה נגמר בשלימות מסירת נפשותם שלא נשאר לפניהם להנצל ממצרים עפ"י דרכים טבעיים ואעפ"כ שחטו הפסח ועשו צווי מרע"ה בכל אות נפשם:

פסקה ז

וירעו אותנו המצרים ויענונו כו'. חוזר לדבריו הראשונים שרצה לבאר שהיו המצרים עומדים עלינו לכלותנו ולהעבירנו מעבודתו ית"ש. וז"א, וירעו אותנו המצרים ע"ד זוה"ק שעשו אותנו לרעים וחטאים. כמש"נ הבה נתחכמה לו פן ירבה, ר"ל יגדל במעלה. או יאמר וירעו אותנו המצרים ר"ל שכל עיקר שעשו לנו לא לתועלת עצמן אלא להרע לנו כמ"ש הבה נתחכמה לו. ולא לענין הלבנים אמרו כי א"צ לזה התחכמות אלא שנתנו עצה במה לדונם.

פסקה ח

ויענונו כמ"ש וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ואחז"ל וישימו עליו על פרעה, משל למלך שנתן מס לעבדיו, א"ל אדוננו המלך והלא המס שלך, א"ל כדי שילמדו ממני ולא יבריחו המכס, כך וישימו עליו ר"ל על פרעה שרי מסים, והתכלית למען ענותו בסבלותם, ר"ל לישראל. א"י שהקב"ה ישלם לפרעה כפעלו, וזה וישימו עליו שרי מסים, והסוף למען ענותו לפרעה בעבור סבלותם של ישראל. ויתנו עלינו עבודה קשה כמ"ש ועבידו מצרים את בנ"י בפרך, ר"ל לא די שהיו מעבידין אותם למלאכת המלך, אלא היו ג"כ משעבדים אותם לעבודת עצמן, ועוד עשו להם בפרך, ודרז"ל שהיו מחליפין מלאכת אנשים כו':

פסקה יב

ונצעק אל ה' אלהי אבותינו. ע"ד המתפלל בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים. בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו. וזה ונצעק אל ה' אלהי אבותינו, ר"ל אף שידענו שאנחנו עירום ועריה, עכ"ז צעקנו אליו ית"ש עשה למען אבותינו הקדושים, וזהו אלהי אבותינו והקב"ה עננו מפאת עצמנו, ועכ"ז לא היה רק הצלה אבל להטיב עמנו לזה לא היה לנו שום זכות ונצרכנו לזכות אבות, ודרש וישמע ה' את קולנו ר"ל שתלה לנו בזכותנו, כמ"ש וישמע אלהים את נאקתם להצילם מרעתם, ואך לאשר לא הספיק קול יללתם לזכותם בהטוב בזכותם. לזה ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. והתחיל לסדר צרותם אשר כמעט היו כלים באפס תקוה, ואין היוצר חפץ בשבירת קנקניו לזה זכר להם זכות אבותם:

ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. במדרש רבה וירא אלהים כו', הם לא ראו זה את זה הם לא ידעו זה מזה, אבל הקב"ה ראה וידע מה בלב כל א' וא' כו' והוא תמוה. ויתכן שפרעה העמיד הנוגשים המצרים להשגיח בעם, לבל יעוררו זעקת שבר על צרתם, לבל יבא זעקתם לפני בוחן לבות, וכאשר נתמלא לב איש מישראל על כל גדותיו יגון ואנחה, וסבל יסורים קשים ועצומים, היה מוכרח להתעצם ולהתגבר בכל כחו, לבל יוציא דמעותיו ואנחותיו החוצה, ובגלל כן לא נתעורר עליהם רחמי עליון, בלי אתערותא דלתתא כידוע. אמנם כשמת מלך מצרים, וידוע נמוסי מדינה כי במות המלך כל עם המדינה יספדו ויקוננו על מיתתו, הוי אדון והוי הודו, אז מצאו גם בני ישראל מקום אמתלא, לשפוך דמעותם ואנחתם לעיני כל מצרים, או אז נתכו שאגותיהם ושפכו לבם לפני ה', וגם בני ישראל עצמם כאשר ראו איש את רעהו בוכה וזועק לא היה יודע על מה הוא בוכה, אם על מיתת המלך או על צרתו, כי לא יכלו להוציא מן השפה ולחוץ, כי איש מרעהו ישמרו. וזהו כונת הכתובים הנ"ל. ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים. סיפר הכתוב איך באו לגדר אתערותא דלתתא. ואמר שהיה ע"י מיתת מלך מצרים. ועתה ע"י אמתלא זו הורידו כנחל דמעה. ויאנחו בני ישראל ויזעקו מן העבודה, אף כי לא הוציאו דבר זה מפיהם, אולם ותעל שועתם אל האלהים. שהוא בוחן לבבות, שזעקתם הוא מן העבודה. ומה נעים מאמר הכתוב וירא אלהים את ב"י וידע אלהים. וכאשר פירש המדרש שרק הקב"ה ידע וראה עומק לבם מה שבלב כל א' וא' מישראל מה שלא ידעו ולא ראו איש את אחיו. וסיפר לנו גודל רחמי שמים. כי הוא פונה אל תפלת הערער, ויודע הגיון לבו עד היסוד. ולהסביר הענין יותר מה שאמר ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, כי צריך להבין מאחר שלא נתעורר השם ב"ה בגודל רחמיו, רק מחמת זכירת ברית האבות, למה המתין עד הנה, שהרי בריתו הוא צריך לזכור בלי שום אתערותא כלל ההוא אמר ולא יעשה כו'. וגם למה פרט שמות האבות ולא אמר דרך כלל ברית אבותיהם. ולבא אל עומק הדברים נציע תחילה עוד איזה פסוקים בפרשה זו. ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי אליהם אלהי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה. ולהבין מה ענין שאלת שמו לגאולתם, ובפרט שכבר הודיעו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. וגם כונת השם הקדוש אהיה אשר אהיה. ואקדים תחילה המדרש פ' ויחי ויאמר יעקב אל בניו האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים. ביקש יעקב לגלות לבניו כו', נסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא חלילה יש פסול בבני כאברהם שיצא ממנו ישמעאל כו', פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ה"א ה' אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרו חכמים היכי נעביד נימריה לא אמרו משה לא נימריה אמרו יעקב, התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי. משל לבת מלך הריחה ציקי קדירה, מה תעשה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה מביאין לה בחשאי כו'. הובא ג"כ בגמרא פסחים פרק מקום שנהגו. ולפע"ד שהדברים סובבים על קוטב המאמר במס' יומא, משה אמר האל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה לא אמר גבור, אמר גוים משעבדים בבניו, איה גבורותיו, אתא דניאל לא אמר נורא, אמר גוים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו, אתו אנשי כנסת הגדולה וחזירו עטרה ליושנה, ואמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו. ופריך הגמ' וכי מאחר דאמרה משה וכתביה באורייתא היכי אתו ירמיה ודניאל ועקרו תקנתא דתיקן משה, ומסיק הגמ' מתוך שהיו יודעין בהקב"ה שהוא אמתי לפיכך לא כזבו לו. ויש להבין דברי הקדושים ההם, ירמיה ודניאל. הקצור קצרה דעתם מהבין דעת עליון כפי בחינת אנשי כנה"ג. ואיך עלה על דעתם למעט בשבחו ית', אפס נראה כי לא חליה למעט בשבחו עשו כן, רק לאשר הדבר ידוע שאסור לספר בשבחו של מקום כי איה הפה שיוכל לתאר שבחיו ית' על מכונם, כאמרם ז"ל משל למלך שיש לו אלפי אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף, ודברי המורה נבוכים ידועים. רק שזאת יש לנו רשות להגיד שבחו שאנו רואים מתוך פעולותיו אשר הוא עושה בקרב הארץ, ולתאר אותו בתואר השייך לאותה פעולה שהוא עושה, ויהיה כונת התואר לא לתאר עצמותו חלילה, רק לתאר הפעולה הנוראה ההיא אשר ראו עיני המתאר ההוא, ולהלבישה דרך שבח לכבודו יתברך שמו, אבל אם המתאר ההוא לא ראה שום פעולה בעיניו מאותן התוארים, הוא מחרף ומגדף, כי איך יתאר חלילה בפה חומרי גודלת עצמותו ברוך הוא אשר אין ערוך אליהם. והנה כשהיו ישראל שרוים על אדמתם בכבוד גדול וכל עמי הארץ ראו כבוד השם וגדלו וידו החזקה. בעשותו גבורות ונוראות בעבור עם קרובו, אז היה נאה לשבחו בתוארים האלו גבור ונורא לתאר הפעולות. אולם כאשר השיב אחור ימינו, ולא הוציא גבורותיו ונוראותיו אל הפועל, אף שבאמת הוא גבור ונורא בכח, אסור לתארו בתוארים הללו, לכך ירמיה ודניאל לא מיעטו בכבודו חלילה, רק שידעו באנשי דורם שאינם מבחינים ענין הגבורות והנוראות שהיו מבחינים דורם של אנשי כנסת הגדולה ואשר הגבורה והנוראה ההוא הוא ענין דק ונסתר, ולאו כל אדם זוכה לפקוח עיני שכלו להבין הדברים ההם, ורק בעיני בשר יביט, והנה חושך, אין גבורות ואין נוראות. על כן הם אסורים לומר השבחים ההם, כי נראה שהם חנפים ומדברים דרך חניפה בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, רק כאשר באו אנשי כנסת הגדולה ופקחו עין של אנשי דורם ומעשהו השכילו, כי הקב"ה הוא כובש כעסו נגד עוברי רצונו, אז היו יכולים להתיר להם להחזיר עטרה ליושנה. ובזה יש להבין הלשון שאמרו הן הן גבורותיו שמשמעות הדברים שהגבורות הראשונים כאפס ותוהו לעומת הגבורות ההם, ואיך הוא זה, אולם כבר אמרו איזהו גבור הכובש את יצרו. ביאור הדבר, כי אם יראה איש את גבורתו בהאבקו עם גבור אחר ויפיל אותו לארץ, בזה לא נודע כחו, רק שיכול לכבוש אדם אחר שהוא חלוש ממנו כי אילו היה האחר גבור כמותו לא היה יכול להפילו, אבל איך נוכל לדעת שהוא גבור גדול ויכול לכבוש גבור כמותו, הוא רק כשהוא כובש את עצמו, כי יקום עליו איש חלוש ומחרפו בזלזולים גדולים, אשר אם הגבור ההוא יניח ידו עליו יפצפצהו, והגבור ההוא כובש כעסו, ומתגבר נגד עצמו, אז נודע כחו וגבורתו שיוכל להתגבר נגד גבור כמותו. וכמו כן הבורא ית"ש, אם יראה גבורות גדולות נגד בשר ודם וידכא תחת רגליו כל אסירי ארץ, בזה לא נודע כחו הגדול כלל, כי לא הראה גבורה רק נגד נמלה קטנה, אבל בזה נודע כחו שנמלים תשושי כח מחרפים אותו בעזות פנים, ומכים את בניו היקרי לעיניו והוא רואה ושותק וכובש את כעסו. בזה אנו יודעים גודל גבורתו שהוא יכול לנצח גבור כמותו כביכול. כי הוא כובש את עצמו, כמובן:

וע"פ זה יש לפרש הכתובים בירמיה קפיטל י"ב. צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי, קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ויש לתמוה איך מלאו לבו לדבר כאלה. ומדוע לא מצינו שהשיב לו השם ברוך הוא שום תשובה על זה, ולמה סיפר לנו הכתוב הקושיא שהקשה ואין לה שום תירוץ, וגם במה שאמר קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם, מה ענין זה למה שאמר למעלה, וכי רק לרשעים כאלה משפיע הש"י טובו. הלא גם לרשעים בפיהם ובכליותיהם משפיע טובו. אך לדברים הנ"ל יובן שאין כונת ירמיהו חלילה להקשות ולהתרעם על כבודו ית'. רק אדרבה דיבר דבריו דרך התנצלות על שמיעט בכבוד שמים, שהרי מבואר לעיל שירמיה היה הראשון שנטל מהש"י תואר גבור, והוא נראה לכאורה חלילה כאילו רוצה לצאת לריב עם השם ב"ה ורוצה לפגום בכבודו, על זה התנצל לפני יוצרו ואמר ידעתי כי צדיק אתה ה', וחלילה לי לריב אליך. רק מחמת כן מנעתי את העם מלומר עליך גבור כי ידעתי שאתה אל אמת, ושונא חנופה, לכם משפטים אדבר אותך, על צד המשפט והיושר, כי אם יאמרו עליך גבור, ישאלו מדוע דרך רשעים צלחה, לכן גם יעשו פרי, ואיה הם גבורותיך, ואם אעפ"כ יאמרו עליך תואר גבור. תהיה קרוב בפיהם ורחוק מכליותיהם כדרך החונפים. לכן שמתי יד לפה ומנעתי תואר גבור. ולא חלילה לצאת לריב עמך. ובדברים האלה פירשתי מאמר במסכת ברכות, מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל שנאמר נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, אעפ"כ חזר דוד וסמכן ברוח הקודש שנא' סומך ה' לכל הנופלים יעו"ש. והמאמר הזה תמוה וכי לא מצא נו"ן אחרת. וע"פ דברינו הנ"ל יובן. דהנה אות מ"ם של אשרי מלכותך מלכות כל עולמים וגו', הודיע לנו שהמלוכה והממשלה שהוא גבורתו יתב', לא תתבטל לעולם ולעולמי עולמים, ומשמעות הדברים שתמיד יראו מלכותו וממשלתו בכל דור ודור, וצפה ברוח הקודש שיגיעו ימים שר ילכו ישראל בגולה בין העמים ויתחלל כבודו וממשלתו כביכול. כמאמר הכתוב באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, ובמה יודע אז מלכותו וממשלתו. רק שהתבונן אדוננו דוד כדעת אני כה"ג שזה עצמו יהיה עוצם גבורתו. ובזה יהיה ניכר עוצם ממשלתו בכבישתו את כעסו ואריכת אפו. ונמצא נפילת ישראל, הן הן עצם גבורותיו, והיה צריך להעמיד תיכף הנו"ן של נפלה כו', לבאר בזה הפסוק הראשון. רק שלא רצה להזכיר נפילת ישראל חלילה בשירתו. על כן המיט הנו"ן, וחזר ורמז באות סמ"ך סמיכות נפילתם, וזהו כונתם ז"ל חזר וסמכן ברוח הקודש:

ובאופן אחר יובן ביאור מאמר מ"ט לא נאמר נו"ן באשרי, על דרך שאנו נקראין סוכת דוד הנופלת, ואמרו בזוהר הקדוש מאן דנפיל בעי לסמכא ליה, וצריכין אנחנו סמיכה, ומה ענין הסמיכה שלנו, ע"ד ס' קרנים משיח בשמו יבטל להרשעה בשמה בסוד שיהא על לבו חושן, ורצ"ל משיח בשמו הק' שעולה שנ"ח יבטל להרשעה בשמה הנקרא נחש גימטריא שנ"ח בסוד שיהא על לבו חושן, ר"ל שמהגו מלא זוהמא משכא דחויא עור נחש כתנות עור בעי"ן, יתהפך לחושן ויעשה מנו"ן כפופה נו"ן פשוטה, ע"ד זוה"ק בכל לבבך בב' יצריך, ואי תימא ביצה"ר איך יוכל ב"נ למרחם לקוב"ה הא איהו מקטרגא דלא יתקרב ב"נ לפולחנא דקוב"ה, ותירץ דא איהו פולחנא דקוב"ה יתיר כד האי יצה"ר אתכייפא ותבר ליה ההוא ב"נ בגין דידע לקרבא לההוא יצהר לפולחנא דקוב"ה, ואז כשמזכך עניני חומרי שלו לעבודת הבורא ועושה מחומר צורה נקרא תכשיט, וזה שנעשה מנחש חשן והוא לשון תכשיט, נמצא שאין חילוק בין נחש לחשן כ"א שבנחש נו"ן כפופה ובחשן נו"ן פשוטה, וכתבו המקובלים שנו"ן פשוטה מורה על מידת בינה יין המשומר בענביו דלית תמן מגע עכו"ם ושם הקדוה בתכלית ההתפשטות, ונו"ן כפופה מורה על מידת מלכות שכופפת אורותיה שלא יינקו הס"א יותר מכדי חיותם, ע"ד אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר, וע"ד ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, וידוע שכל נפילת ישראל הכל על ידי הנחש, הוא היצה"ר המסית ומדיח לאדם לכל תאות עולם. ואיתא בסוכה לע"ל מביא הקב"ה ליצה"ר ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, ופירושו שיוציא ממנו דמו וזוהמתו שמרתיח לאדם אל החטא, וזה הסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ממילא אז יתהפך מנחש לחשן ע"ד כי לא נחש ביעקב ויבוער רוח הטומאה מן הארץ וא"כ יתהפך אצל כל אדם הנו"ן כפופה לנו"ן פשוטה. שיעשה מגוף נחש מלא זוהמא יעשה חושן והכל ע"י סיוע ה' כמאז"ל הנ"ל מביא הקב"ה ושוחטו, וזה סומך ה' לכל הנופלים כנ"י סוכת דוד הנופלת, ואי יסמוך אותם וזוקף לכל הכפופים שהנו"ן כפופה אצל כ"א יתהפך ויהיה בזקיפה ויעשה מנחש חושן:

והנה כמו בזמן גלותנו נעלם כחו וגבורתו יתברך מעיני כל בשר, עד שנתחבטו ירמיה ודניאל ואנשי כנה"ג איך להשיב שבחו יתברך על מכונו הראשון, כמו כן כשהגיע לאבותינו גלות מצרים, וארץ נתנה ביד רשע וישימם כעפר לדוש. נתמעט גם כן כבודו ומלכותו יתברך מתואר הגדול הגבור והנורא. אשר נתרא ונתגלה בזמן אברהם יצחק יעקב, אשר בזמנם ראו כל בזר יחדיו גדולתו ית' וגבורתו ונוראותיו, בראותם את מעשה ה' הגדול והנורא, אשר עשה את אבותינו. לא הניח לאיש לעזקם ויוכח עליהם מלכים, וכדומה נסים רבים ועצומים, כל רואיהם הכירום כי הם זרע ברך ה', וכאשר צפה אבינו יעקב גלות החיל הזה אחזו פחד ובהלה. לא מחמת הצרות והיסורים. אדרבה הי' שמח ביסורים וקבלם על נפשו ועל זרעו באהבה רבה, ע"ד צורם מכרם אברהם בירר להם מלכיות, רק שירא פן יתמעט חלילה כבוד מלכותו ית' שמו, שהבנים בניו לא יבואו אל הבחינה של אנשי כנה"ג כנ"ל לומר הן הן גבורותיו רק יכחישו חלילה יכולתו ית', וכיון שראה שנסתלקה ממנו שכינה, אחזו רתת וחלחלה וחשב שמא יש פסול בזרעו, שלא יקבלו עול מלכותו עליהם רק בשעת הרחמים, ולא בשעת שליטת מדת הדין. והשיבו לו בניו, שמע ישראל, ישראל סבא. ה' אלהינו, ר"ל בין שיהיה הקב"ה עלינו במדת הרחמים שהוא בחינת שם הויה ב"ה, ובין שיהיה בבחינת מדת הדין, שהוא בחינת אלהינו, בכל זאת יהיה ה' אחד, ר"ל שלא ישתנה אצלנו חלילה כבודו יתברך, ותמיד נקבלנו בתואר אחד הגדול הגבור והנורא כבחינת אנשי כנ"ג הנ"ל, אז פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ר"ל לא כמו שחשבתי תחילה, שכבוד מלכותו לא יהיה נגלה רק בזמן הרחמים ולא בזמן הדין. ואז לא יהיה כבוד מלכותו לעולם ועד רק יהיה בזמן זולת זמן, אבל עכשיו שמחה גדולה בלבי, כי יהיו תואריו ושבחיו יתברך בפי בני היקרים תמיד בתואר אחד לעולם ועד:

ועתה נבא לשארית דברי המאמר הנ"ל. למה אמר דוקא יעקב השבח הזה של בשכמל"ו, ומשה לא אמרו, ולפי מה שכתבנו שתואר ושבח הגדול הזה, הוא רומז שכבוד מלכותו יתקיים במצב אחד לעולם ועד, בין שיהיו ישראל בתקפם ובין שיהיו ח"ו בשפלות. והנה יעקב אבינו צפה ברוח קדשו. שגם בגלות מצרים יקבלו עול מלכותו ית' עליהם, כמו שכתבנו למעלה, ע"כ היה יכול לומר השבח ההוא, משא"כ משה הביט וראה כאשר ישכב עם אבותיו וקם העם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, כגון בזמן השופטים שמסרם השם ביד מלכי הגוים, כמדין וסיסרא, ויתר המלכים, על כן פסק מלומר השבח הה. כי ראה שלא יתקיים, רק בזמן זולת זמן, ואיך יאמר לעולם ועד. וכאשר שוב באו אנשי כנסת הגדולה בימי בית שני, וראו ברוח הקדש הגלות הרביעי הגדול והעצם. לא ידעו מה לעשות בשבח הזה, כי לא ידעו אם יהיו אנשי הגלות ההוא בבחינת יעקב או בבחינת משה, על כן עצו עצה ע"ד זה. דהנה אמת הדבר שאנשי כנה"ג שמו לב לפקוח עינים עורות. להחזיר השבח הגדול הגבור והנורא על מכונו כבתחילה בימי משה. מטעם הן הן גבורותיו כו'. אך נבחין תחילה, כי אף שיש לתאר התוארים האלה בין בזמן גדולתן בין בזמן שפלותן של ישראל, עם כל זה אינם בגדר אחד. כי בזמן גדולתם. התואר ההוא גלוי לעיני כל העמים בהתגלות נפלא, והוא באתגליא ונוכל לאמרו בקול רם. כי כולם רואים את כבודו ית', מה נהדר במזח המלוכה, מה שאין כן בזמן הגלות אף שאנחנו עם בני ישראל המאמינים בה'. ויודעים אנו בו שהוא תקיף ובעל יכולת רק שהוא כובש כעסו נגד עוברי רצונו, נגלה לעינינו כבוד מלכותו. מכל מקום הוא רק באתכסיא טמיר ונעלם, כי לפי הנגלה לעיני העמים עוברי רצונו בעוה"ר, כבודו הגדול מחול בעיניהם. כי יאמרו איה אליהם והם אומרים ידינו רמה. ואם נאמר השבח הזה בקול רם יהיה ללעג ולקלס בעיניהם. ע"כ תיקנו אנשי כנסת הגדולה לאומרו בחשאי:

ומעתה יומתק המשל של בת מלך הנ"ל, שהריחה ציקי קדרה, ולפי הענין הוא מאכל בזוי, ואין נאה לבת מלך לאכלו, רק שהריחה ריחו וטעמו כי טוב הוא, ויש לה תאוה גדולה לאכלו, רק שיש לה בושה לעיני האמהות והשפחות, אשר אינם מבינים את יקר טעמו. ולא ידעה מה לעשות, שאם תאכלנו יהיה לה גנאי לעיני האמהות, ואם לא תאכלנו יש לה צער מחמת גודל תאותה, ומחמת זה היא מוכרחת לאכלו בחשאי, כדי למלאות חשקה, ושלא יהיה לה גנאי, כמו כן שבח הגדול הזה מי שמכיר טוב טעמו ויודע גבורותיו ית', יש לו התלהבות וחשק גדול לאמרו בפה מלא, רק לעיני העמים אשר בחשיכה יתהלכו הוא לעג וקלס לאמר איזה כבוד איזה מלוכה יש לו ובניו הם בתכלית השפלות, ואיך תוכל לתארו במלך הכבוד, לזאת תיקנו שיאמרו אותו בחשאי, והבן היטב:

וזה מה שאמר והיה כי יאמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, אך נקדים עוד שהדבר ידוע שתואר הגדול הגבור והנורא, השלשה תוארים הללו הם בבחינת שלשה אבות. כי תואר גדול הוא בבחינת אברהם אבינו ע"ה, שהודיע שמו לכל באי עולם, ותואר גבור הוא בבחינת יצחק אבינו, ע"ד ופחד יצחק, ותואר נורא הוא בחינת יעקב אבינו ע"ה, ע"ד מה נורא המקום הזה. וזה שאמר משה להקב"ה, רבונו של עולם אתה אומר אלי שאומר להם בשם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, והלא ידוע להם שבזמן האבות היה שמך הגדול הגבור והנורא, כל אחד כפי בחינתו, ועתה היו בגלות מצרים מקום חושך ואפילה איך אזכיר להם שמך ע"פ בחינת האבות, ואמרו לי מה שמו, פי' איך תוכל לתארו בשם הזה, שהוא גדול גבור ונורא איה גבורותיו איה נוראותיו, ואמר לו השם ב"ה אהיה אשר אהיה כוונת השם הזה ע"פ פשוטו, הוא שהוא לעולם בהויה אחת, ולא ישתנה שבחו לעולם בזמן זולת זמן, ורק שצריך להבין בחינות השם ההוא בעינא פקיחא, שגבורתו ונוראותיו, הם בבחינות מתחלפות, אבל התואר לא ישתנה חלילה בשום זמן מהזמנים, כאשר פירשנו לעיל בדעת אני כנסת הגדולה:

ומעתה נחזור לענין הראשון. כפי היוצא מדברינו הנ"ל, הנה נתגלה כבודו ית' בזמן הגאולה בחינת גבורותיו גלוי לכל העמים, תחת אשר עד הנה היה טמיר ונעלם רק בלב עם בני ישראל הרואים את כבודו, אבל בעיני מצרים אדרבה היו חושבים שתשש כחו חלילה מכח הוכחה גדולה, כי אילו היה בו כח למחות, איך היה אפשרי לכבוש כעסו כל השנים הללו אשר ראה בניו בצער ושפלות גדול ואנחנו היינו מחרפים ומגדפים אותו על פניו כל הימים, ואילו היה בו כח היה לו לצאת כגבור כאיש מלחמות יעיר קנאה, להכניע אויביו לפניו, ובחרבו השלופה יחבל קדקד שער מתהלך באשמיו. עד אשר לא יוכל להרים ראש. ומזה שפטו פרעה ועמו כי אין בידו כח להציל, והנה עתה כשהגיע זמן גאולתם ורצה הקב"ה להראות בחינת גבורתו באופן גלוי. כאשר הראה גבורתו בזמן האבות הקדושים, ואילו היה רוצה היה יכול להכניע את פרעה ועמו בפעם אחד, אשר לא יוכל להרים ראש לסרב בדבר, רק שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כדרכו הטוב, וכמאמר רז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה. על כן הלך עמו לאט לאט בהדרגה, אלי ישוב מדרכו הרע ויעזוב חטאיו ושב ורפא לו:

וזה כונת הכתוב ואני אקשה את לב פרעה. פי' אני אגרום על ידי הנפלאות והמכות ההולכים במדרגה שע"י זה יטעה בדעתו שאין בי כח לעשות יותר למען רבות מופתי בא"מ, פי' ע"י שאני מרבה אותות ומופתים, ואיני מכה אותו בפעם אחת, כמו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו, שכונת למען בשביל שיצוה את בניו, וכן אמר למעלה בפ' שמות, ואני אחזק את לב פרעה, וכן בפ' בא כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ג"כ הכונה כנ"ל בשביל שהוא רואה שאני עושה נדו אותות חדשים בכל פעם, ואיני בא עליו בכח גדול וביד חזקה בפעם אחת. אבל ודאי כונת הקב"ה הוא להיפך להתנהג עם בריותי במדת הרחמים, רק הרשעים החטאים בנפשותם המה יכשלו בדרכיו ובאים לידי כפירה. וזהו כונת המדרש על פסוק מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו, אומר עצי תקום וכל חפצי אעשה, כל הקורא פסוק זה כו', אלא מה וכל חפצי אעשה שאני חפץ להצדיק את בריותי ואיני חפץ לחייבם, פי' מה שאני בא עליהם בתחילה בהתראה קלה הוא רק בשביל שאני חפץ בתשובתן של רשעים ואיני חפץ במיתתם, אבל ידעתי שהרשע יטעה בזה ויחשוב שאין בי כח לעשות בו נקמה, אולם אנכי לא אחזור בי ממדת הטובה, ובשביל שוטה זה שחושב שלא כהוגן, דרכי הטוב לא אשנה ולא אמיר, רק שאני מגיד מראשית מה יהיה באחרית דברי ומקדש אשר לא נעשו, פי' שלא נעשו המעשים ההם שאני עושה בביל להקשות לב אנוש, רק אדרבה להטותו לתחייה:

פסקה יד

וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ, כי בג' מקומות רצו המצרים לבטל את ישראל מפו"ר, שזאת היתה כונתם בעצתם העמוקה, הבה נתחכמה לו פן ירבה כו', מתחלה ע"י המילדות, הב' כשלא עתה לו צוה כל הבן הילוד היאורה כו', ויעבידו כו' בנ"י בפרק שהיו משעבדין אותם בכל מיני קושי וגם בלילה לא הניחו אותם לישן והכל כדי למעטן מפו"ר ועל אלו אמר וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ, ע"ד כיון ששמעו גזירת פרעה עמדו כולם ופירשו מנשותיהן, וזה וירא אלהים את בני ישראל, ופירשו כמה דחימא ראה ראיתי את עני עמי ר"ל מצבם הנוכחי הרחק מאוד ממצב כונת השם, וידע אלהים כמה דתימא כי ידעתי את מכאוביו, ר"ל אשר רב כח הענוי המעביר את האדם על דעתו האנושית ועל דעת קונו האלהית:

פסקה טו

ואת עמלנו אלו הבנים כמ"ש כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ר"ל כי כל עמל אדם בדר ה' חקותו להנחיל דרכו לבניו אחריו, ע"ד כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', ולזה אברהם טרם שהובטח על זרע אמר ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, ר"ל לא שחש על רכושו שיגיע לזולתו רק על הדרך אשר סלל בעבודת ה' למי ימסור וילמד דרך הקודש. לזאת תשוקת כל אדם ישיארו בניו אחריו ללמדם דרכו, ויחשב לו כאלו הוא בחיים ע"ד דוד הניח בן כמותו נאמר בו שכיבה יואב כו' נאמר בו מיתה, ולזה אנו מבקשים למען לא ניגע לריק, ר"ל ע"ד כי ריק בגימט' ש"י והמניח בנים כשרים יראי ה' תקותו שע"י זה יזכה להיות בין הצדיקים אשר ינחלו ש"י עולמות, אבל כשאין לו בנים תקותו נכזבה, וזה שמבקשים למען לא ניגע לריק, שלא יהיה לנו ח"ו למי להנחיל דרכינו בעבודת ה', ואז יהיה עמלנו לריק ולא לש"י, ופרעה רצה להעביד בניהם, ולזה אמר ואת עמלנו אלו הבנים, ופרעה רצה להרוג הבנים כמה שנא' כל הבן הילוד כו':

פסקה טז

ואת לחצנו זו הדחק. שהיו משעבדין אותן בכל מיני לחץ, ע"ד כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, וכמה שנא' וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם:

פסקה יח

ויוציאנו ה' ממצרים כו', לא ע"י מלאך כו'. כי כל מערכות השמים עומדים ברשותו ית"ש ומתהלכים על השלימות ההוא שהושם בטבעם בזמן בריאותם, עליו לא יוסיפו ולא יגרעו ממנו. אך אינם מבחינים בין רעים לטובים, כאשר ישלחם ה' לשבט לעיר או מדינה, ע"ד כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, וכאשר אנו רואים בפעולה אחת שהיא מיוחדת לבד לכלות הרעים ואינה שולטת בטובים, ע"ד (וארא ט') והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר, וע"ד במכות בכורות ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, מזה אנו רואים שנעשה רק ע"י ית' ולא מסרם לדברים טבעיים, ע"ד (ישעיה מ"ד) ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, ר"ל הכבוד המושג שהוא כבוד אמתי לעשות כרצונו לא נתן להם רק הכבוד אליו ית'. וזה הוא הסימן שכאשר יפעל כנגד מנהגו של עולם בזה יודיע הש"י שאך לו לבדו המלוכה, ובזה יתייחד בכבודו ובהכרת אלהותו ובפירסום גדולת תפארתו, וזה אני ולא מלאך, ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה כו', אף שהמקום אינו ראוי ואינו מוכן כי א"מ מלאה גילולים ולא היה ראוי שתתגלה שכינתו ית"ש משם, עכ"ז רחם על ישראל, אבל יהיה דרך העברה עד שיצאו ישראל משם, ועוד תהיה ג"כ לרעת מצרים והכיתי כל בכור כו', נזק ארציי אם שאלהיהם יהיה קיים, וזה רפואת החולי בעוד הסיבה קיימת, ולכן השלים דברו אני ה' לרמוז שגדול כחו ית' בזה, בכוריהם להכוח אף שאלהיהם קיים לפי שהוא ית"ש ברא הכל, והוא מכינם והוא משדדם, והכל מפאת שראה ה' בעני עמו שמצרים הרעו להם כנ"ל.

תוכן העניינים

אפוד בד על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה