שתלטנות · התנאה לפניו
* מטרת התנאי למנוע תקלות
* רצוי למעט בתנאים
* אין לשדר מאבק
* להתנות בצורה חיובית
באופן כללי התנאי נועד לעזור להורים במקרים שיש חשש שבקשה בלבד לא תספיק. ואם בגיל הנעורים עסקינן, אזי החשש הוא די סביר שכן בגיל זה הנער לא שש לבצע את הבקשה ואז הוא עלול להתחמק, או במקרה שהפיתוי הוא חזק, ואם הנער לא יבין שהבקשה מחייבת יש חשש גדול שהוא יסרב לבצעה או יתחמק ממנה. ולכן כדי למנוע את החששות הנ"ל אנחנו נעזרים בתנאי. ע"י התנאי ההורים מבהירים לנער שהם נחרצים בדעתם, וממילא זה עוזר לנער ומונע ממנו את הפיתוי. עי"ז הנער יודע שלא כדאי לו לסרב או להתחמק.
הנה דוגמא: הורים שידלו את בנם שילמד מקצוע מסוים, אך נתקלו בסירוב מצדו. הבן טען שהמקצוע הנ"ל דורש הרבה מאמץ ודיוק, ולכן הוא מעדיף לדחות את הלימוד לתקופה מאוחרת. בלית ברירה ההורים המתינו, אך ככל שעברו השנים הם הבינו שהבן לא מתכוין ללמוד. והנה באחד הימים הבן ביקש מהוריו סכום כסף גדול מאוד לקנות חפץ מסוים שלטענתו הוא צריך מאוד. ההורים ניצלו את ההזדמנות, ואמרו לו שאין באפשרותם לתת סכום כה גדול, אולם אם הוא יתחיל ללמוד את המקצוע שביקשו, הם יקחו הלוואה, בתקוה שכאשר הוא יעסוק באותו מקצוע ויתחיל להרויח היטב אזי יצליח לפרוע את ההלוואה הנ"ל. בתחילה הבן סירב בטענה שזה מאוד קשה והוא לא יוכל כעת ללמוד, אולם ההורים עמדו על דעתם. כעבור תקופה מסוימת שהנער הבין שהוריו נחושים בדעתם הוא התאמץ והתחיל ללמוד, וכיון שהתחיל היה לו קל להמשיך. עד כאן המעשה. מהמעשה הנ"ל אפשר להבין שלפעמים יש צורך בהתנייה והגם שזה לא נעים אולם עם זאת רצוי להקפיד שלא לשדר מאבק!
האם יש לנצל את ההתניה בתדירות?
אמנם במעשה הנ"ל ההורים ניצלו את ההזמנות והצליחו, אך יש לדעת שעלינו לשאוף להגיע לתוצאות גם בלי התניה, ובפרט בגיל הנעורים. אמנם נכון שיש מקום לומר שכדאי לנצל את ההתניה וע"י זה למנוע פיתויים והתחמקויות, אך מאידך גיסא החסרונות שבשיטה זו רבים מהיתרונות. ראשית זה עלול לגרום לנתק רגשי של הנער מהוריו. הוא עלול לחשוב שהוריו אנוכיים, כמו במקרה דלקמן:
זוג הורים הופנו אלי לייעוץ אודות בנם בן השש עשרה. הם סיפרו שהבן צייתן, אך הם הגיעו בעקבות תקרית חמורה שאירעה בינם לבינו. לאחר ששוחחתי עמם, הכנסתי את הבן לשיחה ביחידות, ובין השאלות שאלתי מה הסיבה שהוא שומע בקול הוריו?
תשובתו היתה, שהוא שומע בקולם משום שיש להם במה לאיים עליו! ואכן בבירור עם ההורים הם אישרו שההתניה תופסת מקום מכובד בביתם ובצורת החינוך שלהם. ניסיתי להניא אותם אך ללא הועיל, ולכן נאלצתי להפסיק את הייעוץ. לצערי הבן הגיע אח"כ למצב שאמר על הוריו "אין דבר, אני רוצה שהם יסבלו ואז יבינו...!". צריך לקחת בחשבון שבגיל הנעורים יש נטייה לעצמאות בוסר, וכל התניה עלולה לשדר איום על עצמאות זאת, ובעצם זה גירוי ועילה למרדנות!
סיבה נוספת שלא כדאי להרבות בהתניה היא, משום שאז הוא עלול להגיע למצב שבלי התניה הוא לא יבצע את מה שיבקשו ממנו, משום שהוא מבין שללא התניה הוא איננו מחויב, ובעצם יש נסיגה במשמעת, דהיינו מה שנער רגיל עושה ע"י בקשה הוא יעשה רק בהתניה. ולכן כאמור יש למעט בהתניה, ובמקום להתנות עדיף להשקיע מחשבה כיצד נגרום לנער לבצע בשמחה את הנדרש ממנו. המשוואה פשוטה: אם הבן מתחמק או מתנגד, הוי אומר שמשהו "חוסם" אותו, ועלינו לנסות להתחקות אחר הסיבה. חלק מהבדיקה ייעשה ע"י שאלה ישירה ולא מאשימה את הבן: מדוע הוא לא מעוניין לבצע?
כיצד יש להתנות? ובכן, כדי להבהיר באיזה אופן נשתמש בתנאי, נשתמש בדוגמא:
הבן מבקש מהוריו רשות להזמין את חבריו לסעודה בערב, אולם הבעיה היא שאחרי הסעודה הם משאירים את הבית הפוך. הבית נראה ממש כמו אחרי מלחמה, ולכן ההורים רוצים להתנות את הסכמתם רק אם הם ישאירו את המקום מסודר. אפשר להתנות כדלהלן:
1. "אנחנו לא מסכימים לערוך את הסעודה אלא אם כן תתחייבו שאחרי הסעודה תסדרו יפה את הבית. ואם לא - אז אל תערכו את הסעודה". אמנם אפשרי להתנות בלשון הנ"ל, אך אפשר להעביר את התנאי בצורה אחרת טובה יותר:
2. "אם אתם בטוחים שתשאירו את המקום מסודר, נוכל להרשות את עריכת הסעודה".
מה ההבדל בין שני הסגנונות?
תשובה: בדוגמא הראשונה המסר הוא בצורה שלילית (לא מסכימים, ואם לא - אל תערכו) ובצורה כזאת יש גירוי להתמרמרות ומרדנות. לעומת זאת בדוגמא השניה המסר הוא בצורה חיובית (נוכל להרשות), וממילא יש יותר סיכויים שהנער יקבל בהבנה את התנאי, למעשה המסר שההורים העבירו הוא שוה. המסר הוא: עריכת הסעודה מותנית בסידור הבית שאחריה! ההבדל הוא רק בצורת ההגשה.
דוגמא נוספת: הבן מבקש לנסוע לדודים, אך דא עקא הוא עלול להזניח את ההתחייבויות שלו בבית. כיצד יש להתנות?
1. "אם לא תגמור את כל ההתחייבויות שלך לבית וללימודים, לא נרשה לך לנסוע".
2. "כאשר תגמור את ההתחייבויות שלך לבית וללימודים, נרשה לך לנסוע".
אפשר בנקל לעמוד על ההבדלים הקטנים אמנם, אך ביחס לקבלת הדברים ע"י הבן - ההבדל הוא גדול וכנ"ל.
אל תתנה בצורה שרירותית. כאמור לעיל הנער רגיש מאוד לכל הסובב אותו, והוא שומר בקנאות על עצמאותו, על כן יש להקפיד להקדים הסברה לפני ההתניה. כאשר הנער מבין את הצורך של התנאי, ישנם יותר סיכויים שהוא יקבל אותו. הוא מבין שאין כאן הוראה שרירותית, וגם כאשר לא נוח לו הוא ישלים עם המצב.
הנה דוגמא: תקופת החופש הגיעה, ובני הבית מתכננים לצאת לנופש, אולם ארגון הנופש מצריך כח וזמן. אם ההורים יתנו את היציאה לנופש בעזרה ע"י שמירה של האחים הקטנים בבית, אמנם יתכן שהנער יקבל את התנאי בלית ברירה, אולם יש גם סבירות שהוא יתמרמר ואולי גם יסרב לשמור. הוא לא מבין "מה ההגבלה הזאת", ובלבו הוא שואל מה הקשר לנופש?
לעומת זאת כאשר ההורים יסבירו שיש צורך לצאת מהבית, או אפילו בלי יציאה מהבית הנופש מצריך התארגנות ואין לנו פנאי לשמור וגם להתארגן, סביר להניח שהנער ישמח להיות לעזר והוא ישמור כנדרש.
כמו כן רצוי לתת לנער הרגשת שיתוף. הוא צריך להרגיש שהוא חלק חשוב בארגון, ולכן כדאי לפנות אליו בהסברת פנים ולומר: "אנחנו זקוקים לעזרתך כדי שנוכל לצאת לנופש. אם תוכל לשמור על אחיך בבית זה ממש יעזור לנו, משום שאין לנו יכולת להשתלט על הכל". פנייה בצורה כזאת משדרת חשיבות ונחיצות של הנער. אין כאן ציווי מאיים, וכמובן יותר קל לנער לקבל זאת.
יש לציין שבדוגמא הנ"ל ההסברה היתה בסמוך להצבת התנאי, ואין בזה שום פגם. זה דבר מובן ומקובל. אולם בדרך כלל רצוי שההסברה לא תהיה בסמוך להצבת התנאי. ומדוע?
תשובה: כאשר ההסברה מתקשרת באופן ישיר להצבת תנאי שבעצם זו גם מטלה, זה עלול לגרום דחייה ואף לנסות להפריך את ההסברה ובזה "להשתחרר" מהמטלה. לעומת זאת כאשר ההסברה אינה בסמוך ואינה ישירה למטלה, ההסברה עשויה להתקבל משום שאין "נגיעה" לדחות אותה. בכלל רצוי לייצר בבית "אוירה" מתאימה לערכים המתאימים לנו, וממילא לא נצטרך "לשבור את הראש" איך לבקש או להתנות, משום שכבר יש את "האוירה" והמטלות מובנות מאליהן.
סוף מעשה במחשבה תחילה!