אור ברסלב
אני והנער שתלטנות

אני והנער

שתלטנות

חגים וזמנים לששון

שתלטנות

גם כאשר רואים שהבן משתלט על אחיו ויש להעמידו על מקומו מ"מ זה יעשה בהתאם למעמדו דהיינו עלינו לשמור על כבודו.

תופעה חדשה שההורים חווים בהגיע בנם לגיל הנערות היא, שהנער מתחיל להשתלט על אחיו הצעירים ממנו לפעמים ממש בלי הגיון, וזה גורם להורים הרבה עגמת נפש ועצבים עד כדי יציאה מהכלים. הנער פשוט עושה דברים שלא ייעשו ובלי שום הגיון צודק. ולא זו בלבד, אלא גם כאשר מעירים לו הוא נאחז בעמדתו כמו "בקרנות המזבח" בטענה שהוא צודק ואחיו אשמים וסתם מאשימים אותו, וככל שננסה להסביר לו את טעותו כך הוא יקשיח את עמדתו. והמחשבה של ההורים אודות התנהלות בצורה עקומה כזאת מדירה שינה מעיניהם ומדריכה את מנוחתם.

והשאלה היא כיצד יש לנהוג?

ובכן, ראשית יש לזכור שבגיל זה הנער מפתח את ה"אגו" (עצמיות) שלו כאמור, והוא פשוט מבולבל משום שבד בבד הוא גם מתפתח פיזית, וגם מתעוררים אצלו יצרים שהוא לא חוה אותם בילדותו, וכיון שגופו מפותח והוא רוצה להרגיש עצמאות, ומאידך יצרים חדשים שהוא לא אמון עליהם גורמים לו למבוכה, ושכלו - שנשאר עדיין ילדותי במובן מסויים - לא עונה על הצרכים, ולכן הוא נמצא במתח עצום, והוא מנסה בשכלו שעדיין לא בשל להתמודד עם האתגרים החדשים מבית ומחוץ, וכל ניסיון להתווכח אתו או להאשים אותו גורם לו (בשכלו הילדותי) להרגיש איום על עצמאותו ויישותו, וממילא הוא מתרגם בצורה עקומה את הביקורת כלפיו. בעיניו, גם ביקורת על נקודה אחת אצלו נתפסת כביקורת כוללת על הכל דהיינו שהוא לא בסדר, ובעצם הוא איננו מבין שאפשר להפריד בין הדברים, כלומר שלמרות שבנקודה מסוימת הוא לקוי אבל בשאר הדברים הוא בסדר, אלא הוא לוקח זאת בצורה כוללת.

הנה דוגמא: "הנער מסתכסך עם אחיו, ואנחנו שמנו לב שהוא מרבה להציק לאחיו. כמובן אנחנו כהורים שומעים את תלונות אחיו, וכיון שכן הערנו לנער מדוע הוא מציק לו? אך הנער עומד על שלו: "לא אני אשם. הוא התחיל, ולכן אני גם מחזיר לו". ושוב ההורים אומרים לו: "אבל אנחנו ראינו שאתה הוא זה שהתחיל, אנא, בבקשה תפסיק להציק לאחיך".

הנה בדוגמא הנ"ל סביר להניח שהנער ימשיך להצדיק את עצמו גם אם ננסה לשכנעו שהוא אשם. הוא פשוט יתנער מאחריות כי הוא חושב שאם הוא אשם והוא מציק לאחיו אז הוא רע בעיני הוריו, אע"פ שהוריו סבורים (ויתכן שהוא באמת כזה!) שהוא נער מצוין בשאר דברים, אך הוא יתרגם זאת בצורה כוללת, ולכן הוא ישתדל להפריך את האשמה כנגדו כי הוא חושב שרק אם הוא צודק אז הוא נער טוב ומקובל, אך אם יש האשמה כנגדו עבורו זה כאילו הוא אינו בסדר באופן כללי. לפעמים אפשר לשמוע ממנו שהוא אומר בכעס: "טוב, אני אשם, אני הכי גרוע, אני ילד רע ילד, שמציק, רשע" וכו'. ולכאורה מדוע הוא קורא לעצמו רשע, רע וכדו', הרי רק בנקודה אחת העירו לו ומה זה מוכיח עליו באופן כולל? התשובה היא כנ"ל, שהנער מחבר את הדברים ללא אחריות, וחושב שלא מעריכים אותו שיש עליו "סטיגמה" שלילית.

אמנם אין זה מונע מאתנו להעיר ולעמוד על מה שנראה לנו, אך יש להקפיד להעיר על עצם הבעיה ולא לבקר אותו בצורה מאשימה. הנה בדוגמא הנ"ל אפשר לומר לו שאנחנו בטוחים שבודאי הוא לא מתכוון להציק אלא בסך הכל הוא צוחק עם אחיו, אבל כנראה שזה מפריע להם, ולכן אנחנו מבקשים שימנע מכך. אפשר לומר לו "תפסיק לצבוט", או "לאחיך זה מפריע כאשר אתה נוגע להם בחפציהם, ולכן אל תיגע", בצורה כזאת לא האשמנו אותו ולא הכתרנו אותו בתואר "מציק", אלא אמרנו לו מה בדיוק מפריע ומה עליו לעשות.

פעמים שאתה מתעלם

אין טעם להתמודד על דרישות אפי' צודקות אם זה מעל יכולתו של הבן עדיף להתעלם.

כאמור לעיל, לנער יש רגישות מיוחדת, ולכן ההערות והביקורת כלפיו טעונות זהירות יתר. זאת ועוד, יש לציין שלפעמים הנער אינו מסוגל להיכנע לדרישות והערות.

הנה לדוגמא: חברים הגיעו לבית, והאם אינה מעוניינת שהוא יכניסם הביתה, ולכן היא מבקשת שיאמר להם שעתה לא יוכלו להיכנס. במקרה כזה יתכן שהבן פשוט יתעלם מדרישת אמו משום שהוא לא מסוגל לומר להם שלא יכנסו. עבורו זאת תהיה בושה גדולה שהוא לא יכול לשאת אותה, ולכן הוא יתעלם חרף האזהרות של אמו, כי הוא חושב שאם הוא יאמר לחבריו לא להיכנס אז הוא כבר לא שוה בעיניהם. לכן במקרה הנ"ל עדיף להתעלם ולא לגרום לו לעבור על דברינו. אמנם לאחר שהם ילכו אפשר לשוחח על הנושא ולפתח אצלו כיווני חשיבה נוספים, או ללמדו כיצד לדבר עם חבריו בלי לפגוע ובלי להיפגע. (כגון: לצאת עם החברים לצחוק אתם מעט בחוץ, ואז לומר להם בחביבות: הבית כרגע על גלגלים, ולכן לא מתאים לי שתכנסו עכשיו).

כיוצא בזה, במקרה שאחותו שוטפת את הבית והוא רוצה להיכנס אך זה מפריע לשטיפה, וחרף בקשת אחותו שלא יכנס הוא נכנס, והאחות זועקת לעזרה. אע"פ שהצדק עם אחותו, מ"מ אין זה העיתוי הנכון להעיר לו. ולכן בשעת מעשה יש להתעלם, ורק לאחר זמן מסויים אפשר להעיר לו בנועם ובצורה החלטית שכך לא עושים.

תפלתם... תקבל

גם בנערות עדיין אין הפנמה לחשיבות התפלה ולכן אין טעם ללחוץ אותו

הורים רבים נכנסים לעתים ללחץ ודאגה כאשר נראה להם שבנם אינו מתפלל כדבעי, או שאינו מתפלל כלל או לחצאין, והשאלה כיצד יש להתייחס לבעיה הזאת? האם יש להעיר בחזקה או בצורה רפה, והאם בכלל יש להעיר?

ובכן להוי ידוע, שבהיותו ילד - אם הוא התפלל - זה לא היה מתוך מודעות לחשיבות התפילה וההתקשרות עם בורא עולם, אלא בדרך כלל זה היה כדי להשביע את רצון הוריו או מוריו, או למצוא חן בעיני הסובב אותו. יתכן גם שהוא התפלל משום שראה דוגמא אישית שכולם מתפללים, אך מ"מ המכנה המשותף לכולם הוא שתפילתו לא היתה מתוך הפנימיות שלו.

והנה עתה הילד גדל ונהיה נער. גופו התפתח והוא נראה בוגר, ולכן אנחנו כהורים מצפים ממנו ביתר שאת שיתפלל כמו בוגר (לפחות כמו הגובה שלו), אולם זאת עלינו לקחת בחשבון, שאמנם הוא התפתח גופנית אך לא בהכרח ששכלו התפתח לפי התפתחות הגוף וגם לא ידיעותיו, אלא אדרבא יתכן מאוד שהוא עדיין ילד בשכלו ואיננו מבין את חשיבות התפילה, ולעומת זאת ההתפתחות הגופנית עלולה לספח אליה התפתחות כר נוח ליצרים בהמיים שמוסיפים מבוכה וקרירות רוחנית לנער, ובמצב כזה מוקדם מאוד לצפות מהנער שיהפך "לצדיק" בתפלתו.

אשר על כן יש לדרבן את הנער בדרכי נועם ובפנים מסבירות להתפלל בצורה נכונה, וכן יש לדבר בצורה עקיפה (ולפעמים גם בצורה ישירה) על חשיבות התפלה, וגם ללמד אותו כיצד מתפללים וכמובן בלי להאשים אותו. אין לומר למשל: "אתה רואה, כתוב שצריך לעמוד באימה כמו לפני מלך ולא להסתכל לכאן ולכאן כמו שאתה עושה". יש לדעת שביקורת מאשימה כגון זו אינה מועילה ואולי אף תגרום להחמרת התנהגותו בתפילה, אמנם אפשר בהחלט ללמדו את ההלכה וגם לומר: "כדאי שנעשה השתדלות עד כמה שאנחנו יכולים. הנה ברוך ה' למדנו הלכה מעשית". בצורה כזאת איננו מאשימים אותו, ועם זאת מעבירים לו מסר ברור כיצד עליו להתפלל.

כך גם כאשר רואים את הנער נרדם על השולחן אין לגעור בו ובפרט כשיש בסביבה אנשים נוספים, אלא אפשר לגשת אליו ובליטוף ידידותי להעירו. לאחר התפלה אפשר לקחתו בצורה מכובדת למקום צדדי, ולומר לו ביחידות שרצוי שהוא ישתדל להתפלל יותר בחמימות: "אמנם ראיתי אותך שהיית היום עייף וזה יכול לקרות לכל אחד, אך העיקר לבדוק מה הגורם לעייפות ולחפש פתרון הולם, משום שזה לא מתאים להירדם בבית כנסת". לאחר שהערנו לו אין לעקוב בדריכות על ההוראה להתפלל יותר טוב, אלא יש להתאזר בסבלנות ומדי פעם להעיר שוב בצורה מכובדת, ובע"ה עם הזמן זה ישתנה לטובה. אשרי מדבר על אוזן שומעת.

באיזה בית כנסת אתה מתפלל?

* אפשר לומר לבן בצורה מכובדת מה מפריע לנו שהוא לא מתפלל איתנו אולם בלי להאשים

* יש לשאוף למעט בבקורת כאשר הבן מתפלל איתנו

ערב שבת בפתח, האבא יוצא להתפלל. ומה עם הבן? היכן הוא מתפלל? לשאלת האב הוא עונה "אני רוצה להתפלל בבית כנסת פלוני, שם יותר נוח לי וכו'". והשאלה היא האם צריך ללחוץ על הבן להתפלל עם האבא באותו ביהכ"נ, או שמא על האבא ללכת עם הבן לביהכ"נ שבו הוא חפץ להתפלל ואולי כדאי להתעלם לחלוטין?

לפני שנענה על השאלה הזו, צריך לשאול קודם את האבא: מדוע אתה מעוניין להתפלל עם בנך?

אם משום שזה מכבד אותך שבנך מתפלל אתך, א"כ האמא יכולה לומר לבן: "בני יקירי, אביך מתכבד בך כשאתה מתפלל עמו. כולם יודעים שיש לנו בן, וכאשר אתה לא מתפלל עם אבא זה לא נעים, ובפרט שרואים אבות ובנים בצוותא בתפלה. איך ייראה אביך שהוא בלי בנו?" אם הבן יענה בחיוב - הנה מה טוב ומה נעים, אולם אם בכל זאת הוא יעמוד על דעתו - אין ללחוץ יתר על המידה (להלן ננמק את הטעם).

ואם הסיבה היא משום שאתה רוצה לפקח על תפלתו, אז אכן כדאי שתלך עמו לבית הכנסת שהוא רוצה, וחשוב לומר לו בצורה נעימה: "אני אמנם הייתי מעדיף להתפלל בביהכ"נ הקבוע שלי, אך אם אתה מאוד רוצה להתפלל בביכ"נ פלוני, אכבד את רצונך ואצטרף אליך". בצורה כזאת אתה נותן הרגשה טובה לבן שאתה מכבד ואוהב אותו, וכמובן אינך משדר לו חשד, וגם יתכן שדוקא ההסכמה והארת הפנים שהענקת לו, תהיה הסיבה שהוא ישנה את דעתו ויביע את הסכמתו להתפלל בביהכ"נ שאתה מעוניין להתפלל מתוך רצון לעשות לך נחת רוח! ומ"מ אע"פ שאתה בא לפקח על תפלתו, אל תראה לו שאתה דרוך לראות איך הוא מתפלל, משום שיתכן שבעצם זו הסיבה שהוא רצה להתפלל במקום השני משום שהוא מרגיש לא נוח להתפלל אתך. (ובאמת מי מאתנו מרגיש נוח כאשר הוא נתון לפיקוח מאיים?). וא"כ סביר להניח שהוא יחפש עוד תירוצים איך לא להתפלל אתך, וכאשר הנער רוצה - שערי תירוצים ופתחי התחמקויות לא ננעלו, וחזקה עליו שהוא ימצא את הדרך להתחמק מלהתפלל אתך, ובעצם יצא שכרנו בהפסדנו. לכן יש להשתדל לתת הרגשה נוחה וטובה לבן, ולמעט בביקורת עד כמה שאפשר.

במדה שאין האב יכול ללכת לבית הכנסת שהבן רוצה להתפלל, כגון שהוא משמש חזן קבוע או מכל סיבה אחרת, אז אפשר לנסות לומר לו: "תראה, אם היה ביכלתי הייתי מצטרף אתך, אבל כיון שאיני יכול לעשות זאת בגלל סיבה פלונית, לכן אני מאוד רוצה שאתה תתפלל עמי".

בדרך כלל הבן אמור להסכים, אך אם בכל זאת הוא לא מסכים זה מראה שיש לו מחסום חזק שמונע ממנו להתפלל עם האב באותו ביהכנ"ס: יתכן בגלל שהתפלה שם איטית מדאי, או שהוא מרגיש מאוים ממך, או יתכן שיש לו חברים שמתפללים בביכ"נ אחר, וכן על זה הדרך, ועלינו לתת את הדעת ולנסות להתחקות על הסיבה האמיתית, ואם יש אפשרות יש לנסות להתגבר עליה; אם התגברנו - מוטב, ואם לא התגברנו - אין טעם לכפות עליו להתפלל עימנו. ומדוע? משום ששורש הבעיה הוא שהנער אינו מודע לחשיבות התפילה ואינו מתחבר אליה, וא"כ מה יעזור לכפות עליו להתפלל עמנו, וכי הכפייה תשנה את הבעיה?

יציאה לקרובים

כאשר יוצאים לקרובים יש להתבונן מבעוד מועד לשמור או לייצר אוירה התואמת את האווירה שבביתנו

ביקורי משפחה אצל קרובים הינו נושא מאוד עדין ומורכב, והפרטים בו הם רבים מאוד ואין אפשרות לתת מענה מוחלט לכל האופנים, משום שכל מקרה מורכב מפרטים שונים העשויים להשפיע על צורת הטיפול באותו מקרה. אולם פטור בלא כלום אי אפשר, לכן ננסה בס"ד לכתוב את העקרונות העיקריים, ומהם ילמד הקורא את צורת ההתייחסות בפרטים השונים.

א. יש להקפיד עד כמה שאפשר שההשקפה של הקרובים תהיה זהה להשקפתנו, משום שהפגישות עם הקרובים יכולים להשפיע על הילדים השפעה חזקה ("אמא, למה את לא מרשה לשמוע רדיו פלוני? הרי אצל הדודים שומעים את זה כל היום"!) ומי יכול לשער להיכן הדברים יגיעו, והיו דברים מעולם שקרובי משפחה נגררו (בלי מתכוון) וסרו מהדרך. לכן כאשר בוררים אפשרויות לאן לצאת, יש להעדיף את הקרובים המתאימים לנו מבחינת השקפה, אע"פ שזה יצריך הוצאה כספית נוספת.

ב. כאשר ידוע לנו שאצל הקרובים יש בן חלש מבחינה רוחנית, כמובן שיש להשתדל לצמצם את היציאה לאותה משפחה, [ההורים יכולים לבקר לבד], ואין לגלות את הסיבה האמיתית אלא לומר שפשוט זה לא מסתדר, לא מתאים וכו' [ולא לפרט מדוע בדיוק]. אמנם אם אין ברירה וחייבים לבקר, [כל אחד בביתו לפי עניינו], עלינו להקפיד על הפרטים דלהלן:

1. לצאת עד כמה שאפשר ברגע האחרון (במגמה לצמצם את זמן השהייה שם), ובמקרה שיש צורך בעזרה יש להציע עזרה מהבית.

2. לוודא מראש שאין שם עיתונים או תקשורת שאינה לרוחנו, משום שראייה של עיתונים שאינם מתאימים היא הרסנית מאוד, בפרט שזה בתוך מסגרת בית שאז הראייה היא בריכוז ולא כמו שאדם הולך ברחוב ובדרך אגב נחשף למראות לא טובים. (אם כי בודאי שיש למנוע זאת, אך מ"מ אין זה הרסני כמו בבית). וק"ו שיש לעמוד על כך שלא יהיה סיכון של צפייה במכשירים כמו טלוויזיה, וידאו וכדו'. ודאי לדבר על כך מראש עם הקרובים בצורה ידידותית ולהציג את המצוקה שלנו ולבקש מהם בלשון של זהורית שיעזרו לנו בזה. [במקרה שאין היענות מצידם, יש לעשות מאמץ עליון למנוע את יציאת הילדים לפחות, ולכל היותר ההורים לבדם יבקרו].

3. יש להכין מראש תכנית מפורטת במה ואיך יתעסקו הילדים אצל הקרובים, ואם יש צורך עלינו לדאוג להביא מהבית פריטים שיעסיקו אותם כגון: ספרי מתח, משחקים, עיתונים מתאימים וכד'.

4. להיות עד כמה שאפשר "בשטח" עם הילדים כדי למנוע "גלישה" לנושאים שאינם לרוחנו, וצריך לזכור שאין זה בזבוז זמן להורים אלא אדרבא חיסכון בזמן ובעגמת נפש. (החשבון פשוט: בן שסטה מהדרך מצריך הרבה יותר זמן השקעה, ועלול לגרום הרבה עגמת נפש לעומת השקעת זמן בבן שב"ה הולך בתלם).

5. הניסיון וההיגיון מראים שפתיחת השיחה קובעת את אופי השיחה בהמשך. אם פותחים בנושא חיובי השיחה תמשיך באותו נושא, וכן להיפך ח"ו. ולכן ישכילו ההורים להיות מוכנים מראש עם כמה נושאים מעניינים שיפתחו הם ראשונים את השיחה והפגישה, ואז יקל לצמצם את הבעיה, כי מי יכול לשער על מה ידברו בשולחן? אולם אם ה"פתיחה" תהיה מצדנו, מסתבר שכך תימשך וכאמור.

6. במקרה שיש בת שהיא פחות או יותר בגיל של הבן שלנו ויש חשש לקשר שלילי ולא הצלחנו למנוע את הביקור, עלינו להכין מראש את הבן שלנו ולומר לו: אתה יודע שהבת שלהם אינה מודעת לנושא של צניעות ובלי כוונה היא יכולה להתרועע אתך, לכן תהיה חכם להיזהר שלא להגיע למצבים לא מתאימים וכו'. (כל זה לומר בזהירות מבלי לגנות את הקרוב/ה). והכל לעשות בחכמה, ו"איזהו חכם הרואה את הנולד".

דרישות וקניות

* יש לקנות לפי היכולת

* כאשר בכוונתנו להענות לבקשתו יש להראות שמחה ואלו כאשר נסרב נראה צער

הנער מבקש לקנות דברים שהוא מרגיש שהוא צריך כגון ביגוד וכדו'. ההורים מסכימים, ונגשים עמו לחנות לקנות מכנסיים (לדוגמא). הנער בחר מכנסיים יקרות, אך האבא או האמא מסרבים משום שזה נראה להם יקר. כיצד להגיב? יש הורים שאומרים לבן: "אתה הולך על "גבוה" וזה לא הדרך, ולכן אנחנו לא קונים", ויש הורים שבלית ברירה נכנעים משום שחוששים שהנער ייעלב.

מה הדרך הנכונה שעלינו לנהוג במקרה זה?

ובכן כניעה אינה פתרון, משום שהנער לא יעריך את המאמץ וגם ההורים עלולים להיכנס למתח כלכלי שאינו מוצדק. היום זה מכנסיים, מחר זו חליפה ומגבעת, ומי יודע מה ילד כל יום. בסיכום, זה עסק יקר מאוד שאין לו קצבה.

אולם מאידך גיסא גם התגובה הדוחה כגון "אתה הולך על גבוה" וכו', עלולה לגרום לריחוק רגשי של הילד ולפעמים אף למרדנות. סיפר לי הורה אחד שפעם הלך עם בנו לקנות פריטי לבוש מסוימים, והבן רצה סוג מעט יקר [שמקובל גם אצל הבחורים הטובים], אך האבא רצה לאלפו מוסר אודות חשיבות הכסף ואמר לו: "בני, זה יקר ועליך לדעת להעריך כל שקל". הבן אמנם שמע, אולם זה יצר בו מין מרמור, ולמרבה הצער הגיעו לשלב שהיו צריכים להתמודד עם בעיות במוסד הלימודי. הבן פשוט לא היה מוכן להתאמץ. ולענ"ד תגובות כעין אלה תורמות אף הן לחוסר המוטיבציה מצד הבן להתמודד, ולמרבה הצער הבן נפלט לבסוף מהמוסד. יתכן שאם האבא היה מגיב בצורה נכונה יותר, אזי הבן היה מנסה יותר ואף מצליח להתמודד.

מה א"כ תהיה התגובה הנכונה?

ובכן כאמור אם באפשרותנו לעמוד במחיר וגם אין נזק חינוכי ממשי בקניה הנ"ל, (דהיינו שהבגדים אינם "מנקרי עיניים" ולא מנוגדים להשקפתנו וכיו"ב), אז אדרבא נקנה לו בלב שמח. אולם כאשר יש נזק או קושי ממשי בקניה אמנם לא נקנה, אך יש להראות לבן שהיינו מאוד רוצים לשמח אותו אך נבצר מאתנו לעשות זאת או משום שזה לא חינוכי, או משום שזה מעל יכלתנו הכלכלית. כאשר הבן שומע תגובה מזדהה כמו זו אמנם יכול להיות שהוא יתאכזב שהרי סוף סוף הוא רצה את אותו פריט, אך מ"מ זה עשוי לצמצם את הסיכון למרדנות או את המרמור, ובעצם נמצא שהגענו לאותה החלטה בפחות סיכון.

הנה לדוגמא הבן רוצה לקנות חליפה ששווייה 800 ש"ח, והאבא יודע שאפשר להשיג חליפה בחצי מהמחיר (אם כי פחות איכותית), וקשה לאבא להוציא 800 ש"ח בפרט שזה עלול לגרור קניות נוספות במחיר יקר, ומה גם שאין הבדל מהותי באיכות בין שתי החליפות. במקרה זה אפשר לומר: בני יקירי, המחיר יקר מדאי עבורי. הייתי קונה לך ברצון אם היה ביכלתי בקלות. אולם לצערי לעת עתה קשה לי, ובפרט שאין הבדל גדול בין החליפה של ה - 800 ש"ח לחליפה של ה - 400 ש"ח, אבל כרגע נראה לי שיהיה קשה לי להוציא סכום כזה גדול. ה' יעזור, אולי נוכל בהמשך כן לקנות. יהי רצון שה' יפתח לנו את אוצרו הטוב" וכו'. בצורה כזאת לא שוללים את הבן כאילו הוא לא מעריך או לא מוערך אלא אדרבא הוא מוערך ומעריך, אך במקרה הזה לצערנו לא נוכל להיענות לו.

דוגמא נוספת: התקשרה אלי אמא ובפיה שאלה: בנה התגייס לצבא, והוא מבקש בצורה תדירה כסף, וקשה להורים לעמוד כל פעם בסכום שהוא מבקש. אבל הבן אומר לאמא: "אני מתאמץ לשמור מצוות רק משום שאני יודע שאת שמחה בזה, וא"כ לפחות תעודדו אותי ע"י כסף, שלא אצטרך לחפש מקורות אחרים לכסף וכתוצאה מכך אהיה מעורה בחברה שאינה לרוחך ואני עלול להידרדר", כך טוען הנער.

והאמא שואלת כיצד להגיב? האם לתת לו את הכסף כפי שהוא מבקש, או אולי לומר לו - היהדות זה עניינך ותעשה מה שאתה רוצה, אבל לנו קשה לתת לך את מה שאתה מבקש.

ובכן גם כאן העיקרון שוה. יש להראות הזדהות עם צרכיו של הבן, אך יחד עם זאת יש להביע צער על כך שאנחנו מתקשים להשיג את הסכומים שהוא מבקש. אולם מכיון שאנחנו רואים שזה לתועלת בשבילך, אז בכל זאת אנחנו נעשה מאמץ להשיג לך.

וכן על זו הדרך, ותן לחכם ויחכם עוד.

הוא לא מתחשב

* אי ההתחשבות אינה מרוע אלא דחף של ילדות

* אין לשתוק אך עם זאת יש להסביר בצורה לא מאשימה אלא פשוט לציין את המגבלה

הנער נער, אך מתנהג כמו בער. אמא אחת התלוננה בפני: "קניתי חטיפים שבני הבית אוהבים, והוא – כלומר הנער - פשוט לא מתחשב! הוא לוקח יותר מכולם! וכאשר אני מעירה לו הוא נעלב כאילו מה כבר עשה. מה, אסור לי להעיר לו? ובכלל נראה כאילו הכל מותר לו ואילו לנו הכל אסור! זה גם לא נעים לשמוע שהאחים מתלוננים שהוא לוקח יותר מכולם, וזה פשוט לא הוגן! כיצד להתמודד עם התנהגות זו?

תשובה: ראשית יש לזכור שהנער עדיין אינו בוגר. בכל המובנים הרגשיים והשכליים עוד מפעמים בו התכונות הילדותיות כמו המשיכה לערב ולמתוק, הקושי לעמוד בפיתוי אע"פ שאינו כדאי, ולכן אין פלא שהוא גם נכנע לחמדנות של "החטיפים" כמו ילד. הפיתוי לעומת ההיגיון חזק יותר, ואלו הוא היה ילד קטן ניתן היה לגעור בו ועי"ז לחסום את יצר החמדנות מתוך יראה, והילד היה נכנע בלי נזק רגשי משום שהוא מכיר את מקומו והוא כבר למוד בכללים ואין לו סיבה לשנות מוסכמות (ואחת מהן זו הזכות של ההורים לגעור בשעת הצורך), וגם אין בושתו מרובה כאשר גוערים בו. אולם כיון שכאן מדובר בנער שהתפתח גופנית וגם הרגשתו היא שהוא כבר בוגר, וכמובן שהבוגר דורש כבוד, אולם דא עקא ששכלו ודעתו עדיין אינם בשלים דיים כמו אדם מבוגר, שכן המבוגר ששומע הערה או גערה הוא אמנם שומר על כבודו, אך הוא גם מבין שמותר לשמוע גערה או הערה וזה לא יהיה "סוף העולם". משא"כ הנער, כאשר מעירים לו או גוערים בו הוא מרגיש מחנק נורא, ומרגיש שאינו יכול לסבול זאת בשום אופן, ומכאן קצרה הדרך להתפרצות או התמרדות ועוד תופעות לא רצויות. בדרך כלל קשה לו לנער להודות בטעות. הוא מרגיש מושפל כאילו שאם אכן הוא אשם אזי הוא פשוט פסול! אשר על כן יש לנקוט משנה זהירות בגיל זה.

ומה עושים? יש להקפיד שלא להאשים. אפשר לומר הכל, אך בלי להאשים. פשוט לומר מה מציק לנו, למה אנחנו מסכימים, ולמה אנחנו מתנגדים.

לחדד זאת הנה דוגמא: האמא הכינה עוגה לשבת, וכמובן שכל אחד מבני הבית אמור לקבל פרוסה מתוך העוגה. והנה הנער ניגש ולוקח פרוסה בגודל של שלוש פרוסות(!). וכאן הבעיה כפולה: א. זה עלול לבוא על חשבון שאר בני הבית שיצטרכו לקבל כעת פחות. ב. זה יכול להראות דוגמא לשאר בני הבית לקחת בלי להתחשב.

הנה בדוגמא הנ"ל אפשר להגיב בצורות שונות:

אפשרות ראשונה: "ראובן, אתה לקחת פרוסה מאוד עבה. זה בא על חשבון האחים שלך. זה לא יפה ולא הוגן! האם היית רוצה שאחיך יקחו על חשבונך? נכון שאתה אוהב את העוגה, אבל יש עוד אחים בבית! אתה לא לבד! קצת התחשבות! וחוץ מזה אתה גורם לאחרים ללמוד ממך לא להתחשב וגם לקחת בלי רשות כמה שנראה להם! זה לא מקובל עלי!" עד כאן התוכחה הנוקבת של ההורה.

אמנם דברי ההורה אמתיים ונכונים לכל מי שהוא בר דעת, אך דא עקא ש"ההגשה" של הדברים עלולה לגרום להתקוממות, כי מתוך דברי התוכחה משתמע המסר ש"אתה לא הוגן". ("האם היית רוצה שאחיך יקחו על חשבונך? קצת התחשבות"!) אתה אנוכי, אתה גורם שלילי, אתה צריך להכיר את מקומך, סך הכל אתה אחד מבני הבית". ("יש עוד אחים בבית, אתה לא לבד"). וכאשר הנער מרגיש שלילי, הרגשתו היא שמעמדו מאויים, וסביר שהוא לא יסכים להודות אלא אדרבא עוד יחזיר מלחמה וישדר שהוא צודק ואנחנו שעושים לו עוול. הוא פשוט כמעט שאינו מסוגל לחשוב אחרת, כי בעיניו הודאה והסכמה לדברי הוריו פירושה שהוא פסול הוא דחוי, ואינו שוה מאומה.

לכן התגובה הנכונה מצדנו תהיה כך:

(לקחת אותו הצדה ולומר לו:) "החתיכה שלקחת קצת גדולה. כנראה שלא שמת לב. טוב, שיהיה לך לבריאות כי אי אפשר למדוד בס"מ, אבל להבא כדאי שבמקרה שאינך משער נכון תקרא לי ואני בשמחה אחתוך לך. לא נורא, זה יכול לקרות לכל אחד. אבל כדי שלא יהיה מרמור מצד האחים שלך, ובכלל כדאי שכל האחים יתרגלו לבקש רשות או לשאול במקרה של ספק, לכן תשתדל להבא לבקש שאני אחתוך לך". עד כאן התוכחה.

כשהדברים נאמרים בצורה כזו, אזי גם "ההגשה" נכונה ועם זאת ה"מסר" שרצינו להעביר הוא שוה ועוצמתו אינה פחותה מ"ההגשה" בצורה הראשונה, וכמובן שהריוח הוא שצמצמנו את הסיכון של ההתמרמרות והפגיעה בנפש הנער. העיקרון הוא לומר את מה שאנחנו רוצים, אך בלי לשדר האשמה. וכבר כתב השל"ה הקדוש לבאר בדרך דרש את דברי שלמה המלך ע"ה "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט', ח') שהכוונה שכאשר אתה מוכיח מישהו, אל תאמר לו תוכחה בצורה שישתמע ממנה שהוא לץ, משום שזה גורם לו עלבון והוא עלול לשנוא אותך, אלא תוכיח אותו בלשון שישתמע שהוא חכם, וכיון שאתה מחמיא לו הוא מרגיש נוח והוא יאהב אותך. וזהו כלל ידוע בדוק ומנוסה גם לגבי מבוגרים, וק"ו לנערים. אמנם הקושי העיקרי ב"הגשה" הנ"ל היא אצלנו ההורים. קשה לנו לקבל את "שרירות הלב" של הנער כאילו הוא לא מבין מה רוצים ממנו, אפי' שחוסר ההגינות שלו בולט וברור כשמש בצהרים והוא מתעקש בחנם להצדיק את עצמו וזה מקומם אותנו מאוד, ויש לנו דחף ללמד אותו פעם אחת ולתמיד שיפסיק עם ה"ראש בקיר".

אבל, הורים יקרים! זה לא ראש בקיר, זו מגבלה הנובעת מחוסר בשלות, ועל זה אמרו (אבות ב, ד): אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו (לאותו מצב ממש: אופי, מקום, מקרה, גיל, וכו' וזה בלתי אפשרי). אדרבא נרכין מעט את הראש עד שהנער יעבור את הגיל המבלבל הזה, ואז בס"ד נראה שפנים אחרות באו לכאן. פתאום הוא יודע ומבין, הוא מתנצל והוא מתחשב, וגם כאשר מוכיחים אותו הוא מקבל ומודה. פשוט אדם אחר, ואכן זה אדם אחר. הגיל והבשלות החליפו את כל תפיסת עולמו, ולכן אחר הוא. ועל זה אפשר להליץ: איזהו חכם, הרואה את הנולד.

בני ותלמידי

* רצוי להמנע ממצב שהבן ילמד באותו מוסד שאביו מכהן.

* יש להתחשב בעובדה שהבן נתון לביקורת ולכן יש לתת לו תמיכה מתאימה.

הגמרא במסכת מגילה (ט"ו:) שואלת, מה ראתה אסתר המלכה שזימנה את המן למשתה עם אחשוורוש? אחד מהתירוצים הוא, כדי שעם ישראל לא יאמרו אחות לנו בבית המלך, ואז הם יזלזלו בצורך להתפלל ולזעוק אל ה'.

כעין זה יש לחשוש כאשר הבן לומד במקום שהאבא הוא בעל תפקיד באותו מוסד לימודי - מורה, מנהל, מפקח וכו', משום שהבן עלול לסמוך על אביו והוא לא יתאמץ ואולי גם יזלזל. זאת ועוד, ע"י הביטחון של הבן והיחס המועדף אליו הוא מעורר קנאה ושנאה כלפיו (וכידוע שנאת אחי יוסף הייתה משום היחס המיוחד שהיה ליעקב כלפיו). החברה לא תתנהג עמו בצורה טבעית משום שאם אביו יהיה דמות אהודה אזי החברה "תפרגן" ותחניף לבן, אולם לא בזכות עצמו אלא בזכות אביו, ובעצם הוא עומד במרכז אך לא בצורה הטבעית. ואם חלילה אביו יהיה דמות שאינה אהודה, החברה תשייך את ההתנהגות של אביו והאשמה שיש על אביו אל הבן, ושוב נוצרה בעיה. זאת ועוד, גם היחס של האבא לא יהיה טבעי. אמנם יש הורים עם אופי חזק ואע"פ שהבן לומד במסגרתם הם לא נושאים לו פנים, אך דא עקא שכמעט אין מציאות שהם ינהגו עם בנם כאבא וכמחנך, משום שההתנהגות של האבא שונה מההתנהגות של המחנך. האבא רשאי לתת גיבוי ועזרה לבן אע"פ שהוא מועד משום שזה טיפול פרטי, דהיינו טיפול ביחס לבן בלבד, משא"כ אם הוא מחנך שאז עליו לטפל גם ביחס לכתה שלימה. ובפרט כאשר האבא מבין שעיני תלמידי הכתה נשואות אליו לראות האם הוא ימצה עם בנו את הדין, או אולי הוא יוותר לו "משום שזה בנו".

לדוגמא: הבן הפר את תקנות ביה"ס ובא כשהוא לבוש בבגד שנאסר ללובשו, אם כי אין בעיה הלכתית בבגד. הנה להורה במצב רגיל יש אפשרות להתגמש עם בנו ולהעלים עין, משא"כ אם ההורה מלמד באותו מקום שאז הוא מייצג את המקום ולכן הוא מוגבל ולא יוכל להתגמש), ואז בעצם אין כאן יחס של אב ולא של מחנך, שהרי כושר השיפוט והטיפול נפגם, וההפסד של הבן הוא משום שנגזר עליו ללמוד במסגרת של אביו. אשר על כן כדאי מאוד להימנע ממצב שהבן ילמד במקום שאביו מלמד וכנ"ל.

אולם אם בכל זאת מכורח המציאות הבן לומד במסגרת של אביו, יש לנסות לצמצם את הנזק.

וכיצד? ובכן:

א. יש להקדים ולהסביר לבן את המצב העדין שבו אנחנו נמצאים.

ב. להבהיר לו שאפילו אם יקרה שאצטרך לכעוס עליך במקום הלימודים, בכל זאת אני אבא שלך בבית.

ג. אם לבן יש סכסוך עם החברה, יש להמנע מלטפל כי: היות ואני נגוע בדבר, אני מבקש שתטפלו אצל רב / מורה אחר.

ד. אין להציג כלפי הבן עמדה קשוחה ובלתי מתפשרת יותר משאר התלמידים.

ה. במקרה שהבעיה טעונה המשך טיפול גם בבית, יש לתת לאמא את השרביט לטפל.

ו. אין לפתור בעיות או להעניש אותו בפני תלמידי הכתה. אפשר לומר לו שיגש אח"כ שלא בפני התלמידים, אא"כ זה עונש קבוע ומוגדר לכל תלמיד שאז אין כאן עלבון, ואדרבא הבן כמו כולם.

ז. להשתדל לחבר לו חבר טוב ופיקח שיכול להיות גם "השופר" של האבא אל הבן בצורה עקיפה.

ח. כאשר יש תלונה על הבן מצד ההנהלה, יש לשמוע את הבן ולא לטפל בצורה עיוורת לפי ראות עיני אחרים. עם זאת יש לשדר לבן שאין לנו שליטה ולא אפשרות ללכת נגד המערכת, ולכן עלינו להתיישר לפי דרישות המערכת גם אם נראה לנו אחרת. [במקרה הצורך אפשר גם להבטיח תמריץ עבור התגברות].

אמנם באשר לרגישות של הבן בתוך החברה יש להדריך אותו שישתדל מאוד שלא להיכנס לויכוחים אודות ההתנהלות וההתנהגות של אביו, וגם כאשר ישמע ביקורת שלא יתייחס אליה אלא כאשר אין ברירה. אם האבא אהוד, עליו לדעת למיין את החברים ולהפנים בלבו שמעמדו האמיתי יהיה אך ורק לפי מעשיו. זאת ועוד, יש להכין את הבן לכך שיתכן שחלק מהתלמידים ינסו להשתמש בו כמליץ טוב עבורם אצל אביו, ועליו להקפיד שלא לעשות זאת בגלוי לשום תלמיד. ואידך זיל גמור, ויהי רצון שחפץ ה' בידיו יצלח!

עשירים היזהרו בבניכם!!

* יש לקחת בחשבון שבן של עשיר הוא מוגבל דוקא בגלל מעמדו שהורגל לקבל הכל,

או יותר מאחרים וכיו"ב

* הבן זקוק לתמיכה והתחשבות בצורה שונה מאחרים

אם אמרו חז"ל "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (נדרים פא.), צריך לומר להורים המכובדים או העשירים: היזהרו בבניכם שח"ו לא תברח מהם התורה. והסיבה פשוטה. הבן יודע שהוריו מכובדים עקב מעמדם הכלכלי, ושכולם רוצים לפייס אותם ולהתקרב אליהם כי אולי תצמח מהם איזו טובת הנאה בעתיד, ובודאי שאינם רוצים להכעיסם כי מי יודע איזה נזק עלול להיגרם. ולכן הם מעדיפים "ליישר קו ולעגל פינות", וגם אם זה לא לטובת הבן, הם פשוט משוחדים. הבן קולט זאת ומרשה לעצמו לעשות מה שאחרים לא מעיזים, וכמובן שזה מתכון לכישלון בחינוך הבן.

ולכן לכתחילה על ההורים הנ"ל לשקול בפלס אם כדאי שבנם ילמד במקום שיש להם שם עמדת כבוד, או אולי כדאי לשבצו במקום שאין להורים שום עמדה ומכובדות. והיה אם בכל זאת ההורים החליטו לשבצו במקום כזה, עליהם להתכונן מבעוד מועד לצמצם את הנזק.

וכיצד?

א. ראשית עליהם לשוחח עם הבן אודות הרגישות שבדבר, ולתת לו להבין שזה ממש לא נעים לנצל את המעמד שלהם. ולא זו בלבד, אלא שגם במקרים שיש מקום להצדיקו אבל זה "גבולי" - דהיינו שאפשר לצדד שהוא צודק ואפשר לצדד שאינו צודק - גם במקרה הזה המצב לא נעים, משום שאז אם הם יתערבו או שההנהלה תצדד לזכותם, עלולים התלמידים לפרש זאת כחולשה של המערכת ולאו דוקא משום שחושבים שהוא צודק, ובעצם אנחנו נמצאים "בפה של האנשים" בצורה לא רצויה. אשר על כן עליו להשתדל להתנהג בצורה חלקה ולא בצורה של דיעבד: "אמנם אנחנו יודעים שיש נסיונות שאחרים לא היו מקפידים להישמר מהם משום שאין להם את הרגישות שלנו, ובכל זאת אנחנו מבקשים שתתאמץ להישמר גם מניסיונות כאלה, ובל"נ אנחנו נעריך מאוד את המאמץ והעמידה בנסיונות הנ"ל, ונדאג בע"ה גם לפצות אותך בהתאם". [אמנם יש להדגיש לבן שאין אנחנו חייבים לפצותו, אדרבא הוא צריך להבין שבעצם זו ההתנהגות הטבעית שהוא צריך להתנהג, אך בכל זאת כמחווה של רצון טוב ושמחה שלנו שהוא מצליח להתגבר לכן אנחנו מפצים אותו].

ב. כדאי מאוד לדאוג מראש (עוד לפני שהבן מתחיל ללמוד באותו מקום), לדבר עם בחור בוגר "עם ראש על הכתפיים" שיתחבר אליו ויכוין אותו וגם יגרום לו לשתף אותו בספקותיו ובעיותיו, כי בדרך כלל בחור בוגר שמתחבר אליו ומראה לו ידידות של אמת (כמובן רצוי שהבן לא ידע שזה יזום), זה עשוי לשחרר בצורה טבעית הרבה מועקות וספקות, וגם מועיל לנטרל כל מיני "חברים" שיש להישמר "מחברותם", וזה מבחינת וקנה לך חבר.

ג. ההורים חייבים לעשות השתדלות להתעניין בצורה תדירה במצב בנם ע"י שישאלו את המורה או את הרב שלו, וכך ע"י התעניינות ישירה על הבן, אם תהיה "יד על הדופק", הנער יעריך ויבין שזה חשוב להוריו ושהם יודעים בדיוק את מצבו, ולכן הוא ישתדל לשמח אותם.

ד. להקפיד מאוד להרחיק את הבן מכל ידיעה וק"ו מהתערבות בענייניהם הפיננסיים או קשריהם עם "החלונות הגבוהים". דברים אלו צריכים להיות בסתר ממש ולא לתת לזה חשיבות כלל ועיקר, אדרבא הבן צריך לשמוע השכם והערב את כניעת ואהבת הוריו לתורה וללומדיה, ובכלל זה ציות מוחלט להוראות ההנהלה.

ה. לבושו של הבן וכן ספריו, מחברותיו וכו' לא יהיו מיוחדים יותר מכולם כדי שלא לפתח גאוה בלב הבן ולא קנאה בלב החברים, ובכלל זה גם "דמי הכיס" שיהיו סבירים.

זכורני מקרה באב שכל כך רצה שבנו ילמד תורה בשקידה, והיה נותן לו סכום גדול כל שבוע כעידוד. ולצערנו הרב זה היה בחינת "כסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל" (הושע ב' י'). הנער השתמש בכסף לצרכים מכוערים ביותר ב"מ עד כדי כך שלא יכלו להחזיקו יותר בישיבה בה למד. ואפי' אחרי שנים רבות שהוא כבר התחתן הנזק המשיך לפעפע בתוכו, וכמה פעמים שאביו שאל אותי האם מותר לתמוך בו היות והוא רקוב.

וכאן המקום להביא את המעשה המובא בגמרא (תענית ז'.) עם בתו של הקיסר שאמרה לר' יהושע בן חנניה: איך זה שחכמה כל כך מפוארת נמצאת בראש מכוער כמו שלך? ענה לה ר' יהושע: אמרי לי, היין של אבא שלך היכן מונח? ענתה לו הבת: בכדי חרס. שאל אותה ר' יהושע: למה שלא יניח את היין בכדי זהב או כסף לפי כבודו? כאשר שמעה זאת בת הקיסר, ביקשה להעביר את היין לכדי זהב, והיין החמיץ. הקיסר בירר את סיבת התקלה, ומשנודע לו שבתו הניחה את היין בכדי זהב לפי הצעתו של ר' יהושע, קרא לו אליו ושאלו מה ראה להציע לבתו את ההצעה הנואלת הזו? ענה לו ר' יהושע: אני בסך הכל עניתי לה לשאלתה והסברתי בכך מדוע חכמתי נמצאת דוקא בראש מכוער. כמו שהיין משתמר בכלי מכוער, כך התורה מתקיימת בי יותר משאילו הייתי נאה. שואלת הגמרא, והרי ידוע על אנשים שהיו יפים שהתורה השתמרה אצלם? עונה הגמרא, שאילו היו שנואים (דהיינו שלא היו יפים וממילא היו פחות אהובים) היו לומדים יותר. ומפרש רש"י וז"ל שאי אפשר לנאה להשפיל דעתו, ובא לידי שכחה. ע"כ המעשה בגמ' שם.

מהסיפור הנ"ל יוצא מסר ברור להורים בעלי המעמד, שחרף רצונם שבנם יתמודד כמו כולם ועל אף האזהרות וההקדמות שיש לומר לבן וכנ"ל, בכל זאת על ההורים החשובים בעלי המעמד לקחת בחשבון את הקושי של ילדיהם לקבל מרות או להתמודד עם אתגרים כמו כל נער ממוצע. הם לא התרגלו לתנאים רגילים אלא לתנאים מיוחדים כמו כבוד או נוחות, ולכן קשה יהיה לדרוש מהם להתנהג בצורה שוה משום שהקושי שלהם גדול יותר, ולכן הדרישות מהם יהיו באופן יחסי למצבם. עשירים היזהרו בבניכם!

התנאה לפניו

* מטרת התנאי למנוע תקלות

* רצוי למעט בתנאים

* אין לשדר מאבק

* להתנות בצורה חיובית

באופן כללי התנאי נועד לעזור להורים במקרים שיש חשש שבקשה בלבד לא תספיק. ואם בגיל הנעורים עסקינן, אזי החשש הוא די סביר שכן בגיל זה הנער לא שש לבצע את הבקשה ואז הוא עלול להתחמק, או במקרה שהפיתוי הוא חזק, ואם הנער לא יבין שהבקשה מחייבת יש חשש גדול שהוא יסרב לבצעה או יתחמק ממנה. ולכן כדי למנוע את החששות הנ"ל אנחנו נעזרים בתנאי. ע"י התנאי ההורים מבהירים לנער שהם נחרצים בדעתם, וממילא זה עוזר לנער ומונע ממנו את הפיתוי. עי"ז הנער יודע שלא כדאי לו לסרב או להתחמק.

הנה דוגמא: הורים שידלו את בנם שילמד מקצוע מסוים, אך נתקלו בסירוב מצדו. הבן טען שהמקצוע הנ"ל דורש הרבה מאמץ ודיוק, ולכן הוא מעדיף לדחות את הלימוד לתקופה מאוחרת. בלית ברירה ההורים המתינו, אך ככל שעברו השנים הם הבינו שהבן לא מתכוין ללמוד. והנה באחד הימים הבן ביקש מהוריו סכום כסף גדול מאוד לקנות חפץ מסוים שלטענתו הוא צריך מאוד. ההורים ניצלו את ההזדמנות, ואמרו לו שאין באפשרותם לתת סכום כה גדול, אולם אם הוא יתחיל ללמוד את המקצוע שביקשו, הם יקחו הלוואה, בתקוה שכאשר הוא יעסוק באותו מקצוע ויתחיל להרויח היטב אזי יצליח לפרוע את ההלוואה הנ"ל. בתחילה הבן סירב בטענה שזה מאוד קשה והוא לא יוכל כעת ללמוד, אולם ההורים עמדו על דעתם. כעבור תקופה מסוימת שהנער הבין שהוריו נחושים בדעתם הוא התאמץ והתחיל ללמוד, וכיון שהתחיל היה לו קל להמשיך. עד כאן המעשה. מהמעשה הנ"ל אפשר להבין שלפעמים יש צורך בהתנייה והגם שזה לא נעים אולם עם זאת רצוי להקפיד שלא לשדר מאבק!

האם יש לנצל את ההתניה בתדירות?

אמנם במעשה הנ"ל ההורים ניצלו את ההזמנות והצליחו, אך יש לדעת שעלינו לשאוף להגיע לתוצאות גם בלי התניה, ובפרט בגיל הנעורים. אמנם נכון שיש מקום לומר שכדאי לנצל את ההתניה וע"י זה למנוע פיתויים והתחמקויות, אך מאידך גיסא החסרונות שבשיטה זו רבים מהיתרונות. ראשית זה עלול לגרום לנתק רגשי של הנער מהוריו. הוא עלול לחשוב שהוריו אנוכיים, כמו במקרה דלקמן:

זוג הורים הופנו אלי לייעוץ אודות בנם בן השש עשרה. הם סיפרו שהבן צייתן, אך הם הגיעו בעקבות תקרית חמורה שאירעה בינם לבינו. לאחר ששוחחתי עמם, הכנסתי את הבן לשיחה ביחידות, ובין השאלות שאלתי מה הסיבה שהוא שומע בקול הוריו?

תשובתו היתה, שהוא שומע בקולם משום שיש להם במה לאיים עליו! ואכן בבירור עם ההורים הם אישרו שההתניה תופסת מקום מכובד בביתם ובצורת החינוך שלהם. ניסיתי להניא אותם אך ללא הועיל, ולכן נאלצתי להפסיק את הייעוץ. לצערי הבן הגיע אח"כ למצב שאמר על הוריו "אין דבר, אני רוצה שהם יסבלו ואז יבינו...!". צריך לקחת בחשבון שבגיל הנעורים יש נטייה לעצמאות בוסר, וכל התניה עלולה לשדר איום על עצמאות זאת, ובעצם זה גירוי ועילה למרדנות!

סיבה נוספת שלא כדאי להרבות בהתניה היא, משום שאז הוא עלול להגיע למצב שבלי התניה הוא לא יבצע את מה שיבקשו ממנו, משום שהוא מבין שללא התניה הוא איננו מחויב, ובעצם יש נסיגה במשמעת, דהיינו מה שנער רגיל עושה ע"י בקשה הוא יעשה רק בהתניה. ולכן כאמור יש למעט בהתניה, ובמקום להתנות עדיף להשקיע מחשבה כיצד נגרום לנער לבצע בשמחה את הנדרש ממנו. המשוואה פשוטה: אם הבן מתחמק או מתנגד, הוי אומר שמשהו "חוסם" אותו, ועלינו לנסות להתחקות אחר הסיבה. חלק מהבדיקה ייעשה ע"י שאלה ישירה ולא מאשימה את הבן: מדוע הוא לא מעוניין לבצע?

כיצד יש להתנות? ובכן, כדי להבהיר באיזה אופן נשתמש בתנאי, נשתמש בדוגמא:

הבן מבקש מהוריו רשות להזמין את חבריו לסעודה בערב, אולם הבעיה היא שאחרי הסעודה הם משאירים את הבית הפוך. הבית נראה ממש כמו אחרי מלחמה, ולכן ההורים רוצים להתנות את הסכמתם רק אם הם ישאירו את המקום מסודר. אפשר להתנות כדלהלן:

1. "אנחנו לא מסכימים לערוך את הסעודה אלא אם כן תתחייבו שאחרי הסעודה תסדרו יפה את הבית. ואם לא - אז אל תערכו את הסעודה". אמנם אפשרי להתנות בלשון הנ"ל, אך אפשר להעביר את התנאי בצורה אחרת טובה יותר:

2. "אם אתם בטוחים שתשאירו את המקום מסודר, נוכל להרשות את עריכת הסעודה".

מה ההבדל בין שני הסגנונות?

תשובה: בדוגמא הראשונה המסר הוא בצורה שלילית (לא מסכימים, ואם לא - אל תערכו) ובצורה כזאת יש גירוי להתמרמרות ומרדנות. לעומת זאת בדוגמא השניה המסר הוא בצורה חיובית (נוכל להרשות), וממילא יש יותר סיכויים שהנער יקבל בהבנה את התנאי, למעשה המסר שההורים העבירו הוא שוה. המסר הוא: עריכת הסעודה מותנית בסידור הבית שאחריה! ההבדל הוא רק בצורת ההגשה.

דוגמא נוספת: הבן מבקש לנסוע לדודים, אך דא עקא הוא עלול להזניח את ההתחייבויות שלו בבית. כיצד יש להתנות?

1. "אם לא תגמור את כל ההתחייבויות שלך לבית וללימודים, לא נרשה לך לנסוע".

2. "כאשר תגמור את ההתחייבויות שלך לבית וללימודים, נרשה לך לנסוע".

אפשר בנקל לעמוד על ההבדלים הקטנים אמנם, אך ביחס לקבלת הדברים ע"י הבן - ההבדל הוא גדול וכנ"ל.

אל תתנה בצורה שרירותית. כאמור לעיל הנער רגיש מאוד לכל הסובב אותו, והוא שומר בקנאות על עצמאותו, על כן יש להקפיד להקדים הסברה לפני ההתניה. כאשר הנער מבין את הצורך של התנאי, ישנם יותר סיכויים שהוא יקבל אותו. הוא מבין שאין כאן הוראה שרירותית, וגם כאשר לא נוח לו הוא ישלים עם המצב.

הנה דוגמא: תקופת החופש הגיעה, ובני הבית מתכננים לצאת לנופש, אולם ארגון הנופש מצריך כח וזמן. אם ההורים יתנו את היציאה לנופש בעזרה ע"י שמירה של האחים הקטנים בבית, אמנם יתכן שהנער יקבל את התנאי בלית ברירה, אולם יש גם סבירות שהוא יתמרמר ואולי גם יסרב לשמור. הוא לא מבין "מה ההגבלה הזאת", ובלבו הוא שואל מה הקשר לנופש?

לעומת זאת כאשר ההורים יסבירו שיש צורך לצאת מהבית, או אפילו בלי יציאה מהבית הנופש מצריך התארגנות ואין לנו פנאי לשמור וגם להתארגן, סביר להניח שהנער ישמח להיות לעזר והוא ישמור כנדרש.

כמו כן רצוי לתת לנער הרגשת שיתוף. הוא צריך להרגיש שהוא חלק חשוב בארגון, ולכן כדאי לפנות אליו בהסברת פנים ולומר: "אנחנו זקוקים לעזרתך כדי שנוכל לצאת לנופש. אם תוכל לשמור על אחיך בבית זה ממש יעזור לנו, משום שאין לנו יכולת להשתלט על הכל". פנייה בצורה כזאת משדרת חשיבות ונחיצות של הנער. אין כאן ציווי מאיים, וכמובן יותר קל לנער לקבל זאת.

יש לציין שבדוגמא הנ"ל ההסברה היתה בסמוך להצבת התנאי, ואין בזה שום פגם. זה דבר מובן ומקובל. אולם בדרך כלל רצוי שההסברה לא תהיה בסמוך להצבת התנאי. ומדוע?

תשובה: כאשר ההסברה מתקשרת באופן ישיר להצבת תנאי שבעצם זו גם מטלה, זה עלול לגרום דחייה ואף לנסות להפריך את ההסברה ובזה "להשתחרר" מהמטלה. לעומת זאת כאשר ההסברה אינה בסמוך ואינה ישירה למטלה, ההסברה עשויה להתקבל משום שאין "נגיעה" לדחות אותה. בכלל רצוי לייצר בבית "אוירה" מתאימה לערכים המתאימים לנו, וממילא לא נצטרך "לשבור את הראש" איך לבקש או להתנות, משום שכבר יש את "האוירה" והמטלות מובנות מאליהן.

סוף מעשה במחשבה תחילה!

התנאי תלוי במכלול הנתונים

גם כאשר אנחנו צודקים עלינו לקרוא את "המפה", מכלול הנתונים בו אנחנו והבן נמצאים בהם

היה זה באירוע משפחתי מסוים. פגשתי שם אחד מידידיי ופתחנו בשיחה אודות שיטות חינוך. ואז הוא התבטא בזו הלשון: "אני דוגל בשיטת הבעיטות. אם הבן אינו עומד בכללים שבבית - אני פשוט מגרש אותו! אצלי אין משחקים, חד וחלק, הבית אינו בית מלון!" וכאשר התרעתי ואמרתי שזה מסוכן, משום שיתכן שלבן שלו יש חברים שאינם לרוח הבית והוא משחק איתם כדורסל ולכן יש לנקוט משנה זהירות, הוא ענה: "אני לא חושש כלל. הבן שלי פחדן. הנה כבר גירשתי אותו שלש פעמים, והוא חזר ונכנע כמו טטלע". כך סיימנו את השיחה. והנה כעבור מספר ימים צלצל הטלפון בביתי, ומעבר לקו היה אותו ידיד. קולו היה נשמע שבור, והוא סיפר שהוא שוב גירש את בנו, אולם הפעם הבן לא חזר, ולמחרת צלצלה אליו משפחה (הרחוקה מדרך התורה והמצוות) ודיוחה שבנו אצלם, והוא שואל אם הם מקבלים אותו חזרה. ההורים ענו שהם מוכנים לקבלו אולם רק בתנאי שילך בתלם בלי שום סטייה. הבן סירב להתחייב, ונשאר בבית של אותו חבר. והנה כעבור יומיים (מי יודע מה הספיק לשמוע בינתיים ומה הספיק לראות?) הוא צלצל והודיע לאחותו שהוא כבר מצא פתרון. בעוד יום או יומיים הוא ייפגש עם עובדת סוציאלית, והיא תדאג לו למשפחה אומנת בקיבוץ! כאן ההורים נשברו. הסכנה ממש מוחשית, ולכן הוא מבקש בדחיפות עזרה. ניסינו ליצור קשר עם הבן אך הוא ממש התחמק, ורק לאחר מאמצים ותחבולות בחסדי ה' הבן חזר, ועם הדרכה נכונה עלה על דרך המלך.

הבה נתבונן במעשה הנ"ל. הרי הבן הוגדר כפחדן, ובזכרוני שהיה גם נמוך קומה וחלשלוש, וא"כ מהיכן היה לו את האומץ לצעד נועז כזה?

התשובה היא שאמנם נכון הוא פחדן, אולם הקושי לעמוד בדרישות המגבילות ביחס אליו ורגש ההשפלה שחש לעתים ע"י גירושו מהבית, גרמו לבן למצות כל הזדמנות כדי להשתחרר, ובמקרה הנ"ל הוא הסכים גם לוותר על הערכים הבסיסיים, ובלבד שלא להיות במצב הלוחץ והמשפיל של הוריו.

אמנם אין כוונת הכותב לומר שיש לחשוש מכל איום או מרדנות, ואוי להורים שישדרו חשש מתגובת הבן, זה עלול להיות העילה למרדנות של הבן הוא פשוט ינצל את החולשה של הוריו, אולם אנחנו מנסים להבהיר את הנחיצות לתת לבן את האפשרות והכלים להתמודד עם המטלות של הבית, ולהיות בעינא פקיחא תדיר שלא להיות בגדר של "לפני עור לא תתן מכשול". אמנם אפשר להתנות תנאים, אולם רק כאלו שאנחנו יודעים בבירור שהבן יוכל לעמוד בהם, ואם יש בזה ספק - שב ואל תעשה עדיף.

יש לציין שאחד מהקשיים העיקריים של הרבה נערים הוא התנאי של ניתוק מהחברה או מחבר שקרוב ללבו. דרישה מעין זו עלולה להוות מכשול, ולכן לפני שמציבים תנאי כזה, יש לשקול בכובד ראש אם זה אפשרי, ומהן ההשלכות מתנאי כזה. וכבר אמרו חז"ל: כשם שמצוה על האדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. (יבמות ס"ה:).

ממוצא דבר יש ללמוד שעלינו להקפיד לא להתנות תנאים כאשר הנער נמצא במתח, משום שאז מוחו מעורבב ולהוט, והוא עלול לענות בחוצפה או להתמרד. ובפרט בגיל הנערות שהנער עלול להתרגש ולהתרגז ואף לאבד עשתונות מכל דבר שנראה לו כמאיים על כבודו או עצמאותו.

כמו כן צריך להיזהר שלא להתנות כאשר הפיתוי חזק! לדוגמא, הורים שמסרבים לעזור לבנם אא"כ הוא יפסיק לעשן. אמנם הבן מודה שזה גרוע, אך הוא טוען שמאוד קשה לו להפסיק. מקרה נוסף היה עם נער שהרבה לאחר בלילות, משום ששהה באירועים של חברי כתתו. להורים נמאס מכך, והם הציבו לו תנאי: אם הוא יאחר שוב - הם לא ידברו אתו. ואכן ערב אחד הנער יצא ברשות ההורים לחתונה של חבר מהכתה, והנה כחצי שעה לפני הזמן שהוא היה אמור לחזור, הוא התקשר להודיע שהוא יאלץ לאחר הפעם היות והיתה תקלה והחופה התחילה ממש מאוחר. תגובת ההורים היתה סירוב מוחלט, ולא הועילו כל ההסברים והתחנונים של הנער, ולבסוף הם חתמו את השיחה באזהרה שאם הוא לא יגיע מיד - הם יממשו את מה שאיימו ולא ידברו אתו. למרבה הצער, בשני המקרים הנ"ל התוצאה היתה כמעט צפויה. הנער היה נתון בפיתוי חזק ולא עמד בתנאי. ועל כגון דא אמרו: "מה יעשה הבן ולא יחטא"? (ברכות ל"ב.).

אמנם נכון שקשה להסכים להתנהגות שלילית, ואנחנו מרגישים שהשתיקה שלנו הרי היא כהודאה והסכמה להתנהגות הנער, אולם אם נעשה חשבון - ההפסד מהתגובה המכשילה גדול יותר מ"ההפסד" של השתיקה.

זאת ועוד, ההורים לא נדרשים לשתוק אלא להגיב בצורה מבוקרת. הנה במקרה של הנער שאיחר, אפשר היה לומר לו שמאוד קשה לנו להסכים, אך כדי שהוא לא יתאכזב אנחנו מרשים הפעם באופן חד פעמי, אולם בתקוה שלא נעמוד שוב במצב כזה מביך. תגובה ברוח כזאת אינה הסכמה עקרונית לאיחורי הבן, שהרי הבהרנו שאנחנו מסכימים מתוך תקוה שהדבר לא יחזור על עצמו, ולעומת זאת צמצמנו את הסיכון למרדנות מצדו, ואדרבא הגברנו את הרצון שלו לעמוד בדרישתנו לא לאחר.

זוית נוספת אפשר ללמוד מהמקרה דלהלן:

נער כבן שבע עשרה ביקש מאביו דמי כיס. האבא שהיה מאוכזב מהעצלות של בנו בלימודים, כעס ואמר לו: "אני לא אתן לך אפילו שקל אחד עד שאני אראה התקדמות משמעותית בלימודים"! הבן הרכין ראש והלך. והנה כעבור שבוע התקשרו מהמוסד הלימודי ומבשרים לאבא שהם נאלצים להשעות את הבן משום שהוא נעדר מהסדרים בלילות. התברר שבזמן שהוא נעדר הוא היה עובד במסעדה.

מה קרה? התשובה ברורה. התנאי של האבא היה קשה מדי עבור הבן, או אפילו לא קשה אך הוא יצר מין מרמור אצל הבן. וכיון שבגיל כזה יש לבן אפשרות יותר קלה ע"י עקיפת התנאי, הוא אכן בחר למרבה הצער באפשרות של עבודה "בלי טובות".

"וכל ערום יעשה בדעת!" (משלי י"ג, ט"ז)

בקצב שלו

* לכל נער יש סוג מוח. יש שהוא דייקן ויש שהוא והסדר שני עולמות

* המודעות היא חלק מכריע בהתנהלות של הנער

שאלה: יש לי בעיה עם הבן. הוא כבר בן 15, ודברים פשוטים שמבקשים ממנו הוא פשוט נכשל בהם, וזה מרגיז מאוד. לדוגמא הבן חוזר מהפנימיה ומביא עמו כביסה. מה אומר, הכביסה ממש עם ריח לא נעים של טחב, וכמה פעמים בקשתי ממנו שיאוורר אותה לפני שהוא מביא אותה לבית. מה הבעיה, רק להניח לאוורור וזהו. נו, מה כל כך קשה להניח ולהמשיך את סדר היום?

זו שאלה אחת מתוך מכלול של שאלות שהמכנה המשותף שלהן הוא - מדוע הבן מתעצל? מה העצלות או הזלזול שיש בבן?

ובכן, גם לצורך התשובה נשתמש בדוגמא. הנה האמא יצאה לקניות בסופר מרקט הגדול, והיא ממלאה וממלאה ומגיעה בשעה טובה לקופה. והנה במקום לקנות בסכום של 400 ש"ח (שתכננה מראש), היא רואה שהחשבון הגיע לסכום של 600 ש"ח, והבעל שואל בלבו או לפעמים בקול: מה קרה, למה לקנות את "כל החנות"? למשל מצרך פלוני זה אינו נצרך, ומוצר אלמוני נצטרך - אם בכלל - רק בעוד כמה חדשים, וא"כ מדוע סתם לבזבז? מילא אם היתה זו הפעם הראשונה הייתי מבין שזו טעות, אבל אין זו פעם ראשונה וגם לא פעם עשירית.

מה קורה פה?

וכשהבעל חוזר מקניות - איזו חשבונית הוא מביא? יש אומרים בהלצה שעדיף שלא נדע! בתכנון הוא היה צריך לקנות ב-50 ש"ח, ופתאום החשבונית קפצה פי שלוש! נו, מה קורה?

התשובה היא, שאע"פ שאנחנו יודעים בשכלנו שאין צורך לקנות יותר מהסכום שחשבנו ושחבל לבזבז, אך מ"מ איננו מחוברים לכך. ואכן כאשר אין פתוי לקנות, דהיינו כשעדיין לא הגענו לסופר מרקט, אזי דעתנו מאופסת וצלולה, אך כאשר מגיעים לסופר מרקט והעין מתחברת למוצרים היפים והמושכים והלב חומד, פתאום הסכום שקבענו נעלם, ועמו גם הידיעה שלא לקנות ללא צורך. פתאום הכל נפתח, הכל כדאי.

מעין זאת אנחנו רואים כאשר עורכים ערב התרמה למוסד מסויים ("דינר") וזה מלווה במוזיקה, אפי' אם בתחילת הערב באנו בידיעה שלא נוכל לתרום יותר מסכום מסויים (ואולי בידיעה שבאנו רק להשתתף ולהזדהות ובלי לתרום), והנה אחרי כמה דברי חימום ומוטיבציה המושמעים יחד עם תזמורת מתאימה, ראה זה פלא: הכיס נפתח והתרומות זורמות בסכומים שלא חלמנו שנתרום! נו, מה קרה? התשובה כנ"ל - אנחנו יודעים, אבל עדיין לא מחוברים.

לעומת זאת, אלו היו מתקשרים אלינו מהבנק ומודיעים לנו שהש'קים שלנו חוזרים כתוצאה מחוסר כיסוי, ושעלינו לדאוג לכך שלא להשאיר את החשבון ללא כיסוי כי אחרת ייהפך לחשבון מוגבל וכו' - אזי לא היינו מתפתים לקנות לחנם וגם לא היה לנו את האומץ לתרום חרף כל ההרצאות והניגונים. ומדוע? התשובה פשוטה, אנחנו כבר מחוברים לעגמת הנפש ולצער שהיו לנו מחזרת הש'קים. בסיכום, הכל תלוי במודעות ועצמת ההתחברות.

ומעתה נעשה חשבון: אם אנו המבוגרים, המיושבים הרבה יותר מהנער, עלולים לטעות ולהוציא כסף ללא מחשבה, ולחזור על כך כמה פעמים, ק"ו לנער צעיר שאינו בשל מספיק שסביר להניח שהוא יחזור על טעות גם כזו שנראית לנו מאוד גסה. וזאת משום שאנחנו מחוברים לענין שאנחנו דורשים ממנו, אך הוא הנער - בעניין הזה ובגיל הזה - עדיין אינו מחובר. אמנם הוא יודע אך עדיין אינו מחובר. ולכל נער יש את נקודת התורפה שלו, מי יותר ומי פחות. אשר על כן, ראשית עלינו לנשום קודם כל עמוק ולהפנים שאין זה מרוע לב, ורק אחר שהפנמנו זאת עלינו לחפש את הדרך לעזור לו להתחבר לענין שאנחנו רוצים להעביר לו. ויש להדגיש שעלינו להתחשב בקצב ההתקדמות של הנער ולא לנסות לדחוק בנער לפי הקצב שלנו. וע"ז אפשר להמליץ דברי חז"ל: "תפסת מועט תפסת, תפסת מרובה לא תפסת" (סוכה ה'.).

אין תקציב!

* יש להראות לבן שאכפת לנו ממנו ונשתדל לספק לו את כל מחסורו

* אם הדרישות מעל היכולת יש להביע צער שאין זה ביכולתינו

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה