אור ברסלב
אני והנער חגים וזמנים לששון

אני והנער

חגים וזמנים לששון

הגבל את ההר וקדשתו

חגים וזמנים לששון

אמנם כמו בשבת יש את יתרון הנעימות אך זמן זה טעון זהירות יתירה כאשר יש אורחים.

הדברים האמורים לעיל גבי שולחן שבת, כחם יפה גם לענין שולחן החג. אמנם כנ"ל לענין שולחן שבת יש להדגיש לשמור על אוירה מתאימה, ובפרט כאשר יש אורחים, ואז מספיק גץ קטן (כגון הערה, גערה וכיו"ב) להבעיר את כל הסעודה, וכל העמל יורד לטמיון, בפרט בגיל הנערות שאז יש נטייה להתבלט יותר וקשה לעצור את הסחף של הנערים. מה עוד שאם גם יש להם מה "למכור" זה בכה וזה בכה, והרי לנו סעודת פוחזים.

אשר על כן, על מנת למנוע את התקלות הנ"ל יש להתכונן מראש לפן הרוחני של סעודת החג ע"י הכנת נושאים לדיון או הלכות וספורים בצורה מעניינת, שיעזרו לנו לנתב את מהלך השיחה בסעודה בצורה חיובית. ומה טוב ומה נעים לדרבן את הנערים או חלק מהם להכין ד"ת מבעוד מועד.

אמנם יש לעמוד על השאלה מה עלינו לעשות אם בכל זאת הדבורים גלשו לנושא שלא רצינו, האם יש למנוע זאת בתוקף או שמא לתת לעניינים לזרום.

ובכן הדרך המומלצת היא להשתמש בשיטתו של כלב בן יפונה.

באיזו שיטה השתמש כלב?

כאשר המרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה מספרת התורה: "ויהס כלב את העם אל משה" (במדבר יג, ל), ופירש רש"י: השתיק אותם לשמוע מה שידבר במשה. צווח ואמר, וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, ומתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר, והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו עכ"ל.

כן הדבר לענייננו, אפשר להשחיל באמצע הדברים משפט כמו: "הזכרתם לי מקרה מאוד מעניין", ואז לספר מקרה כלשהו, וגם אם המקרה לא בדיוק תואם את הלך השיחה זה לא נורא, השומעים לא יחקרו מה הקשר. וגם אם אחד המשתתפים ישאל מה הקשר, לא חייבים להיכנס אתו לויכוח להוכיח את הקשר. פשוט ממשיכים לדבר, וגוררים את המשתתפים לשיחה חיובית יותר.

כל הנ"ל טוב ויפה כאשר יש באמתחתנו מעשיה או נושא מעניין, אולם אם אין לנו מה "למכור", פשוט מאוד ניקח ספר ונקרא מתוכו. ואכן יש לציין שישנם הורים שכבר מראש מכינים ספר מתאים, ולכתחילה פותחים את השיחה ע"י קריאה מתוכו, וזו עצה מצוינת לכל אירוע!

זו הדרך המומלצת.

אפשרות נוספת לקרוא לדברן המרכזי כאילו לענין אחר בצד ואז לבקש שיעביר נושא, ותן לחכם ויחכם עוד.

חוצפה לאמא

אין להסכים לחוצפא בשום אופן.

* יש להבין מהיכן היא נובעת אולי מגורמים חיצוניים, או לחץ של האמא או הססנות של האמא.

* האבא ישמע את הבן אך בכל מקרה יגן על סמכות האמא.

* וכנ"ל כאשר החוצפה לאבא.

בבית בריא מבחינה חינוכית אין לחוצפה מקום כלל, ועצם ההימצאות של החוצפה מהווה תמרור אזהרה שיש לתת עליה את הדעת היכן מקור החולשה או הליקוי וכיצד יש לתקנם. אולם לצערנו תופעה זאת אינה נדירה, ולכן יש לתת את הדעת על כך.

ובכן כאשר אנחנו נתקלים בתופעה של חוצפה לאמא (ואכן זה מצוי אצל האמא יותר מאשר לאבא משום שבאופן טבעי האבא יותר סמכותי, וכמו שדרשו על הפסוק "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא י"ט, ג'), שלענין מורא הקדים את האם לפני האב וזאת משום שבידוע שהבן ירא מאביו יותר מאמו, ולעומת זאת בענין הכיבוד נאמר "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ', י"א) כי בדרך הטבע הבן מכבד את האם יותר מאביו ולכן הקדים כבוד האב לכבוד האם, ועיין בקידושין) (ל' סע"ב).

מה לעשות?

ראשית עלינו לנסות להבין את סיבת החוצפה. יתכן שהבן מתוח מגורמים חיצוניים כגון חברים וכו', והוא מביע ומפרק את המתח בצורת התחצפות לאמו, או יתכן שהבן מרגיש שאמו לוחצת אותו יותר מדאי (לדוגמא אם דרכה של האם לרדת יותר מדאי לפרטים קטנים שנראים לבן כאלו הם שוליים).

אפשרות נוספת היא ההססנות של האם, שיוצרת חוסר ודאות הגורם למתח ועצבנות וממילא גם לחוצפה.

אם הסיבה היא הלחץ של האמא, יש להתעשת ולבדוק איך להקל את הלחץ, דהיינו לברור על אלו דברים נעמוד על דעתנו ועל מה נתגמש או נעלים עין, אך בשום פנים לא להראות בהלה שתוצאותיה ויתור מוחלט על הכל, משום שבהלה היא מתכון לעוד חוצפה והפקרות. פשוט יש להראות הבנה לנפשו של הנער, אולם מתוך החלטיות וסמכותיות.

לדוגמא: הנער חזר מאוחר, והאמא שואלת: "היכן היית"?

הבן עונה: "הייתי במקום פלוני".

"עם מי היית"?

הבן עונה: "עם פלוני ואלמוני".

שוב היא לא מרפה: "מה ראיתם בדרך"?

"כלום, אמא".

"אם לא ראיתם אז למה איחרתם"?

הבן עונה: "בגלל האוטובוס".

"באיזה שעה יצאתם לתחנה, האם לא פגשתם מישהו בדרך"?

ואז הבן מאבד את הסבלנות ועונה: "נו אמא, את לא מאמינה? מה, אני שקרן?"

והאמא עונה: "אני רוצה לדעת".

ואז הבן עונה: "די אמא, אין לי תשובה!" עד כאן הדוגמא.

כיצד על האם להגיב?

תשובה: יש לומר כך: "התשובה לאמא לא מתאימה! אמנם יתכן שהשאלות הביכו אותך, אפשר להראות לאמא שאתה נבוך או לשתוק, אך בשום פנים ואופן לא עונים בחוצפה"!

אולם השאלה היא מה עושים אם החוצפה היא כתוצאה מההססנות של האמא? התשובה היא: אם זה לא הססנות כרונית אלא סיבתית, דהיינו האמא בדרך כלל החלטית, אך במקרה של הנער היא מהססת מתוך חוסר ודאות או מחשש להרוס את חינוך הנער, אם כן יש ליידע אותה מהי הדרך הנכונה, ולהבהיר לה שההחלטיות נחוצה מאד ולמרות שיכולות להיות טעויות, מ"מ הנזק של ההססנות גדול יותר ולכן עליה להיות החלטית.

אולם אם ההססנות של האמא היא כללית, זו בעיה אמיתית.

ולכן על האבא להיכנס לתמונה בצורה יותר פעילה, ולהבהיר לבן שאמא מאוד עדינה והיא נושאת בעול הבית במסירות ולכן יש לשמור על כבודה, וגם אם יש ענין שמציק או נראה לך שאתה אמור להתנגד, עליך ליידע אותי ויחד ננתח את הענין, אך בשום אופן לא להמרות את פי אמא.

ועם זאת, בד בבד יש להעניק בטחון לאמא ע"י גיבוי מלא והערכה כנה. ואע"פ שלפעמים אנחנו רואים שהאמא טעתה בגישה ובטיפול בנער, מ"מ יש להראות שאנחנו מבינים את המניע ואת ההיגיון במה שעשתה, ורק אח"כ לנסות להסביר את הצד של הנער. אך מאוד מאוד להקפיד להדגיש שאנחנו מבינים את ההיגיון שבמעשיה.

הנה דוגמא: הבת היתה בחוץ עם חברותיה והאמא קראה לה לחזור לבית, אך הבת שהיתה בלהט ובשטף השיחה, ענתה: "אמא, עוד מעט"! האמא לא הסכימה וירדה אל הבת ומשכה אותה הביתה.

הנה במקרה הזה הנטייה היא להבין את הבת, אך כאמור יש לאם רגישות וחוסר בטחון. לכן במקרה הזה נאמר לאמא: ""אכן זה מרגיז שקוראים לבת והיא לא באה מיד, וכי חסר מה לעשות בבית? וחוץ מזה היא צריכה לציית אפי' שאין מה לעשות בבית. חבל שיש משיכה חזקה של החברות. היא כנראה היתה בלהט הדיבור ונתפסה לחולשה שלא היה לה נעים להפסיק באמצע". עד כאן התגובה לאמא. ואילו לבת יש לומר: "אמנם נכון שהיה קשה לך לעלות ובפרט שהיית באמצע השיחה, אולם את אמא זה מאוד מלחיץ. ולכן קודם היית עולה ואז היית מבקשת אם תוכלי להישאר עוד כמה דקות, ואם בכל זאת אמא לא הסכימה כנראה שיש לה סיבה". ונדון בזה יחדיו.

במקרה שהסיבה לחוצפה היא משום שהוא מתוח מגורמים חצוניים, יש לנסות לדובב את הבן בצורה חכמה שיספר לנו מה מותח אותו כל כך וכמובן להזדהות אתו. עצם פריקת המועקה ע"י דיבור וסיפור להוריו גורמת להקלה משמעותית בהרגשת הבן, כמאמר שלמה המלך ע"ה "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי י"ב, כ"ה), ודרשו חז"ל ישיחנה לאחרים (סנהדרין ק' ע"ב). וככל שמוסיפים להזדהות עמו הסיכויים גדולים יותר שהוא יירגע. יחד עם זאת כדאי לומר לבן בצורה מכובדת שכאשר כואב יש לקרוא לעזרה, משום שהכעס והחוצפה לא משיגים את מטרתם. לא כולם יודעים שכעסו נובע ממצוקה חיצונית, ומכיון שכן הסובבים אותו עלולים להגיב בצורה לא נעימה, ואז לא זו בלבד שלא תושג מטרתו אלא אולי אף ישיג תוצאה הפוכה.

כמו כן רצוי להמתין זמן מה (יום או כמה שעות) שישכך כעסו, והדבר יעזור לנו להשתחרר מהלחץ והזעזוע שנכנסנו עקב ההתנהגות המבישה, משום שטיפול בבעיה כאשר אנחנו לחוצים עלול להוביל לתוצאה הפוכה ולפעמים לתוצאות חמורות מאוד, שסביר להניח שאילו היינו מטפלים לאחר שהתעשתנו ונרגענו לא היינו פועלים בדרך זו, אך החשש הוא שלא נוכל להשיב את הנעשה.

וכבר אמרו חז"ל (אבות פ"ד, כ"ג) "אל תרצה את חברך בשעת כעסו", והסיבה היא משום שבשעת כעס מוחו של הכועס מעורבב, וכל מה שעומד לנגדו הוא הרצון לפרק את כעסו. וכיון שהוא מחומם ומעורבב הוא לא שוקל בפלס את הדרך הנכונה ואת הריוח כנגד ההפסד. כידוע מלחמת העולם הראשונה פרצה עקב כעס על דגים שנשרפו (שר ההגנה הרוסי כעס על המשרתת ששרפה את הדגים שהכינה לארוחתו, ובעודו כועס צלצל הטלפון ומעבר לקו היה שר ההגנה הגרמני שהתלונן על הפרת הסכם. ומכיון ששר ההגנה הרוסי היה נתון בכעס הוא דיבר עם שר ההגנה הגרמני בקול כעוס, וכמובן שהשר הגרמני לא נשאר חייב, וכך פרצה מלחמה בין שתי המדינות שהובילה למלחמת עולם).

אמנם נכון שהדברים לפעמים ממש מרתיחים ואנחנו רואים צורך דחוף לטפל, אך עלינו לחשוב (כמובן שלא בשעת כעס): אם לא נטפל מיד, מה כבר יכול לקרות? הרי המעשה כבר נעשה, וגם אם הבן יישן הלילה בלי טיפול או גם אם נחכה ללילה או שתי לילות הבאים, דבר לא ישתנה. אמנם יתכן שהבן יבין בטעות שאם לא הגבנו מיידית פירוש הדבר שהמעשה אינו חמור כל כך, אכן יש מעט צדק בטענה זו, אולם לעומת זאת הסיכון של התוצאה שעלולה לצמוח מכך אינה משתלמת.

זאת ועוד, אין זה מוחלט שהתגובה המאוחרת תגרום לבן להקל ראש, אדרבא לפעמים עצם ההמתנה מותחת אותו ובמיוחד אם גם לאחר זמן תגובתנו תהיה בהתאם לחומרת הענין, זה יגרום לבן לחשוש ולחשוב ולהבין שמעשהו חמור.

יתרון נוסף להמתין הוא שיתכן שגם הבן עצמו לאחר מחשבה בינו לבין עצמו יגיע למסקנא שהוא טעה, ויגש מעצמו לפייס את אמו. לכן יש לקבוע לעצמנו כלל ברזל שלא להגיב בשעת כעס.

נחזור לענין. עצם החוצפה לאמא זה חמור מאוד. ומלבד הענין החינוכי יש כאן ענין של כבוד האם ובטחונה העצמי. ולכן אסור לתת למצב כזה להימשך, ולכן יש להתייחס בחומרה רבה מאוד ולהבהיר לבן בצורה חד משמעית שחוצפה כזאת לא נסבלת ולא תימשך בשום פנים. (עם זאת, תוך כדי התוכחה יש להסביר לבן שהבית מופקד בידי אמא והיא מנהלת אותו, ולא יתכן שכל אחד יהיה מנהל. ולכן עליו לדעת שהחוצפה הורסת את הבית וכו'). בדרך כלל אם התגובה החלטית, הבן נסוג ונזהר להבא.

וזכורני שטלפנה אלי אמא שהיתה מזועזעת מתגובת בנה שנאמרה בחוצפה ובצורה בוטה. ושאלתה כיצד להגיב? וכיוון שהמשפחה הייתה מוכרת לי ובפרט הכרתי היטב את הבן שהתחצף הוריתי לה שתאמר לבעלה בשמי שיגער בבן הנ"ל בטון קשה ותקיף והמסר יהיה שבשום אופן לא נקבל את הדיבור הבוטה ובפרט לאמא, ואכן האמא דיווחה שמאז הבן ממש התייצב. ויש לציין שלאחר כמה שנים הבן היה בבעיה מאוד מלחיצה ובכל זאת הוא שמר על כבוד להוריו וזה עזר להם לפתור את בעייתו יותר מהר. אולם עם זאת יש לקחת בחשבון ולבחון זויות נוספות שגרמו לחוצפה ולהשתדל לטפל בהתאם*.

הכלל הוא שהאבא צריך להיות המשענת של האמא ולמחות על כבודה.

כך גם הענין אם הבן מתחצף או מזלזל בכבוד אביו. במקרה כזה על האם למחות על כבודו של האבא. ואם יש חשש שהבן יתחצף גם לאמא, עליה לומר לו בלי להרים את קולה אך בצורה חד משמעית שהיא מצטערת ונעלבת ומוחה על דבריו ולא מסכימה איתם בשום אופן, ותוך כדי מחאה עליה להציג אמון מלא באבא. אך יש להזהר שלא לגרות וללבות את אש המחלוקת, דהיינו עליה להיזהר שהדברים לא יהיו מקור לגירוי לבן להשמיץ בצורה חריפה יותר.

לדוגמא, לא לומר על האבא שהוא האבא הטוב ביותר משום שזה עלול לגרום שהבן יאמר: "אם אכן הוא האבא הטוב ביותר, הוא לא היה עושה כך וכך". (וחזקה על הבן שימצא מומים משום שכעת יש לו את הרצון והלהט למוצאם). אמנם אפשר לומר ש"ברוך ה' לאבא לא חסרים דברים חיוביים, (ואפשר למנות מספר דברים שאין עליהם עוררין), ולכן אפי' שלא מוצא חן בעיניך דבר פלוני, מ"מ אין זו סיבה לפסול את אבא או להטיל בו מום".

כל הנ"ל מדובר כאשר ההתנהגות של האב/האם היא סבירה, אך אם ההתנהגות היא פסולה וגלויה לעין, ובפרט שהתנהגות זו גורמת ללחץ וצער, אין טעם למחות בצורה הנ"ל משום שהבן רואה שהצדק עמו בעליל, וא"כ לא תועיל המחאה ואולי אף תגרע.

ומה כן יש לומר? האם להסכים?

הנה דוגמא: הבן חוזר מהישיבה ומתקבל במטר צעקות, משום שהאבא שמע שהבן לא מנצל את זמנו ואינו קם בזמן לתפלות. דבר זה הכעיס את אביו ולכן הצעקות לא אחרו לבוא. אולם דא עקא שהאבא בעצמו קם מאוד מאוחר לתפלה וגם זמנו אינו מנוצל כלל, ובכל הזדמנות הוא קורא עיתון או משוחח בטלפון וכדומה, ותגובת הבן זועקת "טול קורה מבין עיניך"! אולם מפני חששו מאביו הוא "בולע את לשונו" ושומר אותה להוציאה כאשר אביו לא נמצא בקרבתו. והנה כאשר באה ההזדמנות לידיו כאשר הוא נמצא לבד ליד אמו, אז הוא נותן דרור לשבט לשונו "מה אבא צועק עלי, מה הוא רוצה ממני האבא הזה, וכי הוא קם בזמן, וכי הוא מנצל את זמנו? אוף האבא הזה" וכו'.

בדוגמא זו הבן טוען טענה חזקה, אך מאידך גיסא הרי כבוד האבא מחולל - דבר שהוא שלילי ואסור בהחלט, וא"כ האמא נמצאת בין הפטיש לסדן. אם תצדיק את הבן - הרי זה נוגד את ההלכה, ומה גם שהצדקת הבן פירושה גינוי האב, וזה עלול לפגוע ח"ו בשלום הבית. ומאידך גיסא אם תמחה בבן - הרי זה שקר, או לפחות המחאה לא תועיל ואולי תגרע. וגם אם המחאה תיאמר בטון נמוך וכנ"ל, מ"מ אין זה מתיישב על לב הבן כי "מה האבא מתלונן עלי על דברים שהוא עצמו פגום בהם"?

מה עושים?

ובכן, יש לפעול בצורה הבאה:

א. בתחילה יש לשמוע את הבן ולנסות לקלוט מהי נקודת התורפה שממנה יצאו הדברים, דהיינו מה יותר מפריע לבן. בדרך כלל רוב דברי הבן הם "תוספת קישוט" לנקודה מסוימת שבאמת מאוד מאוד מפריעה לו, ועליה יש את התוספת הנ"ל. וכאשר שומעים את דברי הבן בצורה רצינית, זאת אומרת שמיעה בשביל לשמוע ולהבין, אזי הסיכויים גדולים שאכן נקלוט את הנקודה המרכזית.

ב. יש להקפיד עד כמה שאפשר בזמן ששומעים את הבן לא להראות הזדהות, כלומר שלא ייראה לבן מתוך הבעת פנינו שאנחנו מצדיקים אותו, משום שזה עלול לשדר לבן הסכמה להתפרצות שלו, וגם יש חשש סביר שהבן עלול לומר לאביו בעידנא דרתחא: "הנה גם אמא חושבת כמוני שאתה כך וכך, או שעשית לי עוול כזה וכזה". וכמובן כאשר יש חילוקי דעות, ויותר גרוע כאשר יש האשמה, זה מתכון לחורבן חינוכי.

ג. גם פנים כעוסות או "מבטלות" אין להראות לבן, משום שזה עלול לגרום לילד לחשוב שאין עם מי לדבר, פשוט לא מבינים אותו ואין צדק. וכאשר המצב הוא כזה שבבית אין עם מי לדבר, הוא יחפש לפרוק את המועקות והמתח בחוץ, וכידוע ה"בחוץ" אינו מחנך כלל וכלל בלשון המעטה. זאת ועוד, הבן עלול לכעוס ולמרוד ביתר שאת משום שזה מקומם אותו, שאע"פ שהצדק אתו כפי שנראה בעליל (בעיניו), בכל זאת לא מבינים אותו, והוא פשוט מרגיש מצוקה.

ד. הבעת פנינו תהיה חתומה ומקשיבה ללא רמז של הזדהות או התנגדות, אלא פשוט להקשיב בצורה ניטרלית על מנת לנסות להבין מה "באמת" מפריע לבן, כלומר להשתדל לזהות את הנקודה המרכזית וכנ"ל, בצורה של הקשבה אמיתית וסבלנית עד הסוף, ואז כאשר הבן "פולט" את הנקודה יש להתייחס בצורה רצינית אמיתית ועניינית לתורף הדברים בלי לנסות להאשים את הבן או האב, אלא פשוט להתייחס לבעיה ולנסות לפתור אותה.

הנה בדוגמא הנ"ל שהאב גער בבנו משום שלא ניצל את זמנו ולא קם לתפלות בעוד שהוא עצמו טעון שיפור בזה, ובכן לאחר שהאמא שמעה את טענת הבן על אביו, היא יכולה לומר: "אני מבינה שכואב לך משום שאבא בעצמו קם מאוחר. אינני חושבת שאבא מכחיש זאת, אבל תדע לך שאבא מצטער מאד על כך שאינו קם מוקדם, אולם בגיל שלו יש לו קושי הרבה יותר גדול משלך. יש לו מטלות שמחייבות אותו מאוד. צר לי שאבא נאלץ לצעוק עליך, ותדע שאני שומעת את אבא כמה הוא מצטער שהוא נאלץ לצעוק עליך, אבא נתון במתח גדול מכל מיני סיבות שאיני יכולה לפרט לך, אבא גם לא זכה להתחנך בילדותו כמו שאתה זכית. שוב אני מדגישה שאני יודעת שכואב לך מאד שאבא צעק עליך. אינני מצפה שתחייך, אולם התפקיד שלי ושלך לחשוב על דרכים להתגבר על הבעיה, חבל להשקיע כוחות להאשים ללא תועלת. איננו יכולים לחנך את אבא, אבל בכל זאת בל"נ אני אעביר לאבא שמאוד כואב לך שהוא צעק עליך". עד כאן אפשרות אחת.

אפשרות שניה במקרה שהאב אינו מהווה דוגמא חיובית ואולי אף שלילית, יש לומר כך: "מאוד כאב לי שאבא צעק עליך. זה מאוד לא נעים. בטח הרגשת נורא, זה לא קל לקבל צעקות. לא נראה לי שבכוונה אינך קם בזמן ולא מנצל את זמנך. הנסיון שלך לא קל".

לאחר שהבענו השתתפות בצערו, יש להסיח את הדעת מהנושא לעבור לענין יותר משמח, כגון להציע לו משקה טעים או לשאול אותו על אירוע מסוים שהבן נהנה לשוחח אודותיו.

באפשרות הראשונה האמא אמנם מציינת שהאבא בעצמו אינו מבצע את מה שהוא דורש, אולם תשובתו בצדו שיש לאבא אילוצים וכו'. האמא גם מציעה להתמקד בפתרון הבעיה אבל עכ"פ היא אינה מאשימה את הבן. ואילו באפשרות השניה שאין מה לתרץ את סיבת ההתנהגות של האבא, האמא מזדהה עם הכאב של הבן מבלי להיכנס להאשמה כנגד האב.

בשתי האפשרויות הבן עשוי להירגע משום שמרגיש שמבינים את מצוקתו.

אולם יש להקפיד לשוחח אח"כ (ביחידות כמובן) גם עם הבעל ולומר לו: "זה באמת מצער שהבן לא קם, ולפעמים אין ברירה וצועקים עליו. הסברתי לו שהפתרון הוא לנסות להתגבר. נכון שהוא לא עושה בכוונה, אבל מאוד קשה לקבל את המציאות הזאת. זה הרס לעצמו, וגם הסברתי לו שאתה לא צעקת עליו מתוך רוע לב. ובכל זאת אני אנסה לעזור לו כי מאוד כאב לו. אני מקווה שהוא נרגע, וכדאי לנו לחשוב איך לעזור לו משום שנראה לי שקשה לו מאוד" וכו'.

השיחה הנ"ל מהווה כעין תמונת מצב מה דעת האמא בנושא. ואף במקרה שהבן יאמר "שגם אמא הצדיקה אותי", האב יבין את הענין לאשורו שאדרבא האמא חיזקה אותו ע"י ששוחחה בצורה מבינה עם הבן. אולם לולא ההבהרה שהאמא הבהירה לאבא את תוכן השיחה, האבא עלול לחשוב שגם האמא נגדו, וזה מתכון לאי שלום בית ולהרס חינוכי.

גם עצם השיחה עם האב מהווה דרבון לאב לנסות למצוא פתרונות נוספים, וגם לנהוג ביתר זהירות בתגובתו כלפי בנו.

באותו עקרון על האב לנהוג במקרה שהאמא גערה בבנה.

אם הדבר חוזר על עצמו בצורה מוגזמת, דהיינו גערות שנראות לא מוצדקות, אין פסול לומר לבן: "אני מבינה (או מבין) שהניסיון שלך לא קל, ולכן אני רוצה להקל עליך את הנסיון. בל"נ אם תתגבר מספר פעמים (מספר הפעמים יקבע לפי העניין האופי והמציאות הקיימים) אקנה לך דבר פלוני. אני מאוד מעריכה את המידות שלך. אמנם אנחנו כבני אדם צריכים להתגבר גם בלי תמריץ, אך אני שמחה אם זה יקל עליך את הניסיון". עם זאת יש להקפיד שלא להאשים את האבא (או האמא), אלא פשוט להתמקד בעצם הענין שהוא הכאב של הבן וההבנה לנפשו.

יש לציין שתהליך כזה עלול להימשך זמן רב ובנסיונות מוצלחים וכשלונות (לפחות ביחס לציפייה), אך מ"מ זוהי הדרך הנכונה, ובסופו של דבר הסבלנות משתלמת.

משנה זהירות

אמון והערכה הינם עמוד השדרה לחוסנו הנפשי של הבן.

גיל הנערות הינו גיל עדין ונפיץ כאמור הנער מפתח את ה"אגו" (העצמיות) שלו, והוא רגיש ונתון לתנודות. ככל שההורים יציגו אמון והערכה אליו, כך הוא מצדו יקרין יציבות. ההתייחסות הנכונה תכה בו שרשים בריאים חזקים ויציבים, וכאשר הוא יצטרך להתמודד עם אתגרים שהן חלק בלתי נפרד מהחיים, הוא ידע להתמודד עמם בצורה טובה יותר. לעומתו נער שלא זכה ליחס נכון, עלול להיות פגיע יותר, וממילא לא יוכל להתמודד בצורה הראויה משום שהוא מרגיש איום על מעמדו. ונקל להבין שכל אדם שמרגיש איום ממשי הוא עלול לאבד את השפיות.

הנה דוגמא: ראובן חיפש חבר שילמד איתו לקראת המבחן. הוא ביקש מחבירו שמעון שיואיל ללמוד איתו, אבל שמעון דחה את בקשתו בטענה שהיום הוא מאוד עסוק. ראובן שגדל בצורה בריאה בבית חם ואוהב, עשוי להבין שאכן לחבירו שמעון אין אפשרות למלא את בקשתו, ואע"פ שחברו מעריך אותו מ"מ לא תמיד יש אפשרות.

לעומתו לוי (שגדל בבית שאינו מעניק חום ואהבה ואמון), כאשר יבקש משמעון את אותה בקשה וישמע את אותה תשובה, עלול להיעלב ולחשוב ששמעון אינו מעריך אותו והוא מנסה להתחמק מללמוד עמו. "אני לא מספיק חשוב עבורו", כך עלול לוי לחשוב.

הסיבה להבדל בין ראובן ללוי קשורה גם בהבדלים בצורת ההתייחסות בבית. ראובן שקיבל בביתו יחס חם ואוהב מעריך את עצמו ויודע שהוא שוה וחשוב, וזאת מתוך ההזדמנויות הרבות שהוא זכה מתוכן להבין שהוא חשוב ו"שוה" ולכן הוא מתרגם את התגובות אליו מאותה נקודת מוצא. מסקנתו במקרה זה תהיה איפוא שהוא אכן חשוב, ואם בכל זאת חבירו לא לומד איתו, אין זאת בגללו אלא בגלל שאכן יש לו סיבה חזקה שאינה תלויה בו.

לעומתו לוי שלא זכה ליחס חם כמו ראובן, יוצא מנקודת המוצא שלו שהוא לא מספיק חשוב, ולכן שמעון לא מעוניין ללמוד איתו.

יש לציין שההבדלים הנ"ל ביניהם עלולים להשפיע גם על העתיד. ראובן שהבין שלשמעון היה אילוץ שבגללו לא יכול ללמוד איתו, לא יתקשה בעתיד לבקש שוב משמעון שיעזור לו, משום שהוא מבין שאכן שמעון מעוניין בדרך כלל לעזור אך בפעם הקודמת פשוט לא הסתדר לו, ואולי כעת הנתונים השתנו ויש סיכוי שהוא ילמד איתו, ולכן הוא ינסה שוב לבקש ממנו. משא"כ לוי עלול לחשוש ולהסתייג מלבקש שוב בעתיד משמעון (ואולי גם מאחרים) עזרה, משום שהוא חושש ששמעון אינו אוהב ואינו מעריך אותו ולכן אין טעם לבקש שוב.

כמו כן עלולים להיות הבדלים ביחסי הגומלין בישיבה בין הנער לרבו. ראובן שגדל בצורה בריאה עשוי יותר בקלות להתקרב לרבו לדבר עמו, "לזרום" עם רבו בצורה חביבה, אע"פ שלפעמים תהיינה אי נעימויות, מ"מ ראובן יקבל זאת בפרופורציה הנכונה. הוא יבין את הסיבה לאי הנעימות, וימשיך "לזרום קדימה" בלי כרסום עצמי, היות שהוא יודע ומכיר את ערכו, וממילא אין סיבה הגיונית הנראית לעין שהרב יהיה נגדו. משא"כ לעומתו לוי שהוא מרגיש חסר חשיבות, קשה עליו להתחבר או להתקרב לרבו משום שהוא חושש מדחייה וכנ"ל. זאת ועוד, עלולות להיווצר אצלו בעיות נוספות כגון שיתלונן שהרב שונא אותו, הרב מתנכל אליו וכו', וזאת משום שכך הוא רואה את עצמו, וממילא הוא חושב שכך רבו רואה אותו. כיוצא בזה ראינו במסכת קדושין (דף ע.) "וכל הפוסל - פסול, ואינו מדבר בשבחא לעולם. ואמר שמואל במומו פוסל". ע"ש.

יש לציין שההתייחסות הנ"ל עלולה להימשך עד סוף ימיו, אם זה בינו לבין אשתו ואם זה בינו לבין המעביד שלו או לבין כל מי שסובב אותו. (במקרה שהקורא שורות אלו כבר נמצא בתוך הבעיה, עליו לגשת לייעוץ כיצד לפתור את הבעיה). לכן ישכילו ההורים בעוד מועד להקרין לנער אמון, חום ואהבה.

אימון חום ואהבה ולא פינוק

* הפינוק יוצר מוגבלות אצל הבן.

* הכלל הוא להענות לבקשות לפי סולם הערכים שחינכנו

כאמור לעיל יש להעניק לנער חום, אהבה ואמון אך בד בבד אך יש להקפיד שלא לפנק. הפינוק מגביל ואינו בונה, וגורם ממש להפך מהענקת חום ואהבה. וממילא מובן שלא על כל ציוץ של הנער עלינו לענות אחריו אמן, ולא כל בקשה שלו חייבים ההורים למלא. ישנם הורים המפנקים את בנם בטענה שאם לא ניענה לבקשת הנער או לא נסכים איתו זה עלול לשדר לנער שלא מעריכים אותו, אבל מאידך גיסא למלא את כל בקשותיו זה גובל בפינוק שהוא הרס החינוך, וא"כ יש כאן מצב של "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי", אם נמלא את כל בקשותיו זה לא רצוי, ואם לא נמלא גם כן זה לא רצוי, וא"כ איזו הדרך תשכון אור?

התשובה היא: את ההחלטה מה להיענות לבקשת הנער ומה לא להיענות, וכן במה להסכים עמו ומה לא, זה נתון בידי ההורים ולשיקול דעתם. כל הורה עם סולם הערכים שלו וההנהגות בביתו ובחומותיו. וכמובן יש להענות רק לבקשות שהן תואמות לסולם הערכים שההורים חינכו. אולם אם ההורים מרוב "אהבתם וחמלתם" על הבן יספקו לו גם מה שנוגד את מה שהם חינכו אין זה חום אלא פינוק וחולשה שעלולים להוביל לתוצאה הפוכה. הנה דוגמא: נער שקיבל דמי כיס בסך מסויים לשבוע וכבר ביום הראשון בזבז את כולו, אם ההורים חינכו שיש להיות שקול ומחושב והוא התנהג ההפך, לא רצוי לתת לו דמי כיס נוספים לפני שיחלוף שבוע, אמנם הנער יהיה עצוב. אך עדיף שיהיה עצוב וילמד לקח מאשר לתת לו ולהרוס את החינוך שלו.

אולם מה שצריך להקפיד הוא על צורת התגובה. יש תגובה שמשדרת אמון ואהבה, ויש תגובה שמשדרת דחייה וחוסר אמון (גם כאשר הינה חיובית). ומהי היא תאבה שמשדרת אמון ואהבה או ההיפך?

הנה דוגמא: הנער מבקש לקנות מכשיר חשמלי או דיגיטאלי לשמוע בו שירים ("נגן"). לצערנו אנחנו יודעים שזה עלול להוות לו מכשול לשמוע שירים לא מתאימים. במקרה הנ"ל יש אפשרות לומר לו: אתה יודע שבנגן יש מכשול שעל ידו אתה עלול לשמוע שירים לא טובים, ואנחנו לא מסכימים שתשמע שירים שכאלה, לכן אנחנו לא נרשה לך לקנות.

אפשרות אחרת היא לומר: "היות והנגן הוא מכשיר פסול משום שהוא עלול להכשיל, ואמרו חז"ל: "אל תאמן בעצמך עד יום מותך" (אבות פ"ב, מ"ד), ולכן אפי' שאנחנו יודעים שאתה ברוך ה' לא תרצה לשמוע דברים לא טובים, מ"מ כיון שהמכשיר נחשב פסול לבני הנוער אסור לנו לחרוג מכולם".

מה ההבדל בין התגובות?

בתגובה הראשונה אנחנו משדרים לו חוסר אמון, (אתה עלול לשמוע שירים לא טובים). אנחנו חושדים בו שירצה לשמוע שירים לא טובים. לעומת זאת בתגובה השניה אנחנו לא חושדים בו (אפי' שאנחנו יודעים שאתה לא תרצה לשמוע שירים לא טובים), אלא הסיבה היא משום שהמכשיר הנ"ל נפסל ע"י גדולי הרבנים לכלל בני הנוער*, אז למרות שהוא עצמו בחור מצוין אסור לנו להיות יוצאי דופן. א"כ יוצא מכך שהוא עצמו מצוין, אך יש מגבלה שאינה תלויה בו או בנו כהורים.

דוגמא נוספת: הנער מבקש לקנות נעליים מסוימות, אולם אנחנו כהורים יודעים שהנעליים האלה יקרות מאוד ואין טעם לבזבז כל כך הרבה כסף על נעליים. אפשר לומר לו: תראה, הנעליים הללו מאוד יקרות. זה סתם בזבוז. מה אתה חושב שהכל מגיע לך, מה אתה חי לבד בבית? למה אתה מלחיץ אותנו בלי טעם?

ואפשר לומר לו: הנעליים הללו מאוד יקרות, ואנחנו לא נוכל לעמוד בכך משום שגם האחים שלך עלולים לדרוש נעליים יקרות. אנחנו יכולים לקנות נעלים עד מחיר כך וכך. תנסה לראות נעליים אחרות עד המחיר שנקבנו, ונקנה לך בשמחה.

בתגובה הראשונה אנחנו משדרים האשמה וריחוק הדעת והלב ממנו ("סתם בזבוז, מה אתה חושב שהכל מגיע לך").

ולעומת זאת בתגובה השניה אנחנו משדרים רצון, אך מה שמעכב זה חוסר היכולת ("גם האחים שלך ירצו"). כך גם כאשר הנער רוצה לצאת מאוחר ולחזור מאוחר בלילה, אפשר לומר: אסור לנו לתת לך להיות "פרפר", כי מי שיוצא וחוזר מאוחר הוא "פרפר". ואפשר לומר: "אנחנו לא רגועים בלילה, זה מפחיד ומסוכן". בתגובה א' אנחנו משדרים חוסר אמון (אסור לתת לך להיות פרפר), לעומת תגובה ב' בה אנו משדרים דאגה לשלומו.

וכן על זו הדרך יש להגיב בצורה מכבדת, אם כי יש לעמוד על דעתנו במקרה שנראה לנו אחרת.

מסילות בלבבם

ככל שהבן מתבגר יש לשדר לו עצמאות וכמו"כ אהבה וקשר חם במגמה למצוא מסילה ללבו

בתקופת הילדות הפעלנו את סמכותנו, והראנו לילד שאנחנו המחליטים. אז הוא היה זקוק לכך. הוא עדיין לא היה עצמאי ולא מבין, והיה זקוק לדמות סמכותית ומכוונת. לעומת זאת בתקופת הנערות מתפתחת בנער מדת העצמאות והרצון להיראות גדול, וגם רמת הביקורתיות גואה. ולכן שומה עלינו לנסות למצוא מסילות ללבו של הנער, ולגרום לו להבין שאנחנו המקור הקרוב והטוב ביותר עבורו לכל השאלות הלבטים והצרכים שבחייו.

וכיצד נעשה זאת?

לשם כך עלינו להקפיד על הנקודות הבאות:

א. הרגשת עצמאות - כאמור הנער מפתח רצון לעצמאות. הוא מרגיש שגופו מתפתח וכן שכלו מתפתח בידיעות ובהבנה. נוסף לזאת, הוא רואה את התנהגות בני גילו והוא רוצה להיראות מכובד בחברתם. וכיון שכן טבעי הדבר שדעתו קרובה יותר למי שמעניק לו עצמאות. לכן ההורים צריכים להראות לו (במדת האפשר ובמקום הנכון) שהם רוצים שהוא יחליט.

לדוגמא, כאשר יוצאים לקנות ביגוד, כדאי לומר לבן: יש לנו תקציב לביגוד בסך כך וכך, אנחנו רוצים שאתה תחליט מה רצונך לקנות.

וכן כאשר יש אירוע (שאינו פסול כמובן), והבן שואל האם הוא יכול לצאת, יש לענות לו: אתה ברוך ה' בוגר, ואנחנו רוצים שאתה תחליט. אם נראה לך וטוב לך - תשתתף, ואם לא נראה לך - אנחנו נכבד זאת.

כך גם כאשר יש לו סכסוך או מתח עם הרב בישיבה / בביה"ס, יש לתת לו את האפשרות להתמודד. אפשר להציע לו את עזרתנו, ואם הוא יראה אי נכונות, יש לומר לו: אנחנו סומכים עליך ונכבד את רצונך. תנסה להסתדר כפי שנראה לך, ויהי רצון שתצליח וכו'.

יש להדגיש שבכל הדוגמאות הנ"ל, לא בכל מחיר עלינו לתת לו להחליט. הנה בדוגמא של הביגוד, אם הבן ירצה לקנות בגדים שאינם מתאימים לרוח הבית או הישיבה, עלינו לעמוד על דעתנו בצורה חד משמעית ולהבהיר לו שזה בלתי אפשרי.

גם בדוגמא של היציאה לאירוע, אם האוירה שם אינה מתאימה לרוחנו, איננו חייבים למלאות את רצונו, גם אם הדבר לא ימצא חן בעיניו. כך גם לגבי הסכסוך עם הרב/המורה, אם רואים שהדרך של הבן שגויה והיא עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך, אסור לנו לתת לו את המושכות בידיו, אלא עלינו להבהיר לו שאיננו מסכימים לרצונו משום שזה עלול להביא נזק בלתי הפיך וכנ"ל. ואע"פ שבפעמים הקודמות אמרנו לו שאנחנו סומכים עליו והוא יחליט וכו', אין זו סתירה, ובכל מקרה שאנחנו רואים שיש חשש לנזק, עם כל האמון, אנחנו מצווים למנוע או לפחות למחות כמו כל אדם זר שרואה אצל חבירו מעידה או חשש לכשלון רוחני שמוטלת עליו החובה למחות בו.

ב. הקשבה, התעניינות - בגיל הנערות הנער מלא לבטים. יש לו שאלות וספקות, מאבקים פנימיים וחיצוניים, ולכן יש להשתדל להקשיב לרחשי לבו ולהתעניין בו. ואפי' שלעתים (רבים מדי) הנער מדבר דברי שטות כמו ילד קטן, מ"מ יש להקשיב להתעניין ולא לפסול או לבזות אותו על דבריו, משום שהוא מדבר מתוך תמימות. הילדות והבגרות משמשים אצלו בערבוביא ולכן הוא מבולבל ומדבר דברי שטות, וזה הזמן להושיט לו יד תומכת, להקשיב ולנסות לכוין אותו לפי הלך רוחו בכבוד. ככל שנקשיב לו ונכבד אותו הוא יעריך אותנו וירצה לספר ולשתף אותנו בלבטיו, במקום לשתף את חבריו שבודאי לא יידעו לכוונו כמו ההורים. ונמצא שאנחנו ההורים, בהקשיבנו אליו ובהכוונתנו אותו, אנחנו מקדמים אותו לבגרות ובשלות בריאה, וגם מונעים ממנו ומאתנו תקלות ועגמת נפש.

יש לציין שלא לכל מה שיאמר הנער נאמר אחריו קדוש, אך בהחלט יש לכוין בצורה מכובדת.

הנה לדוגמא: הנער מספר שבחדר האוכל "לקח" ממנו אחד התלמידים את החבר שלו, ועכשיו החבר שלו לא יושב לידו. והבן ממשיך בטענות: "אני יודע שהוא נגדי, מה הוא חושב את עצמו, מה הוא מלך הכתה? אני אדבר עם פלוני והוא גם לא ידבר אתו" וכו'.

אמנם אנחנו כהורים מבינים שזה ממש ילדותי, וכי מה זה חשוב מי ישב לידו, ובכלל מה החבר השני חייב לו וכו'. אמנם כן, לנו זה ילדותי ושולי, אך לפי הבנתו זה ממש חיי נפש, ולכן עלינו להקשיב ולכוין אותו ועדיף שיספר לנו את ה"שטויות" שלו במקום שהוא יספר זאת לנערים בני גילו.

לעומת זאת אם הוא יאמר "אני עוד אראה לו מה זה, אני אכה אותו נמרצות והוא ילמד שאתי לא מתעסקים". במקרה כזה עלינו להתנגד בצורה חד משמעית לדרך "הטיפול" של הילד, ואם כי נראה לו השתתפות בכאב ובצער על מה שחבירו עשה לו, אך יש לומר לו: זו לא דרך, אמנם נכון זה לא יפה ואף גרוע מה שחבירך עשה, אך בשום פנים אין להשתמש באלימות.

ג. נגישות - כאמור לעיל הנער זקוק לנו להסיח בפנינו את דאגתו ולבטיו, וגם לפעמים הוא צריך עזרה לימודית. אם ההורים יַרְאוּ לו שהם נגישים אליו אזי הוא ירצה להיעזר בהם, אך אם ההורים יראו שהם עסוקים מאוד, זה עלול לגרום להימנעות מלבקש עזרה מאתנו, ואז אנחנו מערערים את בטחונו העצמי משום שהוא מרגיש שאין לו גב או תמיכה, וזה עלול לגרום לכל מיני בעיות הקשורות לחוסר ביטחון. זאת ועוד, הוא עלול לחפש תמיכה "בחוץ", ומי יודע מי יהיה "התומך"? לכן ישכילו ההורים להיות נגישים לנער מתוך הסברת פנים.

ד. לא להתנצח - לפעמים יש לבן שאלות מרגיזות שמהן הוא מגיע למסקנות עוד יותר מרגיזות. ולמרות שאנחנו מנסים להוכיח לו ע"י הסברה מפורטת שהוא טועה, בכל זאת הוא לא "מודה על האמת" ונשאר איתן בדעתו. לנו כהורים זה נראה ממש עקשנות, וכמובן שזה מאוד מרגיז ומקומם שהוא לא מגיע למסקנא הנכונה, והדבר מגרה אותנו לנפץ לו את כל "השטויות" שלו בפנים אחת ולתמיד כדי "שיעמוד על הקרקע" - שיהיה במציאות בלי לנסות לטייח או לחלום שהוא "המבין הגדול".

הן אמת, זה מרגיז מאוד, אולם אע"פ שזה כל כך מרגיז, יש לקחת בחשבון שבגיל זה הנער מוגבל בהבנת התגובה "החדה והחותכת". תגובה מעין זו עלולה להתפרש בעיניו כדחייה לכל אישיותו, וממילא לגרום לו למשבר בינו לבין הוריו, כי בקוצר ידיעתו הוא מבין שהקשר והכבוד שלו עם הוריו תלויים עד כמה הוריו מקבלים את דבריו, וכאשר הוא רואה שמתנצחים אתו זה מתפרש אצלו כדחייה וכאמור.

אולם השאלה היא, האם על כל מה שיאמר הבן צריך לומר קדוש, ואפי' שיש לכבדו - מ"מ אם לא נלמד אותו את הדרך וההשקפה האמיתית, כיצד הוא ילמד?

התשובה היא: אפשר לומר הכל, אך יש להקפיד על דרך נכונה. במקום "לנפץ" לו את דבריו בפניו, אפשר לומר: אמנם לך נראה כך, אך לנו נראה אחרת. אנחנו עוד נתבונן בזה וגם אתה תתבונן, אולי בכל זאת תסכים לדעתנו. בצורה כזאת לא פגענו בכבודו ולא שידרנו לו דחייה, אבל הבענו את דעתנו, וסביר מאוד שאם הוא יבין שהוא טועה (ובאמת יותר קל לו לחשוב על צד הטעות כשהוא מנותק מאוירת הניצוח) הוא יודה על האמת, ואפי' אם הוא לא ישתכנע, מ"מ אין כאן שידור של דחייה אישית.

דוגמא אישית

ע"י דוגמא אישית ההורים יוצרים קרקע פוריה לאוירה חיובית וק"ו שעוזרת למניעת סטיות

במסכת סוכה (ל.) מובא: "ואמר ר' יוחנן וכו' משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, ואמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא? אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקב"ה אמר: אני ה' שונא גזל בעולה. ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל עכ"ל הגמרא [המשל הנ"ל הובא שם בכדי לנמק את סיבת הפסול בלולב גזול ע"ש].

יש להתבונן בהסברו של המלך ממני ילמדו וכו', וכי איזה דמיון יש בינו לבין העם, וכי אפשר באמת להניח שאם המלך לא ישלם את המכס, ילמדו ממנו שאר העם? הרי בודאי שכולם מבינים את הסיבה?!

בפשטות יש לומר שכוונת המלך היא שהעם ישאו ק"ו בעצמם, אם המלך שיכול להרשות לעצמו לא לשלם משום שהכל שלו ובכל זאת הוא משלם, א"כ ק"ו לנו שעלינו לשלם את המכס.

אולם יש כאן מקום לחדד את הענין, בהקדים מה שידוע שישנם דברים שהאדם מושפע מהם גם ללא רצונו. הנה לדוגמא מה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (ו, א) שדרך ברייתו של האדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחרי ריעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מהרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר (משלי יג, כ): הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע וכו' עכ"ל עי"ש.

וכבר אמרו חז"ל: גמירי דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות (סוטה ח.). ועוד אמרו: עין רואה, הלב חומד, והגוף עושה את העברות [רש"י במדבר טו, לט]. מכאן לומדים שיש השפעה בראיה של העין. ואע"פ שבשכל הפשוט אין להתפתות לדברים שליליים, מ"מ ראיית העין גורמת לרצון ולפעולה בלתי נשלטת. ועפ"ז אפשר להסביר את דברי המלך במשל הנ"ל, שהכוונה לומר שאע"פ שהעם יודעים שהכל של המלך, אך עצם ראיית המציאות של אי תשלום מכס מהווה גורם למחשבה שגם העם לא ישלמו. הם פשוט מתפתים ללא רצונם נגד השכל. ולכן הקפיד המלך לשלם כדי למנוע את המחשבה שאפשר להתחמק. ענין חשיבות שמירת הראייה מובא בספרים הקדושים כגורם מכריע בהתנהגות האדם, ולכן יש להקפיד מאוד להיות דוגמא אישית חיובית לבני הבית, משום שההשפעה היא לא נשלטת, ושום תירוץ לא ישנה את המציאות שהבן מושפע ממנה בראייה.

כאשר הבן יראה שאביו מנצל כל רגע פנוי ללמוד תורה או לצרכים שתורמים לאוירת הקדושה בבית, אזי גם ללא שום שיחת מוסר הבן יושפע לטובה. וכך גם כאשר יראה שאביו שומר את פיו ולשונו מדברי הבאי ולשון הרע הוא עשוי לאמץ זאת. ולעומת זאת אם ח"ו הבן יראה שהאבא מבלה את זמנו בקריאת עיתונים או בדבורי סרק וכיו"ב, אע"פ שהאבא ישמיע לבן מאה דרשות מוסר בענין שמירת הזמן וידרוש דרישות, מ"מ ההשפעה הראייתית עלולה לתת בבן את אותותיה גם ללא רצון וכאמור.

אמנם נכון שאי אפשר לדרוש מכל הורה שיהיה מתמיד או צדיק וחסיד, ועם כל הרצון להיטיב לבני ביתו, מ"מ לא כל הורה יכול או מוכן לעמוד ברמה רוחנית כה גבוהה, שכן מה יעשו אלה שמביאים טרף לביתם והם חייבים גם לנוח וקשה להם להיות צמודים לספר? ומה נעשה אם אחד ההורים הוא פטפטן כרוני? האם נגזר על בני הבית שילמדו ממנו להיות כמותו?

ובכן, הבה ננסה לשפוך אור על הדברים.

כאמור המצב הרצוי הוא דוגמא אישית בפועל. אולם כאשר אין את התנאים, יש לשאוף לצמצם את הבעיה.

הנה מספר דוגמאות:

א. הורים ששואפים שבנם ישקוד על לימודו, אך האבא עצמו אינו שוקד, כי הוא עובד בכדי לפרנס את בני ביתו.

הנה אם האבא קובע עיתים לתורה אחר סיום עבודתו ומנצל את זמנו - אין כאן בעיה, משום שהבן יבין (או שיסבירו לו) שפשוט אבא מביא טרף לביתו כדי ששאר בני הבית יוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות בישוב הדעת, וא"כ אדרבא נמצא שהאבא מעודד בעקיפין לימוד תורה. ובפרט אם האבא יתעניין מדי פעם מה למד הבן ויראה הערכה ללימודי הבן ובכלל ללומדי התורה, זו סיבה טובה לגרום לבן עידוד ללמוד ולהיות גדול בתורה, משום שהוא רואה עד כמה חשוב להוריו שהוא לומד ועולה במעלות התורה, וגם הוא רואה את הכבוד שרוחשים הוריו ללומדי התורה.

ב. כאשר האבא אינו קובע עיתים לתורה – יש בכך מעין חולשה לבן, משום שהוא לא רואה את הדוגמא האישית, וגם האבא לכאורה לא יוכל לדרוש מהבן "עליך ללמוד!" משום שהוא בעצמו אינו לומד כלל.

ובכן, כדי לצמצם את הבעיה יש לדבר מזוית המחויבות למסגרת והאמון בה. אפשר לומר: "בני יקירי, ברוך ה' זכינו שאתה לומד במסגרת מעולה, ואנחנו שמחים לשלם את שכר הלימוד, וגם מאוד סומכים על ההנהלה, והם ממליצים לנצל כל רגע בשביל הלימוד משום שהם אומרים שזה הזמן הנכון לגדול ולצמוח בתורה ויראת שמים, ואם לא עכשיו אימתי? לא כל אחד זוכה ללמוד במקום מעולה כמו שזכית. ולכן אני מבקש שתנצל את ההזדמנות ואת הזמן להתעלות בתורה ויראת שמים, אם אני לא זכיתי - לפחות אתה תזכה".

הסברה כזאת אינה מעוררת את השאלה "קשוט עצמך", שהרי איננו תולים את דרישתנו בחובה ללמוד, אלא במסגרת המחייבת שעל הבן לעמוד בה. בנוסף אנחנו נותנים לו להבין שמה שהאב אינו לומד זה בגלל שלא זכה ללמוד בזמן הנכון והוא מרגיש שזה הפסד, ולכן חבל שגם אתה תפסיד.

ג. הורה שלא לומד וגם מבזבז את זמנו בקריאת עיתונים וכיו"ב, לא יוכל לדרוש מבנו שיתמיד בלימוד, משום שהוא מראה לו דוגמא הפוכה. אמנם הוא יכול לומר לבן: תמלא את חובתך למסגרת ואח"כ תוכל להתפנות לאיזה ענין שברצונך. הוא יכול גם להציע לבן ללמוד תמורת תמריץ, אך הוא לא יוכל ממש לחייב אותו להתמיד.

אמנם יש לציין שיש להקפיד שהתמריץ לא יהיה מנוף לסחטנות של הבן, ולכן יש להקפיד שלא לתת את התמריץ כמשכורת משום שאז הבן מרגיש שמגיע לו והוא עלול להיות "סוחר", משא"כ כאשר התמריץ לא ניתן כמשכורת אלא כרצון טוב. הנה לדוגמא, האב יכול לומר לבן: "אני רוצה להציע לך משהו. תראה, אמנם אני לא זוכה ללמוד, אך זה משמח אותי מאוד שאתה מנצל את זמנך, ולכן אני מעוניין לתת לך פרס פלוני על הלימוד. אע"פ שאני לא חייב לתת, אבל זו השמחה שלי. ולכן אם תלמד היטב בל"נ אשמח להעניק לך פרס פלוני וכדו'".

בצורה כזאת אין גירוי לבן להיות סחטן משום שהאבא משדר ומבהיר שאינו חייב לתת תמריץ אלא זה בא רק כתוצאה מרצון טוב. זאת ועוד, באופן כללי תגובה מעין זו מהווה תשובה למקרה שהבן ירצה לשאול: מדוע אתה לא לומד, משום שהאב לא מחייבו לנצל את הזמן אלא לעמוד בדרישה של המסגרת, וכן ע"י דרבון בפרס לבן נוח יהיה לו לקבל את הפרס, ולכן הוא לא ישאל מדוע אבא לא לומד.

וכן על זו הדרך, ישמע חכם ויוסף לקח, ותן לחכם ויחכם עוד.

לפני עור לא תתן מכשול

הדרישה מהבן תהיה לפי היכולת הלימודית והרגשית ואם יש ספק מה היכולת עדיף להוריד מהדרישה ועי"ז הוא יבצע ולא לנסות להעמיס מספק יותר מיכלתו שזה עלול להיות סיבה להכשילו באי ציות

באופן טבעי, אנחנו כהורים שואפים ומייחלים שהבן ישקוד על לימודיו, אולם יש לקחת בחשבון את היכולות של הבן, הן מבחינה שכלית - יש נער ששכלו מפותח והוא נהנה מכל רגע בלימודו, ואילו לעומתו נער שהוא פחות מבין וסביר להניח שגם פחות נהנה מהלימוד כמו חבירו הפקח, והן מבחינה רגשית (או כל סבה אחרת) - אמנם הבן פקח אך יש לו מחסום לשבת ולשקוד על לימודיו, לעומת הנער שבשל רגשית ואין לו מחסום לשבת ולשקוד על לימודיו. לכן יש להתבונן בקפידה האם הבן יכול לשבת ללמוד בקלות וא"כ יש מקום לדרוש ממנו שקידה, או שמא קשה לו מאוד לשבת ולשקוד וא"כ בעצם אנחנו מכשילים אותו בכל מיני תחבולות כדי להתחמק מן הלימוד, ואיננו מבינים שבעצם הדרישה באופן יחסי אליו היא קשה עד בלתי אפשרית.

ישנם הורים שמתוך דאגה מוגזמת לעתיד בנים אינם מרפים, ולוחצים בצורה מתוחכמת עד שסוף סוף הבן יאמר להם שהוא ילמד וישקוד וכו', כאשר בעצם הבן אומר זאת רק כדי לשמח או לרצות את הוריו ושיעזבוהו לנפשו. ויתכן אף שהוא רוצה, אך דא עקא שזה קשה לו עד מאוד, ואולי הוא מתאמץ בתחילה אך יש חשש גדול שהוא ירגיש שקשה לו, והוא לא רוצה, והוא מרגיש מחנק. מצד אחד הוא מעוניין למלאת את רצון הוריו היקרים לו מאוד, והוא יודע שאם הוא לא ילמד כמו שהם מצפים ממנו הם יתאכזבו, (ואע"פ שההורים לא אומרים זאת בפירוש, מספיק שהם נותנים לו להבין עד כמה זה חשוב להם וכו'). וכמובן שאכזבה של הוריו עבורו זו עגמת נפש גדולה שספק אם יוכל לשאת אותה. (הוא עצמו בטוח שלא יוכל לשאת אותה), ומאידך גיסא איכות וקצב הלימוד שדורשים ממנו "חונק" אותו. בשבילו זה סיוט, והוא נמצא בדילמה: את מה עדיף לבלוע, את אכזבת הוריו או שמא את ה"סיוט" (להרגשתו)? אין לתאר קוראים יקרים את ההרגשה הנוראה הנ"ל, וכמובן הרגשה כזו יוצרת תסכול, ותסכול דורש סיפוק מיידי לפרק עליו את התסכול אשר בדרך כלל פורץ לאפיקים שליליים. וכאשר חלילה הבן נופל ברוחניות בצורה זו או אחרת, כבר קשה יותר לתקן את המעוות. הבן מרגיש שבר כלי שאינו שווה, שהרי הוריו מאוכזבים ממנו. לעומתו ההורים יצטרכו למצוא את הדרך איך להתפשר אחר כך בכדי שלא ימשיך להידרדר, וכמובן הדרך שההורים אמורים למצוא היא בצורה זהירה מאוד שלא ייראה כאילו הם נכנעים לבן ובאים לקראתו משום שהוא פרץ את הגבולות, אך גם עליהם לוודא שהם לא לוחצים, וזה קשה מאוד, ממש בחינת "שבור את החבית ושמור את יינה". (ב"ב ט"ז.).

יש לציין שזה במצב הטוב, אולם יתכן גרוע מזה, שהבן גם יאשים את הוריו בנפילתו משום שהם לחצו וכו', ומי יודע להיכן יגיעו הדברים.

לפעמים קורה שנראה לנו כאלו הבן מחזיק מעמד וממש נראה ילד טוב, אך למעשה הוא אצור ועצור בתוכו, ואי אפשר לדעת באיזה שלב בחייו המועקה תפרוץ החוצה. אי הבשלות הנובעת כתוצאה מהלחץ וחוסר השקט הנפשי יוצרת מצב של נער לא יציב שאינו יודע להתמודד בצורה נכונה עם הסובב אותו.

פעמים רבות חווה כותב השורות תגובות מאוד קשות אצל בחורים, או אפי' אבות לילדים, שניכר עליהם בעליל שהתקשורת איתם היתה לקויה. ואף שמדובר בבחורים ממשפחות טובות ונכבדות (ואולי דווקא בגלל שהיו ממשפחות טובות הדורשות מהילד שיהיה כמו האבא, האמא וכו'), פשוט הם התכווצו בתוך עצמם. לא היתה להם האפשרות להביע את עצמם ולפעול ולהתקדם לפי כוחם האמיתי, אלא הם היו נתונים ללחץ מתמיד, וכל הזמן השתדלו לרצות את הוריהם, מה שדרש מהם מאמץ מתמיד שֶׁהֶלְאָה את כוחם הנפשי וגרם להם מחסומים רגשיים.

ישנם מקרים שהתוצאה היתה חמורה יותר. הנער לא יכול היה לשאת את המועקה, ומצא לו מפלט בכך שזנח את דרך התורה והלך לרעות בשדות זרים למרות שידע שדרכם אינה אמת, אך הוא הרגיש מחנק וצורך הכרחי להתנתק מהמלכודת שהוא נכנס לתוכה בחושבו שלפחות שם יהיה לו שקט נפשי. [ואע"פ שהציפייה לשקט נפשי שהנער מצפה לה היא רחוקה ולא שייכת כידוע בדרך שאינה של תורה ומצוות, שהרי אדם היודע שרק דרך התורה היא הדרך הנכונה והצרופה, לא יהיה לו מנוח ולא יוכל להיות מאושר באמת, (ואע"פ שהוא מחייך זה רק כלפי חוץ), אולם בכל זאת עצם האפשרות ל"פתיחות" כביכול יוצרת אצלו הרגשה שהנה כביר מצאה ידו, ועד שהוא קולט את גודל השבר ושהוא בעצם יצא מהפח אל הפחת, כבר הוא ראה שמע וקלט דברים שליליים, והדרך חזרה היא לא קלה בלשון המעטה].

דבר נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהבן אינו מודע לעומק הבעיה. הוא לא מכיר או לא רוצה להכיר את מגבלותיו, [ואף אצלנו המבוגרים, כמה יש כאלה שמכירים באמת את מגבלותיהם?]. וכאשר הוריו מאשימים אותו בחוסר הצלחה או אי עמידה בדרישות, אזי הוא נוטה להאשים את עצמו, וכמובן שהוא מרגיש נורא היות והוא נמצא במלכודת ביודעו שהוא גורם עגמת נפש להוריו, ומאידך קשה לו מאוד לעמוד במטלות שהוא נדרש.

להמחיש זאת, הנה מעשה שהיה לכותב השורות: יום אחד צלצלה אמא מהעיר חולון כשהיא זועקת לעזרה. בתה ברחה מהבית (בשעה 2:00 לפנות בוקר), וכעת היא נמצאת אצל קרובי משפחה שהשקפתם אינה תואמת את רוח הבית. הקרובים התקשרו לשאול האם הם מוכנים לקבל את בתם חזרה*. ההורים אמרו שהם מקבלים אותה רק בתנאי שתהיה צייתנית לכל מה שהם יאמרו לה, והם לא מוכנים לקבל שום תנאי ממנה, וכיון שכן הבת לא היתה מוכנה לחזור, והאמא שואלת מה עושים? לשאלתי בדבר חלקו של האבא בענין, ענתה האמא שהוא שבור ורצוץ, ואינו מסוגל לקום ממיטתו מרוב צער על בריחת בתו.

הצעתי לאמא שתקבל את הבת, ותנמק שהסיבה היא משום שהתייעצה עם רב שכך הורה לה, והיא מבטלת את דעתה מפני דעתו. ואכן הבת חזרה לביתה. שאלתי את הבת מה קרה, ואז בבכי קורע לב אמרה: "אני יודעת שהורי רוצים את טובתי, אך לצערי כל פעולה שלי שאינה לרוחם, אע"פ שהפעולה אינה אסורה, האמא פשוט מוכיחה אותי באריכות, ולאחר "הדרשה" - היא עוד דורשת שאני אחייך. שהיתה גם פוגעת וכאשר איני מחייכת היא אומרת: "אינני מעוניינת שבבית שלי תהיה בת שלא מחייכת". וכך חוזר חלילה פעמים רבות עד שנמאס לי, ולכן ברחתי לחברה ומשם לקרובי משפחה". (יש לציין שהפגישה הסתיימה פחות מחצי שעה, האמא והבת התחבקו והתפייסו לאחר שהובהר לאמא ששגתה בדרכה לחנך כך את בתה).

מהדוגמא הנ"ל יש ללמוד עד כמה חשוב להקפיד שלא ליצור מועקה אצל הנער, וחשוב להדגיש שבמקרה הנ"ל היה מדובר בבחורה איכותית, ובכל זאת היא העזה לברוח. והסיבה לכך פשוטה, משום שהיא הרגישה מחנק ולא ידעה כיצד להתמודד, וכשאין מוצא אזי יכולים להגיע למעשים חמורים מאוד. ועל כגון דא נאמר "פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו" (משלי ד', כ"ו).

לסיכום

חגים וזמנים לששון

אמנם כמו בשבת יש את יתרון הנעימות אך זמן זה טעון זהירות יתירה כאשר יש אורחים.

חוצפה לאמא

אין להסכים לחוצפא בשום אופן.

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה