אור ברסלב
אני והנער הגבל את ההר וקדשתו

אני והנער

הגבל את ההר וקדשתו

כוחו של הרגל

הגבל את ההר וקדשתו [שמות י"ט, כ"ג]

גבולות ברורים הינם מתכון ליציבות נפשית

מה הם גבולות?

גבולות - כשמם כן הם, להראות בצורה ברורה מה מותר ומה אסור. כשם שאי אפשר לעבור גבול, כך ישנם דברים מסוימים שלא נרשה לנער לעשות. יש לציין שנער ללא גבולות בדרך כלל גם אינו רגוע משום שזה גורם לו בלבול, והוא מנסה את כוחו גם במקרים שהוא יודע שאין זה הגון לעשותם, אבל בכל זאת הוא ינסה לעשותם משום ש"עבדא בהפקירא ניחא ליה" (גיטין י"ג), אמנם מצד שני מצפונו אינו שלם ולא רגוע, והוא נמצא בלבטים בין השכל הישר שמורה לו שלא לעשות לבין התאוה לאותו דבר שנראה ערב ומתוק, וזה נסיון לא קל, ותוצאותיו הם חוסר רוגע, התעלמות מהאמת, התכחשות וכו'.

לעומת זאת כאשר הגבולות ברורים, הנער יהיה רגוע ובטוח יותר. אין לו פיתוי חזק משום שהוא יודע שאסור לעבור את ה"גבול" וגם לא כדאי, וממילא קל לו להימנע מהנסיון לחרוג מהגבול שהציבו לו.

הנה דוגמא: הנער רוצה לקנות מכנסיים. אם מראש ההורים יגדירו איזה סוג מכנסיים הם מרשים, למשל, אם הם יגדירו שהם מרשים רק מכנסיים שמותר ללכת איתם במוסד הלימודי וגם זה עד מחיר פלוני, אזי כיון שהגבול ברור וההורים יעמדו על דעתם שלא לסגת ממה שהם תחמו אזי לנער, יהיה קל לו יותר לעמוד בתנאים. [אם כי יש להשתדל להסביר את הסיבה למגבלה או להחלטה במדת האפשר].

גבול סביל

אם מסגרת הגבול לוחצת הרי זה כמו לסגור תיק מלא מעל הקיבולת הרגילה שסופו להקרע

הגבול אמנם נחוץ לטובת הנער וכאמור, אולם יש לתת את הדעת שלא לגרום לתוצאה הפוכה ממטרת הגבול, דהיינו להקפיד שהגבול יהיה סביר וסביל שהנער יוכל לעמוד בו ולא תהיה לו מועקה או לחץ לפרוץ את הגבול.

וכיוצא בזה מצאנו במסכת ברכות (ל"ב.) שמשה רבנו ע"ה הליץ על ידי זה זכות על עם ישראל כאשר חטאו ב"עגל הזהב". הנה לשון הגמרא: דבי ר' ינאי אמרי מהכא, "ודי זהב". מאי "ודי זהב"? אמרי דבי ר' ינאי, כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל. אמרי דבי ר' ינאי, אין ארי נוהם (פרש"י: שמח ומשתגע ומזיק) מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר וכו'. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, משל לאדם אחד שהיה לו בן. הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צווארו והושיבו על פתח של זונות. מה יעשה אותו הבן שלא יחטא וכו', עכ"ל הגמרא.

כביכול משה רבנו טען על הקב"ה שהעמיד אותם במצב שלא יוכלו להתגבר משום שהפיתוי היה חזק מאוד, ולכן זו הסיבה שהם פרצו את הגבול שה' העמיד להם.

כך הענין עם הבן. יש לבדוק שהגבול שהצבנו אינו לוחץ מדי לעומת הפיתוי. במקרה הנ"ל עם קניית המכנסיים הגבול הוא סביל, אך אם המצב במוסד הלימודי שלא שומעים בקול ההנהלה, והרבה תלמידים לובשים גם מכנסיים שההנהלה אינה מרשה, לא כדאי להגביל אותו.

ומעשה באבא אחד ששאל אותי לדעתי, בענין ויכוח שיש לו עם בנו (בן 15 לערך) שחובש כיפה קטנה יחסית, וככל שהאב מבקש ממנו שיחליף לכיפה גדולה יותר, הוא לא מוכן. והשאלה היא, האם יש לעמוד על כך או שמא לוותר? שאלתי את אותו אב, האם כל תלמידי הישיבה שבנו לומד בה חובשים כיפה גדולה? והאב השיב בשלילה. אמרתי לאב: א"כ אל תאלץ את בנך להיות "הצדיק" של הכתה.

כיו"ב מצאנו גם במסכת בבא קמא (נה): לענין אדם שהפקידו אצלו בהמה לשמירה, והוא הניחה בחמה והבהמה יצאה והזיקה שהשומר חייב. ובגמרא (שם נו.) אמר רבה, אפי' ששם את הבהמה בדיר עם כותל חזק ונעל כראוי, והבהמה חתרה מתחת לכותל והצליחה לצאת, אעפ"כ השומר חייב, ואין זה נחשב כאונס. משום שהיה עליו לדעת שמתוך הצער שלה שהיא נמצאת בחמה וזה מציק לה מאוד, הבהמה תנסה את כל התחבולות כדי לצאת ולא לסבול את החום, ולכן במקרה הזה השומר חייב.

כך הענין גם בהגבלת הבן. אם הפיתוי חזק וההגבלה לוחצת מאוד מעל היכולת של הנער, הנער עלול מאוד לפרוץ אותה, ובמקום שתהיה לנו משמעת עם גבולות ברורים אנו עלולים להגיע לידי נסיגה במשמעת וקושי נוסף בהצבת גבול, משום שהנער למד מהנסיון שלא כל מה שההורים אומרים או מגבילים אכן זה מחייב. הנה כאן הם קבעו גבול מסוים, ולא עמדו בכך.

אמנם השאלה היא כיצד נדע מה רמת הגבול שעלינו להגביל, שהרי מצד אחד לתת לנער לחיות בלי גבולות זה גרוע, ולהגביל בצורה מוגזמת זה שלילי, וא"כ השאלה כיצד נדע להגביל במינון הנכון?

תשובה: כל הורה מכיר מה הסמכות שלו בביתו, על מה הוא יכול לעמוד על דעתו ועל מה לא שייך לעמוד. ואם כי קשה מאוד לדייק ממש כפי שיעור היכולת של הבן, מ"מ איננו נדרשים לדייק אלא עלינו להרחיב מעט את האפשרות של הבן ולא להכנס לחשש שאולי זה חונק יתר על המדה, וזאת משום שסוף סוף כל אדם אינו רוצה להיות רע ודי לנו שאנחנו מגבילים אותו בצורה סבירה כדי לגרום לו להמנע ממכשולים, לכן נעדיף גבול רחב מעט יותר מגבול חונק שעלול לגרום לנסיגה במשמעת וכאמור.

חשיבות ההסברה

ההסברה עוזרת למנוע את עוקץ ההתנגדות ומהווה גשר מחבר בין הרצון למעשה חרף הקושי

אמרו חז"ל "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (פירוש – עבד נוח לו לחיות בהפקרות) וזהו מושג מושאל המבטא את התחושות של כל אדם. דהיינו בני אדם אינם אוהבים שמגבילים אותם וא"כ מכיון שלא נוח לנער ההגבלה כנ"ל, ממילא טבעי הדבר שהוא ירצה לפרוץ אותה, ואף תהיה לו תאוה לפרוץ את הגבול (בחינת "מים גנובים ימתקו"). ואם הטעם להגבלה אינו מובן לו, אזי מלבד אי הנוחות שבהגבלה, הנה נוספה סיבה להתמרדות, שנראה לו שעושים לו עוול ומגבילים אותו בצורה שרירותית ואולי גם לא מוצדקת. אולם כאשר ההורים טורחים להסביר את הטעם להגבלה, אם כי לנער לא נוח להיות מוגבל ומצידו היה מעדיף לפרוץ את הגבול, מ"מ ההסברה והשכנוע שזה לטובתו תמתן את הדחף לפרוץ את הגבול, ולפעמים גם תגרום לבן לקבל את הדבר בהבנה ובאהבה. לכן ישכילו ההורים להקדים הסברה לכל תקנה מגבילה או לא נוחה, ובמקרה שיש אפשרות להתגמש בתקנה, אפשר וגם רצוי לשתף את הבן בהחלטה על ההתגמשות, שכן שיתוף הבן ידרבן אותו לעמוד ולשמור על התקנה, ובודאי שאם הוא יסכים לא תהיה לו סיבה להתנגדות.

הנה לדוגמא: ההורים קובעים שאין לטלפן מהבית ללא רשות. אם ההורים יחליטו זאת ללא הסברה, זה עלול לגרום למרמור, משום שבהרבה בתים הילדים מתקשרים גם ללא רשות וגם כאן בבית כך זה היה, וא"כ מה קרה פתאום שאוסרים עלינו?

אולם אם ההורים יסבירו שחשבון הטלפון "תפח" מאוד מעל הממוצע וקשה להם לעמוד בהוצאה הזאת, אזי לילדים יקל לקבל את ההחלטה. אפשר ורצוי גם לשתף אותם בהחלטה ע"י שנציג את הבעיה שהחשבון "תפח" וכו', ונשאל אותם כיצד ניתן לדעתם לצמצם את החשבון, שהרי אם לא נגביל את השיחות לא תהיה ביקורת, ואין ערובה שאכן נצמצם את ההוצאה הגדולה. ואז נשמע מהן ההצעות, ואם אכן תהיה הצעה מעשית נקבל אותה, ואז סביר להניח שלא תהיה התמרמרות, או עכ"פ ההתמרמרות תצטמצם, משום שזו הצעה שבאה מצידם.

אולם יש להדגיש חזור והדגש שהסברה אינה התנצלות, ויש להקפיד שלא יראה כאילו אנחנו מתנצלים. והסיבה שיש להקפיד שלא להראות שאנחנו מתנצלים היא משום שההסברה אמורה לשדר לבן שאכן התקנה נחוצה, אבל ההתנצלות משדרת שהתקנה אינה מוצדקת ובעצם הבן אינו חייב לציית לה, ולכן אנחנו מתנצלים משום שכביכול עשינו דבר שלא כדין ורק לפנים משורת הדין הנער יואיל לציית לתקנה, וא"כ הנער מבין שנעשה לו עוול והוא אינו חייב לסבול זאת. ובמצב וכיוון מחשבה כזה הדרך קצרה לאי משמעת.

לדוגמא: החלטנו שמהיום ואילך הנער ידאג לקחת את אחיו הקטן לגן לפני שהוא יצא למקום לימודיו, אך לנער זו מגבלה לא נוחה, יש להסביר לו את הסיבה לכך. ואם שייך, אפשר לשתף אותו ולשמוע ממנו אם יש לו הצעה חלופית. ההסבר הוא מדוע הוא צריך לקחת את אחיו, כגון משום שאבא ואמא יוצאים מוקדם מהבית ולכן אין להם אפשרות לקחת את האח הקטן או כל סיבה אחרת, ולומר לו בפירוש: אנחנו לא נוכל לקחת את הבן היות ואנחנו יוצאים מוקדם לעבודה, ולכן עליך לקום מוקדם כדי לקחת את אחיך, אחרי הכל הרי כולם בבית נהנים וגם צריכים להטות שכם לעזרה. זו דוגמא להסברה נאותה.

משא"כ אם ההורים יאמרו לבן: "אנחנו מבקשים ממך מחילה שאתה צריך לקחת את אחיך, פשוט לנו אין אפשרות", אם כי יתכן שהבן יסכים לקחתו, אך מ"מ הוא מבין שלמעשה אין זה מחובתו וזה ממש הקרבה מצידו, לעומת ההסברה המעבירה מסר שהדבר הינו חלק מחובתו כשותף בבית בזכויות ובחובות.

אחריות: "תייסרך רעתך ומשובותייך תוכיחוך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלקייך" (ירמיה ב, יט). המלבי"ם מסביר כי "רעתך" בעצמך היא "תייסרך", לא השוט והשבט, רק הרעה עצמה שעשית, וכך גם "משובותייך" בעצמה "תוכיחוך", כי עת תפקח עיניך תמצא כי דרכך רעה. עכת"ד.

כל אדם שפותח עסק תולה תקוה שיצליח, וגם בודק לפני כן שאכן יש סיכויים טובים שאכן העסק יצליח, אולם יחד עם זאת עליו לקחת בחשבון שיש גם סיכון שהעסק לא יצליח ועלול להיות הפסד. ואם לבסוף הוא פותח את העסק, הוי אומר שהוא מוכן לשאת באחריות לכל מקרה גם של הפסד. אמנם אדם שקול וחכם עליו לראות את הנולד, האם הסיכויים רבים יותר מן הסיכונים, שאל"כ אין זה מן החכמה לפתוח את אותו עסק.

כהורים, מחובתנו ללמד את הבן את המושג "אחריות", אע"פ שהבן יקר לנו עד מאוד ואנחנו מוכנים לעשות הכל בעבורו ובמקומו. אכן זו מסירות נפש מצד ההורים, אך למרבה הצער ההורים לא מועילים בזה לבן אלא אדרבא גורמים לו נזק, משום שבזה הם נוטלים ממנו את האפשרות לשאת באחריות, וכידוע "עבדא בהפקירא ניחא ליה", והוא מתרגל לחיות כטפיל וחסר אחריות ואינו נושא בעול. ואם כי בגיל הילדות יכול הוא איך שהוא להתגבר על המכשולים העומדים בדרכו, אולם ככל שהוא מתבגר הבעיות מתעצמות, ובעצם אנחנו מכבים אש בשמן. ונוסף לכך כיצד הבן ידע להתמודד לאחר חתונתו, הרי אז לא שייך להיות קשור לסינר של אמו.

לסיכום, אנחנו כהורים מחוייבים לחנך את הבן לדעת לקבל אחריות בצורה בריאה.

הנה דוגמא: במקום לימודיו של הבן הנוהל הוא להגיע עד שעה מסוימת, אך הבן מאחר לישון בלילה וכתוצאה מכך הוא קם מאוחר וכמובן מגיע באיחור לכתה. המורה החליט להענישו, והבן מתקשר ובוכה ומתמרמר על העונש. אם כי עלינו להראות שצר לנו שהוא נענש, אך לא כדאי לנסות לבטל את העונש משום שעל הילד ללמוד לשאת באחריות למעשיו, אא"כ רואים שזאת מעידה חד פעמית. שאז יש מקום לנסות לבקש לבטל את העונש.

זכורני מעשה רב, בתלמיד שנענש פעמים רבות על ידי או ע"י המנהל הרוחני של הישיבה הרה"ג מורנו הרב צמח מאזוז נר"ו. באחת הפעמים שאלתי אותו אם כדאי לבטל את העונש היות והתלמיד בצער, ואף הביע חרטה, ותשובתו של מוה"ר נר"ו היתה שלא לבטל את העונש משום שהתלמיד שנה באיוולתו פעמים רבות, ואם נוותר לו על העונש הוא עלול להמשיך ולמעוד משום שאינו רואה את התשלום למעשיו, ואדרבא הוא עלול להידרדר יותר. אולם אם הוא ישא באחריות וירגיש את הצער בצורה מוחשית אולי זה יעזור לו להתגבר על הדחפים שלו לעומת זאת כאשר היה מדובר בתלמיד ששגה בצורה חד פעמית אכן הוא צידד לוותר לו, משום שעצם החרטה זהו התיקון.

דוגמא נוספת: נער שמזלזל בלימודיו והמורים מתרים בו אך ללא הועיל, וגם הוריו מנסים להשפיע עליו אך ללא הצלחה. אמנם הסיכון הוא גדול אם ח"ו הוא יגורש, ולכן עלינו לעשות מאמץ מיוחד לנסות לשכנעו להיות רציני, אך עם זאת יש לקחת בחשבון עד כמה אפשר לשדלו, בפרט אם הנער לא מראה שאכפת לו אזי לא בכל מחיר עלינו לעזור לו להתגבר על המכשולים. אם רואים שאין תועלת ולא הערכה, עם כל הכאב יש לתת לנער להתמודד עם בעיית הגירוש, ויותר כואב כאשר מגרשים אותו לצמיתות והוא צריך למצוא מסגרת אחרת שבדרך כלל היא פחות איכותית מהמסגרת בה הוא למד.

אולם עם זאת כיון שאנחנו רואים במשך תקופה ארוכה שהנער לא מנסה לתקן את מעשיו אלא אדרבא ממשיך בהתנהגותו המזלזלת, עם כל הכאב, לא בהכרח שכדאי לנסות לקבעו באותה מסגרת, אולי באמת כדאי שהוא יגורש ואז ירגיש מה הוא עולל לעצמו. כמובן שבתקופה שלפני איום הגירוש עלינו לחפש דרכים ואמצעים כדי לשדל ולדחוף את הנער לחזור לדרך הישר [ולזה מוקדש נושא בפני עצמו], אך מ"מ אם רואים שאין תועלת, אזי לא בכל מחיר יש להחזיקו באותה מסגרת, וכנ"ל.

והנה בעודי מגיה את ספרי זה טלפנה אמא של בחור כבן 16 והיא זועקת לעזרה, בנה מהתל בה ועושה מעשים שלא ייעשו, ולמרות כל ההסברים והעונשים, הוא ממשיך במעלליו. ושאלתה בפיה מה עושים? לאחר שבררתי את המצב לאשורו יעצתי לה להניח לו להתמודד עם בעיותיו ולא לנסות להטיף לו מוסר, פשוט זה לא מה שישנה אותו, הוא כעת רודף אחרי תאוותיו בלי לחשוב, אולם כאשר האחריות למעשיו תעבור אליו, הוא עשוי להתעורר לחיים.

דוגמא נוספת: כאשר יוצאים לאירוע מסוים ויש הסעה מאורגנת אך הנער מתנהג בעצלתיים ואינו ממהר, אם כי אפשר לעזור לו להתארגן, אך לא רצוי לעשות עבורו הכל אלא רק דברים מסוימים שניכר בו שיקשה עליו לעשותם. אולם בדברים קלים שהוא יכול לעשות אך מתוך עצלות הוא אינו מזדרז, א"כ יש לתת לו להתארגן לבד, ואפי' אם זה במחיר הפסד ההסעה. כך נרגיל אותו לשאת באחריות. כאשר הוא ירגיש את ההפסד שבא כתוצאה מהעצלות שלו, אולי אז הוא ילמד להזדרז.

נכון שכואב לנו לראותו בוכה או עצוב, אך מ"מ עדיף לראותו כך תוך תקוה שהוא ישתנה מאשר שהוא ישאר במצב הזה של עצלות, ומי יודע כיצד הוא יסתדר כאשר יתבגר ויהיה לאיש.

אולם יש להדגיש שלא בכל מקרה יש לתת לו לשאת באחריות. הנה במקרה הנ"ל אם ע"י הפסד ההסעה קיים חשש שהבן יסע לבד בתחבורה ציבורית והנסיעה גובלת במקומות שאינם לרוחנו והיכשלות בראיית מראות אסורים וכיו"ב, אזי עם כל החשיבות לחינוך לאחריות שרצוננו להקנות לו, אך במקרה הזה הסיכון הנ"ל מחייב אותנו לנהוג במשנה זהירות. ועל זה יש להמליץ את מאמר התנא באבות (ב, א): הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. אמנם נכון הדבר שאנחנו רוצים ושואפים שהבן יהיה אחראי בבחינת "חי נושא את עצמו", אולם יש לחשב היטב האם בשביל פעם או פעמיים, או אפי' מקרה מסוים שחוזר על עצמו, כדאי לנו להכניס את הבן לסיכון רוחני? ומה גם שיש לקחת בחשבון שהפעמים שבהם אנחנו מוותרים לו לא בהכרח שיגרמו לו להיות חסר אחריות, משום שההזדמנויות הראויות ללמדו אחריות הן רבות, ועוד נחכה להן ונשתמש בהן בלי סיכון להיזק כלשהו.

חז"ל מספרים (שבת קכ"ט.) על אחד החכמים שפעם הקיז דם והיה צריך לחמם את עצמו אך לא היו לו עצים להסקה. בלית ברירה לקח ספסל ושרף אותו והתחמם לאורו. ושאלו בגמרא, הרי זה בל תשחית? ותירצו, שאמנם יש כאן השחתה אך השחתת הגוף חמורה יותר, משום שבלעדי החימום היה עלול הגוף להסתכן ולהינזק, ולכן טוב עשה אותו חכם שהדליק את הספסל והציל את גופו.

כך הענין במקרה שהנער מתחיל להשתפר ומנסה לעלות מבחינה רוחנית, והוא התעצל או מתעצל בצורה קבועה בענין מסוים, כגון שאינו מניח את בגדיו במקום וזה מפריע לנו. במקרה רגיל עדיף להשאיר את בגדיו באותו מקום שהניחם, וכאשר יצטרך אותם הוא ילמד בדרך הקשה את חובתו להרים בגדיו.

אולם כאשר מדובר בנער שמשתפר (כגון שכעת הוא מתאמץ להגיע מוקדם למקום לימודיו וכיו"ב), לא מומלץ לעשות זאת משום שזה עלול להוביל לכעס ואחריו יאוש שיגרום לירידה גם בנושא הרוחני, ואז יצא שכרנו בהפסדנו.

עזרה

* עזרה בבית זו הפעלה חיובית לנפש הבן וגם מאפשרת להורים להתמודד בצורה איכותית יותר.

* הקלה בעזרה רצויה רק אם רואים שהבן מנצל את הזמן כראוי.

לא פעם עולה השאלה/התלונה אודות העזרה או אי העזרה של הבן בבית, עד כמה אפשר לדרוש מהבן עזרה, ובפרט אם הוא מתמיד בלימודו או שיש לו לחץ לימודי. וכנ"ל גם לגבי הבת כאשר היא בתקופת מבחנים וכד', האם להניח להם לגמרי או שמא בכל זאת יש לדרוש את עזרתם? וכן כיצד ראוי לנהוג במקרה שהם לא מוכנים לעזור חרף בקשותינו?

ובכן, לכתחילה בודאי שכדאי וראוי לשתף את הבנים בעזרה בבית, הן מבחינה חינוכית הדבר מחנך אותם להכיר תודה, וגם מראה להם בפועל עד כמה מוטלת על ההורים אחריות במטלות הרבות, והם ידעו להעריך זאת וישתדלו לצמצם את הבעיות שעלולות לצוץ, משום שהם רואים שגם כך ההורים עמוסים במטלות יומיומיות. זאת ועוד, בן שיושב בטל זה מתכון לכל מיני מרעין בישין, וכדברי חז"ל הבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות נט:). ובפרט בדורנו המלא כל מיני פיתויים מבחינה רוחנית והרות אסון בתוצאות היוצאות מהן וד"ל, וידוע שנער ללא עול הוא בבחינת "פרא אדם".

לעומת זאת כאשר דואגים להפעיל אותו זה עשוי להסיח את דעתו מדברים אחרים שליליים, כמו שאמרו חז"ל "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון" [אבות ב, ב]. ועוד יש להוסיף שעצם הפעילות החיובית היא רפואה לנפש ורפואה לגוף, וידוע שיש אנשים רבים שלא חסר להם מאומה, פרנסתם מצויה להם בשפע אך ממשיכים לעבוד, והסיבה היא משום שהעבודה עבורם היא מקור חיות. הם חוששים להישאר בבית ללא מעש ולהתנוון. ומכאן יש ללמוד לגבי הבנים שיש להפעיל אותם גם לטובתם הגופנית והרוחנית.

אמנם כל זה במצב רגיל.

אולם השאלה היא כאשר המצב לא בדיוק רגיל, כגון שהנער נמצא בירידה ח"ו או שאינו בשליטה, כיצד יש לנהוג?

ראשית יש להתבונן מה המטרה או היעד אליו אנחנו חותרים.

ובכדי להבין היטב את התשובה, נקדים דוגמא: יום אחד התקשרה לראובן אשתו שסיפרה לו בבהלה שהיא שכחה סיר על הגז ויש חשש שהכל יגלוש מהסיר ויפגע בחוטי חשמל וח"ו הבית יעלה באש, אולם אם הוא יגיע בתוך חצי שעה עדיין אפשר יהיה למנוע את הסכנה. ראובן אכן נכנס מיד לרכבו והחל לנסוע לביתו. המרחק ממקום עבודתו לביתו לא היה גדול, אולם בדרכו ראה סופר מרקט ונזכר שהוא צריך לקנות מוצר כלשהו שנמכר כעת במבצע במחיר זול. ראובן לא התעצל, עצר את רכבו, נכנס לסופר מרקט, עמד בתור ושילם על המוצר, וכעבור רבע שעה נכנס שוב לרכבו והמשיך לנסוע. אך כשהגיע לביתו ראה שכבר איחר את המועד, כי בינתיים מה שבסיר כבר גלש והבית עלה בלהבות.

האיש הנ"ל אמנם הרוויח סכום מסויים מהקנייה במבצע, אך עליו לשלם כעת פי כמה וכמה על שיקום ושיפוץ הבית. אילו היה חושב מהי מטרת הנסיעה והיה יודע להעריך את חשיבות הזמן העומד לרשותו, הוא לא היה מתעכב בשום מקום, ביודעו שע"י ההתעכבות הוא פוגע במטרה או ביעד שהציב לפניו.

כך הענין בטיפול בכל בעיה המתעוררת עם הנער. הנה במקרה שלנו שהבן מסרב להושיט יד לעזרה בבית, יש להתבונן מהי המטרה. כדי להמחיש את העניין ניקח לדוגמא מטרה או יעד החשוב בעיני הורים רבים. ההורים שואפים שהבן יהיה מסודר גם לאחר שיעזוב את הבית קרי לאחר שיתחתן. במקרה הנ"ל על ההורים להשתדל ולעמוד על דעתם אפי' אם ההמתנה לסידור החדר תגזול זמן רב, וזאת משום שבסך הכל הדבר משתלם כדי להגיע ליעד הנ"ל. חרף כל הקשיים, סוף כל סוף הבן עשוי להגיע למצב חיוני שיהיה עצמאי ומחושב גם לאחר שיעזוב את ביתו, ולכן על ההורים להתאמץ ולעמוד על דעתם שהבן יסדר את חדרו, וכנ"ל.

לעומת זאת אם מגמת ההורים בבקשתם לסדר את החדר היא כדי לחסוך במאמץ ובזמן, יש מקום לומר שכדאי להם לסדר בעצמם, כי זה יהיה יותר מהר ויותר מוצלח. העיקרון זהה כאשר מדובר בנערה שלחוצה למבחן, אע"פ שיש חשיבות גדולה לעזרה, מ"מ כיון שהיא לחוצה ואם היא תגיש עזרה היא עלולה להיכשל, לכן אמנם עלינו להתגמש עמה, אולם יש לציין שאנו עושים זאת בגלל שאכן היא ממש לחוצה ואין לה זמן, אבל אם היא מתפנה לבילויים שונים יש לשדר לה (ולעמוד על כך) שהעזרה חשובה בבית יותר, ולכן אנחנו דורשים ממנה שתושיט יד לעזרה לכל הפחות בצורה חלקית. אם המבחנים חשובים לבת, עליה להוכיח זאת ע"י שתצמצם את הבילויים ותנצל את הזמן לטובת הלימודים אולם אם יש לה זמן לבילויים אז יש זמן גם לעזור. וכן על זו הדרך, אנחנו ההורים נקבע לעצמנו את סדר העדיפויות, ונשקול בפלס מה עיקר ומה טפל ביחס ליעד שאליו רצוננו להגיע.

אמנם נער שאינו מושיט יד גם כאשר מבקשים ממנו (והוא לא נמצא במצב שצריך לוותר לו) כדאי "לשכוח" מדי פעם לכבס לו את בגדיו או להכין לו את מה שהוא צריך, כדי שהוא יבין את המסר. ואם הוא ישאל מדוע לא כבסו לו, האמא תאמר: "הו נכון, לא הספקתי, הייתי קצת לחוצה. טוב בל"נ אכבס מחר, היום אני חייבת לסיים דברים נוספים" וכו'. אם הפעולה הנ"ל תחזור על עצמה כמה פעמים ובלי להראות שאנחנו עושים בדווקא אלא רק משום "שכחה" או "קושי מסוים", הנער כבר יבין שגם לו יש חובות ועליו לעמוד בהם.

בנייה מחודשת

* כדי לבנות יחסים בריאים יש לחפש תקשור בדברים נוחים לבן ומוסכמים.

* לבדוק את הבעיה לנֶתֶק מזוית הראייה של הבן.

כולנו כהורים יודעים שאין ערובה לקיום הציפיות שלנו, ולפעמים קורה שגם נוצר "נתק" או דרדור שנראה שנוצר כתוצאה ממהלכים שלא עלו יפה. [אע"פ שהמהלכים היו נכונים מ"מ לבן יש בחירה].

הנה לדוגמא: הבן חוזר מאוחר וההורים דואגים, וכמובן שהם מביעים את דאגתם וגם כועסים, בציפייה שהבן יעצור את הנוהג השלילי של האיחורים. אך למרבה הצער הבן מתריס כאילו אינו מבין מה רוצים ממנו, מה פתאום מגבילים אותו, מה הוא ילד קטן? והוא עומד במריו וממשיך לאחר. זאת ועוד, הוא ממעט בדבורים ובקשר עם הוריו [פשוט זה לא משתלם לו], והשאלה היא כיצד בונים קשר מחודש?

ובכן עלינו לדעת שהנער תלוי בנו בהרבה דברים, כגון בקניית ביגוד, אוכל, וגם ביחס מתעניין ומזדהה. אמנם אם מיד לאחר הסכסוך או חילופי הדברים הקשים ננסה לחדש קשר, יתכן וגם סביר להניח שהבן יקשה את עורפו, אם משום שכעת הוא כעוס ואין מרצין את האדם בשעת כעסו, ואם משום שהוא לא רוצה לקבל את המגבלה, ולכן הוא עשוי להראות שהוא לא כל כך מעוניין בקשר*.

אולם גם מיידית אפשר לפעול ע"י בקשות או שאלות בתחום אחר מוסכם, וע"י ההיענות והקשר הזה ההורים משדרים לבן שהויכוח שהיה אינו מהווה גורם לנתק כללי, ואע"פ שאין הסכמה באותו ענין אין זה נוגע לקשר הכללי. אכן זה מהלך נכון לגבי הקשר באופן כללי, אך לענין שבו נתגלע הויכוח יש להקפיד על פרק זמן של "צינון" שבו לא לדבר על הנושא, ובאותו פרק זמן יש לנסות לבחון את הבעיה מחדש מזוית הראיה של הבן, דהיינו לנסות לחדור לנפשו מדוע הוא כל כך מתעקש, מה מפריע לו, עד כמה הוא יכול לעמוד בדרישה זו, האם דרישתנו היא בנורמה או אולי זו דרישה חריגה, ובכלל מה הסיבה האמיתית שאנחנו חוששים מהאיחורים שלו, ובאלו אמצעים נוכל לדרבן אותו לציית ולהגיע בזמן? בדרך כלל בהתבוננות כנ"ל אנחנו נמצא את הדרך שתוביל להבנה בינינו, משום שבכל מחלוקת יש את הסימפטום של ההקצנה לצד אחד בלי להבין באמת ובתמים את הצד השני, וממילא הדעות רחוקות אחת מהשניה. לעומת זאת בהתבוננות אמיתית מתוך רצון להגיע לפתרון ותוך התייחסות לצרכי הצד השני מגיעים לעמק השווה. ולכן גם בנידון דידן, אם אכן נרצה נוכל להגיע להבנה, אם כי לא תמיד לשביעות רצוננו.

הנה בדוגמא הנ"ל שהבן מאחר, אם כי לנו זה מפריע, אך ננסה לחשוב מה המניע של הבן לאחר, אולי משום שהשיחה בין החברים קולחת, או האירוע בו משתתף הבן מושך, או אולי משום שלא נעים לו להיראות בעיני החברים כמו ילד קטן שמוגבל בזמן (אם כי תפיסתו לא נכונה, אדרבא בן צייתן צריך להיות גאה בכך. אולם זאת מחשבתו לפי הבנתו). אמנם אנחנו לא מסכימים לכך, אך מה באמת הבעיה, האם הבעיה היא בגלל שאנחנו רוצים לשכב לישון? או הבעיה משום שאנחנו חוששים היכן הוא מסתובב? אפשרות נוספת - אולי זה מהווה כעין ציון דרך לשאר בני הבית לאחר וקיים חשש לפריצת הגבולות, ומי יודע אצל כל בן/בת מה ההשלכות שאכן תהיינה מהנהגה פסולה זו? אמנם קיימות עוד אפשרויות, אך נסתפק באפשרויות הנ"ל.

ובכן הבה ננסה למצוא דרכי פתרון.

כמובן שבתחילה נשוחח עם הבן ברוח טובה מתוך הזדהות ואמון שבודאי יש לו סיבה לאיחורים, וננסה לדלות ממנו את הסיבה. ואם גלינו שהבעיה היא שקשה לו להפסיק באמצע השיחה, נראה לו שאנחנו מאמינים וגם מבינים, ולאחר מכן נציע לו דרכי פתרון שיתקבלו על דעתו, כגון שעון יד מצלצל, או נבקש מספר טלפון שהוא נגיש אליו שנוכל לצלצל ולהזכיר לו. והיה אם פתרונות אלו התקבלו על ידו - הנה מה טוב, אולם במדה שלא - עלינו לנסות למצוא דרך למנוע או לצמצם את התופעה, במקרה שהחשש הוא לטיב המקומות בהם הוא מסתובב, יש לנסות לבקש שבמקרה שהוא מאחר שידאג להתקשר ולהודיע לנו שהוא מאחר והיכן הוא נמצא.

אמנם נכון שההצעה הנ"ל אינה פותרת לחלוטין את הבעיה משום שסוף סוף אין לנו ידיעה מוחלטת היכן הוא מסתובב, אולם בכך אנחנו מצמצמים את הנזק משום שעצם הענין שהוא מצלצל להודיע זה כעין הסכמה שצריכה להיות ביקורת. זאת ועוד, הקשר הטלפוני עם ההורים יכול להועיל למיתון הפיתוי להסתובב, משום שבכך הוא מצהיר שהוא נמצא במקום מסוים, ולא כל כך נעים להיות כמו שקרן [אם כי יכול להיות שאעפ"כ הוא יסתובב במקומות מפוקפקים, מ"מ בודאי שקיימת רתיעה או ספק כלשהו מצדו. אפילו אם נרויח שלפעמים הוא ימנע מלהסתובב, זה כבר שוה]. ריוח נוסף הוא שלפעמים נוכל לומר לו שהפעם אנחנו מאוד רוצים שיחזור משום סיבה כלשהי שנוכל להיתלות בה.

אולם אם החשש הוא משום שזה עלול להשפיע לרעה על שאר בני הבית, יש להביא לידיעתו את החשש הנ"ל, ולומר לו שאנחנו בטוחים שאין זה לרצונו שיושפעו ממנו ובודאי שהוא רוצה רק לטובה, אך מ"מ אנחנו בבעיה ועלינו למצוא דרך לפתור אותה. סביר להניח שהוא יציע לומר לבני הבית שלא ילמדו ממנו, או שהוא עצמו יאמר להם זאת, ואם כי אין זה פתרון מוחלט, מ"מ ע"י ההצעות הנ"ל נוצרת מעין הסכמה נסתרת מצדו שדרכו אינה נכונה, וזה עוזר בעקיפין לשאר בני הבית להיזהר שלא להיגרר אחר הנהגה שלילית זו. כמו כן סביר להניח שהבן ינסה להסתיר את איחוריו כדי לא לגרום להשפעה שלילית וגם כדי למנוע את כעס הוריו עליו.

לסיכום, אם כי הפתרונות הנ"ל אינם מוחלטים ולא לשביעות רצוננו, מ"מ עלינו לשקול את הריוח לעומת ההפסד. וכמובן שההפסד מאי שיתוף פעולה מצד הבן גדול יותר מההפסד עם שיתוף פעולה אפי' חלקי, שהרי בכל מקרה המציאות קיימת, וא"כ עדיף לצמצם את התופעה עד כמה שאפשר, מבחינת הרע במיעוטו.

יש להדגיש שלא בכל מחיר חייבים לקבל את ההתנהגות השלילית של הבן, וישנם מקרים שלצערנו הנזק לא ניתן לסובלו, ולכן במקרים כגון אלו יש לחשוב בכובד ראש האם כדאי לתת למצב להימשך בצורה כזאת, או אולי עלינו להציב בפניו את העמידה בדרישותינו כתנאי להמשך מגוריו בבית. ואם כי עלינו להציב את התנאי בצער רב ולהדגיש שאנחנו מאוד רוצים שישאר בבית אך ההכרח לא יגונה, מ"מ עלינו להיות החלטיים ועקביים ולקחת בחשבון כל תרחיש שיכול להיוולד כתוצאה מהגירוש.

דוגמא קיצונית התרחשה עם נער שהסתבך בבעיות רבות אשר גרמו להוריו סבל רב. הוריו הפצירו בנער לחדול ולחזור בו מההתנהגות המבישה היות והם חוששים לעתידו וגם להם נגרם נזק תדמיתי, אך הנער נשאר בשלו. לדעתו התנהגותו היא סבירה, וסתם מאשימים אותו. לא עברו ימים רבים והנער גילה את פרצופו האמיתי: הוא פרק עול והלך נגד כל המוסכמות שבביתו!

השאלה היא, כיצד על ההורים לנהוג?

האם לקרב אותו שמא יחזור לתלם, או להרחיקו כדי שלא יהיה דוגמא לשאר אחיו, או אפשרות שלישית להפציר בו שיעשה את מעשיו בצנעה?

ובכן לאחר התייעצויות רבות הוחלט להבהיר לו בצורה שאינה משדרת מאבק אך חד משמעית, שלא נוכל להחזיקו בבית בצורה כזאת, ועליו להחליט מה הוא מעדיף - כיבוד אורחות הבית או לעזוב את הבית. הנער בחר באפשרות השניה ועזב את הבית.

והשאלה היא: נו, מה עושים לעקשנות שכזאת?

התשובה היא: נותנים לנער את האחריות. אסור לנו לחשוב במקומו. אם הוא לא יחשוב - הוא לא יתקן ולא יתוקן. נכון שיש סיכונים העלולים להיגרם כתוצאה משהותו בחוץ, אולם כאמור לקחת את המשא במקומו אין זה הפתרון, ואולי אדרבה זה יחריף את הבעיה.

הבה ננסה להיכנס לנבכי נפשו, מה הוא אמור לחשוב? ובכן כאשר נניח לו לשאת באחריות כנ"ל, יתכן שהוא יחשוב שהצדק עמו ויותר נכון שהוא ירצה לחשוב שהצדק עמו, אך את האמת הוא יודע, אולם הוא מנסה לקבור אותה כדי שלא תפריע לו לעשות מה שלבו חפץ, אך מ"מ הוא יודע שהוריו יודעים מה הם רוצים ויש עליו תביעה שהוא לא היה הוגן כלפיהם, אך מה לעשות ולבו הולך שבי אחר הפיתויים וטוב לו עם זה. הנער מרגיש בתת ההכרה נקיפות מצפון, וסביר להניח שביום מן הימים הוא יתעורר וישוב למוטב. אולם לעומת זאת אם נחזר אחריו "ונתחנחן" לפניו, הוא יחשוב שהוריו עשו טעות ובגללם הוא הגיע למצב הזה, ובעצם הם האשמים, ומעכשיו יש צדק בהתנהגותו וכמובן אין לו לאן למהר. הוא ירשה לעצמו לשקוע בבצה. אין לו נקיפות מצפון, וגם אם הוא ירגיש ריקנות והפסד הוא יאשים את הוריו, וכמובן שבצורת חשיבה כזאת הדרך חזרה ארוכה יותר.

ולכן עלינו לשקול את הדברים היטב בכובד ראש ולהיות שלמים עם הגירוש, ובכל מקרה עלינו לדעת שלכל החלטה - לגרש או לא לגרש - יש מחיר, ועלינו לשקול בפלס מהו הרע במיעוטו, ובטרם החלטנו ניגש לדמות שמקובלת עלינו ונציע בפניה את לבטינו ונשמע מה דעתו, יהי רצון שלא נצטרך להגיע לכך!

שולחן שבת

שולחן שבת מהווה קרקע פוריה להעביר מסרים ולקשר את הבן בנימי נפשו לערכים בצורה נעימה לכן יש חשיבות גדולה לשמור על נעימות

מבחינה חינוכית "שולחן שבת" מהווה הזדמנות לאחד ולהדק את הקשר בין ההורים לילדיהם ובינם לבין עצמם. הסעודות המיוחדות שבשבת מביאות את בני הבית לשלחן בזמן קבוע יחדיו. אמנם לגבי היחס לילדים בשלחן שבת כבר כתבנו על כך בספרי הקטן "עצות בחינוך", וכאן יש לציין שלגבי הנער שולחן שבת מושתת לפי מה שכבר למד והורגל בילדותו, ולכן נער שכבר בילדותו הורגל לשבת בצורה טובה ומכובדת ואף הורגל שאומרים דברי תורה או כל רעיון אחר בשולחן, אם ע"י הילדים ואם ע"י ההורים, סביר להניח שכך ינהג גם בנערותו, ובודאי שיכולים ההורים לעמוד על כך ששולחן שבת יושתת על דברי תורה וכדו' וכנ"ל.

אולם השאלה הנשאלת, אם הנער נמצא במצב רוחני ירוד כך שאינו אוהב לומר דברי תורה, כיצד יש לנהוג? ובכן, עלינו לדעת שלחץ לומר ד"ת אינו תועלתי ואף עלול מאוד להביא תוצאה הפוכה, משום שלנער יש מחסום רגשי למלאות את דרישת ההורים, וככל שההורים ילחצו יותר - המחסום יעמיק יותר, ולכן אין טעם להכריח אותו לומר ד"ת.

אמנם בודאי שיש לתת את הדעת על כך שלא נוותר על אוירת שולחן שבת בגלל הבן, ומה שנשאר לנו לברר הוא כיצד בכל זאת נגרום לאוירה חיובית? העצה היא שלא לחכות עד שהנער יאמר, אלא אדרבא ההורים יאמרו ד"ת ויתבלו אותם בסיפורים ורעיונות יפים המושכים את הלב. ואע"פ שלא בטוח שהנער אכן ישמע או יפנים, מ"מ עלינו לשמור על אוירה של רוחניות בשלחן שבת, ועצם העיסוק סביב ד"ת ורעיונות ע"י ההורים, וק"ו אם הילדים או הנערים האחרים שבבית ישתתפו בדיון בדברי התורה, אזי האוירה ממש תיראה חיובית, וסביר להניח שגם הנער שאינו שש לד"ת ישתתף בדיון, וגם אם לא ישתתף מ"מ הוא יספוג את רוב הדברים. וכבר ידוע המעשה עם ר' עקיבא שראה אבן שניקבה ע"י טפטוף מתמיד של מים*.

וכך אמרו חז"ל: יהי ביתך בית ועד לחכמים (אבות א', ו'), ופירש הרע"ב שם הטעם שאי אפשר שלא תלמד מהם דבר חכמה. משל למה הדבר דומה, לנכנס לחנותו של בַּשָּׂם, אף שלא לקח כלום, מ"מ ריח טוב קלט והוציא עמו עכ"ל.

מצב נוסף הוא כאשר הנער לא הורגל מילדותו לומר ד"ת בשולחן. אמנם המצב טוב יותר ביחס לנער הנ"ל (הגרוע מבחינה רוחנית), אולם יש לתכנן בצורה זהירה כיצד להביא אותו לדבר ד"ת. ובכן במקרה כזה עיקר הקושי של הנער הוא משום שאינו מורגל להכין ולדבר דברים בעל פה, ולכן אם ננסה לבקש ממנו זאת, סביר להניח שניתקל בסירוב, משום שבקשה שכזאת טעונה מאמץ. לכן ההצעה היא למסור לו ד"ת קצר כתוב, ולאחר שאחרים יאמרו את הד"ת שלהם גם הוא יאמר מתוך הכתב, בדרך זו אין צורך במאמץ משום שאינו נדרש להכין, וכיון ששאר בני הבית גם הם אומרים ד"ת, סביר להניח שגם הוא לא יתנגד לתרום את חלקו.

אפשרות נוספת היא הנסיון לגרור אותו לדבר ד"ת ע"י הצבת שאלה מעניינת, ובפרט אם השאלה קשורה בדברים שלנער יש מושג בהם, ואף יש לו מקום להתגדר בהם.

יש להדגיש שבכל מקרה ההורים הם הקובעים איך יראה שולחן השבת. אם הם ידאגו ויתכוננו מבעוד מועד ויכינו ד"ת ורעיונות מוסריים והשקפתיים אזי "השולחן שבת" יהיה רוחני וחיובי, ואם הם לא יכינו אזי שלחן השבת עלול להיות מקור למריבות או לדברים בטלים וכל מיני מרעין בישין, ועל כגון זה אמרו: "החכם עיניו בראשו".

לסיכום

"הגבל את ההר וקדשתו"

גבולות ברורים הינם מתכון ליציבות נפשית

גבול סביל

אם מסגרת הגבול לוחצת הרי זה כמו לסגור תיק מלא מעל הקיבולת הרגילה שסופו להקרע

חשיבות ההסברה

ההסברה עוזרת למנוע את עוקץ ההתנגדות ומהווה גשר מחבר בין הרצון למעשה חרף הקושי

עזרה

* עזרה בבית זו הפעלה חיובית לנפש הבן וגם מאפשרת להורים להתמודד בצורה איכותית יותר.

* הקלה בעזרה רצויה רק אם רואים שהבן מנצל את הזמן כראוי.

בנייה מחודשת

* כדי לבנות יחסים בריאים יש לחפש תקשור בדברים נוחים לבן ומוסכמים.

* לבדוק את הבעיה לנֶתֶק מזוית הראייה של הבן.

שולחן שבת

שולחן שבת מהווה קרקע פוריה להעביר מסרים ולקשר את הבן בנימי נפשו לערכים בצורה נעימה לכן יש חשיבות גדולה לשמור על נעימות

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה