כוחו של הרגל
כוחו של הרגל
"תורה מביאה לידי מעשה מעשה מביא לידי זהירות", ההרגל מהווה גורם מאחה לנתק בין הקושי לבין הרצון
כל הורה מצפה שהבן שלו יעמוד במטלות הלימודיות, ויש אף המייחלים שהבן יהיה מתמיד. אולם לא תמיד ציפייתם מתגשמת. ואם כי זה מצב מדאיג, המצב מדאיג שבעתיים כאשר רואים שהבן מידרדר מבחינה ערכית, אם זה בקיום המצוות ואם זה בהתנהגות וכיו"ב.
וכאן נשאלת השאלה: כיצד יש להתגבר על הבעיה החמורה הנ"ל? משום שבמציאות אנחנו רואים שאע"פ שההורים משדלים את הבן בכל מיני אופנים בטוב וברע, עדיין הוא עומד בשלו ולפעמים אף יותר גרוע, כאלו לבו אטום וחתום. מין הרגשה של התנכרות בסתר ובגלוי. וכאשר מוכיחים אותו, הוא שולף תשובות לא הגיוניות ואף אפילו שהן תשובות אפילו שהן שקוראות תגר עלינו, ועיני ההורים רואות וכלות ואין לאל ידם.
מה עושים?
ובכן, ראשית עלינו להבין שכדי לפתור את הבעיה עלינו לחפש ולמצוא את מקורה ואז לנסות לתת תשובה הולמת. מורא ההורים או אהבתם עדיין אינם הפתרון לבעיה, אלא הם מהווים כעזר, דהיינו מורא ההורים כתריס בפני המשך ההידרדרות, ואהבת הורים כגשר מחבר בינם לבן. והאמת שלכל בן יש לתת את הדעת כיצד לבנות לו פתרון הולם, אך יש לנו לדעת שאחד העזרים החשובים לדרבן את הבן הוא ההרגל. ונרחיב את הדברים.
הנה לשון רבינו יונה ז"ל בפירושו למס' אבות (פ"ג מ"ט):
"הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת", שבזמן שמעשיו של אדם מרובין מחכמתו, נמצאת תאוותו לחכמה גדולה מחכמתו. ונמצא כי בכל יום ויום מוסיף חכמה על חכמתו. עכ"ל.
ונראה להסביר את דבריו כי הסיבה שתאוותו לחכמה גדולה מחכמתו, היא משום שככל שהוא חוזר על המעשה הוא נקשר יותר למהות של המעשה. ובפרט שמפעם לפעם זה נעשה לו קל יותר וממילא גם נוח יותר לעשות, וא"כ אין לו את הפיתוי הנובע מבקשת המנוחה, זה פשוט קל בשבילו ונוח, ואדרבה הוא מחפש להעמיק ולהבין יותר, וגם החלק הרוחני שבו מתפתח ודורש עוד רוחניות. לכן מובן וטבעי הדבר שהוא יבקש את החכמה. וכן להיפך, אם חכמתו מרובה ממעשיו תאוותו פחותה ואין לו חשק להשיג חכמה ודעת, וממילא אין קיום לחכמתו. גם בפירוש המשניות להרמב"ם (שם) ראיתי שכתב וז"ל:
"הנה דבר זה מוסכם עליו מהפילוסופים גם כן שהרגל המעלות כשיקדם לחכמה עד שיהיה קנין חזק, ואחר כך ילמד החכמה אשר תזרזהו על הטובות ההם, יוסיף שמחה ואהבה בחכמה ובחריצות להוסיף ממנה, אחר שתעוררהו למה שהורגל. וכשיקדימו ענייני הדעות ואח"כ ילמד ותהי החכמה מונעת אותו ממה שיתאווה בהרגל, תכבד עליו החכמה ויניחנה" עכ"ל. וזה כמו שביארנו בס"ד לעיל בדברי רבינו יונה ז"ל. (ועיין עוד באור החיים הקדוש בפירושו לחומש ויקרא פרק י"ח פסוק ב'. ע"ש).
וכיו"ב כתב במצודת דוד (משלי כ"ב, ו') על הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", וז"ל: התחל והרגל את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה' לפי דרך חכמתו אם מעט ואם הרבה, וכשיהיה מורגל בעבודת ה' אז גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי יתן על לב להשכיל כשרון המעשה ההוא עכ"ל.
ומכאן יש ללמוד לענייננו כאשר הבן אינו ממלא את המוטל עליו ואף מידרדר ח"ו, חשוב מאוד לקרב אותו ולתת לו הרגשת שותפות בצורה חיובית בכל מצב שהוא נמצא (למעט מקרים שהוא מהווה גורם מקלקל שאז ההתייחסות שונה), ולתת לו לבצע מטלות שהוא מתחבר אליהם, וזאת משום שזה חלק מההואי של המשפחה, וזאת אפילו שידוע להורים שכאשר הוא נמצא לבד הוא לא מבצע זאת.
לדוגמא: נער במצב רוחני חלש שאפי' נטילת ידיים אינו נוטל, אם כי הדבר מצער, אך בכל זאת יש לתת לו הרגשה טבעית כדי לעזור לו. למשל אם הוא בסעודה משפחתית, להגיש לו את הנטלא בפנים מסבירות כאילו הוא רגיל בכך.
וככל שהוא יתרגל בפעולה הזאת (אפילו שהוא בעצמו זנח אותה), ההרגל יתן את אותותיו! משום שזו פעולה כמעט אוטומטית, נוחה וקלה, שאין לו סיבה להתנגד לה. (במקרה שהוא עלול לסרב, יש להניח את הנטלא לידו בצורה לא מחייבת ולא להתייחס לתוצאה אם נטל או לא נטל). וכך העניין בכל פעולת מצוה שההורים ירגילו אותו כנ"ל, הפעולות יקרבו אותו לעצם המהות.
וכיו"ב כתב בספר החינוך (מצווה צ"ט) וז"ל:
משרשי המצוה (מצות בגדי כהונה), היסוד הקבוע לנו, כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחריהם מחשבותיו וכוונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה. על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אלה. (דהיינו בגדי כהן מצנפת אבנט וכו') שכשיסתכל בכל מקום שבגופו, מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד. וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף שיהיה לזכרון מחשבת הכשר. ואע"פ שגם הכהן היה מניח תפילין, לגודל עניינו היה צריך גם זה עכ"ל.
לסיכום אפשר לומר שכדאי להעסיק את הנער בדברים שקשורים לרוחניות, וככל שירבה להתעסק בכך הרי זה משובח!
תעודת זהות חיובית
* הנער זקוק להרגיש שהוא שווה, רצוי וטוב.
* בעבר עיקר הציפייה הייתה מהבית.
* בדורנו הנער עלול לחפש הערכה בשדות זרים
שאלה שחוזרת על עצמה פעמים רבות היא:
מדוע אנחנו כהורים קבלנו גם גערות ואפי' עלבונות מההורים ולא התמרדנו ולא התייאשנו, ואדרבא זה עורר אותנו איך לשפר את התנהגותנו כדי למצוא חן בעיני הורינו וגם לפני ה', ואלו עתה המציאות שונה לחלוטין: אם גוערים בבן - הוא מתריס, ואפי' קיים חשש שיפרוק עול.
מה קרה, מה נשתנה?
תשובה: ראשית עלינו לדעת, שכל אדם באשר הוא אדם, מצפה להערכה ולהזדהות. לכן הדבר טבעי שהוא נוטה לכיוון שממנו הוא ישיג הערכה. אם בבית מעריכים אותו - אזי הוא יאהב את ביתו, ואם ההערכה אליו היא במקום לימודיו או בין החברים בשכונה - אזי הוא יחפש את קרבתם משום שההערכה והכבוד הם צורך נפשי לכל אדם. והנה בדורות הקודמים שהתא המשפחתי היה יציב וחזק ולכן, לבן היתה ציפייה להערכה רק מביתו, משום שלא עלה על דעתו לצפות להערכה ממקום אחר, כי במציאות זה לא היה שוה ערך כמו הבית. ההשפעה של הבית היתה מוחלטת, וממילא הבן היה קשור ותלוי בצורה חזקה בבית הוריו. וכיון שכן, גם כאשר גערו בו ואף העליבוהו, הוא לא העלה בדעתו לחפש מקום אחר להערכה, אלא היה מנסה לתקן את מה שטעון תיקון, בכדי לזכות שוב בהערכה של בני משפחתו. זה היה שוה את המאמץ.
משא"כ בדורנו שלמרבה הצער התא המשפחתי חלש ומתפורר על נקלה, לבן יש הרבה כיוונים שנראים "נוצצים" [אע"פ שלאמתו של דבר המחיר של ההצטרפות אליהם יקר וכואב מאוד, עכ"פ לפני שמרגישים את הכוויה זה נראה מבטיח, והבן בתמימותו לא מבחין בכך], וכאשר הוא לא זוכה להערכה מצד בני משפחתו, הוא פוזל לרעות בשדות זרים, בתקוה ששם הוא כן יזכה להערכה. שם הוא לא שומע ביקורת, שהרי אין להם כוונה לחנכו, ומצידם שיעשה ככל העולה על רוחו. ולכן הבן עושה חשבון "פשוט", והוא מגיע למסקנא "ששם" יותר משתלם, ואין פלא מדוע הוא מתמרד ולפעמים גם פורק עול ב"מ.
ומכאן יש ללמוד את החשיבות הרבה בדבר הצורך לתת הערכה לבן! פשוט לחפש נקודות חזקות וטובות אצל הבן ולהעלותן על נס בכל הזדמנות, ולהקפיד שהאוירה באופן כללי תהיה של הזדהות והערכה בבחינת "ימין מקרבת".
ככל שתרבה ההערכה וההזדהות, כך יגדל ויתחזק הקשר הנפשי של הבן לביתו, והחשש להתמרדות או לפזילה לשדות זרים תקטן, משום שהבן מרגיש בנוח. לא חסר לו את הצורך הנפשי של ההערכה, ואין לו גם סיבה לחפש זאת במקום אחר.
יתרון נוסף בחזוק ובנתינת ההערכה הוא שזה מהוה כעזר לעמוד בפני פיתוי. גם כאשר מנסים למושכו לכיוון אחר הוא יותר ביקורתי ושקול, משום שאינו זקוק לקירבה של זרים, ועמידתו הרבה יותר איתנה!
לכן חשוב והכרחי לתת לבן "תעודת זהות חיובית".
מהי תעודת זהות חיובית?
הנה מספר דוגמאות:
א. הבן חזר ממקום לימודיו. יש לקבלו בשמחה ולומר לו: "הו, כמה התגעגענו אליך! ברוך ה', אתה ממש עושה לנו אור בבית! הסתפקנו מה לעשות במקרה פלוני, מה דעתך? תגיד לנו מה אומר ראש הישיבה שלך אודות ענין פלוני", וכו'.
ב. הבן סידר את חדרו. אפשר לומר: "איזה יופי, ממש חדר מסודר! רואים שזה מכל הלב, ישר כח! זה מראה על הפנימיות הטהורה שלך, ממש בחור אחראי".
ג. הגיע אורח לבית. אפשר תוך כדי שיחה לספר לו על מעלותיו של הבן, או לתת לו להבין שאנחנו מאוד מרוצים ומעריכים את הבן.
ד. יש לבן יום הולדת או אירוע אחר. להראות את הרצון להזדהות ולהיות שותפים בשמחתו. רצוי לדרבן את בני המשפחה לקנות משהו סמלי לאות השתתפות בשמחת יום הולדתו.
כל הנ"ל הן חלק מדוגמאות חיוביות המצויות, ובכולן אנחנו מנסים לשדר הערכה. אולם גם מדוגמאות שליליות אפשר לשדר הערכה.
כיצד?
הנה מספר דוגמאות:
א. הבן הסתכסך עם אחיו, אפשר לומר לו: אם הגעת למצב כזה כנראה שזה לחץ אותך מאוד. אתה בדרך כלל מאוד מתון, ובודאי שלמצב הזה הגעת שלא ברצונך.
ב. הגיע מכתב תלונה מהישיבה שהבן לא עומד במטלות הלימודיות בישיבה. אפשר לומר לבן כי לכל אדם יש ירידות ועליות, ו"סוף סוף אינך מלאך. טוב, אני אומר להנהלה שקבלתי את ההודעה. אני בטוח שזה רק זמני. אני מכיר אותך יותר טוב מכולם, אני מבין את החשש של הרבנים, הם אינם מכירים אותך כמוני" וכו'.
כמובן שאין הכוונה לצטט מלה במלה, אך מטרת הדוגמאות לתת כיוון בדיבור ובתגובות כלפי הבן.
גדולה לגימה שמקרבת
קירוב דעת הוא כמו מגנט של המחשבה אל מי שמקרב, ע"י קירוב נמנע הרבה סיכונים של פזילה החוצה או ייצור בעיות בבית
מה היא גדולתה של הלגימה, ובמה כוחה גדול?
והתשובה פשוטה - כשיש לגימה יש הרגשה של אחדות, והלבבות נפתחים כתוצאה מהנעימות של הלגימה. ידוע שאנשי עסקים - ובפרט עסקים גדולים - "סוגרים" עסקאות ע"י כיבוד כיד המלך מהטעם הנ"ל, משום שבאווירה כזאת, כשיש קירוב הדעת, נוח וקל יותר להסכים להצעות. זכורני שפעם טלפנתי להורים של בחור שטפלתי בו באופן אישי, והם ענו לי שעכשיו הם עסוקים בצליית כבש להכינו לפני סגירת עסקה גדולה.
ולענייננו - כאשר יוצרים אוירה של "ביחד", התוצאה הברוכה לא תאחר לבוא.
הנה לדוגמא: ההורים קנו תמונה יפה שתקשט את הסלון. ייטיבו ההורים אם יתייעצו עם הבן היכן להניח את התמונה. עצם השיתוף גורם לבן הרגשה נעימה של חשיבות וגם קירוב להוריו, משום שהוא מרגיש שותפות, הוא גם "מאן דאמר".
דוגמא נוספת: ההורים (האב, האם, כל אחד לחוד או שניהם יחדיו) חזרו לבית והביאו עוגיות או פיצה. אם אין להם מניעה, רצוי שהם יזמינו את הבן לאכול יחדיו. שוב ההרגשה היא שאני חלק חשוב בבית וחושבים עלי.
וכיון שנוצרת אוירה חיובית, הדבר מועיל הרבה למניעת בעיות, משום שהבן רגוע וטוב לו, וממילא אינו מחפש סיפוקים אחרים מידיים. יש לו גם ענין לשמח את הוריו, ולכן הוא ישתדל ללכת בדרך המלך, ונוסף לכך: כעת ישנם הרבה יותר סיכויים שהוא ישתף את הוריו בלבטיו מתוך הרגשת שייכות להוריו, תוך הרגשת הדאגה והאהבה הכנה של הוריו אליו.
גם אם ח"ו תהיינה מעידות שהם למורת רוחם של ההורים, סביר להניח שהן יהיו חד פעמיות, כי מלבד זאת שהוא מעצמו ירצה להתעלות ולעלות על דרך המלך כדי לא לגרום להוריו צער, קיים עוד יתרון והוא שכאשר הוריו יעירו לו או אפי' אם יגערו בו, הוא לא יתמרד משום שהוא יודע שהוריו אוהבים אותו ודואגים לו, ואדרבא דבריהם יהיו לו כמקור להוסיף ולחשוב על מעשיו שמא אינם ראויים, ואולי כדאי לנסות לשנות את דרכו הנלוזה, משום הוריו היקרים, האהובים והאוהבים.
יש לציין שיצירת אמון וקירוב בצורה הנ"ל (דהיינו ללא אינטרס או אילוץ) הינה חזקה מאוד, משום שאינו דומה בקשת אמון הנובעת מדרישה מסוימת, כגון שאנחנו נותנים לבן מתנה מסוימת משום שיש לנו דרישה שהוא יעשה מאמץ נוסף בלימודיו. או שאנחנו משתפים את הבן בהחלטה היכן לתלות את התמונה משום שהוא ביקש להתערב.
במקרים הנ"ל אין זו אהבה שנראית בצורה מושלמת, משום שלאהבה כזאת יש מין הרגשה של "אהבה התלויה בדבר". הבן עלול לחשוב שבעצם ההורים אינם אוהבים אותו אלא את עצמם, והמתנה שנתנו לו זה בגלל שהתאמץ בלימודים או כדי שלא יהיו להם "בושות" או שלא יהיו טרודים בבעיות בבן.
או למשל הסכמה לשתוף הבן לאחר שהוא ביקש זאת מהוריו - אין זאת מאהבתם את הבן אלא משום שלא היתה סיבה לסרב. ואע"פ שיתכן שהסיבה האמיתית לשיתוף הבן ולנתינת המתנה היתה אך ורק משום שאכן הם אוהבים אותו, אבל מ"מ הבן לא תמיד מבין כך.
לעומת זאת, כאשר ההורים נותנים פרס לילד ללא סיבה הנראית לעין, או שקוראים לו מיזמתם לשתף אותו בהחלטה בדבר הנוגע לבית (למשל), כאן הסיכויים גדולים יותר שהבן יבין שאהבת הוריו אינה תלויה בדבר, וממילא אהבתו אליהם ואמונו בהם יגדלו ויתחזקו. ולכן רצוי מאוד לנסות ליצור אוירה כנ"ל. זה יכול להיות בצורות נוספות ולא רק ע"י שיתוף.
הנה דוגמא נוספת: הבן יוצא לטיול, וכמובן יש תפריט מה להביא לטיול. הבן מקבל את כל התפריט, אך בכל זאת ההורים אומרים לבן: "הנה עוד משהו (נניח סוג של מזון או פריט טכני אחר), קח גם את זה כדי שיהיה לך יותר נעים". בצאתו לטיול ההורים מלווים אותו עד להסעה ומחכים עד שהאוטובוס נעלם מן העין, וכאשר הוא חוזר מהטיול הם עומדים ב"היכון", ומראים לו שהם ציפו לו ומתעניינים ושומעים בקשב ובהזדהות את החוויות שהיו בטיול וכדו'. כל הפעולות הנ"ל הן בבחינת "גדולה לגימה שמקרבת". ואע"פ שהן פעולות פשוטות, מ"מ הן עשויות להוות לאחיעזר ואחיסמך למניעת דרדור של הבן או לקירובו במקרה שח"ו הוא מעד רוחנית.
באופן כללי אפשר לומר, שלגימה המקרבת היא הפגנת אהבה שתהיה ניכרת מתוך המעשים שאינה תלויה בדבר.
כך גם אפשר להפגין אהבה כאשר ההורים באים הביתה ועמם מאכל האהוב על הילד, כגון פיצה/פלאפל, שקנו במיוחד בשבילו. ולכשישאל הבן לפשר ההפתעה, אפשר לומר לו: פשוט הייתי ליד החנות ואני יודע שאתה אוהב זאת, ולכן קניתי לך.
כמו כן חשוב מאוד להקפיד לתת לו הרגשה של בן חיובי במקרה של ויכוחים בין האחים, להשתדל להסביר את "הצד" שלו. ואם יש אחים קטנים ממנו, לומר להם שהם צריכים לכבד את האח הגדול וכו'. כמובן רצוי שדבריהם יגיעו לאזני הבן, משום שכך הדבר עשוי ליצור אמון בעצמו ואמון בהוריו.
אל תתמהמה
במקום לטפל בבעיות לאחר שהתעוררו יש להקדים תרופה ע"י חינוך מקדים, רפואה הטובה ביותר היא רפואה מונעת.
כאמור לעיל, בעיות אינן תוצאה מיידית, אלא בדרך כלל הן הצטברות ממושכת שבתחילה תוצאותיה לא בלטו, אך במשך הזמן זה הצטבר עד שהתוצאות פרצו לחוץ. ההורים עסוקים, ופעמים רבות הילדים נשארו לבד. כשההורים חזרו לביתם הכל היה נראה רגיל, הם לא ראו תכונה מיוחדת.
אמנם יתכן שהכל כשורה. אך בכל זאת לילדים חסרה הדמות המחנכת, הדוגמא האישית, ההדרכה המפורטת, דפוסי ההתנהגות ויחסי הגומלין בינם לבין עצמם ובינם להורים. הילדים גדלים במציאות הקיימת, שעל פי רוב אינה מחנכת.
גם הנער זקוק לקשר רצוף וחם עם הוריו. ככל שקשריו עם ההורים יתהדקו, הוא יהיה יציב יותר מבחינה רגשית. משא"כ כאשר הקשר חלש, תחסר לנער ההדרכה. ובמקום ללמוד מהוריו, הוא עלול ללמוד מחבריו שאיתם הוא כן מרגיש קרבה, וכידוע החברים אינם מחנכים.
זאת ועוד, גם המשמעת להורים והאמון בהם ידעכו. לפעמים אנחנו תמהים כיצד הנער הפך את עורו ונהיה חצוף או בלתי מתחשב אפי' בהוריו מולידיו, והוא הולך שבי אחרי חברים ושומע לעצתם, משל היו הוריו.
והפלא הגדול הוא, שדוקא הנער הזה שעד עכשיו היה ממושמע ותלוי בהוריו, פתאום ביום בהיר אנחנו מגלים דמות אחרת, דמות שמציגה עצמאות יתר, בטחון עצמי מופרז, מתנכר ולא מתחשב כלל. וכשכבר מעירים לו הוא כועס, ואפי' משיב תשובות עוקצניות.
מה קרה לו?
ולפעמים עוד מוסיף הנער כל מיני מעללים שלא חלמנו שהוא יעשה, או רואים פתאום ירידה תלולה ביראת שמים. פשוט נער אחר.
מה פשר הענין?
ובכן, עלינו לדעת שהנער לומד הרבה מן הסובב אותו, ולא תמיד הוא מגלה את סגור לבו. נער יכול לראות את אביו מדבר וצוחק בביהכ"נ, ובכל זאת הנער יראה להוריו שהוא צדיק, אך לא בהכרח זו אמת. על פי רוב זה משום שהוא מבין שהתנהגות יפה תשתלם עבורו, ולהיפך בהתנהגות גרועה.
אולם כל זה בשביל הממונים עליו. אך עצם ההתנהגות של הוריו חרוטה על לוח לבו והוא "מבין" לנכון מהי "חשיבות ביהכ"נ". וכמובן כאשר תסור הסיבה שבגינה הוא נמנע מלדבר בבית הכנסת, דהיינו כאשר הוא יגדל ויהיה עצמאי, הוא כבר לא יקפיד על כך. בדיוק כמו שראה אצל אביו! ובפרט שאביו הוא באופן טבעי דמות שהוא עשוי להעריך ומודל לחיקוי.
דוגמא נוספת: כאשר ההורים עסוקים ואין להם הרבה זמן להקדיש לילדים, ממילא הקשר בינם הוא רק לצורך טכני, כמו מה לעשות בבית, או חזרה על שעורי הבית בלבד. היחס נעשה כמו אדם זר שחייב למלא את תפקידו, אך לא הורה שאכפת לו באמת מבניו. התנהגות כנ"ל מחבלת חבלה אנושה בקשר ובחינוך של הנער.
אסור לחכות עד שהנער יראה קבל עם את חוסר רצונו לציית, ללמוד, או כל בעיה אחרת, אלא אדרבא עלינו למהר ולא להתמהמה. יש להשתדל בכל הזדמנות להראות חיבה ואכפתיות מהנעשה עם הנער, וזה אפשרי ע"י שההורים יימנעו עד כמה שאפשר מהיעדרות ממושכת או קבועה מהבית, וע"י קשר בסעודה משותפת, ע"י מחמאות ושאלות שמשדרות שמעניין אותנו מה קורה אתו. וכאשר יש צורך בהערה או בגערה, לא לחסוך אותה. אם בגערה ההורים משדרים אכפתיות, היא עשויה להביא לקשר מבורך וליציבות נפשית של הנער.
את הנ"ל יש להקפיד להראות בצורה טבעית דווקא בזמן שהכל רגיל, ואדרבא כאשר ההתעניינות באה בזמן שהכל רגוע זה נראה אמיתי יותר, זה מראה לנער שבאמת אוהבים אותו. משא"כ כאשר ההערה או המחמאה באה דווקא כאשר הנער מעד, אזי זה נראה כמו אינטרס שההורים רוצים שהבן ילך ב"תלם", ולכן מתעניינים בו ולאו דווקא משום שאוהבים אותו. וכמובן במצב כזה הנער לא ישמח לקבל את דברי הוריו. לעומת זאת, כאשר לא מתמהמהים, אלא בצורה עקבית משדרים לנער אכפתיות ואמון, אזי כאשר תצוץ בעיה, הסיכויים גדולים יותר שאכן הוא יציית ויאמין לדברי הוריו. "סוף מעשה במחשבה תחילה".
כך גם הענין לגבי ההדרכה המקדמת להתחבר רק עם חברים "טובים", ולהמנע ולהזהר מחברים מפוקפקים. יש לדבר על הכל בהקדם ולשוב ולדבר על כך, כדי שלא נמצא את עצמנו נצבים בפני עובדה מוגמרת של התחברות לחבר שאינו לרוחנו, משום שאז הרבה יותר קשה לשכנע אותו להתנתק מהחבר שהרי הם כבר קשורים בצורה רגשית, ומי יודע אלו דברים הספיק החבר הבלתי רצוי ללמד את הנער. הוא אשר אמרנו, שאסור להתמהמה בהדרכת הנער, ויפה שעה אחת קודם.
וגם זו לטובה ייחשב, אם ההורים יפרגנו לנער מדי פעם בקניית דבר אהוב עליו, ממש סתם כך ללא סיבה מיוחדת, אלא רק משום שהם שמחים בשמחת הנער ואוהבים אותו אהבה שאינה תלויה בדבר.
וכן להיפך, כאשר רואים שהנער נמצא בעצבות או בדאגה, יש לשדר ולהראות לו שדאגתו ועצבותו הם גם דאגתנו ושגם לנו עצוב, ולנסות להראות הזדהות ורצון כנים לנסות לעזור.
הפעולות הנ"ל מהוות כעזר לעורר את רצון הנער להתחבר ולהתחבב על הוריו בבחינת "ימין מקרבת".
ועם זאת יש גם להקפיד על מצב של גבולות ברורים ומוסברים ללא מורא ופחד! הנער חייב לדעת מה אסור ומה מותר, ועליו להבין שהוריו עקביים והחלטיים. אם כי אינם שרירותיים, אך מ"מ אינם הפכפכים או משתנים לפי עוצמת הלחץ.
ואם נתבונן, נבין שאכן שמאל הדוחה קשורה בקשר אמיץ עם הימין מקרבת, כי ללא הימין מקרבת, אין אחיזה חינוכית לשמאל הדוחה. וכן להיפך, אם אין את השמאל הדוחה, מבחינה חינוכית אין ערך של ממש לימין מקרבת. משום שאז הנער יפעל רק לפי הדחף והרצון, ואז הדרך לפריקת עול אינה רחוקה.
לכן ישכילו ההורים לשמור על מצב של שמאל דוחה וימין מקרבת בהקדם, ולא ח"ו אחרי שצצות הבעיות.
דבריך אינם הולכים לריק, הם ממתינים להזדמנות הנכונה
כל פעולה חינוכית היא אוצר שמחכה לרגע הנכון, זה כעין ריכוך הלב עד שהדברים חודרים ללב.
האי ג'רבא רווי בקדושי עליון. כמעט שאין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה, כולם שומרי תורה ומצוות, אבל היה שם
בחור יוצא דופן שזלזל בקיום המצוות, אם כי לא בגלוי.
כאשר הגיעו אנשי "עליית הנוער" לג' רבא בתקופת קום המדינה על מנת לשכנע את יהודי האי לעלות לא"י, ניצל הלה את ההזדמנות ועלה איתם לארץ ישראל.
והנה כעבור מספר שנים חזר האיש לאי כשהוא חבוש כיפה על ראשו, וניכר היה עליו שדרך התורה היא נר לרגליו. הדבר היה לפלא בעיני יושבי האי שידעו את האיש ואת שיחו, וחששו שמא התנהגותו הינה העמדת פנים על מנת שיצליח למצוא שידוך מבנות אנשי האי שהיו מאוד שמרנים ובודאי לא יסכימו לתת את בתם לאדם שאינו מתאים לאורחות חייהם, אולם לאחר חקירה ודרישה התברר שהאיש אכן השתנה לטובה.
את פשר השינוי הוא הסביר:
"אכן לא עבר זמן רב מאז שעליתי לארץ ישראל וכבר פרקתי עול. התגייסתי לצבא והתקדמתי בסולם הדרגות עד שנתמניתי אחראי על פלוגת חיילים. ובאחת הפעמים יצאנו למסע אימונים במדבר שממה באיזור הנגב, והנה באמצע הדרך אזלה השתייה שהצטיידנו בה טרם צאתנו לדרך, (ומכשיר סלולארי אז, לפני כשבעים שנה לא היה), ידענו שבאופן טבעי, בחום הקייצי הנורא, לא נוכל לשרוד ופשוט נמות בצמא. התיישבתי על הקרקע מתוך יאוש, ואז עלו בזכרוני ימי ילדותי בג'רבא אצל הרב וכו'. עיני זלגו דמעות חמות, ונשאתי תפלה מעומק לבי לבורא עולם, וקבלתי על עצמי שאם נינצל אשוב בתשובה שלימה. והנה תוך דקות מעטות קרה הבלתי ייאמן: השמים התכסו בעבים וירדו גשמי ברכה! פשוט ראיתי את השגחת ה' עין בעין!" סיים אותו האיש את ספורו.
והשאלה הנשאלת - מדוע כאשר היה במחיצת רבותיו לא הושפע ואלו עתה לאחר שהתנתק מהם הוא כן נזכר והפנים?
התשובה היא, שאע"פ שאמנם בצעירותו הוא לא שמע לרבותיו ואולי בלבו אפילו בז להם, אולם הדברים לא היו לריק אלא הם היו בעמדת "המתנה" עד שהגיעה ההזדמנות ש"כלי הקיבול" נפתח, ואז פרצו הדברים ממקום "מנוחתם" ופעלו את פעולתם.
כך ראינו גם עם מנשה בן חזקיה, שפרק עול והרבה לפשוע, סגר בתי כנסיות ובתי מדרשות ועבד עבודה זרה, ואע"פ שאביו חזקיה הצליח מאוד להרבות תורה בעם ישראל, והגיע למצב שמדן ועד באר שבע כולם למדו תורה ובודאי הוא לא חסך מוסר מבנו מנשה, ובכ"ז מנשה נשאר בשלו, אולם כאשר מלך אשור לקח אותו בשבי ורצה לשרפו בסיר הרותח, הוא נזכר בדברי אביו שלמדו את הפסוקים "בצר לך וגו' ושבת עד ה' אלקיך", ואכן הוא קרא אל ה' וניצל. (עי' סנהדרין ק"א:). דברי חזקיה לא הלכו לריק, אלא המתינו להזדמנות הנכונה.
כך גם בעניין חינוך הנער בדברי הסברה ומוסר. אין להתייאש ולומר: בשביל מה לדבר אתו, הרי זה ממילא לא יעזור? אלא אדרבא אנחנו נמשיך ונשפיע. ואע"פ שלא רואים שינוי מיידי, מ"מ השינוי יגיע, ולכן עלינו לשאוף להשפיע בכל הזדמנות מתאימה, ואם גם זה לא יתן את אותותיו מיד, מ"מ יגיע היום שהדברים יכנסו ללב ויפעלו את פעולתם. הדברים לא הולכים לריק אלא ממתינים לעיתוי הנכון.
עקרון זהה לזה כתב הגר"י סלאנטר זצ"ל באגרתו המפורסמת "אגרת המוסר", שהלימוד בנושא שבו אנחנו טעונים תיקון הוא בעצם תרופה לאותו ענין.
לדוגמא: אדם שאוכל נבילות וטרפות, אם ילמד בספרים העוסקים בחומרת הדבר, רבים הסיכויים שאכן הוא ישתנה. ואע"פ שבהתחלה השינוי יהיה קטן ולא מורגש, מ"מ במשך הזמן ככל שילמד יותר תהיה ההשפעה רבה יותר. בתחילה אם יזדמן לו לקנות בשר כשר באותו מחיר של הבשר הטרף הוא יעדיף את הכשר אך אם הבשר הכשר יהיה יותר יקר הוא יקנה את הבשר הטרף! אולם ככל שיתמיד ללמוד בנושא זה הוא עשוי להתמסר יותר ואפילו אם הבשר הכשר יהיה יותר יקר מהבשר הטרף הוא יקנה את הבשר הכשר.
וכמו שכתב הרמח"ל ע"ה בהקדמתו לספרו מסילת ישרים, וזה לשונו: שאין התועלת הנלקחת מזה הספר יוצא מהקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה. עכ"ל ע"ש.
לענ"ד המסר העולה מתוך הדברים הוא שעצם הלימוד והדיבור בכל ענין שהוא, מהווה גורם משפיע, אם משום שבכל חזרה על הלימוד זה מתיישב על הלב ומתבהר, ואם משום שלכל אדם יש זמנים שהוא פתוח לשמוע דברי מוסר וכיו"ב, ולכן כאשר האדם חוזר ומשנן היטב את הדברים, יזכור אותם היטב וייקלטו אצלו עד שייהפכו לחלק ממנו, במוקדם או במאוחר.
ומכאן לענייננו, שאין להמעיט בחשיבות השיחה והדיבור עם הבן וכנ"ל.
אולם, יש להקפיד שצורת הדיבור לא תהיה מאשימה או מאיימת או מחייבת. דיבור בצורות הנ"ל יכול להיות סיבה לריחוק ואולי גם סיבה להתנגדות של "דווקא", או סיבה לסלוד "ולהקיא" את הדברים משום שהם גורמים צער ועגמת נפש, וכמובן שטבע האדם שאינו מעוניין שיצערו אותו. ובפרט כאשר מדובר בזמן שהנער מרגיש שאין לו כח נפשי להשתנות, הדיבור בצורות הנ"ל לוחץ אותו וגורם לו למצוא מפלט ע"י חוצפה וכדו'.
יש לדבר בצורה ברורה ולהביע את דעתנו על דרכו או מעשהו של הבן, אולם לשדר לו: "אמנם זו דעתנו, אך איננו אומרים שאתה רע אם אינך עושה כדעתנו. זו אמנם בחירתך, אולם אנחנו כהורים (או מחנכים) רואים חובה לגלות את דעתנו בנושא, ולנסות להראות לך את העניין מזוית הראייה שלנו".
הבעת הדברים בצורה כזו אינה פוגעת בסמכותנו כלל ועיקר. דברינו יכולים להיאמר בצורה החלטית, ועם זאת לא נפגע ולא נאיים ולא נאשים.
הנה דוגמא: הבן פוגע מילולית באחותו והמריבות חוזרות ונשנות, ואנו כהורים רואים שמלבד שהאוירה בבית נעכרת, עוד בה שזה משפיל וגורם נזקים לבת, וכמובן שהתנהגות זו אינה רצויה.
ובכן, ראשית עלינו לנסות לשמוע מה מקור המחלוקת. ואם ראינו שאנחנו יכולים ליישב את הסכסוך בצורה נעימה בטיפול בנקודה הגורמת למחלוקת - הנה מה טוב, אך פעמים רבות ההסברה אינה הפתרון משום שזה נובע מאנוכיות או רגשי נחיתות או שניהם יחד, ובפרט בגיל ההתבגרות, וההורים מרגישים שאין עם מי לדבר. הנער מתעקש בצורה לא הגיונית, ועלינו לעצור את הבעיה לפני שתחמיר.
במקרה זה עלינו להראות לנער שאנחנו מבינים את מצוקתו, דהיינו שמפריעה לו מאוד ההתנהגות של אחותו, וגם לנו צר מאוד, ובודאי שאין לו כוונה רעה וכו', ואולם עם זאת אנחנו חושבים שאע"פ שההתנהגות של אחותו מרגיזה, מ"מ אין זה מרוע לב ח"ו. ואם כי עלינו לפתור את הסכסוך, אבל אנחנו לא מסכימים ולא נסכים לפתרון סכסוך ע"י השמצות. זה מאוד מדאיג ומציק לנו. זה מסוכן מבחינה רגשית, ואף יכול לפגוע בעתיד בבת (גם מבחינה פיזית) ולכן אנחנו דורשים בתוקף לא להשתמש בביטויים בוטים! זה פשוט מצער אותנו ובלתי נסבל, אמנם איננו מתעלמים ואנחנו מבינים שההתנהגות של אחותך גורמת לך אי נעימות, או צער, אולם במקרה כזה עליך להעביר אלינו את תלונתך, ואנחנו בל"נ נשתדל לטפל במקרים שתהיינה לך תלונות וכדו'.
רוח הדברים הנ"ל אינה מאשימה ולא מאיימת, אך הדברים נאמרים בנחרצות וללא רוח של מאבק. אמנם יתכן וגם סביר מאוד להניח שהתופעה תחזור שוב, במקרה כזה עלינו לעצור את הויכוח באיבו ללא שום הבעת דעה לצד כלשהו, ועם זאת להראות החלטיות ומורת רוח מכך שהתופעה חזרה על עצמה, ושוב לומר: זה לא יתכן, לא נסכים וכו'.
ובמקרה שהתערבות ההורים באה לאחר שהמריבה התחילה, יש לשמוע שוב את הצדדים ולהראות שאכן הבנו אותם, ולאחר מכן לומר: "עם כל הכאב לא נוכל לסבול זאת. בכל מקרה יש לפנות אלינו ואנחנו נטפל". ושוב להסביר לצדדים את הבעיה שזה מסוכן מבחינה רגשית וגם מבחינה פיזית, ואסור לנו לחכות עד שיקרה חלילה אסון.
סביר להניח שהתדירות של המריבות תפחת (אם כי מן הסתם תהיינה עוד מריבות פה ושם), ועל כן אסור לנו להתייאש אלא נמשיך ונסביר, ואם יש צורך יש להצדיק את הבן לפי זוית הראייה שלו, אך לא להסכים למעשה וכנ"ל, ואף להבטיח שהענין יטופל. אך שוב, יש לשדר לילד שלא נוכל להסכים לאלימות מילולית וק"ו פיזית. וכך גם לדבר על לב הבת שתשתדל לא לגרום גירוי למריבה אפי' אם נראה לה שהיא צודקת, ובודאי אנחנו חושבים שהיא לא תעשה דברים סתם, אך בכ"ז לא נוכל להסכים לאלימות וכו', וחוזר חלילה.
אכן הדרך הנ"ל מומלצת למצב הרגיל שההורים סמכותיים והמשמעת בריאה. אך לא כן כאשר הבן אינו ממושמע להוריו, שאז אין טעם לומר: "אנחנו דורשים בתוקף, ואיננו מסכימים לדרך זו", משום שהנער אינו חושש ואינו שומע ובודאי שאינו שש לקבל את דבריהם. לכן מומלץ לנסות להראות לו שאנחנו מבינים אותו, אך לדעתנו יש דרך אחרת לפתרון הסכסוך. או אנחנו מבינים אותו וגם מעוניינים לעזור לו, ולכן לעת עתה שיתאפק ויתגבר ואנחנו כבר נטפל.
ומה נאמר לבת?
יש לומר לה שאע"פ שיתכן שהיא צודקת, אך לצערנו קשה לנער וגם לנו לשנות את המציאות שגם הוא חושב שהצדק עמו. ולכן שתשתדל להיות חכמה ולעשות כל מאמץ כדי לא להגיע אתו לעימות. ואם בכל זאת הוא מציק לה מאוד, אז במקום להתעמת איתו שתבוא ותספר לנו, ונשתדל לעזור.
סביר להניח שהבת תתמרמר ואף תגיב: "למה אני צריכה לסבול משום שהוא עם מדות רעות, ולמה דווקא אני צריכה להתאפק" וכו'? אכן טענה צודקת, אבל עלינו ההורים לשמור על קור רוח ולא להגרר אחרי מרמור הבת או בכייה. נכון שזה מצער, אך עלינו להפנים ולחשוב מה הטוב ביותר לעשות בכלים העומדים לרשותנו. לעת עתה זה המצב, ואין לנו יכולת לפתור את הסכסוך בצורה שכולם יהיו מרוצים, אך עם זאת אנחנו משתדלים לצמצם את הבעיה עד כמה שאפשר.
דוגמא נוספת: הנער אינו משקיע בלימודיו. כמה שמנסים, בטוב או ברע, זה לא עוזר. יש לו חבר שמושך אותו לכל מיני הרפתקאות מפוקפקות, במוסד הלימודי כבר לא מוכנים להמשיך איתו, והוא הורחק משם.
גם במקרה כזה אין להתייאש. יש להמשיך לנסות לדבר על לבו בצורה לא מאשימה, אך להבהיר לו מה הריוח בלימוד בישיבה ומה ההפסד מאי לימוד בישיבה, וכמו כן מה ההפסד העלול להיגרם לו כתוצאה מהשהייה עם החבר שהוא נמשך אליו.
אפשר לומר לו: "אמנם יכול להיות שקשה לך בישיבה ומשום כך לא למדת, כי אם לא היה קשה בודאי שהיית מצליח ומחזיק מעמד, ובפרט שאנחנו יודעים שאתה לא רוצה לגרום לנו צער, אלא כנראה שהיה לך קשה. אולם עליך לדעת שאין דבר טוב שבא בקלות. גם אם אינך במסגרת הישיבה, לכאורה נראה לך שהעולם ורוד ויש לך הרבה מה ליהנות, אך דע לך שאין הנאה בחנם. לכל הנאה יש מחיר. ולכן גם בעולם הרחב חייבים להתמודד עם קשיים. ולכן אם כבר יש קשיים, כדאי יותר להתמודד ולהשקיע בקשיים ברוחניות, ואדרבא ככל שנתאמץ שכרנו יגדל כי לפום צערא אגרא. ובכל מקרה אם אתה צריך עזרה, דע לך שאנחנו לצדך ונשמח לעזור לך".
כל הנ"ל אפשרי כאשר לבן לא נגרם נזק (הנראה לעין לפחות) כתוצאה מהתחברות לחבר שלילי, אולם אם אנחנו רואים שאותו חבר הצליח כבר להשפיע עליו לרעה, כגון שמביא מחשב עם סרטים לא מתאימים, יש לומר לו שאיננו מתכוונים לקבוע לו במה יצפה, אך לא נוכל להסכים לדבר שיכול להיות מכשול לאחיו הצעירים, ולכן אנחנו מתנגדים שהמחשב יהיה בבית.
אם הבן יציע או יטען שהאחים לא רואים או לא יראו, יש להראות לו שאנחנו כביכול שוקלים בכובד ראש את דבריו, אבל אנחנו נשקול מה כדאי לעשות מההיבט החינוכי וגם מההיבט ההלכתי, ואם יש צורך נשאל דעת תורה. באופן הנ"ל אנחנו החלטיים, אך איננו מאשימים ולא מאיימים.
אמנם השאלה העולה מהנ"ל היא, מה יהיה אם הבן ינצל את העובדה שאיננו מאיימים עליו וימשיך במעלליו הרעים? האם לא כדאי למנוע את הסיכון הנ"ל?
ובכן זאת לדעת אם כי לכאורה נראה שהשארנו לנער בדברינו כביכול דרך ופתח לפרוק עול, אך נעצור ונתבונן:
האם באמת יש בידינו כלים להכריח אותו? האם הצעקות או האיומים ישנו את דרכו או את דעתו?
הרי למעשה מה שמשנה את מהות הנער הוא דווקא שיקול הדעת שעשוי להתעורר מתוך אוזן כרויה של הנער לשמוע את זוית הראייה שלנו בכל נושא, ואת האפשרות והרצון שלו לשאול את כל אשר על ליבו. אמנם נכון שבמדה מסוימת האיום מהווה כתריס כנגד ההידרדרות, אך אין ערובה שאכן יש לאיום אחיזה, והניסיון מראה שפעמים רבות האיום דווקא גרם לנער חשק עז להרים את "דגל המרד" ודרדר אותו לתהום משום שלא היה לו עם מי לחלוק את כאבו וספקותיו, ולכן הוא חיפש וגם מצא "חברים מקשיבים" מפוקפקים, אשר מי יודע איזה "שיעורים" נתנו לו, וסביר להניח שהוא שתה בצמא את דבריהם.
תוך כדי כתיבת שורות אלו, טלפנה אלי אם בוכייה וסיפרה לי אודות בנה שזמן רב היה ללא מסגרת, ולאחרונה שמעה על מסגרת שנראית מתאימה בשביל הבן, אם כי נמצאים שם גם נערים גרועים שהספיקו לבצע מעללים שבגינם הספיקו כבר לשבת בכלא. ונפשה בשאלתה, כיון שיש נערים במצב כה ירוד, האם המסגרת הזו אכן מתאימה לבן? (למעשה הבן כבר החל בלימודיו שם, ושאלתה היתה האם צריך להוציאו משם).
שאלה נוספת, והיא העיקרית - התברר לה שבנה נטל כסף מקופת צדקה לצורך קניית סיגריות. זאת ועוד, כשהיא פתחה את ארונו מצאה שיש לו דיסקים לצפייה שאינם מתאימים לרוח התורה (בלשון המעטה), והיא חפצה לשאול: כיצד לנהוג?
האם להעלים את ידיעתה מהענין? ובכלל, אולי כדאי להוציא את הבן מהבית?
עניתי לה: בענין המסגרת, כיון שזו מסגרת שהיא מותאמת לבחורים מסוגו של הבן - דהיינו בחורים שאינם יכולים להיות במסגרת רגילה עקב מצבם הרוחני, ומכיון שהבחור היה זמן רב ללא מסגרת והלך והידרדר, וגם אין יכולת להתאים לו ישיבה של בחורים רגילים או לפחות כאלה המתאימים לרמתו הרוחנית, לכן עדיף לבחור את הרע במיעוטו, ובהתחשב בעובדה שבעצם ההנהלה מודעת לקשיים של הבחורים ומשתדלת לספק דרכי טיפול הולמים, אז ודאי שזה עדיף מהמצב הקודם שבו היה הבן ללא מסגרת כלל.
באשר לגניבת הכסף מהקופה, צדדתי בשתי אפשרויות:
א. להעלים את ידיעתנו שהוא גנב מהקופה, זאת בכדי שלא יהיה מצב שהנער יחשוב שהוריו רואים אותו כגנב, ובפרט שלא מזמן הוא נכנס למסגרת בונה.
ב. לומר לבן: כנראה שהיית זקוק מאוד לסיגריות ולכן לקחת מהקופה. אנחנו החזרנו את הכסף כדי שלא יהיה לך עוון גזל, ובל"נ אם תצטרך ניתן לך בשמחה.
ושוב האם שאלה: האם אנחנו לא מרגילים אותו לגנוב? לפחות אם הוא ידע שאנחנו גילינו את הגניבה ויקבל נזיפה, אולי הוא יירתע?
השבתי לה: הגערה לא תהיה הפתרון, אולי זה ימנע ממנו לגנוב בבית או במקומות שהוא יחשוש שאנחנו עלולים לדעת, אך ישנם מקומות רבים שהוא יוכל לגנוב בלי שנדע, וא"כ מה נועיל בגערה? זאת ועוד, כאשר הבן מקבל גערה נוצר ריחוק מסוים מההורים שמהווה גורם נוסף להתחבר ל"ארחי פרחי", ואף גם זאת שהבן יכול להגיע למסקנא ש"כיון שאני נראה כגנב, א"כ אין טעם להיות בישיבה משום שמעשיי נראים סותרים את שהותי בישיבה, ולכן עדיף שאעזוב את הישיבה".
לעומת זאת כאשר מבארים לנער שהחזרנו את הכסף וגם מאפשרים לו להגיע אל הכסף בדרך היתר, הוא יעריך ויתחבר יותר להוריו משום שהוא רואה את דאגתם הכנה לעולם הבא שלו, וגם משום שהוא רואה שהם עוזרים לו להגיע למבוקשו, וסביר להניח שהוא ימעט בגניבות משום שאין לו סיבה שמכריחה אותו לכך, ואולי אף יחדול לגמרי משום שיש לו מהיכן להשיג בהיתר, וגם משום שהוא ראה עד כמה להוריו אכפת שלא יכשל בגניבה, ולכן רוב הסיכויים שמסקנתו תהיה ש"אם להוריי זה חשוב, א"כ גם לי זה חשוב".
ובקשר לתכולה השלילית שמצאה האם בארון, אמרתי שיש לומר לו שאע"פ שאיננו רוצים להתערב בענייניו, מ"מ יש לנו חשש שאחיו הצעירים ילמדו שאפשר לראות דברים כאלה. [ולהוסיף לומר לו, שאע"פ שאנחנו מבינים שכעת קשה לך ובודאי שגם אתה לא היית רוצה לראות, אך כעת אתה בפיתוי גדול ולכן אתה רואה, אנחנו מבינים זאת], ולכן לא נוכל להרשות שהארון יהיה סגור, ובודאי שלא נרשה שדיסקים כאלה יהיו בביתנו.
אמנם צפוי שהבן יתנגד משום שיקשה עליו מאוד להתנתק מהם, אך עלינו להיות החלטיים בדבר זה על מנת שלא לסכן את שלומם הרוחני של שאר בני הבית. אולם אם הוא יציע הצעה שמתוכה נבין שאין סיכוי שבני הבית ידעו, עלינו לומר שאנחנו נחשוב ונבדוק אם אכן זה שייך ונחזיר לו תשובה, ואכן ראוי לפנות במקרה כזה לאיש חינוך.
המכנה המשותף לכל הנ"ל הוא, שאנחנו מעבירים את המסר שלנו בצורה ברורה והחלטית ולא פוגעת. למרות שכלפי חוץ נראה שהבן אינו מסכים או אינו מושפע מהדברים, מ"מ הדברים נמצאים על לבו והם יכנסו ללבו ביום מן הימים.
וכך הסבירו את הפסוק "והיו הדברים האלה וגו' על לבבך", שהכוונה לומר שלא תמיד מפנימים את דברי התורה בצורה מיידית, שהרי יש דברים שקשה לבצע אותם והם אינם מופנמים. אומר הקב"ה: "אני מבין אותך, אך אני דורש ממך שהדברים האלה יהיו על לבבך, דהיינו שתקפיד לחזור ולשנן אותם. אמנם עתה עדיין לא נכנסו, אך יגיע הזמן שהלב יפתח ואז הדברים שנמצאים עליו (ע"י השינון והחזרה כנ"ל) יכנסו!
זכורני מעשה בהורים שבנם התקשה למצוא את עצמו במסגרת הלימודית, ובעצתי הם הניחו לו תקופה מסוימת, והדרכתי אותם איך לדבר על לבו אודות חשיבות הלימוד בישיבה, בלי להגרר להאשמות וכו' וכנ"ל. ואכן כך הם עשו. אולם זמן מה לאחר מכן הם דיווחו שהבן אינו מסכים עם רוח הדברים. אמרתי להם להמשיך, וכך הם עשו. והנה יום אחד מגיעים אלי ההורים כשהם מבוהלים, מה קרה? הבן קיבל מחשב מחבר והוא רוצה להכניסו לבית וממש מתעקש. מה עושים? לאחר שניתחנו את המצב עם ההורים, הם סיכמו אתו שכל זמן שאחיו לא ידרשו לצפות או לשחק במחשב, נאפשר לו להכניס את המחשב בלית ברירה ועל מנת שלא נאכזב אותו. אך אם תהיה משיכה של אחיו למחשב, לא נוכל לאפשר לו בשום אופן. הבן סבר וקיבל, ובאמת תקופה מסוימת הכל הלך למישרים, אך לאחר מכן האחים התחילו להימשך למחשב, וכמובן ההורים דרשו מהבן להוציא את המחשב כפי שסיכמו. אולם כאן הבן התנגד, ואמר להורים שבלי מחשב הוא לא יוכל לגור בבית. ההורים ענו לו: "בננו היקר! יכאב לנו מאוד אם תעזוב את הבית, אולם בשום אופן לא נרשה שהמחשב ישאר". כאשר הבן שמע זאת הוא הסתגר בעצמו פרק זמן מסוים, אך לאחר מכן חזר לעצמו ואף התבטא: "אתם צודקים, אך לקח לי זמן לקבל זאת". והנה לאחר תקופה ההורים דיווחו בשמחה שהם שמעו (מאחורי הדלת) את הבן הנ"ל מטיף מוסר לאחיו אודות חשיבות לימוד התורה במסגרת לימודית טובה, ואכן לימים הבן חזר ללמוד בחשק רב לשמחת הוריו.
תראה שאתה יודע מה שאתה אומר ועושה
* האמון שיש לבן בהוריו הוא מכריע בחינוכו ככל שהאמון יציב כך הבן יהיה יציב ומקבל מהוריו
* עדיף לא לומר דבר שהוא בספק. אצל ההורים, אפי' שיש חשש שהבן יפרש זאת שאכן אין בסיס לחשוש. זאת עדיף, יותר מהסיכון שהבן יגלה שדברי ההורים אינם נכונים.
ההתייחסות של הנער לסובב אותו מושפעת מכמה גורמים. אחד הגורמים החשובים הוא הרשמים שהנער קלט וקולט מהסובב אותו.
לדוגמא: ישנם נערים חילוניים שלמרבה הפלא יחסם לבית הכנסת הוא בכובד ראש, באהבה וביראה כזו שלא רואים אותה אצל נערים שומרי תורה ומצוות. מה הסיבה להבדל המוזר הנ"ל?
התשובה היא, שזה תלוי ברושם שהנער קיבל. יחסו נובע כתוצאה ממה שראה ושמע (בסביבתו הקרובה, הורים וכדו'), וזה לימד אותו מה היחס הנכון. אם הוא ראה הערכה, מורא, אהבה לבית הכנסת, הוא יבין שזה חשוב וטעון התנהגות הולמת. אך אם ח"ו יראה או ישמע יחס קריר או קליל לביהכ"נ, הוא יבין שביהכ"נ איננו דבר שצריך לכבד.
וכן לענייננו. השפעת ההורים על בנם תהיה לפי הרושם שהם יקרינו לו. אם ההורים יהיו אחראיים למוצא פיהם וכל מלה שתצא מפיהם יהיה לה כיסוי, אזי הבן יתרשם שהוריו אמינים ויודעים מה שהם אומרים ועושים משום שהוא ראה ושמע אותם פעמים רבות, ואכן מה שהם אמרו זה מה שהיה, וא"כ ברי לו שהם יודעים ואחראים למה שהם אומרים. כמובן בצורה כזאת האמון של הנער בהורים הוא יציב, ובזמן שהנער נמצא בלבטים מה וכיצד לנהוג, הוא ישמע את הוריו (שבעיניו הם יודעים ואחראיים למוצא פיהם) ויתייחס באמון לדבריהם, כי כבר ברור לו שהוריו הם מקור נאמן, והטעות אצלם אינה "בת בית".
לעומת זאת כאשר ההורים אינם מדייקים, וק"ו אם הם מנסים ומתיימרים להראות "ידענים" בעניינים שהם לא מתמצאים בהם, אזי אולי בתחילה הבן ישמע ויתיחס ברצינות, אך ככל שיתברר לו שהוריו טעו וק"ו הטעו, האמון בהם יפגם, וכמובן שזה מתכון לבעיות נוספות.
לדוגמא: קבוצת חברים החליטה לצאת למקום מסוים, ולהורים זה לא נראה, אך אינם יודעים כיצד להסביר לבן שהדבר אינו נוח להם כגון שהמקום לא מספיק בטוח, או שאינו "נקי" מבחינה רוחנית וכדו'. אם אין אמון של הבן בהוריו, טבעי הדבר שהבן לא יקבל את דברי הוריו משום שחבריו ספרו לו נפלאות מהעתיד להתרחש, ולעומת זאת הוריו הרי לא בדיוק יודעים, ולא תמיד מה שהם אומרים זה מתוך ידיעה ברורה, לפעמים זו רק השערה או משום שיש להם אינטרס שונה, ועוד סיבות כאלו ואחרות.
כך גם כאשר ההורים יציעו לו מקום לימודים מסוים בעוד שהוא שמע מחביריו על מקום אחר, ההשפעה על החלטתו תהיה הרושם שיש לו על אמינות דברי הוריו - האם הם יודעים מה שהם אומרים, או אולי רק משערים.
לכן הורים יקרים, עלינו להקפיד להראות לנער שאנחנו יודעים מה שאנחנו אומרים, עלינו להקפיד לומר מעט ולעשות הרבה, ולא להיפך ח"ו. וממילא יש להבין שכאשר אנחנו נכנסים להתמודדות, אע"פ שרצוננו עז למנוע מהבן מכשולים, נקפיד מאוד על מוצא פינו!
הנה דוגמא: הנער מתעניין אודות אנשים "ממגזר" מסוים, ואנחנו חוששים שהוא יגרר אחריהם ביודענו שהמגזר הנ"ל אינו לרוחנו. אך דא עקא שאיננו יודעים בדיוק לשים את האצבע על הבעיה. אנחנו אמנם יודעים זאת מרבנים שאנחנו סומכים עליהם, אבל לא חשבנו שאי פעם נצטרך לתת תשובה מנומקת מדוע המגזר הנ"ל אינו לרוחנו, ולכן גם לא ניסינו לרדת לפרטים שהביאו לשלילת הזרם הנ"ל, ולכן איננו יודעים להסביר בצורה מפורטת. אכן במקרה כזה אסור לנו לנסות לבדות מלבנו סיבות שאיננו יודעים שאכן הם נכונות, משום שכל סיבה שתתבדה עלולה לגרום לנער לאבד בנו את האמון, ואז אפי' אם נאמר דברי אמת הוא לא יאמין לנו.
ומה עושים?
ראשית, אם איננו יודעים - עדיף אכן לומר: "איננו יודעים בדיוק מדוע השקפת המגזר הזה אינה לרוחנו, ואנחנו נברר לך". או: "כעת אין באפשרותנו לברר". תשובה כזאת עדיפה יותר מתשובה לא אמיתית, אולם במקרה הנ"ל אפשר לציין שהסיבה שהמגזר הנ"ל אינו לרוחנו משום שרב גדול פלוני אמר זאת ולא ירדנו לפרטים כי יש לנו בו אמון בלתי מסויג.
דוגמא נוספת במקרה שהבן מתחבר לנער שלא לרוחנו, עלינו להקפיד לא לומר דברים שליליים אודותיו אם איננו בטוחים שאכן זה נכון. [וכן יש להקפיד שלא לגנות את הנער הנ"ל, אלא אך ורק את מעשיו].
פעם, באו אלי הורים עם בנם שהיו לו לבטים רבים בעניינים מגוונים. לפליאתי, שמתי לב שכל מה שהבן שמע מאביו הוא ציית בצורה מעוררת התפעלות (למעט מקרים בודדים ממש שבהם הוא היה עם קושי רגשי). כאשר בדקתי מה המיוחד באביו, התברר לי שהאבא היה מקפיד לא להוציא מפיו דבר שהוא אינו בטוח שהוא אכן נכון. במקרה של ספק הוא היה אומר לבנו: "בני, איני בטוח כעת, אם תרצה אברר ואז נדון יחד". והיו פעמים שהבן עשה מעשה משום שאביו לא ידע להשיא לו עצה, וזה גרם לבן להבין שאביו לא מוציא מפיו דבר בלי אחריות, גם אם זה עלול להיות לא לרוחו.
זאת ועוד, האב השתדל לתת את ההחלטה ביד בנו גם במקרה שהבן התייעץ עמו, אולם גם כשהבן התקשה לקבל את עצת אביו, בכל זאת האב לא לחץ ולא הראה מורת רוח. ההנהגות הנ"ל יצרו בבן אמון מלא ורצון עז לשמוע את דעת אביו ואף לבצעה. (ועיין במס' ברכות (ג'.): למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז ע"ש.)
לסיכום
כוחו של הרגל
"תורה מביאה לידי מעשה מעשה מביא לידי זהירות", ההרגל מהווה גורם מאחה לנתק בין הקושי לבין הרצון
תעודת זהות חיובית
* הנער זקוק להרגיש שהוא שווה, רצוי וטוב.
* בעבר עיקר הציפייה הייתה מהבית.
* בדורנו הנער עלול לחפש הערכה בשדות זרים