אל תלמד אותו לשקר
אל תלמד אותו לשקר!
* הנער מושפע ולומד מהוריו את כללי ההגינות.
* עדיף להפסיד עבור לימוד ההגינות ולא להרויח ע"י "שקר לבן"
"איזו הרגשה נוראה! ממש סטירת לחי! לתומי חשבתי שבני צדיק, אך נוכחתי לדעת שזמן רב הוא רימה אותי. בכל פעם שהיה מבקש לצאת העילה היתה שהוא יוצא ללמוד בביהמ"ד, אולם לתדהמתי גליתי שהוא פשוט מטייל. הוא השיג אופניים בצורה לא ישרה, והיה קושר אותם לעץ סמוך, וכך היה מטייל בלילות עם האופניים. זו ממש רמאות! במקום ללמוד הוא פשוט מטייל, ומי יודע מהיכן הוא השיג את האופניים"?
עד כאן דברי אב מבוהל שתינה בפני על אודות בנו.
והנה אחרי שיחה עם הבן ובירור מעמיק מה הסיבה להתנהגות הנלוזה מתברר שהאב רצה מאוד שבנו ישקוד בלימוד התורה, והוא הבטיח לבן שאם הוא ילמד בצורה טובה וגם יגיע לציונים גבוהים הוא יקנה לו אופניים. והנה כעבור תקופה שהבן התאמץ והגיע לציונים גבוהים, הוא ניגש לאביו ובקשו לממש את ההבטחה, אך האבא דחה אותו ב"לך ושוב", בכל מיני אמתלאות ולבסוף טען שהוא לא התכוון שהוא יהיה חייב לקנות, אלא הוא יחשוב. וחוץ מזה טען האב שהבן לא התנהג מספיק טוב, ולכן הוא לא חייב לקנות לו אופניים.
וכאן הבן טוען: אבא פשוט התחמק וסילף את האמת! הוא יודע שאני מאוד מאוד אוהב לרכב על אופניים, ואני התאמצתי למלאות את מה שאבא דרש. אמנם נכון, זה לא טוב מה שעשיתי שבמקום ללמוד רכבתי על אופניים, אבל מה אעשה? זה ממש קשה לי לוותר על האופניים. ובפרט אחרי ציפייה ומאמצים כ"כ גדולים שעשיתי כדי לקבל אופניים, ופתאום אבא דחה אותי בכל מיני טענות שהוא ואני יודעים שזה רק כדי להתחמק! ולכן היה לי רצון חזק מאוד לרכב על אופניים. ואני יודע שאם הייתי אומר לאבא את האמת זה היה מסבך אותי עוד יותר, ולכן העלמתי ממנו את האמת. וגם מהיכן השגתי את האופניים אני לא אומר לו [כאן מבקש הבן שלא לצטט אותו], בשביל מה לי להסתבך? מה שתאמר תמיד זה לא בסדר", עד כאן המעשה.
ומדוע באמת האב לא קנה? הרי בתחילה הוא רצה לקנות?
משום שלאחר שהבטיח את האופניים לבן, הוא שמע שזה גרוע לתת אופניים לנער, כי מי יודע לאן הוא יגיע עם האופניים? ומלבד זאת גם המחיר היקר הרתיע אותו, והרי בכל אופן לו מומלץ לתת לו אופניים וא"כ בשביל מה להתאמץ? ולכן הוא ניסה למשוך את הזמן ולנסות להתחמק!
כוונת האב טובה, אולם הדרך אינה נכונה! בצורה כזאת הוא לימד את בנו לשקר, כאשר הבן רואה שאביו נוהג בחוסר יושר. [ועיין סוכה (מ"ו:) לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא שנא' "למדו לשונם דבר שקר" (ירמיה ט', ד')].
זאת ועוד, האב גרם לבן פיתוי חזק להגיע לאופניים גם בדרך לא ישרה (אין זה מצדיק את דרכו של הבן, נתייחס כעת לדרכו של האב). לבן היתה ציפייה והוא גם התאמץ מאוד, וכגודל הציפייה והמאמץ כך גודל האכזבה. וזה הגביר אצלו את פיתוי היצר והדחף להגיע לאותו דבר גם אם זה בדרך לא כשרה. אמנם יתכן שגם בלי ההבטחה וההתחמקות של האב הבן היה משיג את רצונו, אך ברור שהסיכויים לכך קטנים בהרבה.
וכיצד היה על האב לנהוג? הרי סוף סוף היתה לו עילה די חזקה, אם משום ששמע שאופניים זה דבר שלילי, ואם משום מחירן היקר.
התשובה היא:
אם הוא רצה לתלות את הסיבה משום ששמע שאופניים זה דבר שלילי או משום מחירן היקר, היה עליו לומר לבן: "בני, אמנם נכון מגיע לך אופניים. אני הבטחתי ואני רוצה לקיים, אך יש לי בעיה. שמעתי שאופניים הן דבר שלילי, וכיון שכל מטרתי היא רק לטובתך, עלול אני כאן לגרום לרעתך. אני מאוד מצטער שלא אוכל לקנות לך אופניים, אך הנה אני מפריש סכום כסף השווה למחיר האופניים, ותוכל לקנות בכסף דברים אחרים חיוביים שלבך חפץ!" (או לחילופין אפשר לבוא עם כסף בסך עלות האופניים, להניח את הכסף לפני הבן ולומר לו: זה הכסף עבור האופניים, אמנם הבטחתי לקנות וברצוני לקיים וכו', ועתה ההחלטה בידך וכו').
אם הבן קיבל את ההצעה - הנה מה טוב ומה נעים, ואם הוא לא קיבל - יש להראות לו שמבינים אותו ולומר לו: "אני מאוד נבוך, מצד אחד הרי אני הבטחתי, ומצד שני יש לי את החשש מהדברים השליליים שבאופניים. אני חושב שכדאי שנשאל את הרב (או דמות אחרת מקובלת), אולי בכל זאת אקנה לך".
ואשר לסיבה של קושי כספי, יש לנסות להתאמץ. שוה להידחק בכסף ולא לבקוע סדק באמון של הבן. ואם בכל זאת זה לא שייך, יש לומר לבן בצורה ברורה ומובלטת ש"אכן אתה צודק שהובטח לך אופניים וזה מגיע לך, אך לצערנו נקלענו לקושי כספי ואנחנו ממש ממש מתנצלים, ובע"ה לכשירווח נוכל לקנות לך".
בתשובות כנ"ל אנחנו שומרים על יחס של אמון מצד הבן, ומלמדים את הנער להתמודד בצורה נכונה, משום שהוא רואה יושר ואכפתיות ממנו.
נקודה נוספת יש להדגיש, שבמקרה הנ"ל אם ההורים רואים שהוא כל כך רוצה ויש לו אפשרות להשיג את מבוקשו כגון ע"י שיקח מחבירו וכיו"ב, יש לנסות להתגמש ולקבוע אתו מסגרת מסוימת של זמנים ומקומות מוגדרים שבהם יוכל לסוע. פשוט להראות לו שאנחנו רוצים להיענות לבקשתו, ובזה נרוויח שירכב בהיתר ולא באיסור.
עלינו ההורים לשאוף להגיע למטרה באוירה של אמון דהיינו שהבן יבטח בהוריו שהם מוליכים אותו בצורה הטובה ביותר וגם מתחשבים בצרכיו.
הנה דוגמא נוספת הבן שלנו התחבר ונקשר, לחבר שאיננו רוצים שיתחבר אליו. אם בכוחנו למנוע זאת בצורה מוחלטת, יש מקום לבצע זאת גם בניגוד לרצון הבן. אך המציאות מראה שעל פי רוב אין להורים יכולת לאכוף זאת, ואז מה שקורה הוא - או שהבן מצהיר שאע"פ שהוריו לא מסכימים הוא ימשיך להתרועע עם החבר, או שהוא פשוט עושה זאת בסתר, ובמצב כזה זה הרבה יותר הרסני.
הפתרון למקרה כזה הוא בכמה מישורים:
ראשית יש להשתדל למצוא לבן חבר חילופי שיוכל להוות משקל כנגד הידידות עם החבר השלילי. אהבת החבר החיובי תבטל את אהבת החבר השלילי! ושנית יש להראות לבן שאנחנו מבינים את רצונו להתחבר עם אותו חבר, אך דא עקא שאנחנו רואים שהחבירות עמו אינה חיובית, וננסה להסביר לו מדוע אנחנו חושבים כך, ולאחר מכן נאמר לו שאנחנו ממש לא מעוניינים שתהיה לו ידידות קרובה עם הבחור הזה, אך אם הוא בכל זאת כל כך רוצה אנחנו לא נאכזב אותו, אולם בתנאי שזה לא יזיק לו, וזאת ע"י שנתכנן אתו יחד מתי הוא יהיה בחברתו וכמה זמן וכו'. הרעיון בפתרון זה מיוסד ע"פ מאמר שלמה המלך ע"ה: "מים גנובים ימתקו" (משלי ט', י"ז), אבל כאן שפתו בסלו, מתבטל הטעם המתוק של החבירות הלא רצויה.
ושוב נחזור ונדגיש כי בדרך הנ"ל אנחנו מצננים את הלהיטות של הבן. הוא לא מתאמץ כדי לשמר את החבירות משום שאין מי שנאבק אתו, וכיון שהחבירות אינה על בסיס של אמת ובדרך כלל היא בבחינת "אהבה התלויה בדבר, לכן סביר להניח שכמעט ודאי שבמוקדם או במאוחר יהיה ביניהם סכסוך על רקע של ניגוד אינטרסים, (אין סיבה אמיתית שהם יקריבו את רצונותיהם בחינם) ומשם הדרך קצרה לניתוק היחסים.
בדוק מה הכלים שיש ברשותך
כל אדם עושה מה שנראה לו כדאי ולכן אם ההורים דורשים מהבן עליהם לבדוק שכדאי לו או לפחות לא כדאי לו לסרב
לא אחת שומעים שהורים צועקים ומאיימים על הנער שאם הוא לא ילך ב"תלם", הם יעשו מה שפלוני עשה לבנו, הם יגרשו אותו מהבית, או שימנעו ממנו הטבות בבית וכדו', וכמו שהבן של אותו פלוני "התיישר", כך הוא על אפו וחמתו ילך בתלם, והקשיים ילמדו אותו לקח.
יום אחד התקשרה אלי אשה שסיפרה לי שהחליטה לגרש את בנה מהבית היות והוא לא מגיע בזמן הביתה אלא בא בשעה מאוחרת בלילות, ונוסף עוד שהוא לא הולך לישיבה. לאחר שהזהירה את הבן, מימשה את איומה ונעלה את דלת הבית בשעה מסוימת בלילה. הבן הגיע בשעה מאוחרת, ומשלא הצליח להיכנס דרך הדלת החל לקרוא בקול לאמו אך ללא מענה, כיון שכן הוא עקר סורג מאחד החלונות ונכנס לבית!
מקרה חמור יותר קרה עם נער שפשוט החל שובר את החלונות ע"י אבנים, וכיון שההורים ראו להיכן הדברים מגיעים, הם פשוט נכנעו!
מהמעשים הנ"ל יש ללמוד, שלא כל הענשה או החלטה היא בת ביצוע. עלינו לחקוק בדעתנו שאין להעניש או להחליט החלטה בטרם נברר בצורה חד משמעית שאכן יש לנו את הכלים הדרושים לכך.
במקרים הנ"ל היה על ההורים לעמוד בתוקף ובעקשנות לבצע את מה שהם החליטו. אין זה נכון ולא חינוכי לקבוע עונש ולא לעמוד על ביצועו.
הנה דוגמא קיצונית יותר:
צלצלה אלי אשה ובקשה עזרה חינוכית. בתה בת החמש מסרבת לעזור לה בסדור החדר וכיו"ב, ושאלתה היא, כיצד להביא את הבת למצב שכן תעזור לה?
לאחר שיחה עם האמא, אמרתי לה שכדאי לדרבן את הבת בפרס, כגון ממתק. והאמא אמרה: זה לא עזר.
הצעתי לה: תאמרי לה שכאשר היא תעזור תקבל ממתק, וללא עזרה לא תוכלי לתת לה ממתק.
ושוב האמא אמרה: ניסיתי גם את זה, אך ללא הצלחה.
שאלתי אותה: האם הבת אוהבת ממתקים?
ענתה לי: כן! אוהבת מאוד!
ושוב שאלתי: ומה היתה תגובת הבת כאשר לא נתת לה ממתק?
תשובת האם: היא לא התרגשה. זה לא הפריע לה.
ושוב שאלתי בפליאה: איך יתכן, הרי היא אוהבת ממתקים?
ואז ענתה האם: היא פשוט עלתה לבד על הכסא ושלפה מהארון את הממתק שחפצה...!
זו דוגמא קיצונית לענישה ללא שיניים. הענשה ללא אכיפת העונש כמוה ככניעה, ובעצם במקום להגיע למשמעת נעשית נסיגה במשמעת! אם עד עכשיו הבת היתה מסופקת עד כמה הוריה רציניים ונחושים בדעתם, ומסתמא היה לה חשש כלשהו, עתה גם אותו החשש לא קיים, כיון שהיא ראתה שהוריה אמרו ואיימו ולבסוף לא בצעו, הוי אומר שהוריה מדברים אך לא עושים!
הכלל הוא: אם אמרתם שתעשו דבר מסוים - עליכם לעמוד בו, ואם הנכם מסופקים אם תוכלו לבצע – או שמא לא תוכלו לבצעו, במקרה כזה עדיף שלא תאמרו מה כוונתכם לעשות.
אמנם יש מקרים יוצאים מן הכלל.
הנה דוגמא: מעשה באם שבנה הרבה לצער אותה ובאחד המקרים היא קנתה לו מוצר מסויים (שהמלצתי לה לקנות משום שזה בריא לילד) והבן אכל בלי שום גבול, האם נזפה בו ואמרה: מהיום אפסיק לקנות לך את אותו מוצר (כעונש) והנה הם הגיעו אלי לייעוץ, וכששאלתי את הבן אודות המוצר הוא סיפר שאמו אסרה עליו לאוכלו.
לאחר שהוא יצא, אמרתי לאם שכדאי שתחזיר את המוצר הנ"ל לתפריט (ונימקתי לה את בקשתי), ואכן האם חזרה בה מהחלטתה.
בדוגמא זאת, חזרת האם מהחלטתה אינה טעות ולא תביא נסיגה במשמעת, משום שהאם מנמקת את חזרתה בכך שהיא שומעת לרב, שהרי כל כוונתה בהענשה היא לטובתו, ואם הרב אומר שלטובתו יותר טוב שהיא תחזיר את המוצר לתפריט, הרי היא סומכת על הרב ומבטלת את דעתה, ולא משום שהיא נכנעת לבן. ולכן אדרבא בחזרתה מההחלטה היא מראה דוגמא חיובית לבן לשמוע בקול מי שגדול ומבין יותר ממנו, אף אם חשבנו אחרת. בנוסף זה מראה לבן שהענישה של האם אינה נובעת מתוך נקמה אלא כאמצעי לחנכו, וזה עשוי להקל עליו לקבל עונשים מתוך הבנה שאכן האם מתכוונת לטובתו.
כמו כן, ניתן לחזור מההחלטה בצורה חד פעמית במקרה שרוצים להראות לבן שיש לנו צער שהוא נענש.
דוגמא לכך: מעשה בזוג הורים שבאו לייעוץ, ובאחד המפגשים האב סיפר לי שהוא העניש את בנו (בן 16) שלא יצא לשחק כדורסל (משחק שהבן הנ"ל מאוד אהב לשחק.) ביודעי שהיחסים ביניהם עכורים, בקשתי מהאב שיצלצל כעת לבנו ויאמר לו בזו הלשון: "בני, יש לי צער גדול שנאלצתי לאסור עליך לצאת לשחק, וחשבתי שאולי הפעם אני אוותר. פשוט כואב לי שתצטער, לכן אני מרשה לך לצאת. אני מקוה שלא נצטרך לזה עוד".
במקרה זה, הויתור לא בא כתוצאה של לחץ מצד הבן או ח"ו חוצפה, אלא כרצון טוב והתחשבות של האב, ולכן סביר להניח שהבן יעריך את המחווה והאהבה של האב. ויוצא אפוא שלא פגענו במטרת העונש אדרבא עודדנו אותו בצורה חיובית. ואפשר לומר שאדרבא הויתור הזה עשוי להיות מנוף ואף לחייב אותו לנהוג במשנה זהירות.
אך כל זאת בתנאי שלא להתמיד בויתורים שאז ייראה שהעונש הוא רק דיבורים, משא"כ אם זה בצורה חד פעמית הבן עשוי להעריך זאת וכנ"ל.
סלק את שורש הבעיה ולא רק את הסימנים שלה
הכשלונות והמעידות של הנער הן התוצאה ולא הסיבה ובעצם יש לתקן את הסיבה
כאשר מגלים שיש רטיבות בתקרת הבית אין זה פתרון לסייד את התקרה, אלא צריכים לבדוק מה הסיבה לרטיבות, משום שהרטיבות בתקרה היא רק סימן לבעיה, ועלינו לאתר ולפתור את הבעיה (הגג טעון זיפות או שיש שם חור וכיו"ב) ולא את הסימן שלה. אם ננסה "לחסוך" מאמצים ולסלק את הסימנים בלבד, צפויה לנו אכזבה ותוספת מאמצים. פשוט, סימני הבעיה יחזרו ואולי אף יחמירו!
כך גם בענין הטיפול בבן.
אם רואים שהבן מתנהג בצורה לא מתאימה, לא די להתמודד עם הסימנים אלא יש לחתור למצוא את השורש שממנו נובעת ההתנהגות. אם זה חברים לא טובים ואם זה דוגמא שלילית שלנו פיתוי אחר.
כאשר רואים שהבן מתלבש בלבוש בלתי הולם, לא די בהערה [ולפעמים גם לא כדאי!], אלא יש לתת את הדעת מהו שורש הבעיה. כי אם הבן יודע שלא נוח לנו בלבוש כזה ובכל זאת הוא לובש אותו, הוי אומר שהפיתוי להתלבש בצורה לא הולמת חזק יותר מהרצון לשמוע לנו ויותר מהאמון בצדקת דרכנו, וא"כ עלינו לעשות בדק בית: אולי לא מספיק הסברנו ושכנענו אותו בצדקת דרכנו, אולי החברה קלוקלת מאוד ויש לו לחץ חברתי, או שמא הוא נרקב גם בדברים נוספים וזה רק טפח ממראה הריקבון?
בכל מקרה רצוי להשתדל בכיוון פעולות שיגרמו לו לרצות ולהשתכנע לאחוז בדרכנו. פשוט יש לחשוב ולהתייעץ כיצד לפעול.
ועם זאת, בד בבד יש להקרין אהבה ולקרב את הבן, ורק לאחר מיצוי האפשרות של קירוב והסברה אז יש לחשוב על האפשרות של שמאל דוחה. מאוד חשוב להראות לו שאנחנו לא פוסלים אותו, ובודאי לא מתייאשים ממנו, אלא אדרבה מבינים אותו אך לא מסכימים אתו.
לא מזמן נשאלתי אודות נער שמסרב ללמוד במוסד הלימודי שלמד עד כה, וההורים נפשם לשאול הגיעה: מה עושים?
והנה בבירור שעשיתי נודע לי שההורים שהיו טובי לב השתדלו תמיד לרצות את הבן, וגם במקרה שלא היתה הצדקה למעשיו או לדרישותיו בכל זאת ההורים השתדלו להתפשר עם הילד, וכך שמרו על יחסים "טובים".
אולם עתה משהבן התבגר, קשה להורים לעמוד בדרישות הנער ולא להסכים למעשיו, ובפרט כאשר מדובר בסירוב לחזור ללימודים, אולם הם גם לא מצליחים לשכנעו לחזור.
הנה כאן הבעיה היא, שלנער קשה לקבל מרות משום שמילדות הוא התרגל להיות "שותף" בהחלטות, וכדי לשנות את דעתו צריכים את "הסכמתו"!
אז מה עושים?
ובכן, אין ערובה או שיטה שתבטיח תוצאות ודאיות, אולם יש את העקרונות שכדאי להשתמש בהם,
ראשית יש להבין את נפשו של הנער. כך הוא גדל, אין זה מרוע לב! זה כמו כל הרגל שקשה להיגמל ממנו. וא"כ אין כאן חוסר הגינות, אולם יש כאן מגבלה שטעונה עזרה.
ואמנם כדי לעזור לו, יש להשתמש בשיטת השלבים.
שלב א': להבין את נפשו של הנער, וכנ"ל.
שלב ב': להבטיח שאנחנו נשתדל לעזור במדת האפשר, וגם להראות הבנה לדבריו וכמובן להתייחס בהתאם.
שלב ג': הסברה. להסביר לו את נחיצות הלימוד, ולהראות "בצבע" (בצורה מוחשית) ולהבהיר לו שההפסד מכך שאינו לומד גדול יותר מהריוח דהיינו מהמצב בו הוא נמצא. ולכן אסור לוותר על כך, וממילא מובן שאנחנו לא נחסוך מאמצים לעזור לו להתמודד עם הקשיים שעומדים לפניו.
שלב ד': לטפטף לו שכל אחד צריך להכיר את סמכותו, ובעצם ההורים הם הסמכות מאז ומתמיד, ולכן הוא צריך לציית גם כאשר לא נראה לו. אמנם אין בכוונת ההורים להיות רודנים ובוודאי הם יקשיבו לו וישתדלו להבין את נפשו ולעזור לו, אך מ"מ הסמכות המחליטה זה ההורים על כל המשתמע וכנ"ל.
שלב ה': החלטה והחלטיות: לאחר שההורים ביררו את הנתונים והסיקו מסקנא ברורה, עליהם להחליט, ולהיות עקביים בהחלטתם. הבן זקוק להחלטיות! אי החלטיות עלול לגרום מתח מיותר לבן וגם להורים!
טיפול בצורה הנ"ל מאפשר לבן לספוג בצורה בריאה את הדרישה של הוריו וזה עשוי לצמצם את הבעיה ואף להתגבר עליה לחלוטין, והחכם עיניו בראשו.
בלי מאבקים
* המאבק עם הנער עלול ליצור התנגדות
* הויתור מגרה פתויים
* הדרך הנכונה לדרוש ולעמוד על שלנו בלי מאבק
לא פעם אנחנו מנסים לשדל את הבן לשמוע בקולנו ולחזור לעצמו להתנהג כדבעי, אך פעמים רבות יש הרגשה שהבן לא ישמע אם לא "נעמוד לו על הראש".
אמנם כוונת ההורים טובה. הם רוצים להראות לו את נחישות דעתם ועל ידי כך זה עשוי למנוע ממנו את הפיתוי להתחמק.
לדוגמא: נער שאינו קם בזמן בבוקר וממילא הוא מפסיד את זמן התפלה או את ההסעה וכיו"ב וזה מאוד מציק להורים ולכן ההורים מראים לבן נחישות בלתי מתפשרת ובלי מילים הם משדרים לו: אנחנו מוכנים למאבק!
וממילא הבן יבין שעליו לקום מוקדם, אך דא עקא שאין זה הפתרון, והחשש הוא שהמאבק עלול להזמין מאבק מצד הנער או ריחוק רגשי מהוריו, ולפעמים זה יכשיר את הדרך בפני הבן להדרדרות בדברים נוספים, אם משום שהמתח של הבן גורם לו חוסר ריכוז, תסכול, ובקשת סיפוקים מיידיים כדי לפרוק את המתח, וכידוע הסיפוקים המיידיים בדרך כלל הם שליליים, ואם משום שזה מעורר את היצר של ההתנגדות של ה"דווקא" לא להיכנע, ומי יודע לאן הדברים יגיעו.
אמנם באשר לשאלה המתבקשת האם לפי זה עלינו לענות "קדוש" על כל מה שיעשה הבן? התשובה היא: בהחלט לא!
אפשר להעניש, אפשר להגביל, אך מאוד רצוי לא לשדר מאבק.
הנה במקרה הנ"ל אפשר לחפש דבר שהוא אוהב וצריך את עזרתנו.
לדוגמא, מוצר מסוים שממנו מורכבת ארוחת הבוקר של הבן, ולומר לו שישתדל לקום מוקדם לקנות את המוצר הנ"ל כדי שנוכל להכין לו את ארוחת הבוקר, ואין צורך להוסיף שאם הוא לא יקום תחסר לו הארוחה שהוא רצה, הוא כבר מבין לבד! ואם בכל זאת הוא לא הבין, המציאות תעמיד אותו על טעותו, אך מ"מ אין כאן אוירת מאבק אלא פשוט זאת המציאות ועליו להתמודד עמה, וגם אם אין לנו משהו שימשוך אותו אפשר לומר לו מה מציק לנו ושלדעתנו אין זו דרך טובהו אז לתת לו להתמודד, כגון: אם מציק לנו שהוא לא מגיע בזמן למוסד הלמודי. אפשר לתת לו להתמודד ולעמוד מול התלונות של הצוות החינוכי, ולשאת באחריות ובוודאי זה לא יהיה לו נעים.
בדוגמא הזאת יש את התשלום על המעשה אך ללא אוירה של מאבק! "אותה הגברת בשינוי אדרת"!
אך ההבדל המהותי הוא שבצורה כזאת אנחנו מצמצמים את הסיכון להידרדרות נוספת ולגירוי מצד הבן לעשות דוקא. כמו כן לפעמים רואים שעונש מסויים שהענשנו לא פעל את פעולתו, וכעת אנו מבקשים להחזיר את הדבר לקדמותו. אם הענישה היתה בצורת מאבק אזי החזרה מהעונש מהווה כניעה ונסיגה במשמעת, משא"כ בצורה השניה שלא משדרת מאבק. הנה לדוגמא במקרה הראשון אפשר בהחלט לחזור מהעונש, ואדרבה לומר שבס"ד הצלחנו להתגבר על המגבלה של קניית המוצר ולהראות שמחה שאפשר שוב להכין לו. במקרה כזה אין כניעה ולא גרימה לנסיגה במשמעת, אדרבה יתכן שהוא יתאמץ לקום כתודה על המאמץ עבורו. וכן על זו הדרך, ותן לחכם ויחכם עוד.
קח פסק זמן
* כמו שסוגיא מורכבת דורשת יישוב דעת כך גם פעילות חינוכית, לכן לא שייך לפעול בשעת כעס יש לקחת פסק זמן
מסופר על אדם שלפני מותו צוה את בנו שכאשר יכעיסו אותו, שלא יגיב בצורה מיידית אלא יחכה לפחות יום אחד לפני שיגיב.
הבן הנ"ל גדל ונשא אשה, והיה צריך לצאת למדינת הים ולא ידע שאשתו מעוברת. והנה מסיבות שונות הוא התעכב שנים מספר מעבר לים, ולאחר שחזר, טרם נכנס לביתו והנה הוא שומע את אשתו מדברת ומשתעשעת עם בחור אחד שלא הכירו. חימה עזה תקפתהו, ובא להוציא את חרבו כדי להרוג את אשתו, אך מיד נזכר בצוואת אביו להמתין יום לפני שיעשה מעשה. ואכן הוא שב על עקבותיו והמתין יום. והנה למחרת הוא עומד ליד החלון ושומע את אשתו אומרת לאותו בחור: "בעזרת ה' אביך ישוב וישמח לראות שנולד לו בן". כאשר שמע זאת הבין שאין זה זר כי אם בנו. ואז הודה לה' וברך את אביו על העצה שהצילה אותו ואת אשתו ואת בנו.
אמנם במקרה זה הוא שמע את המציאות ולכן לא ביצע את זממו, ויתכן שאם לא היה שומע היה מבצע את זממו, אך לאמתו של דבר הטבע באדם שכאשר הוא ממתין לפני שהוא מגיב כעסו נחלש גם ללא סיבה מיוחדת כמו בסיפור, אלא עצם ההמתנה גורמת לכעס להיחלש ולפעמים אף להיעלם, כמו המשפט העממי: "הזמן מרפא"!
ובודאי שזה עוזר לשיקול דעת אחראי וברור יותר. אינו דומה מי שפועל מתוך כעס שאז מוחו מעורבב וכל מחשבתו היא להוציא אל הפועל את כעסו, מבלי לחשוב אם זה כדאי או מוצדק, לעומת אדם הפועל מתוך ישוב הדעת, שאז מעשיו נתונים לפיקוח שכלו.
אמנם פעמים רבות אנחנו כועסים ופועלים מיד בעוד "הברזל חם", משום שאיננו רוצים שעוקץ חומרת העניין ינטל, ואולי לאחר שנירגע לא נפעל באותה עצמה כמו בשעת החימום יתכן שיש בזה מן האמת.
אך השאלה היא ממה נפשך: אם ראוי לפעול בצורה חמורה - אזי גם כאשר כבר נרגענו עלינו להראות שהענין חמור מאוד בעינינו, ואם איננו רואים צורך לפעול בחומרה - הוי אומר שלפי האמת אין לפעול בחומרה.
הכלל בזה שעלינו לפעול בהגיון ובהוראת השכל ולא לפי הדחק. ואם כי אמת הדבר שאינו דומה רגע הידיעה שמזעזע לזמן שאחר מכן שאז התקרר הענין, שפעמים שבאמת היה ראוי להתרגש ולפעול בחומרה, מ"מ הענין התקרר, וא"כ איבדנו את הרגש שבענין, אולם אם נשקול בפלס את ההפסד כנגד הריוח, בודאי שפעולה מתוך הגיון מחושב ומניעת הטעויות והנזקים שעלולים להיות כתוצאה מן הכעס, כדאית יותר מיצירת הרגש למעשה, דהיינו תגובה שבאה מתוך פרץ של כעס.
זאת ועוד, אפשר ורצוי להביע זעזוע מיד ברגע ששמענו את המעשה, אך לא לפעול אלא רק לאחר פסק זמן כדבעי. (ראוי לציין שיש להקפיד שלא יובן שבכוונתנו להעניש בחומרה משום שזה עלול ליצור פחד בלתי מבוקר אצל הנער, פחד שאחריתו מי ישורנו. וכבר סיפרו לנו חז"ל (חולין צ"ה.) מעשים מזעזעים בילדים שהוריהם איימו עליהם, ומתוך הפחד שמו הילדים קץ לחייהם! פשוט יש להראות זעזוע של אי הסכמה ותו לא מידי.)
לדוגמא: זכורני שבאחת השבתות שהייתי אחראי בישיבה [בתור ממלא מקום], שמתי לב שאחד הבחורים לא נמצא. לאחר בירור נודע לי שהוא נסע לביתו לשבת כנראה ללא רשות. אני ידעתי מכבר שאותו בחור מאוד אהב לצאת לביתו, ולכן היה נראה שהוא פשוט ניצל הזדמנות שהרב הקבוע לא נמצא ואני רק ממלא מקום, וחשב שאני לא ארגיש שהוא נעדר ולכן חמק לביתו. כמובן שזה מעורר את הכעס, אך כיון שכתבתי בספרי [עצות בחינוך א'] שאין להעניש לפני ששואלים את בעל המעשה, לכן אע"פ שלדידי היה ברור שהוא עשה שלא כדין (וכמובן שכבר "הכנתי" את העונש), בכל זאת למחרת כאשר הוא הגיע לישיבה, נגשתי לבחור ושאלתי:
"משה, היכן היית בשבת"?
"בבית", ענה משה.
ושוב שאלתי: "האם קבלת רשות"?
והוא ענה בשלילה.
ואז שאלתי [כשכבר יש לי עונש מוכן!]: "מדוע"?
תשובתו היתה כי דודו נפטר ביום ששי, והוא נסע להשתתף בהלויה...
עד כאן הדו שיח.
פשוט מבהיל! מבהיל לחשוב אלו הענשתי מתוך כעסי כיצד יכולתי לישון בלילה? להעניש ללא בירור, ללא הצדקה, בחור שנסע להשתתף בהלויית דודו!
זו דוגמא אחת מני רבות, שמלמדת עד כמה צריך להיזהר לקחת פסק זמן כלשהו לפני שמגיבים, ואידך זיל גמור.
אל תאשים. אמור מה כואב
* כאשר אמרת לבן מה כואב סיפקת לו כלי להתמודד
* כאשר אתה מאשים יצרת קרקע פוריה לבעיות נוספות
הבן מתחיל לזלזל בלמודים. אינו משקיע, אינו מכין שעורים, זה מדאיג מאוד! כיצד יש להגיב?
יש סוגים שונים של תגובה. הנה דוגמא לתגובה:
"בני! אתה פשוט מזלזל בלמודים. זה עצלות שטבועה בך! אין לך רגש! לא אכפת לך שאני דואג, לא אכפת לך מאמא! העיקר שאתה מרגיש טוב! אתה לא חושב מה יהיה בעתיד. פשוט זו טפשות הגובלת בחוסר מצפון ובעצלות. עד מתי אפשר לסבול את הזלזול הזה?! תתנער כבר, תתעורר, אני לא אסכים שתעשה מה שעולה על רוחך! אני מזהיר אותך שאם תמשיך לעשות לנו רע, אנחנו נחזיר לך באותו מטבע! גם אנחנו יכולים להיות רעים יותר, יחס גורר יחס"!
עד כאן התוכחה.
תוכחה שכזו מלווה בהאשמה מעיקה ומרחיקה. בדרך כלל במקרים כאלה המטרה לא מושגת!
אמנם לפעמים רואים שהבן אכן משנה כיוון אך למרבה הצער זה זמני, והוא עלול בקרוב מאוד לשוב לסורו, ואף למצב גרוע יותר.
ומדוע?
ראשית, האשמה יוצרת רצון הפוך - דהיינו לדחות את הנאמר, משום שזה מעיק, ומי רוצה להיות מואשם? ולפעמים מעט תוספת האשמה יותר מן האמת יוצרת התמרמרות, וכמובן זה יוצר גירוי לתגובת נגד או סגירות וריחוק ואף התנהגות של "דווקא".
לא פעם שומעים מנערים שאומרים: "אם הורי אומרים שאני עצלן, שאני אגואיסט, אז דווקא אני מעכשיו אהיה מה שהם אמרו"! (ודאי שאין זה מוצדק ולא נכון מצד הבן לדבר או להתנהג כמו שהוא הכריז, אולם לנו כהורים יש חובה להיזהר שלא להיות הגורמים!)
גם במקרה שכל מה שההורים אמרו זה אכן נכון, מ"מ האשמה יוצרת מועקה בלב הנער, ומועקה יוצרת צורך לפורקן מיידי שבדרך כלל הוא שלילי, ולפעמים מועקה יוצרת אדישות, יאוש, כמין התאבנות, שיתוק וחוסר מעש, ובפרט שלא תמיד יש לנער את הידיעה והכלים להתגבר על בעיותיו.
זכורני מקרה בו ניגש אלי אב לבחור ישיבה כבן 15, כשכולו נבוך ועצוב. מה קרה?
הבן שהיה ממושמע, פתאום אומר לאביו "אבא, תרד ממני!" המשפט הזה פשוט זעזע את האבא! משפט זר ומוזר ולא אופייני לבנו!
מה קרה?
ביררתי עם האב את הסיבות האפשריות לכך, והאב סיפר שכאשר הוא הבחין שהבן לא משקיע בלימודיו, זה הדאיג אותו ולכן כדי לעורר את הבן הוא היה אומר לו בצורה קבועה: "תדע לך יחס גורר יחס! אם תשקיע - תקבל ממני מה שתבקש, ואם לא תשקיע - תדע לך שלא תקבל!" לבן שהיה נתון בלאו הכי בקשיים נמאס לשמוע רק תלונות, ולכן העיז פניו בחוצפה. (אם כי אין הצדקה לכך).
ב"ה לאחר מעקב משותף והדרכה נכונה, הבן חזר לעצמו וכמובן גם הביע חרטה. הורים היזהרו בדבריכם!
הנה דוגמא לסוג אחר של תגובה:
"בני, לאחרונה אני שומע שאתה לא מכין שיעורים, וזה מדאיג משום שזה עלול לפגוע בך בהמשך לימודיך. אם אתה מתקשה - אני אשמח לעזור לך, אך לא כדאי שהפער יגדל. פשוט חבל לאבד את הזמן. כל יום שתנצל יוסיף לך. אני חושב שלשחק במחשב לפני שאתה עושה שיעורים זו טעות. בשיעורי הבית בחשבון תוכל להיעזר בחברך. אני פשוט חושש שמא אתה פשוט לא מודע לחומרת המצב, קשה לי להסכים לכך, לכן בוא ונעשה סדר בדברים". עד כאן התוכחה.
לכאורה גם כאן אנחנו אומרים מה מדאיג ומה כואב ומסבירים שלא נסכים לכך, ובעצם המסר שוה, אך ההבדל הוא שבסוג זה של התוכחה אין האשמה, וממילא לנער אין סיבה להתמרמרות או לעשות "דווקא", ויתכן שגם יאמר מה מגביל אותו.
זאת ועוד, בסוג כזה של תוכחה אין לו מועקה מצפונית, והוא יותר מיושב ומשוחרר לנסות לפתור את הבעיה. גם אנחנו כהורים הרגשתנו תהיה יותר טובה וממילא באופן טבעי נהיה יותר נגישים אל הנער. לא תהיה הרגשת ריחוק של הבן מההורים כמו בסוג הקודם של התוכחה עם האשמה.
גם לבנך יש דעה
את דעת הבן אפשר לנסות לכוין אך לא שייך לבטלה
אחת הסיבות הגורמות לנֶתֶק בין ההורים לנער נעוצה בביטול דבריו.
הנער בא עם "סחורה" חדשה (דהיינו דעה והשקפה זרה), ומביע את דעתו שאכן היא מצוינת. לעומת זאת להורים ברור שזה נוגד את דעתם, והם זועמים איך עלה על דעתו לחשוב בצורה שכזאת.
הנה לדוגמא: הורים מחנכים את ילדיהם להיות אברכים לומדי תורה, ואת הבנות להיות בנות בית. "כל כבודה בת מלך פנימה".
והנה הבן בא עם "סחורתו": אני רוצה להיות חצי עובד וחצי לומד, (או להיות איש עסקים).
ההורים מזדעזעים: "איך הוא יכול לחשוב בצורה כזאת? הרי אנחנו חינכנו אותו להיות אברך תלמיד חכם או מגיד שיעור, ואיך הוא מדבר על חצי יום או יום שלם של עבודה? הרי זה ממש חוצפה!"
וכיוצא בזה, אם הבת תאמר שהיא רוצה להיות "משכילה ומודרנית",
ההורים נזעקים: איך היא מעיזה לחשוב בכוון הזה? והכעס גורר תגובות חריפות ולא תמיד הגיוניות, [או תמיד לא הגיוניות, בעיני הנער לפחות], וכמובן ש"הדרשה" [או יותר נכון הדרישה] מתחילה ותוכן הדרשה הוא שלא תיתכן דרך אחרת מלבד מה שההורים למדו. והדרשה מתובלת בכל מיני עקיצות וגינויים לדרך שאודותיה הנערה דברה.
ולפעמים אחרי ה"דרשה" ההורים אומרים לנער: הבנת? נו, עכשיו מה אתה אומר? [כשכוונתם היא: עכשיו אנחנו רוצים לשמוע ממך שמה שאמרת זה פשוט שטות או לפחות טעות], ובמקרה הטוב הם גומרים את ה"דרשה" ועוברים לשטף העניינים, בלי לצפות לתגובה.
ובאמת מה זה עושה לנער? האם זה משנה את דעתו?
ישנן שתי אפשרויות:
אפשרות ראשונה: הנער ימשיך להחזיק בדעתו בגלוי ע"י שיבטל וישלול את מה שההורים חושבים על מה שהוא אמר. ואע"פ שההורים אמרו דברים שיש בהם הגיון, אולם עצם העובדה שהם הביעו את דעתם בצורה חריפה, מאשימה ודורשת, גורמת לנער גירוי להתגונן ולהחזיק "בקרנות המזבח", אפי' בדברי שטות. וק"ו כאשר הוא מוצא "סדק" כלשהו בדברי ההורים, שאז הוא שמח על כך כמוצא שלל רב, ונתלה בטעותם כמו באילן גדול, משום שסוף סוף זה עוזר לו לעמוד על דעתו.
כל זה במקרה שהוא מגיב על דברי הוריו.
אך קיימת אפשרות שניה, והיא: הבן לא יענה, אבל בתוך לבו הוא מחזיק בדעתו, והוריו בעיניו פשוט קיצוניים או שחסר להם ידיעה והוא בעצם הצודק, אך אין טעם להתווכח משום שהוריו לא שואלים אלא קובעים. ואת שאלותיו הוא כבר יפנה "למבינים" - ידידיו בעלי "השיטה", שם הוא ימצא אוזן קשבת והזדהות, ובכלל שם הרבה יותר נעים.
כל זאת הוא חושב בלבו, וההורים לא מודעים לכך. נדמה להם שע"י ההתקפה הם נטרלו את הלך מחשבתו, ומעתה יש להם "שקט תעשייתי".
אך למרבה הצער זו עלולה להיות פצצת זמן מתקתקת!
ומה היא הדרך הנכונה למנוע את המכשול הזה?
פשוט, יש להבין ולהפנים שכשם שלנו ההורים יש דעה, כך לנער יש דעה משלו. ואע"פ שאנחנו בטוחים שהוא טועה, אך מ"מ עלינו להביע דעתנו בצורה מכובדת ומכבדת על מנת לאפשר לנער לפתוח את סגור לבו ולהרגיש נעים לשוחח עמנו.
ומן האמור נבין שאין לדרוש ממנו לקבל את דעתנו, אלא עלינו להביע את דעתנו בצורה ברורה ומכבדת [לאחר מחשבה שקולה], ולתת לנער לעכל את הדברים ולהגיע למסקנא, ולא ללחוץ עליו לקבל את דעתנו.
בצורה כזאת הוא איננו בהול להחזיק בדעתו ואין לו גירוי להתמרדות. וגם אם הוא עדיין חושב אחרת - מ"מ אנחנו את דעתנו אמרנו, ועלינו להמשיך לחפש את מקור הבעיה ואת הפתרונות שיתיישבו על לב הנער.
ובדרך כלל: כשיש יחס חם ומבין הנער עצמו מחפש את האמת בדברי הוריו, ורוצה להיות נכלל בתוכם ובדעתם, משום שיש לו רצון לרצות ולשמח אותם.
וזה מה שאמרו: מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך!
כוחכם הגדול כהורים אוהבים
* ההורים הם הקרובים והחשובים ביותר לבן.
* אין אפשרות לנתק את אהבת הבן, להוריו אא"כ ההורים יגרמו זאת.
* כאשר הפיתוי חזק יש להבין את נפשו ועם זאת להראות מורת רוח אולם לא מאשימה.
אחד מהיתרונות החשובים שיש להורים במיוחד, היא העובדה שהנער באופן טבעי אוהב ומוקיר את הוריו, משום שכבר מקטנות הם אלו שהעניקו לו את צרכיו הגשמיים והרוחניים, הלבשה, אכילה ושתייה, וכן חום ואהבה, ושאר צרכיו, וממילא טבעי הדבר שהוא רואה בהם כמקור הטוב, ויודע שהם אוהבים אותו, וכמובן שגם בו מתעוררת אהבה והערכה להוריו. במצב כזה גם כאשר הוא גדל, רצונו הטבעי הוא לשמח את הוריו, וגם האמון בהם הוא יותר גדול.
אך דא עקא לפעמים קורה שהנער נמשך אחרי פיתויים מסויימים, שאינם עולים בקנה אחד עם השקפת ההורים. ולמרות שהנער מטבעו רוצה לשמח את הוריו, בכל זאת הפיתוי חזק מאוד ומושך יותר מאהבת הוריו, וזה גורם לו לעתים לעבור על דברי הוריו. בצר להם, מנסים ההורים הדואגים למנוע זאת ממנו, בדרך כלל בצורות דלהלן:
א. ע"י איומים ועונשים, הגבלות וחרמות. הם מאיימים שאם הוא ימשיך בדרכו הנלוזה הם לא יספקו לו את צרכיו. וכאשר אין תוצאות, הם מבצעים את האיום. הם מגבילים אותו, צועקים עליו, ויש שאף מרחיקים אותו מהבית! פשוט הם מודיעים לו שכל עוד הוא מחזיק בדרך נלוזה זו אין הוא בנם והם אינם הוריו, ולכן עליו למצוא בית אחר.