הישגים קטנים
הישגים קטנים
* הערכה להשגים קטנים מהווה מנוף להשגים גדולים יותר
* הבלטת הכשלונות מהווה סיבה לכשלונות נוספים
לאחר שיחה ארוכה ומסבירה, הנער מבטיח לשנות דרך. מעתה הוא יהיה יותר רציני בלימודים, הוא ישכים קום לתפלה כיאה לבן תורה. ואכן בשבוע הראשון הכל הלך למישרין. הנער למד יפה והשכים קום, לשמחת כולם. והנה כבר בשבוע השני התחילו שוב הבעיות הקודמות, "חזרה חנה לשחרוריתה" (תענית כ"ד:), וזה מאוד מרגיז. כמה דברנו והסברנו את הענין והוא אף קבל על עצמו לשנות דרך, והנה שוב הוא לא קם.
והשאלה, כיצד עלינו להגיב ולנהוג כלפיו?
התשובה היא, ראשית עלינו לבדוק האם הוא חוזר לבעיותיו הראשונות בכוונה תחילה משום סיבה כלשהי, או שמא זה מעידה מחמת קושי שלא ברצונו?
בדרך כלל זה נובע מחמת קושי, ואם כן מאוד חשוב להסתכל עם הצד החיובי. הוי אומר שלא לזלזל בהישג קטן של שבוע שהנער כן הצליח לעמוד במטלות הנדרשות ממנו. אע"פ שלא היה לו קל, הוא התאמץ לקיים מה שהבטיח. זאת התקדמות הן מבחינת יכולת ההסתגלות והן מבחינת הרצון הטוב כלפי ההורים והמורים. אם עד עכשיו הוא ממש זלזל או לא התאמץ, עכשיו הוא מנסה להתאמץ. הוא בתהליך חדש של קבלת מרות ורצון להצליח.
אמנם נכון שהיינו רוצים שהוא יעמוד בדבורו זמן רב או לתמיד, אך לצערנו זה קשה לו והוא עמד בכך שבוע בלבד. אולם על זה אפשר להמליץ "טוב מעט מלא כלום", ואם אנחנו נראה לו שאנחנו מעריכים את המאמץ שהוא עשה במשך השבוע זה עשוי לרומם את רוחו, שהרי בלאו הכי הוא לא מרגיש בנוח ואולי הוא על סף הייאוש, ואילו ע"י העידוד אנחנו מחדשים לו כוחות רעננים להתחיל שוב ולהסתכל על ההישג הקטן כהצלחה, ושוב לנסות להצליח במשימה לזמן יותר ארוך. והמציאות היא שבנפש בריאה ושמחה הסיכויים להצליח טובים יותר.
לעומת זאת, כאשר ננסה ללחוץ אותו בחומרה לעמוד במטלות, זה ישדר לו שבעצם הוא נכשל, וכידוע כל כשלון מדכא את הרצון, וגורם לחשוב שאולי אין כבר טעם משום שאין זה ביכולתי, או אני כשלון אחד גדול, פשוט לא יוצלח, ואם נוסיף את הלחץ הנפשי שהוא נתון בו כתוצאה מלחץ ההורים זה מתכון בדוק לכשלון נוסף, ואולי ח"ו הוא יהרהר בלבו בשביל מה לי כל הלחץ הזה, אולי עדיף להתנער מכל הדרך וינסה לרעות "בשדות זרים" וכל מגמתו היא לפרוק את מצוקתו את ההרגשה הנוראה שהוא לא יוצלח והוא חושב שעל ידי שהוא יעבור למתרס השני הוא ירגיש יותר נוח, ואע"פ שבעומק לבו הוא יודע שהוא הולך בדרך לא נכונה, מ"מ הקושי הרגשי מכריע את המאבק להתפטר מההרגשה הנוראה בכל מחיר. אמנם נכון שכאשר הוא יעבור למתרס השני הוא יגלה שבעצם הוא לא מצא מזור להרגשתו וקרוב לוודאי שירגיש יותר גרוע (משום שהוא יודע את האמת ולכן אינו יכול להנות ממעשיו ביודעו שיש דין ויש דיין) והוא עשוי לחזור למוטב וכו' אך לעת עתה הוא מתפספס.
אמנם נכון, אנחנו לוחצים במגמה לעורר אותו לא להיות שאנן, אך דא עקא אין השאננות בעייתו העיקרית וא"כ ממילא הלחץ אינו הפתרון, ובמקום זה טוב יותר וחובה עלינו לנסות למצוא יחד אתו את מקור הבעיה ופתרונה מתוך הקרנת אמון בנער והערכה למאמציו וכאמור.
כל הנ"ל אמור למקרה שהנער נכשל מחמת קושי. אולם אם אנחנו רואים שזה נובע מעצלות גרידא, במקרה זה עלינו לפעול למגר אותה. אמנם רצוי לעשות זאת בשלבים.
בתחילה יש להסביר לו בצורה ברורה שחשוב לנו מאוד שיעמוד במטלות ואסור לנו להתייאש או לוותר, ולכן אנחנו מבקשים ממנו לשנס מתנים ולתקן את הטעון תיקון, ואם הוא צריך את עזרתנו אנחנו לצדו. ואם זה קשה במיוחד אנחנו גם נשתמש ונעזור לו ע"י תמריצים שהוא אוהב, או אפי' אם זה דבר קל אנחנו נעזור לו בתחילה להתגבר בכל מה שבידינו.
ואם אכן הוא עמד והתקדם יותר, גם אם נכשל לפעמים, כיון שזה נמשך זמן רב יותר עלינו שוב להעריך ולנסות לעודד, כיון שרואים שיש לו נכונות ורצון להתקדם.
אולם אם רואים שיש חוסר אכפתיות מצדו, אזי יש לגעור או להעניש או להראות מורת רוח שתגרום לו אי נעימות. כמובן המדובר בנער שהוריו מהווים עבורו גורם סמכותי שאכן זה יפריע לו ועשוי לגרום לו לשנס מתניים משום שקשה לו לעמוד במורת רוח או בהענשה של הוריו יותר מהקושי לעמוד במטלות, ולכן סביר להניח שהוא יתאמץ לעמוד במטלות.
אולם אם מדובר בנער שהוריו אינם סמכותיים עבורו, על זה נאמר: "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה:). ומלבד מורת רוח לא מופגנת אין טעם ליצור נתק, משום שזה לא יגרום לו רתיעה, וא"כ למה זה אנכי? במצב כזה הקירוב והאמון יפעלו טוב יותר. ואע"פ שאין לנו ערובה שאכן הנער ישנה את דרכו, מ"מ הקירוב עשוי רק להועיל ולא להזיק, משום שככל שהנער יאהב את הוריו יהיה לו יותר ענין לשמחם, והוא יודע היטב מה משמחם.
וכיצד נעודד?
הנה במקרה הנ"ל שהנער אחרי שבוע ימים לא קם לתפילה, ראשית יש להסביר לו פנים, ואז לומר לו: "אנחנו שמחים שקמת במשך שבוע שלם, וזה הישג! נכון שהכי טוב לקום בצורה רצופה ומתמדת, אך אתה בן אדם, ועצם העובדה שאתה מתאמץ זה כבר חצי פתרון. אל תתרגש מזה שלא קמת, אדרבא "כי נפלתי קמתי", "שבע יפול צדיק וקם", אתה בדרך הנכונה, ואפי' אם ח"ו גם מחר לא תקום - אל תתייאש! העיקר הרצון והמאמץ שלך, וברור לנו שבסופו של דבר אתה תנצח". [יש הורים שטוענים שאם אנחנו נאמר לו שלא קרה כלום וכנ"ל, הנער עלול להיכנס לשאננות ולנצל זאת לרעה, ומשום כך הם אינם מחמיאים לו. אך זאת טעות. המציאות מוכיחה שדוקא העידוד בצורה כזאת מביאה תוצאות טובות יותר, וגם ההגיון נוטה שעידוד עדיף וכנ"ל בראש דבריי).
אין מאה אחוז
* העבודה החינוכית נמשכת ואין לצפות לסיומה. תמיד יש "עבודה"
* במקום לשדר אכזבה יש להראות חדוות העבודה החינוכית
"אני מרוצה מרמת הלימודים של בני. הוא ממש מצליח. בכל מבחן הוא מגיע לציון גבוה בין 90-100 אחוז. ברוך ה' הוא גם מתפלל יפה. אך מאוד מפריע לי מידת הקנאה שיש בו. זה ממש בולט. אין לך מושג כמה אנחנו מתווכחים בינינו. אני כמעט אובד עצות, בפרט שבזמן האחרון אני מרגיש שנוצר קרע ביני לבני, ואני חושש שהקרע הולך ומעמיק. דיברו אתי על זה, אבל קשה לי מאוד לקבל את העובדה שלבני יש את המידה הרעה הזאת. איך אוכל להתגבר על הרגשה זאת"?
כך מתנה אב את כאבו.
ומה התשובה?
ובכן זאת יש לדעת, שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. גם אין שלימות מוחלטת, ובעצם משום כך הקב"ה הביא אותנו לעולם הזה כדי שנתמיד בעבודת המידות, ובודאי שגם אנחנו לא מושלמים, וגם לנו ידועות מידות מסוימות ודברים מסוימים שאנחנו נכשלים בהם השכם והערב ממש ביודעין.
ומדוע?
אנחנו קרוצי חומר ועלולים להתפתות, וא"כ נקיש מכאן ביתר שאת לבן שלנו. אמנם נכון שיש לו מידה מגונה שיתכן שאיננו לוקים בה ואנחנו לא מקנאים, אבל מ"מ יש לו עוד הרבה דברים ומידות טובות אחרות. ואכן מידת הקנאה זה אחד מהאתגרים העומדים בפני הבן וכמובן שזה לא קל, וא"כ במקום שנאשים ונסתכסך עם הבן, עלינו להתיידד עמו ולנסות יחדיו לחפש דרכים להתגבר על המידה הרעה הזאת. חבל לדשדש במקום ולבכות על העבר. במקום זה אפשר להתקדם לעתיד טוב יותר במקום להאשים.
הבה נציע דרכי פתרון, ועלינו לדעת שאין מאה אחוז. תמיד יש מה לתקן, וכל בעיה שתבוא לידינו נסתכל עליה כהזדמנות לעזור, לייעץ ולעבוד על מידותיו.
פשוט צריך להדגיש שוב, בשביל זה באנו לעולם בשביל להתמודד עם האתגרים שההשגחה העליונה הציבה לפנינו, ולכל ילד יש את היתרונות ואת החסרונות, וזה בדוק ומנוסה. אם נתמקד יותר במעלות של הנער זה יעזור לנו, וגם לנער זה יעזור משום שע"י ראיית היתרונות, באופן אוטומטי זה נעשה יותר קל משום שרגשי אהבה והערכה לנער מציפים אותנו ואנחנו יותר סבלנים, מתונים, צלולים, מזדהים אתו, וזה מקרין לנער חום ואהבה ומרחיב את לבו. ומה גם אם אנחנו פורטים על מיתרים חיוביים שבו, כלומר שאנחנו אומרים לו במפורש שאנחנו מלאים הערכה ליתרונותיו ואנחנו גאים בו, הוא עשוי להתמלאות רוח רעננה, ובכוחות מחודשים להתמודד עם חסרונותיו משום שרצונו לתת כיסוי למה שחושבים אודותיו, וגם אזנו תהיה כרויה לשמוע הצעות ופתרונות לחסרונותיו, וסביר להניח שהוא גם יתייעץ עמנו משום שהוא מרגיש שאנחנו בכיוון שלו וחפצים בטובתו. [במאמר מוסגר יש לציין שהעולם הזה הוא "לשכת העבודה", וברוך ה' שיש לנו את הכח לעבוד, כידוע שהקב"ה לא נותן לאדם ניסיון אא"כ הכין לו כוחות להתמודד עמו. (עי' מס' עבודה זרה ג'. אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ע"ש). אצל הקב"ה אין טעויות. אמנם יש מקום שאין בו עבודה, וזהו בבית העלמין! אמנם לכתחילה איננו מזמינים ניסיונות, אך בדיעבד שכבר הגיע ניסיון יש להבין שזו השליחות שהקב"ה בחר בנו למלא].
יש ליתן את הדעת גם על מקרה שיש לנו מה להציע לו כדי לתקן את חסרונותיו. יש להקפיד להראות שזאת רק בגדר הצעה ולא כפיית דעתנו עליו, וק"ו לא בלחץ. ובדרך כלל אם אכן הוא מרגיש שביכולתו לעמוד בהצעה, הוא יבצע אותה אף שלא כפינו עליו, ואולי דוקא משום שלא כפינו את דעתנו. ולעומת זאת אם הוא לא יבצע, אין לתלות זאת משום שלא כפינו עליו. אדרבא, עלינו לדעת שגם אם היינו כופים, סביר מאוד להניח שהוא היה מתחמק משום שכנראה זה קשה עליו.
אך ההבדל הוא, שאם כופים את דעתנו הילד יירתע להבא מלשתף אותנו בלבטיו כדי שלא להיכנס "למלכודת" שיכפו עליו מה לעשות, משא"כ כאשר אנחנו רק מציעים אין לו סיבה להימנע מלשתף אותנו להבא.
מה תפקידנו
* תפקידנו לרצות לחנך דהיינו להוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות הטמונים בנער
* איננו מתיימרים לקבוע במקום הקב"ה לכל אדם יש בחירה
"הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות ב, טז).
מה מלאכתנו כהורים?
שני קצוות יש בסוגי ההורים:
יש שפשוט מניחים את כל חינוך ילדיהם.
למוסד הלימודי ובוטחים שהכל יהיה טוב, הם "בוטחים" בה'. ולכאורה שהרי אנחנו כהורים לא יכולים לעשות מאומה, כידוע שאנחנו נפעלים ולא פועלים, וא"כ מה יש להתאמץ בחינוך הילדים? ובפרט שלכל נער יש בחירה, ולא שייך לשלול מהם את הבחירה, ומה כבר אנחנו כהורים יכולים לעשות?
שאלה מעניינת!
אך לפני שננסה להשיב על כך, נשאל את עצמנו מה אנו עושים כאשר ל"ע הנער נופל למשכב, האם אנחנו ממשיכים באותו "בטחון" שה' ירפא אותו גם בלי שנשתדל ברופאים וברפואות? ומה קורה כאשר אין לנו עבודה, האם איננו מנסים לדרוש ולשאול ולהתאמץ למצוא? וזאת אע"פ שברור לנו שה' יודע מה חסר לנו ומה מפריע, וגם יכול הכל ואינו זקוק לעזרתנו.
וא"כ מדוע איננו נוקטים במקרים אלו באותו בטחון?
התשובה היא משום שזה מאוד מפריע לנו, וגם במידה מסוימת מפחיד אותנו, ואנחנו רואים חובה להתאמץ. והפלא הוא שבמציאות אנחנו רואים שההורים מוכנים למסור את כל מאודם עבור בניהם, ואפילו אם זה מצריך מאמץ גדול ומסירות נפש וגוף הם לא נרתעים. ובכ"ז כאשר מדובר בחינוך, הם משאירים זאת ליד ההשגחה או למוסד הלימודי. כנראה שהסיבה לכך היא משום שההורים לא מודעים לגודל הסכנה ובפרט שהתמורות בהתנהגות הנער לא מופיעות ביום אחד.
לעומתם יש הורים "שנצמדים" לילדיהם ולא משאירים פינה וזוית שיהיה סיכוי לסטות ימין ושמאל, וממש ההורים מגיעים עד שערי מות מרוב עמל דאגה וצער עבור ילדיהם, וטעמם ונמוקם עמם: "איך אפשר לתת לבן פיתוי או לשתוק, הרי זה כמו הסכמה למה שהוא עושה"? וכך הם מלווים ועושים הכל עבור הבן עד חתונתו ועד בכלל.
אולם דא עקא, הבן לא פועל מדעת עצמו אלא נפעל ע"י הוריו. ההורים מושכים בחוטים והבובה צועדת, וא"כ איזו הכרה והפנמה תהיה לבן אם אין זה מתוכו? ועד כמה ההורים יוכלו להתערב בכל צעד בחייו? האם כאשר יתחתן גם אז ההורים ינהלו לו את החיים, הרי הוא יהיה תלותי בהוריו?
וכל הנ"ל עלול להתרחש במקרה הטוב. אך קיים גם חשש סביר שהבן יבעט בדרך הוריו משום שנמאס לו מהכפייה, וככל שיגדל הוא ידרוש יותר עצמאות. ומטבע הדברים שיש להורים מגבלה לקבוע לבן בגיל הבוגר, וא"כ הניסיון לקבוע לו מה לעשות עלול לגרום לחוצפה וריחוק נפשי בין הבן להוריו!
ובכלל, האם אנחנו כהורים מצווים להגיע עד כדי חולי כדי לחנך את הבנים?
ומה באמת הדרך הנכונה?
ובכן, כיון שתפקידנו הוא לחנך לתורה ולמצוות, עלינו לשאוף לרצות לחנך!
ומה זה לחנך? מה זה חינוך?
הנה לשון הרב הקדוש ר' קלונימוס קלמיש זצ"ל הי"ד (בספרו חובת התלמידים בראשיתו): שלמה המלך אמר במשלי (כב, ו): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". זהו עיקר החינוך!
שלא בלבד כשהנער נער ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצוותיו, אלא גם כשיגדל והוא ברשותו אף כי יזקין לא יסור ממנה, כי החינוך לא ציווי בלבד הוא שֶמְּצַוֶּה את בנו או תלמידו "עשה כך וכך", גם לא הרגל בלבד הוא שמרגילו לעשות מעשים טובים. יותר גדול ויותר פועל מן הציווי ומן ההרגל הוא החינוך, ושני אלה, הציווי וההרגל, כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם לצוותו ולהרגילו כדי לחנכו בדרך ה' ע"כ.
ושוב כתב שם וז"ל: הכוונה הוא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במידה או בכח ובהעלם לבד לגלותה. וכיון שאיש הישראלי עוד בילדותו רוח ה' נשמת שדי טמונה וגנוזה בו, צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה, ויהיה ליהודי נאמן עובד ה' ובתורתו מעצמו יחפץ עכ"ל.
ובמה מתבטא הרצון?
התשובה היא:
הרצון מתבטא בחיפוש דרכים ובמעשים שאנחנו משערים שיועילו לחינוך בננו. אך יש לתת על לבנו שאם כי אנחנו משתדלים, אך בשום אופן איננו קובעים ומחליטים. לכל אדם יש בחירה ואי אפשר לשלול ממנו את זכות הבחירה, שאל"כ על מה הוא יקבל שכר? אולם אנחנו כהורים מנסים לעזור לו לבחור בדרך הטובה ע"י האמצעים החינוכיים שעומדים לרשותנו, אך שוב עלינו להפנים שאנחנו בסך הכל נפעלים ולא פועלים. הכל ביד ה', וביודענו שרצון ה' שננסה לעודד את הבן ללכת בדרך העולה בית אל, לכן אנחנו מנסים לעמוד בכך וכנ"ל. וממוצא דבר יש להבין שהדרך הנכונה בחינוך הבנים הוא הרצון לחנך, והידיעה שיש בחירה למתחנך.
את הפעולות עלינו לנסות לעשות, ועם זאת יש להיות מוכן נפשית לכל תוצאה שתהיה. אסור לנו להגיע למצב של איבוד עשתונות בצורה כפויה ולא הגיונית. המתח והכעס הם מתכון לכשלון! לא שייך להחליף את הנער ולא את בורא עולם. לנער יש בחירה, ובורא עולם הוא קובע את המהלכים ולא אנחנו, ואם רצינו ונסינו לעשות את הפעולות הדרושות לפי הבנתנו ולפי מה שלמדנו, עלינו להאמין שהשאר זה בחירה של הנער ורצון ה', ולא עלינו המלאכה לגמור. אחרי הכל לא הכל בידינו וכנ"ל. נער שמורד בדרך הוריו, על ההורים לנסות להשפיע, ועם זאת לא לנסות ליטול ממנו את הבחירה כי אין טעם לנסות. וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, וכבר ידוע מה המצב בדורנו, ודי בזה.
אמנם יש לציין שאין בדברינו אלה כוונה לתת הסכמה לדרך קלוקלת של הבן, ואם כי הוא יבחר את דרכו מ"מ עליו לדעת שגם את האחריות למעשיו עליו לשאת בעצמו. ובדרך כלל נער שלא מקבל ונושא אחריות בעניינים רוחניים, סביר להניח שגם בעניינים חמריים הוא לא ישא באחריות, וממילא הוא יגיע למשבר גם בחמריות, ומכאן הדרך קצרה לחזור למוטב.
אין נער רע
כל אדם מעדיף שיחמיאו לו במקום שיגערו בו.
מעשיו הרעים נובעים מטעות ולא מתוך רוע לב.
"כמה שמדברים עם הבן, זה לא עוזר. נראה כאילו זה טבעו לעשות רע"! עד כאן הנאום המוכר אצל הורים ממורמרים וכאובים על בנם שנראה להם כאויב, ועל כל צעד ושעל יש חיכוכים וויכוחים, ולכן הם מסיקים שלבו רע והוא נער רע.
האם זה נכון?
ובכן, צריך לדעת ולזכור אין נער רע! יש נער שעושה מעשים רעים ולכן הוא נראה כנער רע, וכי יעלה על הדעת שהנער היה רוצה שיכעסו עליו? האם הוא לא היה רוצה מחמאות וכבוד? ואם אכן הוא רע - איך הוא מסתדר עם אחרים? נכון שיש נער שמסוכסך עם הרבה אנשים, אך בכל זאת יש לו אוכלוסיה מסוימת שהוא כן מסתדר, נחמד ונדיב אליה, וא"כ מדוע דוקא עמנו ההורים שכל כך השקענו בו הוא לא מסתדר?
זה לא נובע מתוך רוע, אלא מתוך טעות אומללה ופזיזות של הנער (ואי הבנה של ההורים מה בדיוק עובר על הנער, מדוע הוא מתנהג בצורה שמכעיסה אותם וממילא אינם פועלים בצורה נכונה ואז הסכסוך עם הנער הולך ומתעצם כמו כדור שלג שמתגלגל ומתרחב). מסתבר שלעת עתה האינטרסים שלו אינם עולים בקנה אחד עם אלו של הוריו, והוא רואה בהוריו כמי שעומדים וחוסמים את דרכו.
הנה לדוגמא: נער שנפלט מהמסגרת הלימודית, וההורים לרוב חרדתם מעבירים עליו ביקורת או נותנים לו הרגשה שהם מאוד מאוכזבים. אם כי אפשר בהחלט להבין את ההורים שכל מעיינם הוא טובת הנער, והם רואים כבר מה עלול להתרחש במקרה שהנער איננו במסגרת, ולכן הם נלחצים או מראים אכזבה, אך דא עקא, הנער אינו רואה במראה ובהיקף שההורים רואים, וכרגע טוב לו להיות רגוע, והלחץ של ההורים מהווה מטרד והרגשה נוראה עבורו.
ובפרט אם הוא מקבל מהחברים שיעור "בהשקפה" כלפי ההורים המורים, אז בודאי שיש לו רקע חזק להפנות עורף להתמרמר ולעשות ההיפך מכל מה שהוריו רוצים.
אין כאן המקום להציע פתרונות, אך בהחלט יש לנסות למצוא את נקודת המוצא ואת שורש הקרע או חוסר הדרך ארץ של הנער ולהבין את נפשו, [אם כי איננו מקבלים זאת אך בכל זאת מבינים], לפחות אז נרויח שנחסוך חלק גדול מהעגמת נפש כי אנחנו מבינים שהנער איננו רע, והוא היה רוצה לעשות לנו נחת אך יש לו קושי שחוסם אותו. ואם כך, אנחנו ננסה לחפש ולמצוא מוצא לסלק את המחסום שעומד בפני הנער. כך גם נרחם עליו כמו שמרחמים על ילד שחולה, שהולכים ודורשים ברופאים ורפואות להתגבר על מחלתו, והכל מתוך חמלה ואהבה. נער שמקרינים לו אהבה, הערכה והבנה, עשוי להחזיר מלא חפניים של נחת להוריו, כוחותיו יתרעננו, וממילא סיכוייו גדולים יותר לעלות על הדרך הנכונה. וכאמור היכולת להקרין לילד חמלה והערכה קשורה במבט של ההורים כלפי הנער. אם יבינו שהבן רוצה להיות טוב, אזי הם ירגישו שיש להם אוצרות ומחסנים של סבלנות, חום ואהבה. אולם אם ח"ו יחשבו אותו לנער עם לב רע, הם עלולים להרגיש לחץ, חנק וקוצר רוח. וע"ז אפשר להמליץ: ברוגז, רחם תזכור! ברוגז, אהבה תזכור!
אל תשפוט במשקפיים של הסביבה
המסקנא של השכן אינה הלכה ובדרך כלל לנו תהיה מסקנא שונה
"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". (תנחומא פרשת פנחס)
לא אחת קורה שניגשים אלינו חברים, שכנים וכדו', ומספרים לנו על מעשה רע שעשה הבן, וכמובן שלא שוכחים להביע את דעתם ומה הם חושבים על מעשה הנער, ובפרט אם זה מפריע להם באופן אישי אזי הם תובעים בעיניהם או אפי' בפיהם תובעים "פתרון הולם לדעתם". וכאן, ההורים שלא ראו מה קרה, סומכים שאכן השכנים שראו את מעשהו של הנער גם יודעים היטב את אופן הטיפול למעשה, ובפרט שיש לחץ ובושה: נו, אחרי הכל זה לא נעים, הבן שלך בייש אותך! זה החינוך שלך? הרי אתה בעיני החברה אבא מחנך ואכפתי! וכמובן שחייבים לתת כיסוי, חייבים!!!
והיכן שיקול הדעת?
יש כאן כבר שיקול דעת בהשאלה מהשכנים, וא"כ לא צריך גם את שלנו. מה שנשאר זה פשוט לפעול "לסגור" את הפרשה, וחסל סדר בושות.
זו טעות חמורה! בשום אופן אין להסיק מסקנות מתוך שיפוט של השכנים או זרים אחרים!! אסור לנו לדלג על שלב הבירור עם הילד והפעלת שיקול דעת משלנו!!!
ובכן מה נכון לעשות?
ראשית יש להביע צער והזדהות להבטיח לאותו חבר או שכן וכד' שהעניין יטופל, ואח"כ לדבר ולברר בצורה אובייקטיבית עם הנער מה קרה וכו', ואז להסיק מסקנות.
ומעניין הוא שברוב ככל המקרים התמונה לא תהיה תואמת את מה שספרו לנו. ואע"פ שהשכנים בטוחים בעצמם, מותר לנו לקבוע את דעתנו ולפעול לפי המסקנא שלנו. אין שום חובה להיכנע ללחצים. וחשוב לציין שהנהגה זו נחוצה גם לגיל הילדות למרות שבגיל זה קל יותר לשלוט בילד ואפשר בנקל לנסות לתקן את המעוות, ומ"מ יש לשמור על כבודו של הילד ולא לקבוע על פי ראיית השכנים. ועל אחת כמה וכמה בגיל הבוגר שאז הפגיעה הרבה יותר כואבת ומסוכנת.
זכורני מעשה באביו של אחד התלמידים שהוזמן על ידי בעקבות בעיות רבות שהיו עם בנו שבין היתר ניחן במידת העקשנות. לאחר דין ודברים שהיה לו עם בנו, הוציא האב לפתע מארנקו פתק, ואמר: "אני לא שוכח גם לפני כשנתיים, אני לא אשכח"! ואז הוא הראה לי את הפתק. הייתי בטוח שכוונתו להראות מעשה טוב שעשה הבן או ציון טוב וכדו', אך להפתעתי אני רואה שכתוב בו הודאה של הבן על שקר ששיקר לפני כשנתיים. כשהבנתי במה מדובר, הסטתי מיד את הפתק ואמרתי לאב בקול: "אני לא רוצה לראות מה כתוב פה! זה לא מעניין אותי!" לאחר שהבן יצא, הבעתי בפני האב תרעומת על מעשהו זה, משום שזה עלול ליצור נתק חמור בינו לבן. ואכן האב קלט את העניין ושינה את טעמו.
והנה כעבור זמן קצר לאחר מכן, הגיע אותו אב לבקר את בנו בישיבה, ודרך אגב סיפר לי מקרה שראה במו עיניו, באב שבנו בן השש עשרה התבקש לבצע פעולה מסוימת בבית הכנסת, וכאשר הנער סרב, האב קם וסטר על פניו. הנער נעלב עד עמקי נשמתו, ובעצם יום השבת נכנס לרכב ונסע לעיר אחרת כהפגנה על הבושה שאביו ביישו!
בושתו של הנער גדולה וכואבת מאוד, וכנ"ל. גם אם הפרטים ששמעו אודותיו הינם אמתיים, ועל אחת כמה וכמה כשהפרטים אינם מדויקים.
ופעמים רבות הורים שהתקשרו לשאול מה עליהם לעשות כיון ששמעו שבנם נהג שלא כשורה, הצענו להם לברר בטרם ישפטו. ואכן התברר שכמעט לא היו דברים מעולם, ממש סילוף התמונה. וכאמור תלוי איך מסתכלים. וחובה שהשיפוט יהיה לפי הסתכלות שלנו ההורים, ולפי אמות המדה שלנו.
תמימות דעים בין ההורים
* יש לשאוף לאחדות בחינוך הנער
* בשום אופן אין להראות אוירה של יריבות בין ההורים
לפני שנים רבות למד אצלנו נער כבן 14, שמלבד החריגות שמצויות אצל תלמיד רגיל, שמתי לב שהנער היה מנסה בצורה לא רגילה להשיג זכויות ע"י עקיפת סמכויות.
כאשר הוא ניגש לרב פלוני לבקש דבר מסוים ונענה בשלילה, הוא ניסה את מזלו אצל רב אחר, בצורה מאוד לא ישרה. תופעה זו חזרה על עצמה בצורה מוגזמת.
בשיחה שניהלתי עמו, התברר לי שהוריו מתווכחים ביניהם בצורה גלויה ומספר פעמים היו על סף גירושין, ואם הבן לא היה מקבל את מבוקשו מאחד מהם, הוא היה ניגש לצד שכנגד והיה מקבל! הזמנתי את האב [אישיות מפורסמת] ושאלתי אותו אודות מה שסיפר הבן, והוא אכן אישר את הדברים, והתנצל שהוא פשוט לא יכול לראות את העוול שאשתו עושה לבן, ולכן פעמים רבות הוא מתערב לטובת הבן. וכמובן גם עוקף את אשתו במקרה הצורך.
עניתי לאב, "שאמנם כואב לו על בנו, אך בכל זאת עליו לדעת שאין מכבים מדורה ע"י שמן! משום שהבן אינו מקבל מרות מאמו, וממילא אמו לא תרצה להיות הרעה, ומה יקרה? לאמא אין סמכות וגם האבא מערער בזה את סמכותו, משום שאם האב יסרב למלא את בקשת הבן, הוא יגש לאמא. נמצא שהמשמעת נפגעה בצורה אנושה.
זאת ועוד, הבן שאינו רגיל להיכנע להחלטות, נעשה סחטן ע"י עקיפת סמכות. אשר על כן, עדיף לסבול את העוול שהאמא עושה לבן אבל נרויח שהסמכות והמשמעת יציבים יותר, ממצב של "עזרה לבן" שמולידה חוסר יושר וחוסר משמעת וכנ"ל.
אמנם אין זה המקרה היחיד שנתקלנו בכעין זה, אולם המכנה המשותף בכל המקרים הללו הוא שרואים שהנער מתפתה לשקר, חסר בטחון, חסר ריכוז, מופנם בצורה קיצונית או פתוח יותר מהרגיל, וניתן לראות בעליל כמה הוא זועק לתשומת לב!
כל נער זקוק לגבולות, וזה תלוי בהחלטיות והעקביות שההורים מקרינים לבן. הוא צריך להיות משוכנע שאכן דרך הוריו היא הדרך הנכונה, וההוראות הן הוראות מוחלטות ומוסכמות ואפשר לסמוך עליהן. אמנם גם אז יש לנער פיתוי לעשות מה שלבו חפץ, אולם כיון שיש לו הורים הנמצאים בדעה אחת הוא לא ימהר לפרוץ את הגבולות שהציבו לו, ולא יחרוג בקלות מההוראות שקיבל. אמנם גם אם הנער אינו חושב שהשקפת הוריו נכונה, עדיין הוא יקבל מה שיאמרו משום שיש מאחרי הדברים אנשים (קרי ההורים), שמבינים והגיעו לאותה מסקנא, משא"כ כאשר יש חילוקי דעות בין ההורים, הדבר מגרה לנער את הרצון לעשות מה ש"טוב" וקל לו. מדוע לעבוד קשה? היכן שיותר נוח הולכים!
במצב כזה, בדרך כלל כל הורה רוצה שבנו יהיה לצדו, ולכן הוא לקוי בחולשה לדרישות הבן, שאל"כ הרי הוא לא ישמע לו. ומה לא עושים לזכות בקרבת הבן? ונמצא שהבן מנצל את נקודת החולשה "ומרקד" בין ההורים, ואין לך קלקול גדול מזה.
לכן ישכילו ההורים (לפחות לעיני הבן) לשמור על תמימות דעים, ואם ח"ו יש מחלוקת שאינה ניתנת לגישור, ילבנו ביניהם את הענין שלא בפני הבן.
אולם השאלה היא במקרה שאי אפשר להסתיר את המחלוקת, כיצד אפשר לצמצם את הנזק?
ובכן, גם כאשר בן הזוג אינו משתף פעולה, לעולם אין לבזות אותו בפני הבן. אין לומר: "אבא/אמא מושחת/ת" או כל כינוי גנאי אחר.
אמנם יש לומר שלצערנו לאבא או אמא יש אילוצים, או שהוא חושב אחרת וכו', אבל תמיד להשתדל למצוא את הנקודה שדנה את הצד השני לכף זכות, ואז לומר את דעתנו.
אולם נשארה הבעיה שאנחנו מוגבלים בהחלטה עם הבן, משום שאם דעתנו לא תמצא חן בעיניו יש חשש שהוא לא ישמע לנו גם אם ננסה להגביל אותו, משום שיש את הצד שכנגד שינסה לעזור לו גם בניגוד לדעתנו.
ובכן, ראשית יש לנסות ולהתאמץ להגיע עם בן הזוג להסכמה שאם הצד האחד החליט משהו עם הבן אזי הצד שכנגד לא יפר זאת, או לפחות תהיה הסכמה שכל אחד מבני הזוג יעדכן את רעהו בהחלטה שהוא רוצה להחליט וישאל את דעתו, ובדרך כלל אם פונים בצורה מכובדת ובמעט חנופה יש סיכוי גדול שאכן תהיה הסכמה כזאת.
אך אם בכל זאת אין עם מי לדבר, יש להקפיד במיוחד שלא לכפות על הבן שום הוראה, אלא להשתדל שהכל יהיה בהסברה נעימה, ובמקרה שאנחנו נאלצים לקבוע בניגוד לרצון הבן, יש להגביל אותו בדברים שתלויים בנו בלבד. וגם את המגבלה יש לומר בצורה שאינה משדרת מאבק.
הנה דוגמא: הבן חוזר בשעות מאוחרות מאד בלילה, וחרף הבקשות החוזרות ונשנות של האם, הבן ממשיך לחזור מאוחר. היא יכולה לומר לבן: "אם לא תקפיד להגיע בשעה סבירה, לצערי לא אוכל לתת לך להשתמש במכשיר שלי" וכו'.
אמנם קיים חשש סביר שהבן יגש לצד שכנגד, מ"מ אין זה מפר את המגבלה שהגדרנו. נכון שהוא ישתמש במכשיר של בן הזוג, אך אנו שמרנו ולא הפרנו את המלה שלנו.
וכן על זו הדרך. העיקרון הוא להורות ולהגביל מה שתלוי בנו וביכולתנו, וחשוב מאוד מאוד לשמור על יחסים של חום, אהבה והערכה, בכל מצב, גם אם לא נראה תוצאות מיידיות, הזמן יעשה את שלו ונראה בע"ה תוצאות בעתיד.
מעשה באם גרושה שפנתה אלי וסיפרה לי שבתה בת ה - 14 הלומדת בפנימייה החלה ללכת בצורה לא מתאימה (אולי בהשפעת בעלה לשעבר שמנהל אורח חיים חילוני). בעלה הנוכחי חושב שאסור לה ללכת לבקר את הבת משום שהיא אינה הולכת כפי מה שהאמא רוצה.
והשאלה האם לבקרה או לא, ואם כן - האם להעיר לה על צורת לבושה?
תשובתי היתה שאכן ראוי דווקא להשתדל לבקרה, וגם אם האם מרגישה שאינה שומעת בקולה, בכל זאת שלא תפסיק לבקרה, ותשתדל להקרין לה אהבה והערכה בלי שום תנאי, כי גם אם זה לא ישפיע בטווח הקרוב - זה ודאי ישפיע בעתיד, לעומת הגערה והביקורת שהן פתיחת דלת למסלול אחר, דהיינו לכיוון אבי הנערה שהוא רחוק מדרך היהדות.
אל תעורר את כח ההתנגדות
* אפשר לומר ולעמוד על הכל אולם יש להקפיד שלא לשדר לבן מאבק.
* יש להשתדל למצוא את נקודת "החיבור" בין דרישת ההורים ובין רצון הבן
האם יש הורים שהיו רוצים לעורר התנגדות אליהם? בוודאי שלא הדבר פשוט שכולם מעוניינים שבניהם ישמחו לציית לדבריהם!
אך דא עקא שבענין זה רואים שיש הרבה תקלות. בבתים רבים הבן מתנגד להוראות ההורים, ולפעמים גם נוצר מצב של "אנטי", כלומר הבן אינו מעוניין בדווקא לשמוע בקול הוריו.
והשאלה היא מה פשר הענין?
ובכן אין ספק שאם הבן מגיב בהתנגדות, זאת אומרת שהוא חושב שזה נוגד את האינטרס שלו, ואולי הוא גם חושב שזה עוול, שהרי אם באמת הוא היה משוכנע שזה מתאים לאינטרס שלו וזה לטובתו, אין שום הגיון שהוא יתנגד, כי מי מתנגד לקבל דבר שהוא חפץ בו?
אלא כאמור הסיבה היא משום שהוא חושב שזה נוגד את האינטרס שלו. והמעניין הוא שההורים כל כך רוצים בטובת בנם והם מחפשים וטורחים תמיד להיטיב עמו, ובכל זאת הבן מרגיש כאלו ההורים נגדו, או לפחות לא מבינים אותו ומפריעים לו.
מדוע הוא חושב כך?
הפתרון לבעיה זו תלוי בצורת התקשורת של ההורים עם הבן, כיצד הם מעבירים לו את המסר. כותב השורות יכול להעיד שברוב המקרים שהורים נגשים לייעוץ, הסיבה היתה חוסר תקשורת נכונה. פשוט צריך לדעת לדבר בשפה נכונה עם הבן, כמו גם לשמור על עיתוי נכון להעברת המסר.
למשל, אם רואים שהבן נמצא כעת במצב של רוגז, לא כדאי לדרוש דרשות ודרישות. או אם רצוננו להעיר לו על מעשה מסוים, אין זה הזמן הנכון להעיר כאשר נמצאים בקהל עם או לפני אדם שהבן בוש ממנו.
וכדי לחדד את הבנת הדברים נביא כמה דוגמאות:
1. צלצול בשעת ערב.
"כבוד הרב? שלום! אני אמא הגרה בעיר... יש לנו בעיה חמורה. בתי בת השבע עשרה ברחה מהבית, וכעת היא נמצאת בבית של ידידה קרובת משפחה. קרובי המשפחה התקשרו לשאול האם אנחנו מסכימים לקבל את הבת בחזרה, ואנחנו אמרנו שרק אם היא תתנהג כמו שאנחנו מבקשים, נקבל אותה. אולם הבת בקשה למסור שהיא לא מוכנה לשמוע ביקורת. יצוין שקרובי המשפחה הינם בעלי השקפה שונה משלנו", עד כאן דברי האמא.
שאלתי אותה: "ומה חלקו של האבא בענין?"
והיא ענתה: "האב לא מסוגל לדבר, היות ועבורו המכה קשה כפליים, משום שהוא עצמו מעביר שיעורים בחינוך, ובנוסף שהוא עם מעמד רבני חשוב, ומרוב בושה וצער הוא מכונס בתוך עצמו".
עניתי לה: "ראשית יש להבהיר לאבא שאין קשר בין הדברים. הרי גם לחזקיה מלך יהודה יצא בן (מנשה) שהיה עובד עבודה זרה, ואין זה סוד שישנם גם בנים של רבנים גדולים שסטו מהדרך. האם משום זאת נאשים אותם? אלא מה, לכל אדם יש בחירה, הם עשו את שלהם כלפי הנער, והוא הנער בחר בדרכו".
ואכן האבא יצר עמי קשר, ואז חויתי את דעתי שעליהם להתקשר לקרובי המשפחה ולומר לבת שהם התייעצו עם איש חינוך והוא אמר להם שהם טועים, ולכן הם מבטלים דעתם, והיא יכולה לחזור אליהם ללא שום תנאים. וכמו כן הרב חושב שהיא צודקת, ולכן הוא רוצה לבוא לדבר בצורה פתוחה עם ההורים והבת יחדיו.
כשהגעתי לביתם, התפעלתי מטוהר הלב והמידות של הנערה. כששאלתי לסיבת הנתק, התברר שהוריה היו ביקורתיים מאוד (מתוך דאגה כנה לשלומה), וכל סטייה קלה לוותה בדרשה מלאה דברי כיבושין. האמא גם הקפידה על דברים שאינם נראים אסורים, כמו לדבר עם בנות השכונה אע"פ שלא ברור ולא ידוע שיש להם השפעה הרסנית. וכך נוצרה אוירת מתח המלווה בהרבה ויכוחים, "והקש ששבר את גב הגמל" היתה העובדה שעל אף שהם אוסרים עליה את האיסורים הנ"ל ואחרי השמות דברי הכיבושין, הם דרשו שהבת תמשיך לחייך..."אנחנו לא מעוניינים שתהיה לנו בת בבית שלא תחייך! איננו רוצים בת כזאת!". הבת ששמעה זאת נקעה נפשה, ולכן החליטה לעזוב את הבית.
לאחר שיחת הבהרה, אמרה הבת בקול חנוק מבכי: "אני יודעת שההורים שלי פוחדים עלי, ואני מסכימה שאני צריכה להיות ממושמעת, אך הדרישה הלוחצת הזאת לחייך אחרי האיסורים הרבים כל-כך ודברי הכיבושין שברו אותי, וגם שמיעת שיחת מוסר על כל צעד ושעל זה פשוט מקומם ושובר". עד כאן המעשה.
רואים מכאן עד כמה חשוב לשמור על כבודם של הבן או הבת, אע"פ שהבת היתה בסדר גמור מבחינה רוחנית, בכל זאת הדרישה הבלתי פוסקת בדבר שאינו ניכר ואינו מובן גרמה לגירוי להתנגדות, בפרט אחרי דברי הכיבושין והדרישה שבכל זאת הבת תחייך, ועוד לומר "איננו רוצים בבית בת שלא מחייכת" החריפה את היחסים עד כדי משבר שהבת לא חשבה ולא רצתה להגיע אליו.
2. זוג הורים הגיעו אלי לייעוץ אודות בנם, הלומד בישיבה במרכז הארץ. והבן רצה מאוד להיות "אקסטרני" (כלומר שבכל ערב יחזור לישון בביתו), אולם הנהלת הישיבה הסכימה רק בתנאי שהוא לא יסע באוטובוס אלא רק בהסעה, או שהוריו יבואו לקחתו מדי ערב. להורים היה קשה מאוד להסדר זה, הן מבחינה כספית והן מבחינת קוצר הזמן. לעומתם הבן מצהיר שהוא לא רוצה לחזור לישיבה אלא אם כן הוא יהיה אקסטרני.
והשאלה היא מה עושים?
הצעתי להם להסיעו במשך שבוע ולאחר מכן להיות עמי בקשר, וכך היה.
כעבור שבוע אמרתי להם לומר לבן שהם רוצים מאוד להמשיך להסיעו משום שמה שטוב לו זה טוב להם, אך נבצר מהם להמשיך לבצע זאת, פשוט זה מעל יכולתם. ואכן, למרבה הפלא הבן הסכים להיות בפנימייה חרף הקושי, בניגוד למה שהוא הצהיר עד לפני שבוע שהוא לא מוכן להיות בפנימייה.
מה קרה?
התשובה היא שבתחילה היה לבן קושי להתחיל בתנאי פנימייה, מציאות שהוא לא חפץ בה. הוא גם הכין את עצמו נפשית למאבק על עמדתו, ולכן הוא לא היה מוכן לשמוע על שינה בפנימייה.
אולם לאחר שהוריו הראו לו שכל כך אכפת להם ממנו והוא חש את המאמץ הגדול שעשו עבורו (הוא לא ידע שההורים החליטו להגביל את ההסעה לשבוע בלבד), זה קירב את דעתו אליהם ויצר נכונות לשמוע בקולם, ובנוסף העובדה שההורים הציגו עמדה חד משמעית (שהם לא יכולים להסיעו) כל הנ"ל יצרו קרקע פוריה להסכמה. ההתנגדות הראשונית פשוט נחלשה והמציאות טפחה על פניו. הרי לנו דוגמא להסרת הגירויים.
3. זוג הורים, שהיה להם קשיים רבים עם בנם, באו אלי לייעוץ. בין הבעיות שהעלו, סיפרו ההורים על מקרה שהם היו אמורים לצאת עמו למקום מסוים, אך ממש לפני שיצאו חיפש הבן שקית פשוטה שהיתה לו, והדבר גרם עיכוב גדול להורים. האמא אמרה לו: "דוד (שם בדוי)! מה הבעיה? וכי חסר שקיות? קח שקית אחרת! אך דוד בשלו: הוא לא יצא בלי השקית שלו בדווקא! וכך נגרם איחור גדול ועגמת נפש לשני הצדדים.
השאלה ששואלת האמא: מדוע הבן מתעקש בלי טעם?
אמרתי לאמא, שבמקום לומר לו מה הבעיה וכו', אפשר לומר לו: "כל כך חבל שהשקית אבדה, בוא נחפש ביחד". ובאמת לחפש זמן קצר, ואז לומר לו בהזדהות: "אוי, אנחנו לא מוצאים, חבל! טוב, בינתיים ניקח שקית אחרת, וכשנחזור שוב נחדש את החיפושים!"
מה ההבדל בין התשובות?
ובכן, אם היה מדובר בנער שיחסיו עם הוריו היו תקינים, בודאי שגם תשובתם הראשונה לא היתה גורמת להתנגדות ועקשנות, כי תשובתם פשוטה והגיונית.
אך כיון שמדובר בנער שפיתח יחסים עכורים עם הוריו, ובכל בקשה הוא לא שש להראות את צייתנותו וכניעתו, אלא אדרבה נראה שהוא כאילו עושה בדווקא, א"כ תשובה כמו מה הבעיה וכו' משדרת לו שההורים אומרים לו שהוא מתנהג בצורה לא הגיונית ויש בתשובה זו גם מעין האשמה כלפיו, וכמובן שהוא לא מוכן להיות אשם ולא להיראות לא הגיוני, ולכן הוא ממהר להראות שאדרבה זה חשוב. וכדי להוכיח זאת הוא מתעקש!
לעומת זאת כאשר עונים לו את התשובה שהצענו, זה משדר לו שאכן הבננו את מה שהוא מציג כבעיה ומזדהים אתו (ע"י החיפוש) ורואים זאת כבעיה משותפת (אוי, אנחנו לא מוצאים), וגם הפתרון משותף (ניקח שקית אחרת), ולא מתעלמים מהבעיה (כשנחזור נחדש את החיפושים), וא"כ אין לו סיבה להתעקש אלא אדרבה זו קרקע ליצור נכונות מצדו לציית.
חשוב לציין שההורים לא נדרשים ללמוד תשובות בעל פה כי אין לדבר סוף. אך אין להיבהל. פשוט צריך ללמוד את העיקרון למנוע גירוי להתנגדות. אמנם בתחילה זה דורש מאמץ לחשוב מה יגרום התנגדות ומה ימנע את ההתנגדות, אך עם הזמן ההורים ירכשו את העיקרון, ובלי הרבה מחשבה הם ישכילו לענות ולהגיב בצורה הטובה ביותר.
לסיכום
הישגים קטנים
* הערכה להשגים קטנים מהווה מנוף להשגים גדולים יותר
* הבלטת הכשלונות מהווה סיבה לכשלונות נוספים
אין מאה אחוז
* העבודה החינוכית נמשכת ואין לצפות לסיומה. תמיד יש "עבודה"
* במקום לשדר אכזבה יש להראות חדוות העבודה החינוכית
מה תפקידנו
* תפקידנו לרצות לחנך דהיינו להוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות הטמונים בנער
* איננו מתיימרים לקבוע במקום הקב"ה לכל אדם יש בחירה
אין נער רע
* כל אדם מעדיף שיחמיאו לו במקום שיגערו בו
* מעשיו הרעים נובעים מטעות ולא מתוך רוע לב
אל תשפוט במשקפיים של הסביבה
המסקנא של השכן אינה הלכה ובדרך כלל לנו תהיה מסקנא שונה
תמימות דעים בין ההורים
* יש לשאוף לאחדות בחינוך הנער
* בשום אופן אין להראות אוירה של יריבות בין ההורים