אור ברסלב
אני והנער דרכי פעולה

אני והנער

דרכי פעולה

גיל הילדות לעומת גיל הנערות

ועתה ננסה לפרט דרכי פעולה עם הנער.

מינון נכון

יש להשתמש באמצעי חינוכי לפי הצורך ולא יותר, שימוש מוגזם עלול להזיק

ידוע ומפורסם המשל אודות חולה שניגש לרופא והתלונן שהוא סובל מכאבים חזקים בגופו. הרופא בדק אותו ונתן לו מרשם לכדורים פעמיים ביום. והנה כעבור יומיים שוב מופיע החולה אך הפעם על אלונקה, הרופא נחרד: מה קרה? ואז החולה אמר שהכדורים לא הועילו, ואדרבה הם גרמו לו לחוסר יכולת ללכת! הרופא שתמה מאוד איך יתכן, הרי ברור לו שהכדורים מתאימים לאותה מחלה, שאל את החולה: "האם לקחת את הכדורים או שמא הזנחת ולא שתית אותם?" החולה אמר ברוב כעסו: "אני לא הזנחתי! אדרבה, לקחתי את כל הכדורים בבת אחת!" ספק הרופא את ידיו ואמר: "אכן נודע הדבר! אני אמרתי לך לקחת כדור אחד פעמיים ביום, ואתה בלעת את כולם בבת אחת! אמנם הכדורים טובים, אך אם המינון לא מתאים זה לא יועיל ואף יזיק, וזה מה שקרה לך. אתה בלעת יותר מהמינון וזה פגע בך!"

ולענייננו עלינו לדעת שבכל פעולה חינוכית שאנחנו רוצים להשפיע בה על הנער, יש להקפיד על מינון נכון.

לדוגמא: הנער איחר לבוא הביתה ואנחנו דאגנו, ובפרט שרוחות רעות נושבות בחוץ, ואין זו הפעם הראשונה שהוא מאחר, וברצוננו להוכיחו על כך. אם נגזים במינון, דהיינו שנכביר במלים בצורה מוגזמת, עלול הנער למאוס בכך!

ומעשה בבת שברחה מביתה, ולאחר דין ודברים הבת הסכימה שאחווה את דעתי ואתווך בינה לבין ההורים. הבת הגיעה, ודברנו יחד עם ההורים. כששאלתי את הבת מה מציק לה, היא ענתה: "אני מסכימה שהוריי דואגים לי וחוששים שאני אתחבר לבנות לא מתאימות, אבל על כל טעות הם נותנים לי דרשה ארוכה, וזה כבר נמאס לי! כמה אפשר לשמוע פעמים כה רבות דרשות כ"כ ארוכות?! ולאחר התוכחה הארוכה הם עוד דורשים ממני שאחייך, בטענה שאינם רוצים בביתם בת שאינה מחייכת..." עד כאן המעשה.

אמנם אי אפשר למדוד בצורה מדויקת את מינון התוכחה, אולם אפשר לתת את הדעת ולא להגזים, ומאידך לא לדבר ב"קודים", אלא דברים ברורים כך שיהיה ברור לנו שאכן הוא הבין אותנו, ודי בזה.

כמו כן יש להקפיד על רווח זמן מתאים בין תוכחה לתוכחה מהסיבה הנ"ל שהנער לא יבעט. נוסף לכך יש חשש שהנער יתרגל להערות וישתכנע שהוא נער בעייתי, וזה ישפיע עליו לרעה. הוא עלול "להתאים" את עצמו לדמות שהוא רואה את עצמו, והתוכחה תהיה חלק מרכזי בחייו. פשוט הוא יחשוב שהוא טעון תוכחה בצורה תדירה, וממילא לא אכפת לו להתנהג לפי המציאות הזאת. קיים גם חשש שהתוכחה לא תשפיע עליו מאומה, כיון שכבר לבו גס בתוכחה. זה לא מזיז לו מאומה, הוא כבר רגיל לכל ביקורת.

כך העניין גם אם רוצים לעודד. אע"פ שהעידוד נוח למעודד ולמי שמעודדים אותו, מ"מ אם מגזימים, הנער עלול לזלזל או למאוס בזה.

לדוגמא: נער שהצליח במבחן, אם נעודד אותו ונחמיא לו בצורה מוגזמת ותדירה מאוד, הוא יכול לראות זאת כעלבון: "מה אני ילד קטן שצריכים כל כך להחמיא לי"?

זכורני שפעם באו אלי זוג הורים לייעוץ אודות בנם שיש לו בעיות רבות בבית ובביה"ס. באחת הפגישות ששאלתי את הילד מה דעתו על הרב, הוא אמר "הרב מגזים יותר מדי. כל פעם הוא אומר לי "אתה הכי טוב" וכו'. אני רוצה שהרב יפסיק להגזים במחמאות. זה מפריע לי". מרוח הדברים היה נראה שהפריעו לילד המחמאות שהיו נשמעות רחוקות מהמציאות או כאלו שמעוררות גיחוך ומבוכה.

אמנם זה לא נורא אם נוסיף מחמאות, אך לא להגזים. מטרת העידוד להגביר את המוטיבציה לבצע את מה שאנחנו רוצים, ואלו הגזמה בעידוד עלולה להשיג תוצאה הפוכה. וכבר אמר שלמה המלך החכם מכל אדם: "דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאתו". (משלי כ"ה, ט"ז).

עיתוי מתאים

גם הערה נכונה אין להעיר בזמן שאינו מתאים כגון בזמן שהבן בכעס, או בפני אחרים

דבר בעתו מה טוב! יש להקפיד על זמן מתאים.

שוב הנער נמצא סרוח במיטתו בשעה מאוחרת וכמה שאנחנו מנסים להעירו - ללא הצלחה. זה מרגיז אותנו מאד, ובפרט שאמש הוא לא שעה לבקשתנו לישון מוקדם. כאן מתעורר הרצון להוכיח אותו: "ראית? אמרנו לך לישון מוקדם ואתה ישנת מאוחר" וכו'.

אמנם אמת ונכון מה שאנחנו אומרים, אך דא עקא שאין זה העיתוי המתאים. כעת הנער נתון לתאות השינה, והוא לא בדיוק מקשיב או מקבל את התוכחה. אולי זה ירגיז אותו, אך אין זה הפתרון אם אנחנו רוצים שהוא יקשיב ויבין. ולכן עלינו למצוא זמן יותר מתאים שהוא עירני ולא נתון בלחץ לדברים אחרים.

כמו כן כאשר הוא נמצא ליד אחיו או חבריו לא יהיה זה נכון להוכיח אותו אז, כי זה יותר מעליב מאשר מוכיח, התוצאה עלולה להיות מרמור, יאוש, חוצפה וכדו', אך המטרה לא תושג.

אחת הבעיות השכיחות אצל המתבגרים שהם מנסים להשתלט על אחיהם הקטנים בלי הגינות, וההורים רואים זאת וכמובן שמעירים, אך דא עקא הילד מקשה את ערפו ועונה ומצדיק את עצמו אפי' בדברים שרחוקים מאוד מן ההיגיון, ובמקום להודות על האמת עדיין הוא מחזיק בדעתו, וזה מרגיז מאוד את ההורים. אחת הסיבות העיקריות היא שההערות לנער באות בפרהסיא ליד אחיו הקטן או ליד כל המשפחה, וממילא הוא לא רוצה להישאר "חייב", והוא משיב מלחמה ונוצר מעגל קסמים.

לכן טוב יעשו ההורים אם יעירו לו בעיתוי מתאים כאשר הנער נמצא אתנו ולא בנוכחות האחים והמשפחה, או ניקח אותו לחדר בצורה מכובדת ושם נדבר אותו, ואז יקל עליו להודות ולשנות את דרכו. אמנם הטוב ביותר זה להמתין זמן מה כדי שהרוחות יירגעו, ואז לדבר עם הנער ביחידות וכנ"ל.

לא בלחץ

אין להראות לבן שאנחנו לחוצים ובפרט בבעיה שפתרונה קשה על הבן, הוא עלול לאלתר פתרון שאינו אמיתי ובלבד שיהיה לו "שקט"

נתאר לעצמנו צפירות אמבולנס, ואנשים אצים רצים במהירות וכו'. כיצד אנחנו מרגישים באותם רגעים? נכנסים למתח!

ואם באים אלינו הביתה שוטרים עם מדים בסבר פנים חמורות - מה ההרגשה? עוד יותר מתח!

מדוע אנחנו במתח? מה עשינו?

התשובה היא, משום שהאמבולנס והשוטרים משדרים לנו מתח! כאילו קרה משהו חריג, משהו חמור. כך מרגיש הנער. אם אנחנו לחוצים - הנער נלחץ, וזה יכול לגרום לו לאלתר פתרונות גם בלי אחריות לתוצאות שלהם.

אמנם נכון שלפעמים הנער ירצה לפייס את הוריו כדי שלא יהיו בלחץ, אולם זה לא מה שיפתור את הבעיה.

הנה לדוגמא: נער שנתפס ע"י הוריו או שהוריו ששמעו שהוא רואה תמונות לא צנועות, אם ההורים יילחצו וילחיצו, ויתכן שהנער יבטיח שהוא לא ישוב לכסלה, ולכאורה הנה רואים תוצאה - הנער קיבל על עצמו שלא לראות. אלא שזה רק נדמה לנו שהוא לא יראה, מה שכן - הוא יקפיד שההורים לא ידעו שהוא רואה. הוא פשוט יהיה יותר זהיר.

ומדוע שיראה שוב?

משום שיש לו תאוה לראות, וזאת בעיה שהוא צריך להתגבר עליה, אך לחץ של הורים לא פותר בעיה שכזאת. אולי להיפך, כיון שהם הלחיצו אותו והוא מתוח ומחפש פורקן למתח שהוא נמצא בו, תהיה לו משיכה לחפש את הקל והערב לו, וממילא תאוותו לראות תגדל, ובעצם נמצינו מכבים אש בשמן.

זאת ועוד, תגובה כזאת שהילד מקבל על עצמו זה עוד מצב טוב, משום שיכולה להיות תגובה גרועה יותר של התנכרות ומרדנות בכל הערכים. לפעמים הנער מרגיש סתירה בין אמונתו למעשיו, וכיון שהוא נחשף והסתירה גלויה, והוא לחוץ. הוא מרגיש כעין הרגשת צביעות. מצד אחד הוא מניח תפילין ושומר מצוות, ומאידך גיסא הוא רואה תמונות תועבה. אמנם גם כאשר עדיין לא נתגלה קלונו קצת קשה לו בינו לבין עצמו, אך מ"מ כיון שאף אחד לא יודע הוא מנחם את עצמו או מנסה להתעלם מסתירה זו. אולם כאשר הוא נחשף והסתירה גלויה, זה יוצר אצלו הרגשה נוראה שעלולה להביאו להתנכר לדרך התורה ובלבד שירגיש "בנוח". ולמרות שהוא יודע בתוך תוכו שזאת אינה הדרך הנכונה, הסתירה מעיקה לו מאוד והוא רוצה להפטר ממנה. גם במחיר של נטישת דרך המצוות.

כיצד יש להגיב?

ראשית, לא בכל מקרה עלינו להראות שאנחנו יודעים! יש מקרים שכדאי להסתיר ממנו מה שאנחנו יודעים, ולפעול בצורה עקיפה ע"י דמות אהובה שיש לה השפעה על הבן, או ע"י חיפוש דרך להעביר לידיעתו את חומרת העניין הכתוב בספרים, ואת הפתרונות המוצעים שם. וחשוב מאוד מאוד להקרין הרבה הרבה חום ואהבה, ובד בבד להשתדל שהוא יהיה עסוק בדברים חיוביים ורחוק מגישה למקומות שמפתים לדברים הנ"ל.

וגם אם הגענו למסקנא שעלינו לדבר עם הנער בצורה גלויה מכל סיבה שהיא, אין לדבר בצורה מאשימה ולחוצה, אלא להראות לנער שאנחנו בטוחים שזה לא ממש מרצונו אלא זה פיתוי, ואע"פ שיקח זמן רב להיגמל מכך, מ"מ בסופו של דבר אנחנו בטוחים שהוא יצליח להתגבר, ולהראות לו שאנחנו מבינים אותו (אם כי לא מסכימים) ונגישים אליו אם הוא צריך את עזרתנו, עזרה ללא תנאים.

בצורה כזאת הילד נוטה להתחבר לדעת הוריו, כי הוא לא לחוץ. ראשו יותר צלול, וחושב בצורה טובה יותר איך לפתור את הבעיה, כי סוף סוף גם הוא מבין שזה אסור וגרוע, ויש סיכוי שהוא יבקש מאתנו עצה כיצד להתגבר, וכמובן שהוא יותר כלי קיבול לנסות להתמודד, והחשוב מכל שהוא לא יתנכר לדרך האמת משום שאין לו סיבה להתנכר. ואע"פ שיקח זמן לתקן, מ"מ הוא ינסה להיות בכיוון עד שיגיע לנקודת הניצחון וההתגברות על תאוותיו.

סיפר לי ידיד, שבנו היה לומד בישיבה מסוימת, וכל פעם שהיה בחופשה היה קם מאוד מאוחר, והאב היה כועס ומקימו בכח אם כי לא תמיד היה מצליח, ולפעמים היה הנער שוכב ממש עד שעה מאוחרת. והנה באחת מאסיפות ההורים, פנה האב לרב ששיבח את בנו, ואמר: אצלי זה ממש נורא! הוא פשוט קם מאוחר ולא אכפת לו! ענה לו הרב: מעכשיו עליך להפסיק ללחוץ, ואם יקום מאוחר רק להקרין חום ולאהוב. וכך היה. כשהבן היה קם, הדבר הראשון שהאב אמר, זה: "בני, האם אתה רוצה משהו חם לשתות? מה להכין לך לארוחת הבוקר" וכו', דברים שיש בידם לקרב את הלבבות.

והנה הפלא ופלא. באחד הימים הבן אומר לאב:

"אבא, מדוע אתה נותן לי לישון עד מאוחר"?

האב ענה: "כי אני יודע שאתה עייף. כואב לי להעיר אותך".

ואז הבן אמר נחרצות: "אבא, זה לא יתכן שאני אישן כמו בהמה עד מאוחר. אבא, אני מבקש שתשפוך עלי מים אם לא אצליח לקום עד שעה פלונית".

האב שניסה להתנגד לרעיון ראה שהבן ממש מתחנן. האב מספר שהוא כבר לא הוצרך לכך, משום שהבן קם מעצמו.

מה קרה? תרופת פלאים?

התשובה היא: הבן בתוך תוכו ידע את האמת והסכים איתה שהוא צריך לקום בשעה סבירה בבוקר, אך דא עקא היה לו מחסום מסוים [כגון פיתוי העצלות, או אולי היה לו מתח שתפס את שרעפיו, ומי יודע מה עוד?]. והנה האב בא בכח הזרוע, וזה יצר אצלו דחף להתנגד לכפייה, רצון לחופש, ובפרט שכרגע יש לו קושי שכובל אותו, ובעצם האבא "סיפק" לו סיבה להמשיך ולהתעקש לישון עד מאוחר, שהרי הילד תולה את "האשמה" באבא שיותר מדי רוצה לקבוע לו מה לעשות. והמשימה של הנער (בעיניו כמובן) היא לשמור על עצמאות של זמן הקימה שלו בבוקר, וכך נוצר מעגל קסמים.

אולם כאשר האב הניח לו והראה לו שהוא מעריך ואוהב אותו בלי תנאים, ממילא עוקץ ההתנגדות וההתמרדות נפל, ובמקומו שוב מילא את החלל החשבון נפש עצמי עם העידוד של האבא [ע"י הקירוב הנ"ל], והפיח בהן רצון וכוחות מחודשים, ולכן הוא הצליח לקום.

משיכה כנגד משיכה

כדי לנתק חברות שלילית יש לתת מענה ע"י דבר שיש לו ערך אצל הבן לפחות שווה ערך לחברות השלילית, אולם מלחמה אינה פתרון.

"לאן אתה הולך?" שואלים ההורים.

"לחבר פה", עונה הנער.

"מתי אתה חוזר?"

"אֶה, אֶה, אני אראה מתי. אולי בעוד שעתיים, טוב להתראות", והוא כבר בחוץ. ההורים פעורי פה, והתרחיש חוזר על עצמו.

מי החבר? מה מצבו הרוחני?

למרבה הצער, על פי רוב החבר אינו תואם את הלך מחשבתנו, אך משום מה הנער נמשך אחריו כמו פרפר אחרי האור. כמה שמנסים לדבר עם הנער בצורה יפה, בתחנונים, באיומים, אך ללא הועיל. הוא הולך שבי אחרי החבר שאנחנו ההורים לא מצליחים להבין מה הוא מצא בו? חכמה, יראת שמים, חריצות? מה המיוחד שאין בהורים ויש בו, מה הוא כבר נתן לו? ההורים לא מוכנים לוותר על נפש בנם, והבן כמו מתנכר לכל מה שעשו למענו, ומיום ליום הוא מעיז פניו יותר ויותר, עד לפיצוץ הסופי! ההורים בדרך כלל נשברים מהיחס המתנכר והריחוק שהולך ומתרחב.

מהו שורש הבעיה? ומה הפתרון לזה?

ובכן ללא ספק יש משהו בחבר שמושך את הנער. גם אם אנחנו לא מצאנו מה מושך, בכל זאת זה קיים!

ומה יכול להיות הדבר המושך כל כך?

אמנם לא תמיד נדע במאה אחוז מה, אך בדרך כלל הידידות מתחילה ממצב של חוסר סיפוק, אם בבית ואם במקום הלמודים. הנער לא מרוצה. הוא מרגיש לא נוח [אע"פ שזה באשמתו!], ואז כל מאן דהו שיספק לו את "החסר" מהווה סיבה להתחבר אליו, ולצערנו בדרך כלל מצא מין את מינו "והלך הזרזיר אצל העורב", וכך נוצרת התחברות. החבר מסביר פנים לנער [מה אכפת לו? שיעשה מה שהוא רוצה!], וכמובן שהביקורת אינה מעניינו. כל מה שהוא יעשה יתקבל ברצון. לשניהם יש אינטרס ליהנות בקלות מכל פעולה אפי' מפוקפקת. "שבת אחים גם יחד", וגם "אסור" נלוה עמם. ואם זה בתוך חברה יותר מורחבת, זה יותר מחייב. הנער נמשך ונקשר בעבותות החברים, וגם אם ירצה להתנתק יקשה עליו. ושבעתיים קשה כאשר טוב לו ואין הוא מוצא תחליף בבית הוריו ולא במקום הלימודים. והנה לנו בעיה, ממש מלכודת!!

ומה הפתרון?

אם אנחנו מבינים שעיקר הבעיה היא המשיכה כתוצאה מהסברת פנים ומהימנעות מביקורת, א"כ עלינו למצוא את הדרך ללבו ע"י משיכה שכנגד ולא ע"י הפעלת כח. אפשר לחפש חבר או אפי' אדם זר שמבין עניין ולדבר אתו אודות הבעיה כנ"ל, ולבקש ממנו "לייצר ידידות" עם הנער. אפשר ורצוי להציע לו תמורה על השירות, ובין היתר לספק לו כסף כדי לקנות את לב הנער ע"י שהוא ישלם עליו בקניות וביציאות יחדיו.

בד בבד ההורים יקפידו להתיידד עם בנם ולמעט בביקורת, ולהראות לו עד כמה הוא יקר וחשוב עבורם, לתת לו הרגשה נוחה, הרגשה שסומכים עליו ומאמינים שהוא יודע מה הוא עושה, ולהקפיד שלא להטיח ביקורת על "החבר" המפוקפק, משום שכל ביקורת תהיה כסיבה וגירוי לנער להחזיק יותר חזק את הידידות, משום שבד"כ הוא יגן עליו, וככל שהוא "יתמסר" להגן עליו הידידות ביניהם תהיה יותר אמיצה ויקשה עלינו לנתקה. אדרבה, במקרה שהנער מזכיר את "החבר" יש להראות שאין לנו שום דבר נגד החבר, אם כי לדעתנו "החבר" הנ"ל אינו הולך בדרך נכונה, ואולי אין הוא אשם, כנראה שגדל בצורה לא נכונה, מסכן, וכו', אך אין לנו משהו נגדו באופן אישי, ולהראות שמצדנו אנחנו מאחלים שה' יאיר את דרכו. בצורה כזאת האווירה בבית ידידותית. יש שותפות והזדהות בין ההורים לנער.

וזאת יש לדעת שעל פי רוב חברות שהיא "תלויה בדבר" אין לה קיום. שקר אין לו רגליים! וסביר להניח שבאיזה שהוא שלב יהיה סכסוך ביניהם, או שתתעורר אצל הבן [אם ע"י מקרה מסוים ואם ע"י ה"ידיד" שההורים הדביקו לו] הרגשת ביקורת עצמית על מעשיו, ואז האווירה שבבית והאהבה להוריו ידרבנו אותו לחזור לחיק משפחתו ולדרך ישראל סבא, משום שהוא מרגיש שלא שומרים לו טינה, ומקבלים אותו בזרועות פתוחות ובלי האשמות.

דרך זו נראית אמנם ארוכה, אך זאת יש לדעת שהיא בחינת "ארוכה וקצרה"!!!

כאן המקום לציין כי פעמים רבות ההורים טוענים שיש להם הרגשה שהם פשוט גורמים לבנם לחשוב שהם מסכימים עם דרכו, ואז זה עלול לדרבן אותו לצעוד בביטחון בדרכו השגויה. ולכאורה הם גורמים לו לטבוע עמוק יותר בַּבִּצָה הפרוסה לרגליו.

למטופלים ששאלו אותי את השאלה הנ"ל, אני מחזיר בשאלה: האם יש לכם שליטה על הילד? האם תוכלו לאלץ אותו לחדול מדרכו הנלוזה? וכמובן שהתשובה היא שלילית, ואז אני מוסיף: א"כ מה תועיל הדרך של החמצת פנים? זה לא ישנה את דרכו משום שאין זה הפתרון לבעייתו, ובעצם לטווח הארוך אנחנו מרחיקים אותו מעלינו ומקשים עליו את הדרך חזרה, וכאמור לעיל שככל שננסה להלחם נגד ה"ידיד" הלא רצוי עלול הנער להחזיק "בקרנות המזבח". הוא יתמסר לידידו המפוקפק, ובסופו של דבר, במקום לכבות את השריפה, הוספנו לה שמן.

לכן עלינו להתאזר בסבלנות ובחכמה לנסות למשוך אותו אלינו, ולא עלינו המלאכה לגמור. אנחנו מצווים לרצות להשיבו, ואין ביכולתנו יותר "מרצון". וחלק בלתי נפרד מהרצון הוא ההתנהגות הנכונה, ולאו דווקא הכוחנית, עם הנער. והשאר ביד ה'!

נקודת המוצא

* המודד להתנהגות הבן אם היא חיובית או ההפך הוא ביחס למה שאנחנו חינכנו ולא ביחס לשכנים

* את תיקון ההתנהגות יש לעשות בשלבים

זה מרגיז מאוד כאשר אנחנו רואים שהילד של השכן מציית להוריו, ואלו הבן שלנו עושה מה שלבו חפץ, וכמובן שאנחנו רוצים שינוי ופתרון.

והשאלה איך משנים את המצב, אולי לראות מה השכן אומר לבן שלו וללמוד ממנו את אותו סגנון?

ובכן עלינו לדעת שבעיה של חוסר משמעת אינה נולדת ביום אחד. הבעיה קיננה זמן רב, והיא תלויה ביחס והבנייה של ההורים לילדיהם, ובודאי שיחסים אלו השפיעו והביאו את המצב העכשווי. אין זו פטרייה שצומחת ביום בהיר, אלא כאמור זה תהליך מורכב, וקרוב לודאי שהוא שונה ממה שאנחנו חינכנו. זאת ועוד, בודאי שיש הבדלים בין הבן שלנו לעומת הבן של השכן כגון תכונות אופי, והתהליכים במשך החיים. ולכן עלינו לתת את הדעת באיזו נקודה עומדים היחסים בינינו לבן, ומנקודה זו לפעול. הרי זה דומה למעבר קיצוני מקור לחום.

כעת בגיל הנעורים, ילד שהורגל מקטנות לקבל כל מה שהוא רצה, אין הגיון פתאום לשנות קו בצורה קיצונית ולצפות ממנו שיקבל בהבנה את השינוי.

כך גם אם ההורים לא הרגילו אותו מילדות לעזור ולהיות אחראי על חדרו, יהיה קשה לדרוש ממנו בנערותו לסדר את חדרו. וכן על זו הדרך בכל ההרגלים שהורגל הילד.

אמנם נשאלת השאלה: האם לאור האמור יש להבין שאין מה לעשות, ועלינו להשלים עם המצב ללא סיכוי לשינוי?

התשובה היא, שאפשר וכדאי לנסות לשנות, אך יחד עם זאת עלינו לתת את הדעת שיש לצאת מנקודת מוצא נכונה וכנ"ל.

וכיצד נשנה ונתקן הנהגות פסולות?

ראשית, יש להסביר לבן בצורה נעימה וברורה את הפסול שבהנהגה שהנהגנו אותו ואת הצורך לתקן, וזה כדאי לעשות בצורה עקיפה, דהיינו ע"י ספורים, עובדות, ולימוד בספרים המתאימים, וכן ע"י הסברה ישירה ובלי להאשים, ולאחר מכן יש להגיע לשלב המעשי איך לשנות את ההנהגה הפסולה. אמנם יש לעשות זאת בשלבים מבוקרים שהבן יוכל לעמוד בהם וע"י עזרה (כולל תמריצים) מצד ההורים.

לדוגמא: ילד שלא הורגל לסדר את חדרו או את בגדיו, יש להתחיל להביא לידיעתו עובדות ודוגמאות על משפחות ברוכות ילדים שאעפ"כ ביתם היה מסודר, וכן יש למצוא סימוכין מגדולי ישראל שהקפידו על סדר. [אחת הדוגמאות המפורסמות אודות רב גדול שהלך פעם לבקר את בנו בישיבה כדי לדעת מה מצבו, ואמנם לבסוף הוא לא נפגש אתו, אך משראה שארונו בחדרו שבפנימיה מסודר, הסיק שהכל בסדר אצל הבן, והלך רגוע].

במקרה שאין דוגמאות כאלה, אפשר להסביר לו שקשה לנו להשתלט לבד על כל הבית ואנחנו צריכים את עזרתו, ואז לבקש שיתחיל לעזור בצורה חלקית, כגון לסדר רק את המכנסיים או בגד אחר ואנחנו את השאר, לאט לאט להוסיף בגדים נוספים, ויש לברכו ולהחמיא לו ולהראות לו שזה עזר לנו, ולאחר תקופה סבירה להתחיל להציע לו לגהץ את בגדיו [אם יש צורך כמובן], ואין פסול גם להפתיע אותו בתשר מדי פעם וגם להציע לו עזרה חלקית, הכל לפי העניין.

בדרך כלל צפוי שהבן ישתף פעולה משום שזה בא בצורה הדרגתית ואין זה קושי גדול ולכן אין סיבה להתנגד, אולם במקרה שהבן לא שיתף פעולה, יש להשאיר מדי פעם את בגדיו ללא סדר שיבין שקשה לנו לעשות זאת לבד.

גם כאן יש להדגיש שאין לשדר לנער מאבק, אלא פשוט לא סדרנו בגלל אילוצים וקושי להשתלט על הכל. בכך אנחנו מונעים מהילד את הדחף לעשות דוקא משום שהוא רואה שאין זה להכעיס, ומאידך גיסא הוא מרגיש לא נוח בלי בגדים מוכנים, וזה ידרבן אותו לשנס מתנים ולעזור.

הגינות

יש לנהוג עם הבן בהגינות גם כאשר לא נוח לנו או שאנחנו עלולים להפסיד באותו עניין עדיף להפסיד בצורה הוגנת ולא להרויח בצורה שקרית

כהורים מחובתנו להתנהג בהגינות גם בדברים שאלו היינו מנסים להתפתל או לנסות "לסחוט" כמה שאפשר, היה עולה בידינו מ"מ יש לנהוג במשנה זהירות כלפי בננו, משום שמלבד העניין המוסרי שמחייב לנהוג בהגינות כלפי כל יצור, עוד נוסף הפן החינוכי כלפי בננו. היחס ההוגן עשוי לפתח אצל הבן אמון, וגם לסגל אצלו נפש בריאה שתהיה מסוגלת להתמודד בצורה בריאה ואמיתית עם מבוכות בחיים, כגון כשלונות בביצוע משימה. נער עם נפש בריאה יוכל להודות בכשלונו וגם להמשיך "לזרום" עם נשיאת אחריות למעשיו, משום שהוא ראה התנהגות הוגנת בבית, וממילא המושג להודות בכשלון או לשאת באחריות למעשיו נעשה קרוב אליו. או לפחות הוא מבין שאין זה אסון להודות בטעויות. ומכלל "הן" אתה שומע "לאו", דהיינו אם הוא יראה בבית שהוריו מתנערים מאחריות או מתנהגים בערמומיות, אזי התנהגות זו תהיה קרובה אליו, וחבל.

כדי לחדד את הענין נביא דוגמא: הנער רוצה לקנות מעיל חורף, אך המעיל שהוא רוצה אינו נראה לנו, ולעומת זאת הבן עומד על שלו הוא רוצה דוקא את המעיל הזה! משום שנערים רבים מהמגזר שלו לובשים את המעיל הנ"ל. אמנם אנחנו ההורים לא מסוגלים להוכיח שהמעיל אינו מתאים, אך בכל זאת לנו ברור שהמעיל לא מתאים. והנה אחרי משא ומתן החלטנו לשאול את אחד הרבנים או אדם שלישי כלשהו. מה דעתו על המעיל הנ"ל, בלבנו היינו בטוחים שאדם זה יפסול את המעיל, והנה הפתעה: הוא דוקא טוען שהמעיל מתאים והוא לא רואה בו שום פסול. כאן נכנסנו למלכודת!! משום שלנו ברור שהמעיל אינו מתאים, ומאידך גיסא הרי אמרנו שנשאל את אותו האדם כדי לקבל את הכרעתו.

מה עושים?

יש שפותרים את הבעיה "בתחכום". פשוט מוצאים עילה לא לקנות. ואיך פתאום אין להם כעת תקציב לקנות את המעיל, או שהם טוענים ששאלו אדם אחר שהוא יותר "גדול" והוא מסכים שאינו מתאים, או ש"דברנו עם אותו אדם ושכנענו אותו שזה לא מתאים" וכו', ועוד כל מיני תחכומים. אולי זה נראה כחכמה, אך ודאי שזה חוסר הגינות, ולא בטוח שזה יפתור את הבעיה, ואם הנער יעמוד על שלו יהיה קשה מאוד להיאבק, משום שמלבד הרצון החזק שלו לרכוש את המעיל הנ"ל בדוקא, עוד נוסף מרמור ותסכול על ה"רמאות" (כך זה מוגדר אצל הילד) של ההורים, וזה נותן לו דחף חזק לעמוד על שלו. ואם לפני ששאלנו אדם אחר עדיין היה מקום לומר שההורים יודעים מה שהם אומרים ולהם משפט הבחירה, עתה מששאלנו היחס השתנה, משום שבעצם ההצעה לשאול אדם שלישי יצרנו מצב של שויון לגבי קבלת ההחלטה ע"י אותו אדם, וממילא יובן שהנער לא יתכופף באותה קלות כמו שהיה סיכוי לפני ששאלנו אדרבה סביר להניח שהוא יקשה את ערפו, ומי יודע לאן זה יגיע.

נחשוב קצת יותר לעומק.

אם בכל זאת ההורים ינצחו במאבק, הנער יבין לנכון שדרך התחכומים גם אפשרית ואולי משתלמת. הנה הוריו נהגו כך, הם לא קבלו ביושר את הכשלון, וא"כ גם לו מותר להיות "מתוחכם". וכידוע דברי חז"ל "ילפון מקלקלתא ומתקנתא לא ילפון". (ירושלמי מועד קטן ב, ב) [פירוש: בני אדם קרובים ללמוד מן הדברים המקולקלים יותר מאשר מהדברים המתוקנים]. וכבר אמר ר' זירא: "לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר למדו לשונם דבר שקר" (סוכה מו:). [תרגום: לא יאמר אדם לתינוק: אתן לך משהו, ולא יתן לו, משום שיבוא עי"ז ללמדו שקר, שנאמר וכו']. ואלו במקרה שהבן ינצח במאבק אזי הוא ילמד שרק ע"י לחץ ומאבק ניתן להשיג את מבוקשו, וכידוע כל כניעה ללחץ מביאה לחץ גדול יותר, ומלבד זאת הוא יתייחס בחוסר אמון להוריו, שהרי הוא כבר ראה את "התחכום", ולמד מי הם הוריו.

ומה באמת היה עלינו כהורים לעשות, האם להסכים? הרי ברור לנו שהמעיל לא מתאים?

התשובה היא: שאם זה ברור ובשום אופן אין לכם כוונה להסכים, לא הייתם שואלים אא"כ בררתם לפני כן עם אותו אדם מה דעתו. אך בכל אופן לא להגיע למצב שבו אתם סותרים את עצמכם, ואם כבר שאלתם והמסקנא היתה שהמעיל מתאים, אע"פ שקשה לכם להסכים, בכל זאת עליכם להסכים, כי המחיר של חוסר אמון ומאבק עם הבן יקר יותר מהמחיר שילבש את המעיל, ואדרבא זו הזדמנות ליצור אמון בלבו של הילד בהוריו, וגם ללמדו פרק בחיים כיצד לקבל את הכשלון בהגינות. הקירוב שנוצר מהתנהגות שכזאת יכול להיות סבה שהנער יציית בהרבה הזדמנויות שאולי היה מסרב אילולא ההזדמנות הנ"ל שלמד וחווה את ישרכם ודעתו כבר קרובה אליכם, והוא יחפוץ יותר לשמוע לכם. פשוט הריוח רב על ההפסד.

ולגופו של ענין, במקרה שאתם רוצים לנסות להניא אותו מללבוש את המעיל, אפשר לומר לו: "נכון, אותו אדם הצדיק אותך ובעל כרחנו אנחנו נקבל את הדין, ואע"פ שזה מנוגד לדעתנו מ"מ האמת יותר חשובה. ולכן שוב אנחנו מדגישים שאת הפסק של הרב נכבד, וא"כ ההחלטה בידך. אולם רצוננו להיטיב אתך, ואם תסכים שלא לקנות את המעיל הנ"ל אנחנו נפצה אותך במעיל יותר יקר, ובל"נ מוכנים גם לקנות לך דבר פלוני (כל אחד יודע מה בנו אוהב), כי חשובה לנו טובתך. אך מ"מ ההחלטה היא בידך, ומה שתחליט אנחנו נכבד". בצורה כזאת יתכן שהבן יסכים לדעתנו מרצונו.

בדרך כלל כאשר מעבירים את האחריות לבן ומראים לו כוונה אמתית לתת בידו את ההחלטה הנה אע"פ שבתחילה הוא יכריז שהוא עומד על שלו מ"מ עם הזמן הוא עשוי לשקול שנית את צדדי הספק ולהסכים לדעת ההורים) ואם בכל זאת לא יסכים, יש לכבד את מה שאמרנו, וכאמור לעיל.

"שבע יפול צדיק וקם"

גם שהנער חוזר על משגה פעמים רבות יש לעורר בצורה מכובדת ולא ע"י האשמות או גערות

"תחליט מה אתה רוצה מעצמך: או ללמוד או לעבוד, נמאס כבר כל פעם מחדש להעיר ולהתעצבן עליך! די, אל תהיה הפכפך"!

זו דוגמא מצויה לתוכחת הורים לבנם שמרבה לחרוג מהנורמה, אם זה בקימה לתפלה, ואם זה בהתנהגות או בלימוד וכד'. ההורים רוצים "לנער" את הנער, או שנמאס להם הטרטור, והם פורקים את כעסם על הנער שגורם להם את כל העגמת נפש הזאת.

אמת שקשה לומר שאפשר להישאר בשאננות לנוכח תהפוכות הנער. זה מאוד מרגיז כל ההתנהגות שלו, ומי יודע עד כמה יסכימו במקום לימודיו לסבול את חוסר היציבות שלו. זה פשוט מלחיץ, אולם דא עקא שפעמים רבות ההורים מנסים ע"י התוכחה הנ"ל להעמידו על מקומו ולהעלותו על דרך המלך, אך למרבה הצער התוצאה לא משביעה רצון, ולפעמים המצב מחמיר יותר.

והשאלה האם זה נכון להוכיח כך? ואם לא נכון להוכיח כך, מהי הדרך הנכונה?

ובכן, נציץ מעט לנפשו של הנער מה עובר עליו בלבו ובראשו לפני ואחרי התוכחה. כידוע האדם אינו רוצה שיגערו בו, או להיות רע. האדם מטבעו אוהב את העידוד ואת הטוב, אולם הפיתויים או הקשיים עלולים להסיטו לנטות מהטוב, וא"כ הנער הנ"ל שחורג מהנורמות כנראה שזה מכח אילוץ [אם כי לא מוצדק] או פיתוי, ובדרך כלל גם הוא לא מרגיש נוח מכל המצב שהוא שרוי בו, והוא היה מעדיף לעמוד במטלות שעליו, אלא שיש לו מחסום מסוים וכנ"ל. וכאשר ההורים גוערים בנער, בעצם הם לא פותרים את הבעיה אלא רק דוחקים בו לבצע את המוטל עליו. ואם היה מדובר בילד קטן סביר להניח שמכח היראה מהוריו הוא היה מתאמץ יותר "להתיישר", (אם כי לא נפתרה בעייתו, והבעיה שהודחקה עלולה לצוץ שוב בשלב מאוחר יותר מחדש וביתר שאת, משום שהגערה של ההורים יצרה לחץ נוסף עד כדי איבוד האיזון, וממילא זה מתפרץ בצורה יותר חמורה, כל זה בילד).

אולם בנער זה יותר עדין משום שהוא נוטה להיות עצמאי ודורש את העצמאות, וזה עלול לגרום למרידה מתוך לחץ ומאבק על עצמאותו, וכאשר רואים זאת במציאות פעמים רבות שהנערים מעיזים פניהם בהוריהם, משום שיש להם בעיה ללא פתרון ולוחצים אותם לקיר.

ואמנם במקרה הפחות חמור הנער ינסה להלחם בבעיה כשהוא בעצם לא יודע את פתרונה, אלא זה כמו מאמץ פיזי בלי כלים מתאימים. ושוב חוזר חלילה, הוא ימעד ושוב ההורים יגערו, עד שיגיע לנקודת שבירה שיאמר להורים: "אתם צודקים, לא מתאים לי ללמוד. אני מעדיף לעבוד!" או: "אני מעדיף מקום פחות לחוץ". (והמגמה היא יותר לחופש ולהפקר).

וכאן, ההורים שכוונתם האמיתית היתה שהוא יתפוס את עצמו בידיים ויתעלה, פתאום מופתעים מהייאוש של הנער, וכאן מתחילה מסכת שכנועים או איומים וכו', ונוצר נתק בין ההורים לנער. וכמובן שהנער שכבר אמר שרצונו לעבוד או מקום פחות לחוץ, לא בקלות יחזור בו ממה שכבר אמר. סוף סוף גם לו יש כבוד, והוא לא ירצה להיראות כאדם שאינו יודע מה רוצה מעצמו, ומלבד זאת עבדא בהפקירא ניחא ליה, ובשביל מה לו להתאמץ ולהדחק?

פשוט במקום להאשים יש לנסות למצוא פתרון עם או בלי הנער. וגם אם ח"ו לא מצאנו פתרון, אין להאשים את הנער. אפשר לומר לו את כל מה שמציק או את המגבלות שיש לנו כהורים, אם זה חששות לעתידו או משום שהוא מהווה דוגמה שלילית, אך לא בצורה מאשימה. אדרבא, לומר לו בצורה כזאת שהוא יבין שאנחנו חושבים שבמצב בו הוא נמצא גם לו זה מפריע, ובודאי שהוא לא חפץ במצב הזה, וזו בעיה שלנו ושלו, ואנחנו באותו כיוון של חיפוש אחר פתרון. כלומר אין פה אשם. ישנה פה בעיה שאנחנו מחפשים את פתרונה, ויש להציג את כל צדדי הבעיה במגמה לנסות לפתור אותה.

הנה דוגמא להצגת בעיה בצורה בריאה:

האבא: בני יקירי, אני אתמול קיבלנו טלפון מהמשגיח שמספר לנו שאתה מתקשה לאחרונה לקום בזמן לתפלה. אני מבין שזה קשה לך לקום. השאלה היא מהו בדיוק מקור הקושי?

הבן: אבא, בל"נ אני אשתדל לקום.

האבא: אני חושש שבלי כוונה זה עלול לחזור, אפי' שבודאי אתה מתכוין לקום אבל במציאות כעת יש משהו שמפריע לך, ובעצם אנחנו בבעיה. ולכן בוא ננסה יחד לפתור אותה. אני אנסה להצביע על נקודות אפשריות וגם אתה תנסה, ואז יחד ננסה להגיע לפתרון. פשוט אנחנו נמצאים במצב לא נעים. לא כדאי שהמשגיח יאבד את סבלנותו ואז יהיה לנו יותר קשה. עד כאן הדוגמא.

אין בדברי האב האשמה, ועם זאת יש הבהרה שאין אפשרות להמשיך בצורה כזאת, אולם רוח הדברים משדרת שותפות, אמון והזדהות. בצורה כזאת הנער שמע את המגבלה, ורצה לשמוע משום שלא מביכים ומאשימים אותו, והוא גם מעוניין לפתור את הבעיה, ואם יש לו פתרון הוא ישתף אותנו, וסביר שגם יבקש את תמיכתנו.

וגם אם אין פתרון, מ"מ הוא לא לחוץ לשנות דרך ע"י יציאה לעבוד או מציאת מקום פחות טוב, ומה גם שאין נתק בינו להוריו, ויתרון נוסף וחשוב שבעצם יצירת מצב של רוגע יש בו לתת לנער אפשרות לחשוב על בעייתו בצורה יותר בריאה, והסיכויים גדולים יותר שהוא ימצא את הפתרון ויעמוד בו. הוא רגוע, ובטבע הדברים שכאשר רגועים פועלים בצורה טובה יותר. לכן בסיכום ישכילו ההורים לשמור על כבוד הבן ועל הרגשתו הטובה והיחסים התקינים ביניהם לבנם, וינסו לפתור את הבעיה בלי להאשים וכאמור לעיל.

לסיכום

מינון נכון

יש להשתמש באמצעי חינוכי לפי הצורך ולא יותר, שימוש מוגזם עלול להזיק

עיתוי מתאים

גם הערה נכונה אין להעיר בזמן שאינו מתאים כגון בזמן שהבן בכעס, או בפני אחרים

לא בלחץ

אין להראות לבן שאנחנו לחוצים ובפרט בבעיה שפתרונה קשה על הבן, הוא עלול לאלתר פתרון שאינו אמיתי ובלבד שיהיה לו "שקט"

משיכה כנגד משיכה

כדי לנתק חברות שלילית יש לתת מענה ע"י דבר שיש לו ערך אצל הבן לפחות שווה ערך לחברות השלילית, אולם מלחמה אינה פתרון.

נקודת המוצא

* המודד להתנהגות הבן אם היא חיובית או ההפך הוא ביחס למה שאנחנו חינכנו ולא ביחס לשכנים

* את תיקון ההתנהגות יש לעשות בשלבים

הגינות

יש לנהוג עם הבן בהגינות גם כאשר לא נוח לנו או שאנחנו עלולים להפסיד באותו עניין עדיף להפסיד בצורה הוגנת ולא להרויח בצורה שקרית

"שבע יפול צדיק וקם"

גם שהנער חוזר על משגה פעמים רבות יש לעורר בצורה מכובדת ולא ע"י האשמות או גערות

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה