גיל הילדות לעומת גיל הנערות
גיל הילדות לעומת גיל הנערות
הרשמים בגיל הילדות נתפסים בצורה ברורה וחזקה יותר מהרשמים בגיל הנערות
"אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על דף חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על דף מחוק (אבות ד', כ').
לימוד של ילד דומה לדיו כתובה על נייר חדש, מה הקשר?
מבאר רבנו יונה, שכמו שדיו שכתובה על נייר חדש אינה נמחקת, כך תורה שׁלומדים בילדות לא תשכח מלב. וכן להפך כמו שבדיו הכתובה על נייר מחוק הכתיבה נפרדת בקלות, כך הדמיון לזקן שמשכח תלמודו בקלות יותר.
ומה הסבה? מדוע בנייר חדש הדיו נתפסת היטב? משום שאין רשמים קודמים שחוסמים את הדיו מלהקלט או שגורמים לטשטוש כמו בנייר מחוק שאז הרשמים הקודמים מפריעים לדיו לתת כחו. כך הענין וההבדל בין ילד לנער. הילד הינו ללא ידיעות ודעות קדומות, ולכן קל לחרוט על לוח לבו כל דעה שנחפץ משום שאין מה שיחסום את הידיעות והדעות וכנ"ל. אמנם הנער המתבגר שעובר תהליך "איסוף" של ידיעות ותחילת ריקום דעות, קשה יותר להשפיע עליו. "זה לֹא נתפס". יש מחסומים של דעות וידיעות נוספות שאינן עולות בקנה אחד עם מה שאנחנו ההורים או המחנכים מנסים להחדיר ללבו. ואם כך, פועל יוצא הוא שהמשמעת בגיל הילדות יציבה יותר לעומת המשמעת בגיל הבוגר, משום שבגיל הילדות אין התנגשות עם ידיעות ודעות ההורים, וממילא קל יותר לציית. וכי מדוע לא?
לעומת זאת בגיל הבוגר עלולה להיות התנגשות בין רצונותיהם של ההורים למול אלו של הילד.
האם זהו ההבדל היחיד? בודאי שלא!
הבה ננסה להתחקות על הבדלים נוספים.
"שיקול דעת"
הילד מבין רק בצורה ישירה משא"כ הנער שמבין גם בצורה עקיפה
לילד הקטן כמעט ואין שיקול דעת. שכלו אינו מעובד כדבעי.
לדוגמא: ילד שעשה מעשה לא טוב. הוא קשקש או לכלך את קיר בית הספר, והעניין הגיע לאזני הוריו. כאשר הם יוכיחו או יענישו את הילד, הוא לא יטרח לחקור מהיכן הוריו יודעים שהוא קשקש, משום שאין לו שיקול דעת. הוא מסתכל על הרגע, ההווה.
ולעומתו הנער, אם הוריו יוכיחו אותו, הוא עשוי לנסות למצוא מהיכן הוריו ידעו, הרי הם לא היו שם, ואם כן בהכרח שמישהו שהיה בשעת המעשה סיפר להם. ואז הוא ינסה לדעת מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לספר להוריו. וכמובן ההורים צריכים לקחת זאת בחשבון ולהישמר בלשונם.
על אותו עקרון ההבדל ניכר בפן החיובי.
לדוגמא: כאשר רוצים להחמיא לילד קטן, המחמאה תהיה אך ורק בצורה ישירה, כי בצורה עקיפה הוא לא יקלוט את המחמאה. אם ילד קטן סידר בצורה טובה את צעצועיו, נאמר לו: "כל הכבוד שסדרת את הצעצועים". ולא נאמר לו: "ידענו שתסדר, זה מתאים לך", משום שזו מחמאה עקיפה (דהיינו שרצינו לרמוז לו שבעינינו הוא ילד אחראי ומסודר), והוא לא יקלוט אותה.
ואילו לעומתו לנער שסידר היטב את חדרו אפשר לומר: "ידענו שתסדר, זה מתאים לך". הוא יבין את המסר העולה מן המחמאה. ומכיון שיש לנער שיקול דעת, עלינו להיזהר בלשוננו שלא נשדר לו שדרים שעלולים להביא לתוצאה שלילית.
לדוגמא: אם הנער רוצה לצאת "לקניון" או לשחק עם חברים מהשכונה, אולם אנחנו חוששים שהקניון פרוץ למדי או שהחברים לא מתאימים, אין לומר לו "אנחנו שומרי תורה ומצוות לכן איננו מרשים לך ללכת לקניון", משום שהילד יבין שהמחסום שעומד בפניו הוא ההשתייכות למחנה שומרי תורה ומצוות. ואם נרבה בתשובות בעקרון שכזה הוא עלול לפתח סלידה מההשתייכות למחנה זה, משום שהוא קולט שההשתייכות למחנה שומרי תורה ומצוות מהווה מחסום בפני רצונותיו ומאווייו.
אמנם נכון שצריך לשמור ולמנוע ממנו כל מכשול, אולם נאמר זאת בצורה שונה. אפשר לומר לו: "החברים לא מתאימים לנו, זה עלול להזיק לך, והקניון זה מקום פרוץ למדי והוא עלול להכשיל אותך".
בתשובה שכזו אנחנו לא תולים את הקולר למגבלה בנו, דהיינו בגלל "שאנחנו שייכים למחנה שומרי תו"מ", אלא אנחנו מציינים חשש שהוא מסכים שהוא שלישי: "זה מזיק לך". זאת ועוד, כאשר עונים תשובה "שאסור לך ללכת משום שאנחנו שומרי תו"מ", זה נראה כעין מגבלה ענקית, מגבלה כוללת, ניתוק הציבור שאינו שומר תו"מ, והנער חושש מי יודע בעוד כמה דברים זה יגביל אותו.
ולעומת זאת כאשר מציינים את הטעם "זה מזיק לך", זה לא נראה נורא וכולל ביותר.
זכורני שבני הקטן התנגד יום אחד לנשק את מזוזות הבית, וזה היה לי לפלא משום שתמיד הוא אהב לנשק את המזוזות, וא"כ מה קרה? אבל אחרי התבוננות הבנתי את הסיבה.
בכל ערב לפני שהייתי משכיב אותו לישון, הייתי מרים אותו לנשק את המזוזה, ומיד אחר כך הייתי משכיב אותו, הילד הבין שהנשיקה למזוזה היא גורמת לו לישון, וכיון שהוא לא אהב לישון הוא החליט לא לנשק את המזוזה. (וכדי לתקן את הרושם המעוות עשיתי פעולה הפוכה, דהיינו כאשר הייתי משכיב אותו לא הרמתי אותו לנשק את המזוזה, ואלו כאשר הוא היה קם למחרת, הייתי מרים אותו לנשק את המזוזה. ואכן כעבור תקופה קצרה הוא חזר לאהוב לנשק את המזוזה).
רצונות
יש להרגיל מקטנות לא לספק רצונות שליליים שלא נצטרך בגיל הנערות להתמודד מול לחץ לרצונות שקשה ליישם אותם
לכל אדם יש רצונות חיוביים ושליליים. אמנם רצונות הילד בדרך כלל אינם כל כך קשים ליישום ביחס לבוגר, משום שרצונות הילד מוגבלים היות והוא לא התוודע לעולם הרחב שטומן בְּחֻבּוֹ הרבה פיתויים, וא"כ אפי' שיש לילד רצונות, מ"מ להורים יש יכולת לעמוד בכך. ואע"פ שאין זה נכון לתת לילד את כל מה שיחפוץ בלי הבחנה, אבל מ"מ זה ניתן לביצוע על פי רוב.
לעומת זאת מכלול רצונותיו של הבוגר הוא רחב הרבה יותר, ופועל יוצא שיותר קשה לעמוד בדרישותיו, וכמובן שזה עלול לגרום למתח. ולכן אין להתפלא איך פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בויכוח עם הבוגר, מה שלא היה בהיותו ילד. יתכן מאוד שהרגלנו אותו בהיותו ילד לקבל כל מה שביקש גם אם זה לא היה נחוץ ולא נראה לנו, מ"מ השתדלנו לתת לו וזאת כדי שירגיש טוב (ולעתים גם בשביל שאנחנו נרגיש טוב...), וככל שהוא גדל כך הדרישות גדלות ועתה אין זה בתחום יכולתנו, והנער מצדו לא רגיל לשמוע סירוב, והנה לנו קונפליקט.
אשר על כן עלינו לדעת להרגיל את הילד שלא כל מה שהוא רוצה נותנים לו. ועליו להבין שכמו שאת "ההסכמה" הוא מבין, כך עליו להבין ולקבל את סירוב ההורים, וכמובן שזה תלוי גם בהחלטיות ובעקביות של ההורים. אם ההורים יהיו החלטיים ועקביים, דהיינו שאם הם אמרו "לא" אז זה יהיה בפועל "לא", הילד יבין שאין מה להתווכח, ותהיה לו נטייה להסכים למוצא פי הוריו. וכמו כן אם ההורים יהיו עקביים בעקרונות, הילד יבין שלהורים יש עקרונות, והוא ילמד מה מותר ומה שייך לבקש ומה לא שייך. ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם הם לא יהיו החלטיים ועקביים הרי זה גירוי ומתכון לויכוחים שעלולים להתגבר מיום ליום.
חברים
החברות בגיל הנערות קשה לניתוק ביחס לגיל הילדות
"החברה אכזרית", כך מתבטאים הורים רבים, וכוונתם לומר שהחברה אינה מתחשבת בצרכי הפרט, והיא עלולה לרמוס כל אדם שאינו תואם את הלך רוח החברה, או נוגד את האינטרס שלה. ומשום כך ישנם הורים שמנסים לחשל את הילד כבר בשחר ילדותם לא להתחבר להרבה חברים. "די בחבר אחד או שנים, אינך צריך להיות תלוי בחברה", אומרים ההורים לבן. אמנם בעודו רך ניתן להגביל את הילד, אולם כאשר הוא גדל להיות נער אין זו מלאכה פשוטה, ולפעמים הניסיון לנתק אותו מחברים מסוימים גורם לפעולה הפוכה. פתאום רואים שיש לו יצר להתנגד לניתוק, ולמרבה הצער הקשר מתהדק. ודא עקא שההשפעה של "החברים" בגיל הבוגר היא חזקה מאוד לטוב ולמוטב, ובמידה מסוימת השפעת החברה חזקה יותר מהשפעת ההורים. הסיבות לכך הם רבות, ונמנה את עיקרן:
א. הבן מרגיש התחברות והזדהות לנושא שחבריו מדברים, היות והם בגיל זהה, וגם זהו הנושא המעניין את החברה שבעצם הוא מעוניין להיות חלק בלתי נפרד ממנה, ובודאי הוא יטה אוזן קשבת להלך הרוחות והעניינים העומדים על הפרק בחברה שבה הוא נמצא, וירצה להשתלב בצורה מכובדת.
ב. חבריו אינם מחייבים אותו והם מדברים ככל העולה על רוחם, והוא שומע ושופט מתוך רצון להשתלב ולא מתוך הרגשה שרוצים להגביל אותו, אלא הוא מרגיש שהכל הוא עושה ברצון. (אע"פ שגם כאן מטבע הדברים אם הוא לא ילך לפי "רוח החברה" הוא ידחק ל"פינה" ובעצם זו כפייה חברתית, מ"מ הרגשתו היא שכל הפעולות הם מרצונו).
ג. החברים מציעים כל מיני פיתויים בלי להבחין אם ההצעות הן מוסריות או גורמות להפקרות, וזה מעניין את הילד ומושך אותו. הוא יכול לראות ולשמוע דברים שהוריו לא אפשרו לו לראות כי לדעתם זה הרסני בשבילו. לעומת זאת חבריו "מתירים לו את השרץ", וכמובן שזה יותר נוח לו, "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (גיטין יג.). ומה גם שחבריו אינם מבקרים אותו במקרים שהוא עשה מעשים שטעונים תוכחת מוסר, כי בעצם אין זה מעניין אותם. בסיכום אפשר לומר שהחברה נוחה יותר ונראית משתלמת יותר, אע"פ שהחברה קלוקלת ואחריתה מי ישורנה, מ"מ הילד רואה את ההווה בצורה מוגבלת ובלתי אחראית, ולכן הוא נמשך אל החברה.
דחפים, וצלילות הדעת
הדחפים של הנער חזקים יותר ופחות מרוסנים לעומת הילד
לילד הקטן אמנם חסרה ההבנה ושיקול הדעת וכנ"ל, אולם לעומת זאת הוא לא נתון לדחפים חזקים היות והוא נמצא בשליטה מלאה של הוריו או מוריו. גם מבחינה פיזית הוא חלש לעומתם, ובנוסף הוא זקוק להגנתם מפני הסביבה, וגם מבחינה פיננסית הוא תלוי בהם כגון בהלבשה ובאכילה וכדו', ועל כן הוא משלים ומקבל את מרותם וממילא קל יותר לבלום את הדחפים שלו, ובפרט שהעולם הרחב אינו נגיש אליו ויש לו תמימות מסוימת באופן יחסי לגדולים, וביחס לגדול הוא "ראה מעט", וכמובן זה ממתן את הדחפים. מה גם שדחפיו בגיל הילדות אינם קשים ביחס לגיל הבוגר, ואם ההורים מציבים לו גבולות, פועל יוצא הוא שהוא יותר צלול בדעתו וקל לו לקבל מרות.
משא"כ בנער המתבגר, ככל שהוא מתגבר טבע הדברים שהוא יותר עצמאי, וגם ההתפתחות הגופנית מהווה רקע לדחפים שהוא בעצמו לא הכיר אותם, דחפים שהם יצריים ויוצרים גירויים שקשה לשלוט בהם. מה גם שהוא חשוף יותר לעולם הרחב המלא פיתויים מפוקפקים ונוצצים, והיות והוא מפתח עצמאות פיזית וגם רוחנית, נוצר כעין ניגוד ומבוכה בין הדחף והרצון לעשות מה ש"כיף" או נוח ומושך, לעומת השכל שמנסה להראות את השלילה של הפיתויים, וזה מהווה סיבה לחוסר צלילות הדעת. הוא פשוט מבולבל, "סל" האפשרויות גדל והולך הן בכמות והן בעצמת הפיתויים, ובפרט בדורנו שהפיתויים נעשים קשים מיום ליום (ה' ירחם!), וכמובן שבאופן טבעי הדחפים יקבלו עצמה חזקה יותר.
דרישה לעצמאות
ביחס לילד הנער פחות תלוי בהוריו ודרישתו לעצמאות גדולה יותר
כל אדם מעוניין בעצמאות. זו נטייה טבעית. וכי מי רוצה שיגבילו אותו? וכבר אמרו חז"ל: עבדא בהפקירא ניחא ליה (גיטין יג.).
אמנם אצל הילד הקטן בקשת העצמאות אינה כל כך חזקה היות והוא מאוד תלוי בנו, הן מבחינה רגשית בכל התופעות והלבטים שהחיים והמציאות מזמנים לילד, [כגון מריבות עם חברים, הכרת דמויות חדשות, בעלי חיים וכדו'], והן מבחינה פיזית [אוכל, הלבשה, וכו']. וכיון שהוא מאוד תלוי בהורים, הדרישה לעצמאות היא קטנה.
משא"כ בנער המתבגר שאינו תלוי כ"כ בהוריו ומרגיש את עצמו שיכול להסתדר לבד, ובנוסף גם שכלו מתפתח והוא שומע דעות נוספות מלבד מה ששמע מהוריו, כל זה מעודד את הנער לדרוש עצמאות.
האם יש הבדלים נוספים?
בודאי שיש! אולם לעת עתה די לנו בהבדלים שצייננו כדי לקבל תמונה נכונה על הנער המתבגר, אם כי באופן כללי.
לסיכום
גיל הילדות לעומת גיל הנערות
הרשמים בגיל הילדות נתפסים בצורה ברורה וחזקה יותר מהרשמים בגיל הנערות
"שיקול דעת"
הילד מבין רק בצורה ישירה משא"כ הנער שמבין גם בצורה עקיפה
רצונות
יש להרגיל מקטנות לא לספק רצונות שליליים שלא נצטרך בגיל הנערות להתמודד מול לחץ לרצונות שקשה ליישם אותם
חברים
החברות בגיל הנערות קשה לניתוק ביחס לגיל הילדות
דחפים, וצלילות הדעת
הדחפים של הנער חזקים יותר ופחות מרוסנים לעומת הילד
דרישה לעצמאות
ביחס לילד הנער פחות תלוי בהוריו ודרישתו לעצמאות גדולה יותר