יסודות נאמנים
יסודות נאמנים
חלק מכריע בהתמודדות הוא חיקוי ממה שראינו בבית ההורים
בימי קדם היה נוהג נפוץ שהמלך היה יוצא לצוד חיות ביערות בלוית עבדיו. מנהג זה היה עבורו כעין תחביב והתפרקות. והנה באחד הפעמים כשהגיע המלך ליער, ראה גזע רחב ועליו ציור של עיגולים רבים, עיגול בתוך עיגול, ששימש כקליעה למטרה. המלך התפעל בראותו שכל החיצים קלעו בדיוק במטרה. מרוב התפעלותו ביקש מעבדיו לאתר את "היורה" הצלף, ואכן אחרי חיפוש הובא הצלף אחר כבוד אל המלך.
לשאלת המלך כמה זמן הוא מתאמן בצליפה, השיב הנ"ל: "אינני מתאמן כלל!".
תשובתו הגבירה את פליאת המלך, והוא שאלו: "א"כ כיצד הגעת לכזה דיוק בצליפה?" השיב לו הצלף "אדוני המלך, אין פשוט מזה. קודם כל אני יורה את החץ, ולאחר מכן אני מקיף אותו בעיגול, וממילא תמיד החץ נמצא במרכז"... ע"כ המשל.
והנמשל הוא כותב השורות. כותב השורות מרגיש ממש כעין אותו צלף.
ביאור הדברים: כאשר נכנסתי לעבודת החינוך, חשבתי והתבוננתי רבות מה הם העקרונות שעשויים לתרום לחינוך, כגון יצירת משמעת בצורה בריאה. והנה עלו בראשי ימי הילדות בבית אבא, איך השיג משמעת מוחלטת כאילו אין מושג של חוצפה, פשוט היינו יראים להמרות את פיו, אולם מאידך גיסא אהבנו אותו עד מאוד אהבה שאינה תלויה בדבר, וממש היינו מחכים למוצא פיו ושמחים על כל מטלה שביקש מאיתנו.
ואז הבינותי שלצורך משמעת יש להשיג יראה וגם אהבה. כך היתה הנהגתו של אבא. כאשר סטינו מהדרך הוא העניש אותנו, ולא פעם לקינו בחגורתו, אך מעולם לא הרגשנו שנעשה לנו עוול ח"ו. אדרבה, רגשי אשמה עצמיים צפו ועלו על לבנו משום שחשנו ממש את דאגתו ואהבתו הכנה אלינו בלי שום תנאי. אהבה בלי אינטרסים, דאגה עד כלות הנשמה, נתינה בלי גבול, וממש מפתו נתן לנו, וממילא נטינו להאמין שלא לחינם אבא מעניש אותנו. אבא אוהב, אבא חושב, אבא יודע מה שהוא עושה.
ומהרהור עברתי למעשה. אמצתי את העקרונות הנ"ל, ולשמחתי ראיתי ברכה בעמלי. זאת ועוד, גם בפינה הקבועה שהיתה לו בנושאי חינוך בערוץ 2000 ערכתי את ההרצאות ואת התשובות לשואלים על פי העקרונות שחוויתי בבית אבא (ובדברים נוספים שיובאו בהמשך). עם הזמן בינותי בספרי חינוך ובעיקר בתורתנו הקדושה, ושמחתי לראות אישור למה שלמדתי מבית אבא!
כדי לחדד את הדברים, אכתוב דוגמא לכך.
יסודות המשמעת מהמקורות הם יראה ואהבה
הנה מובא בירושלמי (סוטה פ"ה ה"ה): כתוב אחד אומר (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלקיך", וכתוב אחד אומר (דברים ו, יג): "את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד". עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה - שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב, ואין אוהב שונא. עשה מיראה – שאם באת לבעוט, אין ירא מבעט. עד כאן לשון הירושלמי.
ופירש בקרבן העדה, שהגמרא מציגה כעין סתירה בין הפסוקים: מהפסוק "ואהבת" וגו' מובן שיש לעבוד את ה' מאהבה, ואלו אחר כמה פסוקים כותבת התורה "את ה' אלקיך תירא", מובן שצריך לעבוד את ה' מתוך יראה. וזוהי סתירה, שהרי עבודה מאהבה היא מתוך רצון פנימי ולא מתוך פחד, ואילו עבודה מיראה נובעת מתוך פחד, ולא מתוך רצון פנימי.
ועל זה עונה הגמרא, שכוונת התורה – שאם לא יהיה לך חשק לעשות מצוות מתוך רצון, דע שמכיון שאתה אוהב של ה', לכן עליך להגביר חשקך לתורה על ידי פעולות שונות שתורמות לפתח רצון ואהבה לעבודת ה'. וכן לצד ההפוך דהיינו של היראה, שאם תרצה להשליך מאחריך את המצוות, כגון במקרה שבאו עליך יסורים, דע לך שאתה ירא. (עד כאן פרושו של קרבן העדה בהרחבת הדברים).
אולם לצורך הנידון שלנו, ננסה לחדד מעט את תוכן דברי הגמרא על ידי משל: ראובן שמע על שמעון שהכה את בנו של לוי, וכאשר לוי שאל את שמעון לפשר ההכאה, התפרץ שמעון כלפי לוי ואמר שזה מגיע לו, ולא ניסה לפרש מדוע, וכך נגרמה עגמת נפש גם ללוי. ראובן (השומע) האשים את שמעון בחוסר דרך ארץ, ואף כינהו חסר רגש.
עתה נצייר את הסיפור הנ"ל.
אולם נתאר, שהמכה הוא אביו של ראובן השומע. סביר להניח, שראובן יגונן על אביו ויחפש סיבות להצדיק את התנהגותו, ואף אם לא ימצא, מכל מקום לא יגנהו כמו שגנה את שמעון.
ועתה נשאל, מדוע צורת השיפוט של ראובן על שמעון שונה מצורת השיפוט על אביו? התשובה ברורה – שמעון אינו אהוב על ראובן כמו שאביו אהוב עליו, ואהבת ראובן לאביו הרי היא כעין שוחד לדון את אביו לצד זכות.
כך עלינו לעבוד את הקב"ה. עלינו לפתח עליו אהבה כזו, שגם כאשר הדברים הבאים מאת ה' נראים לפי דעתנו הקצרה כתמוהים, אנחנו נשמח לעשותם מתוך שיקול שבודאי אם ה' נתן לנו את הדברים האלה, אז ודאי שזה טוב מאוד בשבילנו וכו'.
אמנם לענין היראה הדבר ידוע, שכאשר מפתחים יראה מדמות כל שהיא, קשה מאוד מאוד להעיז פנים כנגדה. וכבר כתבו הראשונים (הראב"ע שמות יד, יב, והרמב"ם במו"נ ח"ג פל"ב) הטעם שלא נכנסו יורדי מצרים לארץ ישראל, מפני שיוצאי מצרים הורגלו להיות משועבדים, ולא היו מסוגלים להתמרד או להלחם בעמי כנען, ע"ש, ואין כאן מקום להאריך.
מכאן נלמד לנידון שלנו, שעלינו לפתח יראה טבעית מה', וממילא, אם חס וחלילה יבואו היסורין, לא נוכל לבעט.
ומעתה נבין, שכדי לפתח משמעת בילדינו, עלינו לפעול גם כן ברוח הדברים הנ"ל. דהיינו, עלינו לפתח בליבם אהבה אלינו וגם יראה מפנינו. אהבה – כדי שיקל עליהם לבצע את הנדרש מהם בשמחה, ואילו את היראה עלינו לפתח, שאם חס וחלילה תעבור רוח שטות בלב ילדינו להתחצף וכדומה – היראה מפנינו תהיה כתריס בפני פורענות זאת.
וכך כתב בספר "חובת הלבבות" שער אהבת ה' בפתיחה, וזה לשונו: וגם השכל מחייב שתהיה היראה מהאלקים קודמת לאהבתו, מפני שהיראה היא הסוף והקצה האחרון של הפרישות והמדרגה הקרובה ביותר למדרגת אהבת האלקים והשער הראשון אל שעריה. ואי אפשר להגיע לאהבת ה' אלא אם כן יש לו תחילה יראה ופחד מהאלקים יתברך עכ"ל.
כח היראה כמסייע בעבודת ה' היא העובדה שכל אדם חושש וסולד מיסורים, וכאשר הוא יודע שאם ימרה את פי ה' חס וחלילה עלול הוא להתייסר, זה דוחה מלבו את הרצון להמרות את פי ה'. אף על פי שיש לו תענוג בעבירה, מכל מקום הפחד מן העונש גדול מהתאוה לעבירה. וכיון שמתוך היראה הוא מתרגל להתגבר על תאוותיו, נעשה לו יותר קל לוותר על תאוותיו, וממילא טבעי הדבר שאהבת ה' תהיה קרובה אליו, שהרי כשכח תאוותיו נחלש כח שכלו מתגבר כידוע.
ומכאן יש ללמוד לענין החינוך למשמעת. אף שחשוב מאוד לפתח משמעת מתוך אהבה, מכל מקום מוכרח שתקדם לה משמעת מיראה, שאם לא כן עלול הוא ללכת שולל אחרי תאוותיו שהן כחומה של שוחד בפני שכלו המקרבו לעבודת ה'. וכבר כתב הרמב"ם (בפיה"מ דאבות פ"א מ"ג), כי ליראה מבוא גדול במצוות לא תעשה, וכמו שנאמר במצוות השמעיות. ע"ש.
כעין זה מצינו בגמרא (סוטה מ"ז ע"א).
תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כאלישע שדחאו לגיחזי בשתי ידיו וכו'. דהיינו שהקירוב צריך להעשות ע"י היד החזקה - ביד ימין קירוב גדול, מה שאין כן הדחיה תהיה בצורה חלשה יותר באופן יחסי לקירוב (ולהלן הרחבנו את הדברים). ומכל מקום ברור שהיראה והאהבה צריכות להיות משולבות זו בזו.
את יסודות המשמעת הנ"ל העתקתי מספרי הקטן "עצות בחינוך". כעבור זמן, והזדמן לי להספיד אחד מבני משפחתי (דודי שלמה ז"ל) ביום השלשים לפטירתו, ואז בהיותי מהרהר בדוד הנ"ל, במידותיו והנהגותיו הטובות, מצאתי הוכחה נוספת ליסודות המשמעת הנ"ל, מהגמ' במסכת קידושין (ל:):
תניא, רבי אומר: גלוי לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם (הכוונה לפסוק "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב), שם הקדים לומר "אביך" לפני "אמך"). וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב"ה מורא אם למורא האב (הכוונה לפסוק "איש אמו ואביו תיראו") (ויקרא יט, ג).
ואכן נפסק להלכה שהבן חייב בכיבוד ובמורא הוריו, וכיון שכן, יוצא איפוא שעלינו לחנך את בנינו לירא ולכבד אותנו, שהרי זה חלק מהמצוות שעלינו לחנכם.
שמעתי מפי קרובת משפחה מעשה הממחיש את היסודות הנ"ל:
בנה הצעיר של אותה קרובת משפחה ביקש ממנה פעמים רבות לקנות לו אופניים, אולם היא סירבה לאחר הפצרות רבות היא הבטיחה לו שלאחר שיגיע לגיל 18 היא תקנה לו אופנוע בתמורה לכך שיוותר על דרישתו לאופניים. והנה מיד כשהוא הגיע לגיל 18 ניגש הבן לאמו ותבע ממנה שתקנה לו אופנוע כמו שהבטיחה לו. אמנם לאמו לא היה כסף לקנות, אך כיון שהיא חפצה מאוד לשמור על מוצא שפתיה, לכן מכרה מוצר מסויים מביתה ובכסף שקבלה קנתה את האופנוע. משראה כך בנה הבכור, בא בטרוניה לאמו באומרו: "הרי גם אני בקשתי בעבר אופניים ולא קנית לי, ואלו לאחי הצעיר ממני קנית אופנוע? אם לא תקני לי אופניים אני עוזב את הבית!".
בשמוע אמו את האיום הנ"ל ענתה ואמרה: "בני, אתה יודע כמה היה קשה לי לקנות את האופנוע, אולם אחיך לחץ עלי מאוד ובטעות הוצאתי מפי הבטחה שאקנה לו אופנוע. אני מודה שטעיתי, אבל אם אני אמך רק בשביל האופניים, אז הדלת פתוחה, אתה יכול לצאת". כמובן לשמע תשובה חכמה ונחרצת כזאת הבן התחרט, ונשאר כמובן בבית. בדוגמא הנ"ל האמה השתמשה בהסברה (=אהבה) ונחרצות (=יראה).
חובה קדושה לציין ולחזור ולציין שמפתח גדול בהצלחת החינוך היא התפילה, תפילה ללא לאות, כמו שנאמר (תהילים כז יד): "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". אולם עם זאת אל לנו. לזנוח את חובתנו להשתדל לחנך בעצמנו את ילדינו, שאם לא נשתדל - בזכות מה נבקש מה' שיעזור לנו? אם אנחנו לא מרחמים על עצמנו – מי ירחם עלינו? ומה היא בעצם חובת השתדלות? על כך נקרא להלן.
ובכן, כדי לצאת ידי חובת ההשתדלות שתהיה לנו משמעת בריאה עלינו לשים לב לדברים הבאים:
אשר יחסר לו
כמו שבמצוות צדקה מתחשבים בצרכים של העני באופן יחסי למצבו כך יש לספק את הצרכים החינוכיים של הנער בהתאם למצבו ומצבו של הנער ניכר מתוך דיבורו.
איתא בגמרא (כתובות ס"ז:): תנו רבנן, די מחסורו - אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין. עכ"ל הגמרא.
הבה נתבונן בדברי הברייתא הנ"ל.
מהרישא של הברייתא אנו לומדים שאין חיוב להעשיר את העני, ומהסיפא משמע לכאורה להפך, עד כדי כך שאם חסר לו סוס ועבד עלינו לספק לו זאת? והשאלה היא מדוע, האם סוס ועבד זה לא עשירות? הרי זה כמו מכונית עם נהג צמוד!
האם אדם ממוצע יש לו מכונית ונהג?
והתשובה פשוטה. מה שהברייתא אמרה שיש לספק לעני סוס ועבד, מדובר בעני בן טובים, דהיינו שהיה עשיר והוא הורגל בכך, וכיוון שהורגל בכך - אין זה עבורו בגדר מותרות אלא בגדר מחסורו, דהיינו כמו שולחן וכסאות לאדם ממוצע.
ושוב ראיתי למהרש"א (שם) שכתב וז"ל:
דהיינו שהורגל בכך אצל אבותיו, דהכי משמע לישנא דאשר יחסר לו. ולא שייך למימר ביה דלא אבעי ליה לפנוקי נפשיה (ולא שייך לומר במקרה שלו שלא היה צריך לפנק את עצמו) וכו' כדלקמן עכ"ד ע"ש. ומה שכתב כדלקמן, כוונתו למעשה שהובא בסמוך אודות אותו עני שבא לפני ר' נחמיה וביקש לאכול כהרגלו בשר שמן ויין ישן, ור' נחמיה אמר לו אם תרצה אתן לך רק סעודת עדשים, והעני בלית ברירה אכל עמו עדשים ומת. (יש לציין שהברייתא הנ"ל נפסקה להלכה בשו"ע יו"ד סימן נ' סעיף א').
ומכאן יש ללמוד על תופעות שונות שבנער, שנראות לנו תמוהות. יש לקחת בחשבון שלנער יש מגבלות רגשיות, ומה שלנו נראה שטותי עבור הנער זה צורך.
לדוגמא, נער שהוריו מבקשים ממנו להחליף את לבושו, והוא מתעקש שלא להחליף וטעמו ונימוקו עמו "לא נעים לי מהחברים, כולם לבושים כך וקשה לי להיות שונה מכולם", הנה אע"פ שההורים צודקים שאין להיסחף, ואדרבא יש ללכת נגד הזרם, אך פעמים רבות אין זה ביכולת הנער. אין לו את הכח הנפשי לכך, ולכן יש להתחשב ולספק לו די מחסורו אשר יחסר לו (בדברים שאינם נוגדים כמובן את ההלכה).
דוגמא נוספת לכך, אדם אחד שאל אותי אודות בנו שחובש כפה קטנה, וחרף בקשת האב להחליפה בכפה גדולה הוא מסרב. שאלתי את האבא, האם חברי כתתו חובשים כפה גדולה או שמא גם הם חובשים כפה קטנה, ותשובתו היתה שגם חברי כתתו חובשים כפה קטנה. א"כ, אמרתי לאבא, הנח לו, אל תנסה להכריחו להיות צדיק יותר מכולם!
ועל פי הגמרא הנ"ל תורצה לי שאלה שהתקשיתי שנים רבות.
הנה ידוע שהיחס ליתום צריך להיות שונה מהיחס כלפי אחרים, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו ה"י) וז"ל:
חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשם שפלה למאוד ורוחם נמוכה, אע"פ שהן בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרין אנו עליהן, שנאמר "כל אלמנה ויתום לא תענון".
והיאך נוהגין עמהן?
לא ידבר אליהן אלא רכות, ולא ינהג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או איבד ממונן, הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותן או המקללן. ולאו זה אע"פ שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב". ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים, שנאמר "כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו". במה דברים אמורים, בזמן שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה, הרי זה מותר, ואעפ"כ לא ינהוג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, שנאמר "כי ה' יריב ריבם". אחד יתום מאב אחד יתום מאם. ועד מתי נקראים יתומים לענין זה? עד שלא יהיו צריכים לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים עכ"ל.
והשאלה היא,
אם גם כאשר רוצים להוליכם בדרך ישרה יש לעשות להן הפרש, א"כ מה יהיה על חינוכן? הרי זה בחינת "חושך שבטו שונא בנו"! כמעט שלא יהיה ליתום מושג של עונש, ומהיכן יקבל מרות? מה יעשה הבן ולא יחטא?
אולם לפי האמור לעיל לגבי הפסוק "די מחסורו אשר יחסר לו", אפשר לתרץ כך:
כמו שלגבי עני בן טובים עושים לו הפרש ביחס לשאר עניים ומספקים לו אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו והסיבה היא משום שלגביו אין זה מותרות אלא צורך, כך גם לגבי יתום. ההפרש שעושים לו ביחס לאחרים אינו פוגע בחינוכו, משום שהדיבור בנחת עם היתום שקול כמו דיבור בתקיפות לנער שאינו יתום, וזאת מהסיבה שכתב הרמב"ם בתחילת דבריו "מפני שרוחם שפלה" וכו', וזה בעצם "די מחסורו". מכאן יש ללמוד שההתייחסות לנער צריכה להיות בהתחשבות במצבו, כגון נער שהוא קצר קומה או חלשלוש או שהוריו גרושים וכל כיו"ב, על ההורים להתייחס באופן יחסי למצבו (להלן בפנים הספר נפרט יותר).
ואיתא בגמרא (מגילה כ"ט:):
"למה תרצדון הרים גבנונים", יצתה בת קול ואמרה להם: למה תרצו דין עם סיני, כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני. כתיב הכא גבנונים וכתיב התם (ויקרא כ"א כ') "או גבן או דק". אמר רב אשי ש"מ האי מאן דיהיר בעל מום הוא. (אמר רב אשי מובן מכאן כי הגאוותן הוא בעל מום).
הנה מעבר לפירוש הפשוט שגאוה היא מום באדם, אפשר לומר שזה מסמל על מגבלה. אדם שרואים אצלו גאוה זה בעצם מגלה שיש לו בעיה, משום שההתנהגות והתגובות שלו אינם תוצאה של חוזק או עוצמה, אלא אדרבה זה מראה על מוגבלות מסוימת.
וכיו"ב מובא בגמרא (קידושין ע.) (לקריאת פירוש הגמרא ברצף, עיין בהערה)* וכל הפוסל (מגדף תמיד את המשפחות, הוא עצמו) פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם. (אין דרכו של פסול לדבר בשבח הבריות לעולם). ואמר שמואל, במומו פוסל. (פירוש: באותו ענין שהוא פגום הוא רגיל לומר לאחרים שהם פגומים). ההוא גברא דמנהרדעא (אותו אדם תושב העיר נהרדעא) דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא (שנכנס לבית המטבחיים שבעיר פומבדיתא). אמר להו, הבו לי בישרא (אמר למוכרים תנו לי בשר). אמרו ליה, נטר עד דשקיל שמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתיב לך (אמרו לו המוכרים המתן עד שיקח השמש של רב יהודה בר יחזקאל שעומד כאן ואז נתן לך). אמר, מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי (השיב אותו האיש בזילזול: מי הוא יהודה הגרגרן שיש לו זכות קדימה לקחת לפני)? אזלו אמרו ליה לרב יהודה (הלכו וסיפרו זאת לרב יהודה), שמתיה (רב יהודה נדה אותו). אמרו: דרגיל דקרי אינשי עבדי (אמרו לרב יהודה שהאדם הזה רגיל לקרוא לאנשים עבדים). אכריז עליה דעבדא הוא (רב יהודה הכריז עליו שהוא עבד).
אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן (אותו האדם הלך לבית הדין של רב נחמן ותבע את רב יהודה). אייתי פיתקא דהזמנה (ואכן הגיע מכתב הזמנה לדין מבית הדין של רב נחמן). אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא. אמר ליה, איזיל או לא איזיל (הלך רב יהודה להתייעץ עם רב הונא ושאל אותו: האם עלי ללכת לבית הדין או לא)? אמר ליה, מיזל לא מיבעי לך למיזל משום דגברא רבה את, אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל (ענה לו רב הונא: האמת שלפי מעמדך וגדולתך בתורה ביחס לרב נחמן אינך צריך ללכת, אולם משום כבוד הנשיא שרב נחמן הוא חתנו כדאי שתלך).
אתא (רב יהודה הלך לבית הדין) אשכחיה דקעביד מעקה (ראה את רב נחמן מתקן מעקה). אמר ליה, לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל, כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה (שאל רב יהודה את רב נחמן: האם כבודו לא מסכים עם רב הונא בר אידי שאמר שאדם שמינו אותו להיות מנהיג ציבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה אנשים)? אמר ליה, פורתא דגונדריתא הוא דקעבידנא (ענה רב נחמן: אני עושה רק תיקון מועט של המעקה [גונדריתא תרגומו מעקה באחת מהשפות]). אמר ליה, מי סניא מעקה דכתיב באורייתא או מחיצה דאמור רבנן (שאל אותו רב יהודה: האם מכוער בעיניך לומר בשפת התורה מעקה או בלשון החכמים מחיצה [רב יהודה התכוין להביך את רב נחמן כדי לרמוז לו שלא היה זה מן הראוי להזמינו]). אמר ליה, יתיב מר אקרפיתא, אמר לו: ישב כבודו על הספסל [קרפיתא תרגומו ספסל באחת מן השפות] . אמר ליה, ומי סני ספסל דאמור רבנן או איצטבא דאמרי אינשי (שאל אותו: האם מכוער בעיניך לומר ספסל כמו שאומרים החכמים או איצטבא בלשון התורה) וכו'.
אמר ליה, מאי שיאטיה דמר הכא? (שאל אותו לאיזה ענין בא כבודו לכאן?) אמר ליה, טסקא דהזמנותא שדר מר אבתראי (ענה לו: מכתב הזמנה שלח כבודו אחרי). אמר ליה, השתא שותא דמר לא גמירנא, טסקא דהזמנותא משדרנא למר? (אמר לו: איך יתכן, הרי אפילו את שפתו איני מבין ואיך אעיז להזמינו?) אפיק דיסקא דהזמנותא מבי חדייה ואחזי וכו' (הוציא רב יהודה את מכתב ההזמנה מבית שחיו והראה לרב נחמן). אמר ליה, הואיל ואתא מר להכא לישתעי מיליה כי היכי דלא לימרו מחנפי רבנן אהדדי (אמר לו רב נחמן: כיון שכבר כבודו הגיע לכאן עלינו לדון שלא יאמרו שהחכמים מחניפים זה לזה בדין).
אמר ליה, מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא? (שאל רב נחמן: מדוע כבודו נידה את האדם ההוא?) ציער שליחא דרבנן, (ענה רב יהודה: משום שציער את שמש בית הדין). ולנגדיה מר, דרב מנגיד על מאן דמצער שלוחא דרבנן (היה לכבודו להלקות, שהרי רב היה מלקה למי שהיה מצער שמש בית הדין). דעדיף מיניה עבדי ליה. (קנסתי אותו ביתר חומרה). מאי טעמא אכריז מר עליה דעבדא הוא? (על סמך מה כבודו הכריז עליו שהוא עבד?) אמר ליה, דרגיל דקרי אינשי עבדי. (משום שהוא רגיל לקרוא לאנשים עבדים), ותניא (ושנינו בברייתא) כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל במומו פוסל. [אמר לו רב נחמן:] אימר דאמר שמואל למיחש ליה, לאכרוזי עליה מי אמר (אפשר לומר ששמואל אמר זאת רק כדי לחשוש שמא הוא פסול, אבל להכריז בוודאות האם הוא אמר)?
אדהכי והכי אמר ליה ההוא בר דיניה לרב יהודה: לדידי קרית לי עבדא, דאתינא מבית חשמונאי מלכא (בינתיים אותו התובע אמר לרב יהודה איך אתה קורא לי עבד, הרי אני מיוחס למשפחת החשמונאים)? אמר ליה הכי אמר שמואל כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא (ענה לו רב יהודה: כך אמר שמואל, כל מי שאומר שהוא מיוחס לחשמואים הוא עבד). אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב, כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו. אמר ליה הא איכא רב מתנה דקאי כוותי. (אמר רב יהודה: הנה כאן רב מתנה שאומר כמוני). רב מתנה לא חזייה לנהרדעא תליסר שני, ההוא יומא אתא (רב מתנה לא ראה את נהרדעא 13 שנה, ובדיוק אותו יום בא). אמר ליה, דכיר מר מאי אמר שמואל כי קאי חדא כרעא אגודא וחדא כרעא במברא (שאל אותו רב יהודה: האם כבודו זוכר מה אמר שמואל בזמן שרגלו האחת היתה על שפת הנהר ורגלו האחת על הגשר)? אמר ליה, הכי אמר שמואל (ענה רב מתנה, כך אמר שמואל) כל דאמר מדבית חשמונאי מלכא קאתינא, עבדא הוא, דלא אשתיור מינייהו אלא ההיא רביתא דסלקא לאיגרא ורמיא קלא ואמרה, כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבדא הוא. נפלה מאיגרא ומיתה. (כל האומר שהוא מיוחס לחשמונאים הוא עבד, שהרי לא נשארו ממשפחת החשמונאים אלא רק נערה אחת [הורדוס הרג את כולם ואותה השאיר כדי להתחתן אתה ולהיות מיוחס] והיא עלתה לגג והפילה את עצמה ומתה, ולפני שהפילה את עצמה הכריזה בקול, כל מי שיאמר שהוא מבית חשמונאי תדעו שהוא עבד). אכרוז עליה דעבדא הוא. ההוא יומא אקרען כמה כתובתא בנהרדעא! (הכריזו עליו מבית הדין של רב נחמן שאכן הוא עבד ובאותו יום של ההכרזה קרעו מספר כתובות מהנשים של אותה משפחה). עד כאן המעשה.
הנה מהמעשה הנ"ל ניתן ללמוד לענייננו מספר דברים:
1. "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא". מה זה אומר לגבי ההורים?
תשובה: אם אנחנו מרבים בביקורת שלילית, זה תמרור התראה שיש חשש שאנחנו פגומים באותו סוג ביקורת.
זכורני שפעם התקשר אלי אב שהבן שלו היה נגוע בגניבות. האב מספר שהוא עו"ד במקצועו, וכאשר התגלתה הבעיה, דהיינו בפעמים הראשונות שהבן נחשד בגניבה, האב חקר אותו בצורה יסודית. אולם אע"פ שהבן הודה, הוא המשיך לגנוב. ושוב חוזר חלילה, האב חוקר - אולם ללא תועלת.
ושאלתו, מה עושים?
תשובתי היתה שהלחץ אינו פתרון וכו', ואז נאנח האב ואמר: "תאמין לי הרב, כאשר הייתי חוקר את הבן, הרגשתי כמו שאני בבית המשפט והבן על במת הנאשמים"!
במקרה הנ"ל רואים השפעה ישירה של העיסוק של האב על הפעולות כלפי הבן. הבן "נאשם", והאב עו"ד שחוקר "מתוקף תפקידו"! נחשוב מעט מה הוא מקרין לבנו? פשוט מבהיל!!!
כאמור לעיל עלינו לשים לב לסגנון הדיבורים שלנו מה זה משדר, כי למעשה המוח של האדם דומה למחשב, וכדי לדעת מה הכניסו בתוך המחשב אנחנו נפתח אותו, ומה שהוא יציג זה למעשה מה שהזינו אותו. כך העניין באדם, מתוך הדיבורים אפשר ללמוד מה המהות של האדם, דהיינו מה שמוחו מכיל.
וראיתי שמובא בשם הבעל שם טוב זצ"ל: "מה שהאדם מדבר, שם הוא נמצא". וזאת אפשר לראות במציאות, שכל בעל מקצוע מרבה לדבר במה שהוא עוסק וזאת מהסיבה הנ"ל.
כיוצא בזה ראינו במסכת אבות במשניות רבות את הלשון "הוא היה אומר", ופירש הרע"ב: מרגלא בפומיה, דהיינו שזה היה שגור בפיו. וזכורני פירוש נוסף, "הוא היה אומר" מה שהוא, דהיינו מה שהיתה המהות שלו את זה היה אומר!
זאת ועוד, מובא בספר "לחיות אל סף האושר"(ואינו תחת ידי כעת) שהדיבור נקרא דיבור מלשון דַּבָּר (=מנהיג בארמית). הדיבור הוא ההגה של המחשבה.
לכן, כדי לתקן את הפגם שלנו, עלינו להרגיל את עצמנו לדבר בצורה חיובית. פשוט לחפש את הדיבור החיובי. וכמו שאמרו חז"ל (אבות א', ו'): "הוי דן את כל האדם לכף זכות". ופשוט הוא שהם לא התכוונו רק למקרה שהאדם עשה מעשה שנראה בעליל שהוא חיובי. למקרה כזה לא צריך לומר לדון לכף זכות, כי כל בר דעת יראה זאת בצורה חיובית. אלא חז"ל התכוונו למקרה שיש מקום לראות ולפרש את המעשה בצורה שלילית, ולאופן הזה אמרו שאעפ"כ יש לדון לכף זכות!
ואם ישאל השואל, אם נדון לכף זכות הרי הנער עלול לנצל זאת לרעה. הוא יעשה מה שלבו חפץ שהרי אין לו ממה לחשוש, או שהוא יחשוב שמעשיו חיוביים, והראיה לכך - הנה ההורים ראו מה שעשיתי ודנו אותי לכף זכות.
התשובה היא פשוטה. אין כוונה לומר שההורים יסכימו או ישתקו כאשר הנער מתנהג לא כשורה. אדרבה, ההורים מצווים לחנך או לכל הפחות לכוין אותו בדרך הנכונה. ואם יש צורך גם יענישו לפי חומרת הענין. חושך שבטו שונא בנו!
אולם יש להפריד בין המעשה הרע של הבן לבין הבן עצמו. על המעשה יש לחשוב כיצד למגר אותו, ואילו על הבן יש לחשוב צדדים של זכות ואז לטפל בו את הטיפול הנדרש אולם מתוך רחמים.
זכורני שמו"ר ועט"ר הגאון ר' ינון חורי זיע"א המשיל זאת לילד שחולה במחלה מדבקת. אמנם יש לבודד אותו שלא ידביק אחרים, אך עם זאת ההורים יבודדו אותו מתוך רחמים!
כך יש להעביר את המסר - את הביקורת. רוח הדברים תשדר: "אתה מצוין, יקר, אהוב, איננו מאשימים אותך, אנחנו מאירים או מעוררים".
2. שימו לב למשוב של הבן אליכם ובכלל!
כאמור לעיל מוחו של האדם הוא כמו מחשב, ובעצם הוא פולט את הנתונים הזמינים שבתוכו. א"כ דיבורי הבן מהווים "משוב" למתחולל בתוכו! אם הוא מרבה לדבר אודות עניין מסוים, זה סימן שהוא נתון שם. זאת ועוד, גם סגנון הדיבור מורה לנו את פנימיותו.
לדוגמא: כאשר נבקש מהבן ללכת איתנו לשיעור תורה, יש אפשרויות שונות לתשובה, שמהן נוכל להסיק על הרמה הרוחנית של הבן. כגון, אם התשובה בדרך כלל היא:
א. "אני בא מיד, אבא תחכה לי".
תשובה זו מראה שהבן "מתחבר" לשיעור תורה ושהתורה חשובה בעיניו (שהרי הוא עזב את עיסוקיו בצורה מיידית לטובת השיעור), ובכלל מצבו הרוחני שפיר.
ב. "אבא, אני עסוק, אני צריך לסיים דבר פלוני".
תשובה זו מראה ששיעור התורה הוא בעדיפות משנית או שזו התחמקות, ויש חשש שהבן אינו מעוניין לשמוע דברי תורה.
ג. "אוף, אבא אני לא יכול, עכשיו יש לי חופש!"
תשובה זו מראה שהבן מתוח ולחוץ, ויחסו לשיעור תורה לא תקין. הוא מרגיש כפייה.
כך העניין כאשר הבן עונה לבקשת הוריו לבצע מטלות. יש להקשיב לסגנון וצליל התשובה. האם הוא עונה בצורה רגועה ובשמחה, או שמא הוא רוטן בקולו. סגנון התשובה עבורנו הוא "המשוב" מה מתחולל בפנימיותו.
יש להדגיש שהניסיון לבלום את סגנון התשובה אינו הפתרון למתחולל בפנימיות הבן, אלא יש לתת את הדעת מה מקור הבעיה.
3. "רב מתנה לא חזייה לנהרדעא תליסר שני, ההוא יומא אתא!"
המשפט הנ"ל הינו מסר וציון דרך!
הנה כאשר רב נחמן שאל את רב יהודה: אמנם שמואל אמר שב"מומו פוסל", אך אפשר לומר ששמואל אמר זאת רק לחשוש שמא הוא עבד, אך להכריז עליו שהוא עבד - את זה שמואל לא אמר. שאלת רב נחמן היתה עלולה להביך את רב יהודה ואולי להכשיל את כל המהלך שלו. לרב יהודה לא הייתה תשובה, אולם על זה נאמר "הולך בתום ילך בטח"! (משלי י' ט') כאן היתה סייעתא דשמיא. התובע פתח את פיו, ומתוך דבריו האמת יצאה לאור. "צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו"! (שם י"א, ח').
כך היה כאשר רב יהודה הוצרך לעדות להלכה שאמר בשם שמואל, שכל האומר שהוא מבית חשמונאי בידוע שהוא עבד. והנה בצורה פלאית מגיע רב מתנה, ששלש עשרה שנה לא היה בנהרדעא, בדיוק אותו יום הגיע!
מכאן רואים שללא סייעתא דשמיא לא נוכל לעמוד בכל האתגרים שעומדים לפנינו גם אם נהיה חכמים גדולים, ולעומת זאת אין מצב של "יגעתי ולא מצאתי". מי שיאמר זאת - אל תאמין לו! אדרבה, לכל מאמץ יש תשלום.
גיל הנערות הינו גיל רגיש מאוד. אפשר לקרוא לו גיל "התפר" על שם שהוא מחבר (תופר) בין הילדות לבין גיל הבגרות. בגיל זה יש כמין ערבוב ובלבול בנפשו של הנער. בתוכו מתמזגים בלי סדר תכונות ילדות ותכונות הבגרות, והדבר מחייב אותנו כהורים להתייחס לכך במשנה זהירות (כפי שיפורט להלן בפנים הספר). הבה נציץ ונלמד מעט על גיל הילדות לעומת הבגרות.
לסיכום
יסודות נאמנים
חלק מכריע בהתמודדות הוא חיקוי ממה שראינו בבית ההורים
יסודות המשמעת מהמקורות הם יראה ואהבה
אשר יחסר לו
כמו שבמצוות צדקה מתחשבים בצרכים של העני באופן יחסי למצבו כך יש לספק את הצרכים החינוכיים של הנער בהתאם למצבו ומצבו של הנער ניכר מתוך דיבורו