אור ברסלב
אני והנער הסכמות והקדמה

אני והנער

הסכמות והקדמה

הסכמות

ההסכמות לא הובאו מסיבות טכניות, ניתן לראותן בספר המודפס

הספר זכה להסכמותיהם של הרבנים החשובים:

מרן ראש ישיבת כסא רחמים הרב מאיר מזוז שליט"א

הראשון לציון הרב הראשי לישראל נשיא בית הדין הרבני הגדול הרב שלמה משה עמאר שליט"א

מנהל רוחני בישיבת כסא רחמים הרב צמח מזוז שליט"א

הקדמה

"די, אני לא בא לחתונה, אין לי כח לסבול את הבושות! איך אסתכל בפני הרב אחרי הבושות ששמוליק עשה, כמה פעמים אפשר, ובכלל שמוליק לא כל כך שש לחזור או יותר נכון לומר הוא מתנגד לחזור. כל מה שדברתי נפל על אזנים אטומות, אני לא יודע מה קרה. אני מרגיש כמו שנפל על ראשי מטאור מהשמים! אני לא יכול יותר, לא יודע מה לחשוב, לא יודע"...

נשמע מוכר?

ובכן, ברוכים הבאים למועדון "הורים למתבגרים" - הורים רבים ודאי שלא ישמחו בתואר זה, ויעדיפו לעבור את השלב הזה בחייהם במהירות האפשרית, שכן כמה הערות, כמה גערות, כמה צער ועגמת נפש טמונים בשתי מלים אלו. אולם מה לעשות, לא ניתן לדלג על פרק זמן זה, אשר מגיע במוקדם או במאוחר לכל הורי בני גילאי העשרה. מה קרה לבן? מה קרה לבת? הן בילדותם היו כאלה ממושמעים, כאלה מתוקים... והנה עכשיו - "לא רוצה, אין לי כח, אבא תעזוב אותי בשקט, אמא, אל תתערבי לי"! אלו הן מקבץ "פנינים" מהמתבגר שלנו, שלעתים מתנהג כמו נער בור ולעתים כמו תינוק ממש. נשמע מפחיד? אכן, זה המצב. אבל... מה עושים? האם אפשר לעשות משהו? כיצד להתנהג? האם להעניש, לצעוק, להבליג, או להמשיך לחייך גם כשהבן קורא בהתנהגותו תגר על סמכות ההורים בבית?

גיל הנעורים הינו רגיש למדי, ודורש משנה זהירות ביחס כלפי המתבגר. הערה אחת לא זהירה מצדנו יכולה ח"ו לגרום לכך שהנער יבעט בדרך אשר חינכנו אותו מקטנותו, ולדרדר אותו לשאול תחתית. תקופה זו מצטיינת בעליות וירידות - הן במישור הרוחני והן ביחס למשפחתו, לחביריו וללימודים, ואף לחץ דמם של ההורים עולה ויורד חליפות בהתאם למצבו של הבן. הם עוקבים בדריכות ובחרדה אחר הנער, וכל סטיה קלה מהדרך - גורמת להם לחשש רב לגבי עתידו של הבן, והם עומדים נבוכים - מה לעשות?

על שאלות אלו ואחרות, תוכלו למצוא בספר מגוון רחב של תשובות מעשיות כיצד לנהוג. הרב המחבר נר"ו כותב השורות צבר נסיון רב בחינוך נערים בתקופת גיל ההתבגרות, ואף עוסק בייעוץ למשפחות הנמצאות בקונפליקט (ניגוד) עם בנם/בתם. רוב העצות הנמצאות בספר, עברו בכור המבחן ובס"ד הצליחו להעלות מזור ולהשיב לתלם "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". יודגש כי התשובות שבספר הינן מעשיות, ואף כי אמנם קשה הדבר להתאים לכל מקרה תשובה, כי הרבה פעמים התשובה תלויה בעוד תנאים שונים הסובבים את המקרה, אבל בכל זאת כל אחד יוכל בצורה כזו או אחרת לדלות בחכמה את דפוס ההתנהגות הראוי למקרהו הוא. וכבר אמר החכם מכל אדם, שלמה המלך ע"ה: "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה"(משלי כ' ה').

וחשוב לזכור: הדבר החשוב יותר מכל - התפילה. עם כל העצות, והרצון הטוב - להקדים לכל דבר תפילה לבורא עולם, שלא תצא תקלה מתחת ידינו, ושלא נכשל בחינוך בנינו ובנותינו לתורה ויראת שמים, (שלא יהא בן שמקדיח תבשילו ברבים??), ויה"ר שחפץ ה' בידינו יצלח אכי"ר.

כה דברי המגיה הרב יהונתן קויתי ס"ט

ומעשה שהיה

צלצול טלפון, מעבר לקו ידידי הרב הגאון ר' יצחק בן נון נר"ו, "שלום הרב יורם, אני כאן באולפן ערוץ אלפיים ואני מבקש להעלות שאלות מאזינים בענייני חינוך..." ומאז נפתחה התוכנית "חנוך לנער" שהולידה את ספרי הראשון "עצות בחינוך".

ושוב צלצול טלפון, מעבר לקו אבא לנער שמבקש להפגש עמי לשם יעוץ. בנו אינו מתאקלם בישיבתו... ומאז לא חדלו הטלפונים והפגישות, ובחסדי ה' התגובות הנלהבות של ההורים עודדו אותי להוסיף ולהעמיק בבעיות הנוער בדורנו (ומה גם שקרוב לשלושים שנה זוכה אני לשרת בקודש כמשגיח רוחני בגיל זה). וכך זכיתי לכתוב עקרונות חינוכיים המתאימים לפתור או למנוע בעיות חינוכיות המצויות בדורנו. וכמו כן כתבתי רעיונות ודרכים בחינוך מפי ספרים ומפי סופרים ומנסיוני. את כל הנ"ל קיבצתי בספר שלפניכם. אני תפילה שיהיה לתועלת מרובה אמן.

מודים דרבנן

כאן המקום להודות, בראש ובראשונה, לבורא עולם שעזרנו עד הלום, על כל הטובות אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו, ויה"ר שעוד יעזרנו, הלאה בבריאות, אושר ועושר וכל מילי דמיטב אמן.

זכור אזכור לטובה את מו"ר מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבנו מאיר מאזוז נר"ו שהמריצני ועודדני לגשת לקרבה אל המלאכה, ועוד לפני למעלה מעשור, כאשר הציעו לי למסור תכנית חינוך הבנים בערוץ 2000, פניתי למו"ר נר"ו בשאלה האם לקבל את ההצעה, ומו"ר אמר לי בהאי לישנא: "אנשים מחפשים תשובות ואתה מסתפק?" וכשאני מצוייד בברכתו אכן קבלתי ההצעה, ובמשך כמה שנים מסרתי תכנית זו בס"ד בהצלחה רבה, ולאחר תקופה התאסף אצלי חומר רב בנושא. וכשפניתי שוב למו"ר בשאלה האם להוציא את הדברים לאור, אמר לי: "בודאי, תכתוב ספר ואני אעבור עליו". ובחסדי ה' כך היה. וזכיתי להוציא לפני כעשר שנים את ספרי הקטן "עצות בחינוך". ותוך כדי המשך עבודתי בחינוך שוב עזרני השי"ת ועתה אני בפתחו של ספרי זה. זכרה לו אלהי לטובה, ויהי רצון שימשיך להנהיגנו עד ביאת גואל צדק, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא אמן!

ברכה נאמנה מעומק הלב גם למורנו ורבנו המנהל הרוחני של הישיבה הקדושה "כסא רחמים", הרה"ג הרב צמח מאזוז נר"ו, שמזה שנים רבות שאני זוכה להסתופף בצילו וללמוד ממנו עצה ותושיה, ובפרט בעבודה החינוכית. אמנם זכיתי ב"ה ללמוד שיטות מגוונות בחינוך, אולם אצל מוה"ר נר"ו ראיתי מהו המדגם למצב חינוכי על פי התורה, ובמשך שנים רבות ראיתי עין בעין קו חינוכי ברור שללא ספק ינק אותו מאביו מרן הגה"ק הרב מצליח מאזוז זצ"ל, וראיתי בחוש את הסייעתא דשמיא שמלווה אותו, זכה וזוכה להעמיד דורות ישרים בחכמתו ובמסירותו. יהי רצון שיזכה לרוב נחת מכל יוצאי חלציו וגם לרבות "את הנפש אשר עשה", וימלא האל כל משאלות לבו לטובה ולברכה אמן.

ואשר על ידו השני, יבורך גבר הוקם על, מייסד ומנהל בית האולפנא למורים "חזון יחזקאל"(בעידוד גדולי הדור וביניהם הגאון הרב אהרון קוטלר זיע"א) אהוב המורים וציר נאמן הלא הוא הרב דוד נחמן בלוי נר"ו, שמתמסר בכל כוחו עבור חינוך ילדי ישראל וזכה להעמיד דורות ישרים מורים ומנהלים, אנשי רוח וחזון בכל רחבי הארץ (ומהם אני הצעיר), יפוצו מעינותיו חוצה ברוב נחת, אמן.

יבוא השלישי, הלא הוא ידידי היקר הרב אוריאל בוכריץ נר"ו, שהיה לי לאחיעזר ואחיסמך, והוא אשר דחף ועודדני מאוד לשנס מתניים לקרבה אל המלאכה, וסייע לי סיוע שיש בו ממש. יהי רצון שיראה נחת מכל יוצאי חלציו מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא, אמן.

ובעוד הדיו לחה, לי נאה לברך את המגיה כהלכה, האי גברא יקירא, הרה"ג ר' יהונתן קויתי נר"ו. שהואיל לעבור על כל הספר, הגיהו ועיטרו בהערות מחכימות. יהי רצון שיזכה לרוב נחת מכל יוצאי חלציו "וגם" לרבות את הנפש אשר עשה הלא הם תלמידיו. מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא אמן!

"ואת לאה וילדיה אחרונים", רעייתי מב"ת, שמנהלת את כל צרכי הבית בחכמה ובתבונה ומתמסרת לחינוך הילדים אשר חנן ה' אותנו, וחרף כל האחריות והעמל הנדרש בבית, עודדה אותי לצאת לבית המדרש ולעסוק בתורה, ומכוחה זכיתי לכתוב את הספר הזה, שלי ושלכם שלה הוא. יהי רצון שזכות התורה תגן בעדה, ונזכה לראות את כל צאצאינו עוסקים בתורה, ועושים נחת רוח ליוצרם, אשר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', אמן כן יהי רצון.

הכו"ח ביום י"ז אדר ב' תשע"א לפ"ק הצב"י יורם חדאד ס"ט

מבוא

גיל הנעורים הינו גיל רגיש מאוד כידוע לכל מי שעוסק בחינוך. זוהי תקופה עם עליות ומורדות והתנהגות חסרת יציבות בעליל - ברגע אחד אכן מתנהג הנער כגדול, ובמשנהו כתינוק. התנהגות זו מפריעה את שלוות ההורים אשר עוקבים בדריכות ובמתח אחר ההתפתחות הרוחנית של הנער, ולמרבה הצער ידוע שאכן הנפילות והסטיות מהדרך הישרה קורות בעיקר בגיל הזה!

והשאלה היא מדוע? מה המיוחד בגיל זה? מה ניתן לעשות כדי לצמצם את הסיכון בגיל זה ? איך אפשר להתמודד עם נער שכבר פיתח מרדנות? וכיצד יש לנהוג עם נער שקם בבקר אחד ומכריז שאינו רוצה ללמוד במסגרת לימודית?

ובכלל, מהו תפקיד ההורים בדורנו, ומהם הדברים שבסמכותם לעשות ?

על שאלות אלו ועל עוד שאלות רבות שקשורות בגיל הזה, נשתדל בע"ה לתת מענה בספר זה, ויהי רצון שחפץ ה' בידינו יצלח, אמן!

היחסיות קובעת!

צורת ההתמודדות עם הנער צריכה להיות מותאמת באופן יחסי למצבו.

לאחר שעם ישראל חטאו בעגל, כעס עליהם הקב"ה ואמר למשה "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", אולם משה רבנו ע"ה מתחנן לפני הקב"ה שיעביר את רוע הגזירה, והוא מסנגר על עם ישראל: "ויחל משה את פני ה' אלקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה". (ע' שמות ל"ב י'-י"א).

דברי ההגנה של משה נראים תמוהים ביותר, הרי ההפך הוא הנכון!

אלו ה' היה מטיב עם בני ישראל כמו לכל העמים, אולי היה מקום להליץ בעדם שהם לא יותר גרועים ואינם חייבים יותר משאר האומות, אולם עתה שה' היטיב עמם יותר משאר העמים, א"כ אדרבא היא הנותנת שיש עליהם חובה כפולה לשמור אמונים לה', וממילא יש סיבה טובה לכעוס עליהם על שהשתחוו לעגל?

על שאלה זו נראה שעמד רש"י בפירושו לחומש (שם), והסביר את הדברים בזו הלשון: "כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור" עכ"ל. ביאור דבריו, שכוונת משה לומר לה' שאין כאן מקום לכעס, כי הרי אין לע"ז שום חשיבות מצד עצמה, מה היא בכלל לעומתך ומה ההשוואה?!

כדי לחדד את כוונת משה, נשתמש בדוגמא הבאה: אם ילד קטן יבקש מאביו לערוך עמו תחרות בריצה - האם האב יתייחס ברצינות להתמודדות שכזאת וינסה "לנצח" את התינוק? האם לזה יקרא "נצחון"? הרי אין מה להשוות בין הכוחות! כך הענין בנידון שלנו. כוונת משה לומר, שאין זה מכבודו של הקב"ה לכעוס על בני ישראל, משום שההתייחסות הזאת מראה שיש איזה שהוא איום על מעמדו ח"ו, וכביכול ה' "יורד" לרמה של דברים שהם אפס אפסים.

כיוצא בזה ראינו שבזמן שנגזר על עם ישראל לצאת לגלות, עמדה רחל אמנו ואמרה לה': אני הכנסתי צרתי לביתי ולא קנאתי, ואתה מקנא לע"ז שאין בה ממש? ואכן ה' קבל את טענתה, וכמו שכתוב:

כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו' כי יש שכר לפעולתך" וגו' (ירמיה ל"א, ט"ו).

כלפי מה הדברים אמורים?

כהורים, עלינו לשים לב ליחס של הבן לעומתנו, אבל עלינו להיזהר לא לרדת לרמה של הבן. כגון אם הבן אמר מילים פוגעות, או משפטים שמשדרים לנו: אני לא מעריך אתכם, אתם לא פועלים נכון וכיו"ב, אם כי עלינו להעמיד את הבן על מקומו וכמו שנלמד בפנים הספר, אך מ"מ אסור לנו לפעול מתוך רגש כאלו אנחנו ברמה שלו, אלא אדרבא, מצד אחד עלינו להראות סמכות, אולם מאידך להתנתק מהפגיעה האישית. הוא זה לא אנחנו. הטיפול בבן הינו בשבילו, ולא לכבודנו.

וראיתי בפירוש רבנו בחיי על התורה (שם) שהסביר את הדברים מזוית נוספת וז"ל:

"ודרשו רז"ל מה בא להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא כך אמר משה: רבונו של עולם, מהיכן הוצאת אותם? לא מארץ מצרים? שהרי כולם עובדי עבודה זרה, עובדי טלאים, אף הם עשו את העגל. לכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים, דע מהיכן הוצאת אותם". עכ"ל.

הנה אע"פ שפרש"י אינו זהה לפירוש רבינו בחיי, אך אפשר לשלבם כמקשה אחת כך שפירוש אחד ישלים את רעהו, דהיינו כיון שעם ישראל היו במצרים בשכנות למצרים שהיו עובדי עבודה זרה, א"כ הפיתוי לעבוד ע"ז קרוב להם. הם מוגבלים וחסרי ידיעה, ולעומת זאת אתה ה' מרומם על כל ברכה ותהלה, א"כ עליך להסתכל מצד אחד על נקודת מוצאם ומצד שני על רוממותך, וא"כ אין טעם לכעוס.

נמצינו למדים, שעלינו להסתכל על מצבו של הנער, מגבלותיו, יכולותיו, וכו', ולעומת זאת להסתכל על המעמד שלנו לעומת הנער, ואז לפעול בצורה הנכונה וכנ"ל.

נא להכיר במגבלות הצעיר!

גם אם הנער פיקח או גאון הוא עדיין אינו בשל מבחינה רגשית.

מובא בגמרא תענית (ד.): אמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח - אורייתא הוא דקא מרתחא ליה. [תרגום: אמר רבא, בחור חריף שכל שכועס - התורה שבו מרתיחה אותו], שנאמר הלא כה דברי כאש נאום ה' וכו'. אמר רבינא, אפ"ה מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא [אמר רבינא, אעפ"כ עליו ללמד את עצמו להיות רגוע], שנאמר והסר כעס מלבך ע"כ.

רבא מאיר לנו את העיניים בראייה מזוית נכונה. הנה אתה רואה בחור פיקח ושנון, שלכאורה הוא סמל לשלימות, ולמרבה הפלא הבחור כועס. איך זה מסתדר?

עונה רבא, עליך לדון אותו לכף זכות. פשוט הוא בחור צעיר והתורה הרחיבה את לבו, דהיינו ההרגש שלו יותר חזק משאר בני אדם [וכלשון רש"י שם, שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים ללבו יותר משאר בני אדם], ולכן יותר קשה לו לשלוט בכעסו.

יש לחדד זאת יותר ולומר, שאילו היה מדובר בת"ח מבוגר לא היה מקום לדון אותו לכף זכות מהסיבה הנ"ל, משום שהוא כבר בשל לעשות "סדר" בהרגשים שלו, ויש באפשרותו לתרגם כל מצב בצורה הנכונה. משא"כ הבחור הצעיר שעדיין לא גיבש את מדותיו, ממילא יש סבירות גדולה שההרגשים שמשים אל לבו יוציאו אותו משלוותו.

ומכאן יש ללמוד שיש להתחשב בנקודת המוצא בה הבחור נמצא, ורק לאחר מכן לדון איך להועיל או להעיר.

להמחיש את הדברים, הנה דוגמא קיצונית שטופלה על ידי כותב השורות:

עקב התנהגותו המבישה של יעקב (שם בדוי) במקום הלימודים וחוסר המשמעת להוריו, נוצר "נתק" בינו לבין הוריו. יעקב לא הסכים ללכת בתלם משום שהיו לו דרישות מהוריו, ולעומתו הוריו לא הסכימו להיענות לדרישותיו שהיו על רקע שלילי, והם חששו שהוא עלול ללמוד שכדי לקבל את מבוקשו עליו ליצור רקע שלילי. לאחר שההורים עירבו אותי בענין, שוחחתי עם יעקב, והגענו ל"הבנות" שהוא יחזור ל"תלם" לזמן מה (כמובן שדאגתי לתת לו אפשרות נסיגה בצורה מכובדת ואכמ"ל), ואז אדאג שדרישותיו מההורים ייענו. יעקב סבר וקיבל, ופנה לשוב לביתו, אולם כאשר הגיע לבית ואחד ההורים רצה לשוחח עמו בצורה לבבית, הגיב יעקב בצורה מפתיעה: הוא פשוט סרב לדבר, וביקש לא להתקרב אליו ולא לקרב אותו! והשאלה היא,

מה קרה?

תשובה: הבחור היה בתהליך של ריחוק רגשי מהוריו, ולכן הוא לא היה יכול לספוג בבת אחת קירוב רגשי כה חזק.

הנה לנו מקרה שאפי' בפן החיובי יש מגבלה לקבל, וא"כ על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בביקורת וכיו"ב.

חשוב לציין שחובה על הבחור לעבוד וללמד את עצמו לנהוג ברגיעות, עצם קיום המגבלה אינו מהוה אישור להשלים עם המצב, וכמו שאומר לנו רבינא נכון שקשה ויש רגישות אך אין זה אישור להתנהג בצורה כזאת אלא אדרבא עליך לעבוד ע"מ לתקן המדה הנ"ל.

ומכאן נקיש גם לנער שיש לו כל מיני רגישויות אחרות. אמנם יש להבין אותו, אך עם זאת אין לתת אישור לכך, אלא אדרבא יש ללמדו להתגבר על הרגישויות הנ"ל, אם כי יש להתחשב בקצב ובמינון בהתאם לאותה נקודת מוצא בה הנער עומד וכנ"ל.

מי נדחה מפני מי?

יש להתחשב בעובדה שאנחנו ההורים מפותחים מכל הבחינות יותר מהנער, ומשום כך ישנה חובה עלינו לא לרדת ל "רמה " של הנער, אלא אדרבא לדרוש מעצמנו יותר.

במסכת תענית (טז.) דרשו חז"ל על הפסוק "ויקראו אל אלקים בחזקה". מאי אמור? [אנשי נינוה, דכתיב בחזקה, דמשמע בכח וניצוח דין (רש"י)]. אמרו לפניו: רבונו של עולם! עלוב ושאינו עלוב, יכול ושאינו יכול, צדיק ורשע, מי נדחה מפני מי? [וברש"י: מי נדחה מפני מי. הוי אומר צדיק מפני רשע]. ע"כ.

יש להתבונן בדברי הגמרא. הנה לגבי עלוב ושאינו עלוב או יכול ושאינו יכול עוד אפשר להבין שמכיון שהעלוב או שאינו יכול מוגבל ומסכן, לכן ברור שהצד השני יידחה מפניהם, אך השאלה היא - מדוע צדיק יידחה מפני הרשע? ועוד הם באים בתביעה - אתה צדיק ואנחנו רשעים, ולכן עליך להדחות?!

והשאלה מתעצמת יותר לפי מה שכתב הגרי"ח ז"ל בספרו בן יהוידע וז"ל: הטעם שנקט ג' חלוקות נ"ל בס"ד, עלוב כנגד יונקי שדים, דאין להם דעת עדיין להבחין בין טוב לרע, ולכן עלובים הם בהשחתה זו דנשחתים עם הגדולים. ואינו יכול כנגד התינוקות שיש להם דעת להבחין בין טוב לרע, אך הם בסוג אינו יכול, דעדיין אין להם דעת שלם שלא גדלו. ואמרם צריק ורשע כנגד הגדולים שרעתם שלימה. עכ"ל.

וגם כאן יש מקום לשאול, כיצד מתורצת בזה הטענה שצדיק צריך להדחות מפני הרשע וזאת אע"פ שדעת הרשע שלימה וכנ"ל?

ובכן, כדי לענות על שאלה זו, נקדים מעשה שהיה בגבאי צדקה - ר' שכנא שמו - שהיה אוסף צדקה עבור משפחות נצרכות, ולצורך כך היה עובר בשכונה מבית לבית ומבקש צדקה, כל אחד כפי נדבת לבו. והנה באחד הימים כאשר גמר לחלק את מה שאסף, הופיעו לפניו כמה נזקקים הרעבים ללחם וביקש ממנו צדקה. ר' שכנא לא יכול היה לעמוד מנגד, ושוב הלך להידפק על בתי נדיבי עם, אך שלא כבראשונה שהתקבל בסבר פנים יפות, בפעם הזאת נתקל בתגובות צוננות, וחלק אף הביעו לפניו את מורת רוחם בגלוי: הרי אך לפני כשעה אספר! כסף לצדקה, ומה פתאום באת פעם שניה? אולם עם כל זה, ר' שכנא המשיך לעבור מבית לבית - עד שאסף את הסכום הדרוש לאותם עניים, וחילקו ופנה לשוב לביתו. לא עברו דקות אחדות, ושוב נקישות בדלת. היה זה עני המבקש לאכול. "רבי, רעב אני. אנא פרנסני", התחנן העני. ענה לו ר' שכנא: "אני מצטער, אך איני יכול לעשות זאת. עכשיו סובבתי פעם שניה, ואיך אוכל ללכת פעם שלישית?" אך העני שוב מתחנן: "אני רעב, אנא פרנסני"! ושוב ר' שכנא עונה: "צר לי, לא אוכל". והנה כששמע העני את תשובתו, הרים את ידו וסטר לר' שכנא בחזקה תוך שהוא צועק: "אני רעב"! רבי שכנא נאלם דום למספר רגעים, ולאחר מכן אמר: "שכנא, שכנא! מדוע אתה צריך לקבל סטירה כדי להבין שיהודי רעב"? ע"כ הסיפור.

במבט ראשון היינו נזעקים על החוצפה של העני ותמהים על התגובה של ר' שכנא, מה חושב לו העני, וכי ר' שכנא חייב לו משהו? ור' שכנא, במקום להחזיר לעני החצוף מנה אחת אפיים, הוא עוד מאשים את עצמו ומצדיק עליו את הדין?! מהיכן שאב ר' שכנא את הכח לתגובה הנ"ל? והתשובה היא, שר' שכנא ראה שהעני הינו עני גם בדעת ואין לו שליטה עצמית, פשוט אומלל. מצד שני ר' שכנא הבין שאמנם קשה יהיה לו להסתובב פעם שלישית על דלתי הנדיבים, אך הרעב והצער של העני במצבו הוא יותר קשה, וא"כ הוא ר' שכנא הגיע למסקנא שכיון שהקושי של העני הוא גדול יותר [מחוסר דעת וכאמור], לכן עליו להתמודד עם הקושי של אי הנעימות מהנדיבים. אמנם ר' שכנא בא בטענה על עצמו, מדוע הוא היה צריך לקבל סטירה כדי להגיע למסקנא הזאת?

עתה נבוא לתרץ את השאלה שהצגנו לעיל - כיצד ניתן להבין את הטענה שהצדיק ידחה מפני הרשע, משום שהצדיק לבו מסור בידו, ואלו הרשע מסור ביד לבו. אנשי נינוה טוענים: נכון, טעינו ומגיע לנו עונש, אך הנה התחרטנו, ולכן אתה ה' יכול להעביר על מדותיך. אתה צדיק, אך אנחנו שטעינו היינו מסורים ביד יצרנו, לכן אנחנו מבקשים שתתגבר ותכבוש את כעסך.

כעין זה ראינו באגרת הרמב"ן שכתב וז"ל: וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך. ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיר עכ"ל. לענ"ד דברי הרמב"ן הנ"ל מבוססים על אותו עקרון, משום שהחכם הוא בעל יכולות הבנה וביצוע יותר ממי שפחות ממנו בחכמה, וכיון שכן ההגיון נותן שמהחכם דורשים ומצפים יותר, וכל כשלון זו תביעה על החכם יותר ממי שאינו חכם, וכמו שסיים הרמב"ן "שאם הוא חוטא, הוא שוגג ואתה מזיד".

ומכאן יש ללמוד לענין ההתייחסות לנער, שיש להסתכל עליו במבט נכון כמו שאומרים לילד גדול לוותר לאחיו הקטן בגלל שהוא גדול. מבחינת עלוב, שאינו יכול ולבו אינו מסור בידיו ואינו חכם, משא"כ אנחנו ההורים ביחס אליו נחשבים כיכולים וחכמים, ולבנו מסור בידינו, וא"כ עלינו להקפיד לבדוק מהי נקודת התורפה של הנער ולהשתדל לחשוב עליה ולהתחשב בה, ולא לדרוש מהנער שיהיה מושלם כמותנו, וממילא לקבל בהבנה את המעידות או את השטויות שלו. [יש לציין שעם זאת שקבלנו בהבנה את הטעויות, אך אין זה אומר שצריכים להסכים].

כי יש שכר לפעולתך!

כל מאמץ נושא פרי, ואין מצב הפוך דהיינו הישג בלי מאמץ.

ועם זאת הבחירה ביד הנער, והפרי של המאמץ מתנה מן השמים.

מובא במסכת מגילה (ו' ע"א): "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן. לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן. יגעתי ומצאתי תאמן". (עיין בפרק האחרון שהרחבנו את הדיבור על כך שמאמץ נושא פרי בכל חכמה ואפילו אינה תורנית!).

מדברי חז"ל הקדושים הללו, נוכל - אנו כהורים - ללמוד את הדברים הבאים:

א. אין מצב של יגיעה לריק. כל מאמץ נושא פרי! ואם יבוא מאן דהו ויאמר: אני התאמצתי ולא ראיתי תוצאות - אל תאמין לו! אולי הוא עשה משהו, אך לא התאמץ. עלינו להתאמץ להשקיע כוחות ומחשבות כיצד לנהוג בנער המתבגר. אמנם מאמץ איננו בהכרח מאבק כוחות, וגם לא סיפוק כל הצרכים של הנער בצורה עיוורת! מאמץ הינו ניקוז הכוחות הגשמיים והרוחניים, ויש לתת את הדעת לתכנן כיצד יש להשקיע את כוחותינו בחינוך או בניתוב הנער. המאמץ מצריך התבוננות לפני כל פעולה, וחשבון נפש אחריה. אין זה פחות חשוב מניהול עסק מורכב. אדרבא, החינוך מחייב יותר. ואם יאמר לך אדם שהוא לא השקיע ובכל זאת הכל הלך למישרים - אל תאמין לו משום שבאמת אין מצב כזה, כי למעשה גם אחרי המאמץ - ההצלחה היא בגדר מציאה! זו עזרה ומתנה מאת הבורא. ואם האדם לא עושה את המוטל עליו, היתכן שיקבל במתנה את המציאה ?

חלק מהמאמץ הוא הלימוד כיצד לכוין או לחנך את הנער. יש להכיר את הלך רוחו ואת שאר הפרטים העשויים לתרום לחינוכו או חלילה עלולים לקלקלו. בפרט בגיל הנערות שהוא גיל מאוד רגיש והתמורות בו הם רבות. בגיל זה עלולים לראות אצל הנער התנהגות תמוהה, דברים חדשים שההורים לא הכירו, ולא פעם שומעים מהורים שאומרים: "זה לא הבן שלי! ממש איננו מכירים את הבן בהתנהגות כזאת. לא יודעים מה קרה לו". הוא שאמרנו, יש צורך ללמוד להכיר את גיל הנערות. וזו מטרת הספר!

ב. כאמור גם לאחר המאמץ כראוי, עלינו להבין שאין שליטה על התוצאה. לכל יצור יש בחירה, ולכן גם אחרי המאמצים להשפיע בכיוון מסוים, עדיין הבחירה קיימת, ולא בהכרח שהנער יבחר במה שניסינו להשפיע עליו. אמנם חז"ל עודדו אותנו באומרם "יגעת ולא מצאת - אל תאמין, אולם לאור דבריהם שהגדירו את פרי היגיעה בלשון "מציאה", זה מלמד עד כמה המצב עדין ולא נשלט, ולכן זה מחייב הרבה תפילה להצלחה בחינוך. ועלינו להפנים: אין כאן "כחי ועוצם ידי". הנה לדוגמא חזקיה מלך יהודה, חרף כל המאמץ עם בנו מנשה ובכל זאת הוא יצא עובד ע"ז, אך מ"מ עמלו לא הלך לריק, ומנשה חזר לבסוף בתשובה כמובא בגמ' באריכות (עיין מס' סנהדרין ק"א ע"ב).

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה