שתלטנות · הוא לא מתחשב
* אי ההתחשבות אינה מרוע אלא דחף של ילדות
* אין לשתוק אך עם זאת יש להסביר בצורה לא מאשימה אלא פשוט לציין את המגבלה
הנער נער, אך מתנהג כמו בער. אמא אחת התלוננה בפני: "קניתי חטיפים שבני הבית אוהבים, והוא – כלומר הנער - פשוט לא מתחשב! הוא לוקח יותר מכולם! וכאשר אני מעירה לו הוא נעלב כאילו מה כבר עשה. מה, אסור לי להעיר לו? ובכלל נראה כאילו הכל מותר לו ואילו לנו הכל אסור! זה גם לא נעים לשמוע שהאחים מתלוננים שהוא לוקח יותר מכולם, וזה פשוט לא הוגן! כיצד להתמודד עם התנהגות זו?
תשובה: ראשית יש לזכור שהנער עדיין אינו בוגר. בכל המובנים הרגשיים והשכליים עוד מפעמים בו התכונות הילדותיות כמו המשיכה לערב ולמתוק, הקושי לעמוד בפיתוי אע"פ שאינו כדאי, ולכן אין פלא שהוא גם נכנע לחמדנות של "החטיפים" כמו ילד. הפיתוי לעומת ההיגיון חזק יותר, ואלו הוא היה ילד קטן ניתן היה לגעור בו ועי"ז לחסום את יצר החמדנות מתוך יראה, והילד היה נכנע בלי נזק רגשי משום שהוא מכיר את מקומו והוא כבר למוד בכללים ואין לו סיבה לשנות מוסכמות (ואחת מהן זו הזכות של ההורים לגעור בשעת הצורך), וגם אין בושתו מרובה כאשר גוערים בו. אולם כיון שכאן מדובר בנער שהתפתח גופנית וגם הרגשתו היא שהוא כבר בוגר, וכמובן שהבוגר דורש כבוד, אולם דא עקא ששכלו ודעתו עדיין אינם בשלים דיים כמו אדם מבוגר, שכן המבוגר ששומע הערה או גערה הוא אמנם שומר על כבודו, אך הוא גם מבין שמותר לשמוע גערה או הערה וזה לא יהיה "סוף העולם". משא"כ הנער, כאשר מעירים לו או גוערים בו הוא מרגיש מחנק נורא, ומרגיש שאינו יכול לסבול זאת בשום אופן, ומכאן קצרה הדרך להתפרצות או התמרדות ועוד תופעות לא רצויות. בדרך כלל קשה לו לנער להודות בטעות. הוא מרגיש מושפל כאילו שאם אכן הוא אשם אזי הוא פשוט פסול! אשר על כן יש לנקוט משנה זהירות בגיל זה.
ומה עושים? יש להקפיד שלא להאשים. אפשר לומר הכל, אך בלי להאשים. פשוט לומר מה מציק לנו, למה אנחנו מסכימים, ולמה אנחנו מתנגדים.
לחדד זאת הנה דוגמא: האמא הכינה עוגה לשבת, וכמובן שכל אחד מבני הבית אמור לקבל פרוסה מתוך העוגה. והנה הנער ניגש ולוקח פרוסה בגודל של שלוש פרוסות(!). וכאן הבעיה כפולה: א. זה עלול לבוא על חשבון שאר בני הבית שיצטרכו לקבל כעת פחות. ב. זה יכול להראות דוגמא לשאר בני הבית לקחת בלי להתחשב.
הנה בדוגמא הנ"ל אפשר להגיב בצורות שונות:
אפשרות ראשונה: "ראובן, אתה לקחת פרוסה מאוד עבה. זה בא על חשבון האחים שלך. זה לא יפה ולא הוגן! האם היית רוצה שאחיך יקחו על חשבונך? נכון שאתה אוהב את העוגה, אבל יש עוד אחים בבית! אתה לא לבד! קצת התחשבות! וחוץ מזה אתה גורם לאחרים ללמוד ממך לא להתחשב וגם לקחת בלי רשות כמה שנראה להם! זה לא מקובל עלי!" עד כאן התוכחה הנוקבת של ההורה.
אמנם דברי ההורה אמתיים ונכונים לכל מי שהוא בר דעת, אך דא עקא ש"ההגשה" של הדברים עלולה לגרום להתקוממות, כי מתוך דברי התוכחה משתמע המסר ש"אתה לא הוגן". ("האם היית רוצה שאחיך יקחו על חשבונך? קצת התחשבות"!) אתה אנוכי, אתה גורם שלילי, אתה צריך להכיר את מקומך, סך הכל אתה אחד מבני הבית". ("יש עוד אחים בבית, אתה לא לבד"). וכאשר הנער מרגיש שלילי, הרגשתו היא שמעמדו מאויים, וסביר שהוא לא יסכים להודות אלא אדרבא עוד יחזיר מלחמה וישדר שהוא צודק ואנחנו שעושים לו עוול. הוא פשוט כמעט שאינו מסוגל לחשוב אחרת, כי בעיניו הודאה והסכמה לדברי הוריו פירושה שהוא פסול הוא דחוי, ואינו שוה מאומה.
לכן התגובה הנכונה מצדנו תהיה כך:
(לקחת אותו הצדה ולומר לו:) "החתיכה שלקחת קצת גדולה. כנראה שלא שמת לב. טוב, שיהיה לך לבריאות כי אי אפשר למדוד בס"מ, אבל להבא כדאי שבמקרה שאינך משער נכון תקרא לי ואני בשמחה אחתוך לך. לא נורא, זה יכול לקרות לכל אחד. אבל כדי שלא יהיה מרמור מצד האחים שלך, ובכלל כדאי שכל האחים יתרגלו לבקש רשות או לשאול במקרה של ספק, לכן תשתדל להבא לבקש שאני אחתוך לך". עד כאן התוכחה.
כשהדברים נאמרים בצורה כזו, אזי גם "ההגשה" נכונה ועם זאת ה"מסר" שרצינו להעביר הוא שוה ועוצמתו אינה פחותה מ"ההגשה" בצורה הראשונה, וכמובן שהריוח הוא שצמצמנו את הסיכון של ההתמרמרות והפגיעה בנפש הנער. העיקרון הוא לומר את מה שאנחנו רוצים, אך בלי לשדר האשמה. וכבר כתב השל"ה הקדוש לבאר בדרך דרש את דברי שלמה המלך ע"ה "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט', ח') שהכוונה שכאשר אתה מוכיח מישהו, אל תאמר לו תוכחה בצורה שישתמע ממנה שהוא לץ, משום שזה גורם לו עלבון והוא עלול לשנוא אותך, אלא תוכיח אותו בלשון שישתמע שהוא חכם, וכיון שאתה מחמיא לו הוא מרגיש נוח והוא יאהב אותך. וזהו כלל ידוע בדוק ומנוסה גם לגבי מבוגרים, וק"ו לנערים. אמנם הקושי העיקרי ב"הגשה" הנ"ל היא אצלנו ההורים. קשה לנו לקבל את "שרירות הלב" של הנער כאילו הוא לא מבין מה רוצים ממנו, אפי' שחוסר ההגינות שלו בולט וברור כשמש בצהרים והוא מתעקש בחנם להצדיק את עצמו וזה מקומם אותנו מאוד, ויש לנו דחף ללמד אותו פעם אחת ולתמיד שיפסיק עם ה"ראש בקיר".
אבל, הורים יקרים! זה לא ראש בקיר, זו מגבלה הנובעת מחוסר בשלות, ועל זה אמרו (אבות ב, ד): אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו (לאותו מצב ממש: אופי, מקום, מקרה, גיל, וכו' וזה בלתי אפשרי). אדרבא נרכין מעט את הראש עד שהנער יעבור את הגיל המבלבל הזה, ואז בס"ד נראה שפנים אחרות באו לכאן. פתאום הוא יודע ומבין, הוא מתנצל והוא מתחשב, וגם כאשר מוכיחים אותו הוא מקבל ומודה. פשוט אדם אחר, ואכן זה אדם אחר. הגיל והבשלות החליפו את כל תפיסת עולמו, ולכן אחר הוא. ועל זה אפשר להליץ: איזהו חכם, הרואה את הנולד.