אור ברסלב
אני והנער שתלטנות › בקצב שלו

אני והנער

שתלטנות · בקצב שלו

התנאי תלוי במכלול הנתונים

* לכל נער יש סוג מוח. יש שהוא דייקן ויש שהוא והסדר שני עולמות

* המודעות היא חלק מכריע בהתנהלות של הנער

שאלה: יש לי בעיה עם הבן. הוא כבר בן 15, ודברים פשוטים שמבקשים ממנו הוא פשוט נכשל בהם, וזה מרגיז מאוד. לדוגמא הבן חוזר מהפנימיה ומביא עמו כביסה. מה אומר, הכביסה ממש עם ריח לא נעים של טחב, וכמה פעמים בקשתי ממנו שיאוורר אותה לפני שהוא מביא אותה לבית. מה הבעיה, רק להניח לאוורור וזהו. נו, מה כל כך קשה להניח ולהמשיך את סדר היום?

זו שאלה אחת מתוך מכלול של שאלות שהמכנה המשותף שלהן הוא - מדוע הבן מתעצל? מה העצלות או הזלזול שיש בבן?

ובכן, גם לצורך התשובה נשתמש בדוגמא. הנה האמא יצאה לקניות בסופר מרקט הגדול, והיא ממלאה וממלאה ומגיעה בשעה טובה לקופה. והנה במקום לקנות בסכום של 400 ש"ח (שתכננה מראש), היא רואה שהחשבון הגיע לסכום של 600 ש"ח, והבעל שואל בלבו או לפעמים בקול: מה קרה, למה לקנות את "כל החנות"? למשל מצרך פלוני זה אינו נצרך, ומוצר אלמוני נצטרך - אם בכלל - רק בעוד כמה חדשים, וא"כ מדוע סתם לבזבז? מילא אם היתה זו הפעם הראשונה הייתי מבין שזו טעות, אבל אין זו פעם ראשונה וגם לא פעם עשירית.

מה קורה פה?

וכשהבעל חוזר מקניות - איזו חשבונית הוא מביא? יש אומרים בהלצה שעדיף שלא נדע! בתכנון הוא היה צריך לקנות ב-50 ש"ח, ופתאום החשבונית קפצה פי שלוש! נו, מה קורה?

התשובה היא, שאע"פ שאנחנו יודעים בשכלנו שאין צורך לקנות יותר מהסכום שחשבנו ושחבל לבזבז, אך מ"מ איננו מחוברים לכך. ואכן כאשר אין פתוי לקנות, דהיינו כשעדיין לא הגענו לסופר מרקט, אזי דעתנו מאופסת וצלולה, אך כאשר מגיעים לסופר מרקט והעין מתחברת למוצרים היפים והמושכים והלב חומד, פתאום הסכום שקבענו נעלם, ועמו גם הידיעה שלא לקנות ללא צורך. פתאום הכל נפתח, הכל כדאי.

מעין זאת אנחנו רואים כאשר עורכים ערב התרמה למוסד מסויים ("דינר") וזה מלווה במוזיקה, אפי' אם בתחילת הערב באנו בידיעה שלא נוכל לתרום יותר מסכום מסויים (ואולי בידיעה שבאנו רק להשתתף ולהזדהות ובלי לתרום), והנה אחרי כמה דברי חימום ומוטיבציה המושמעים יחד עם תזמורת מתאימה, ראה זה פלא: הכיס נפתח והתרומות זורמות בסכומים שלא חלמנו שנתרום! נו, מה קרה? התשובה כנ"ל - אנחנו יודעים, אבל עדיין לא מחוברים.

לעומת זאת, אלו היו מתקשרים אלינו מהבנק ומודיעים לנו שהש'קים שלנו חוזרים כתוצאה מחוסר כיסוי, ושעלינו לדאוג לכך שלא להשאיר את החשבון ללא כיסוי כי אחרת ייהפך לחשבון מוגבל וכו' - אזי לא היינו מתפתים לקנות לחנם וגם לא היה לנו את האומץ לתרום חרף כל ההרצאות והניגונים. ומדוע? התשובה פשוטה, אנחנו כבר מחוברים לעגמת הנפש ולצער שהיו לנו מחזרת הש'קים. בסיכום, הכל תלוי במודעות ועצמת ההתחברות.

ומעתה נעשה חשבון: אם אנו המבוגרים, המיושבים הרבה יותר מהנער, עלולים לטעות ולהוציא כסף ללא מחשבה, ולחזור על כך כמה פעמים, ק"ו לנער צעיר שאינו בשל מספיק שסביר להניח שהוא יחזור על טעות גם כזו שנראית לנו מאוד גסה. וזאת משום שאנחנו מחוברים לענין שאנחנו דורשים ממנו, אך הוא הנער - בעניין הזה ובגיל הזה - עדיין אינו מחובר. אמנם הוא יודע אך עדיין אינו מחובר. ולכל נער יש את נקודת התורפה שלו, מי יותר ומי פחות. אשר על כן, ראשית עלינו לנשום קודם כל עמוק ולהפנים שאין זה מרוע לב, ורק אחר שהפנמנו זאת עלינו לחפש את הדרך לעזור לו להתחבר לענין שאנחנו רוצים להעביר לו. ויש להדגיש שעלינו להתחשב בקצב ההתקדמות של הנער ולא לנסות לדחוק בנער לפי הקצב שלנו. וע"ז אפשר להמליץ דברי חז"ל: "תפסת מועט תפסת, תפסת מרובה לא תפסת" (סוכה ה'.).

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה