מחשבה מועלת · רחמנא ליבא בעי
* האדם לא נדרש לעשות יותר מיכולתו, אולם עליו להשתוקק לעלות תמיד בשאיפותיו ליותר ואם ישתוקק ה' ימלא את רצונו
רעיון דומה ניתן למצוא גם בתנא דבי אליהו זוטא (יד, א) המביא את המעשה הבא:
פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום, ומצאני אדם אחד שלא היה בו מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ ומלעיג בדברים ובא כנגדי. ואמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין? ואמר לי: יש לי דברים שאני משיבו בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה ואמרתי לו: בני, מה מלאכתך? ואמר לי: ציד אני. ואמרתי לו: בני, מי למדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלהו מן הים ואמר לי: רבי בזה נתנו לי בינה ודעת מן השמים ואמרתי לו: ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים נתנו בינה ודעה מן השמים ולדברי תורה שכתוב בה "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים? מיד היה מרים קולו ובוכה ומתאנח ואמרתי לו בני אל ירע לך וכו'", ע"כ. תשובת אליהו הנביא לאותו ציד נראית לכאורה תמוהה מאד.
אליהו הנביא מצטט את הפסוק "כי קרוב" וגו', והשאלה היא: הרי כולנו יודעים שלימוד התורה דורש מאמץ והקרבה ולא כל כך קל לעסוק ובפרט שבמציאות רוב העם אינו עוסק בתורה והשאלה מתחזקת ביותר לנוכח העובדה שהציד הושפע והסכים עם דברי אליהו עד שחזר בו (כמובא בהמשך המדרש שם).
איך באמת הוא הגיע למסקנא שהתורה כל כך קרובה?
אכן יש להסביר כך: אמנם נכון התורה קרובה אלינו מאוד, אך זאת בתנאי שאנחנו נעלה את יקרתה על לבנו ונשנן את חשיבותה על שפתינו. וככל שנרבה לשנן ולהפנים זאת, נרגיש את קרבתה אלינו וכמו שראיתי שכתבו שהדיבור הוא מלשון דַּבָּר (מנהיג בלשון ארמית), דהיינו הדיבור הוא ההגה של המחשבה, והוא המנהיג את כיוון המחשבה (על פי הספר "לחיות אל סף האושר" ועתה אינו תחת ידי). וזאת היתה טענת אליהו לציד התורה קרובה מאוד אם באמת רוצים ומשננים, את חשיבותה וכנ"ל.
הרי להבדיל אלף אלפי הבדלות הדבר דומה לפרסומת, שאע"פ שכולם יודעים שהמפרסמים דואגים לעצמם ולא לקוראי הפרסומת, בכל זאת האנשים מתפתים לפרסומת. וכידוע שהיוונים בקשו לכתוב על קרן הצבי "אין לנו חלק באלוקי ישראל". ולכאורה מה הרויחו בזה, הרי בסופו של דבר כולם יודעים שזה רק מפחד היוונים, וא"כ הרי היהודים יישארו באמונתם. אלא הוא שאמרנו כח הפרסומת זה כמו שינון, ואחריו ההשבה אל הלב, שהתוצאה שלו תהיה ציות לפרסומת!
ונחזור לענייננו, מעתה אחר שלמדנו על כח השינון וההשבה אל הלב עד כמה הוא חזק כל כך, עלינו להשתדל ולהקפיד לשנן ולהשיב אל הלב כל מה שידוע לנו ממעלות החינוך והמסירות לחינוך ילדינו, ועל ידי זה יקל עלינו לעמוד מול כל הקשיים והפיתויים המאיימים להרוס לנו את אושיות הבית!
ושמא יאמר אדם מי ערב לי שאם אתאמץ אצליח? אולי חלילה יקרה לי מה שקרה לפלוני ואלמוני שבסוף נכשלו? כבר למדונו חז"ל (מגילה, ו, ע"א): אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן, יגעתי ומצאתי - תאמן". והדברים מדברים בעד עצמם, (ועיין ביתר הרחבה במבוא לספר).
וראיתי לנכון להעתיק את דברי רבנו בחיי בספרו "חובות הלבבות" (שער חשבון הנפש החשבון העשרים ואחת) העשרים ואחת שביאר שם שיגיעה מניבה תוצאות בכל תחום, ולאו דווקא בלימוד התורה.
והילך לשונו: "וירגיל את עצמו תחילה לעבודת ה' שהיא ביכלתו ויעסוק בה בהתמדה וירוץ ויזדרז לעשותה עד שהיא תיעשה לו להרגל. ואחר כך ישתדל לעלות לדרגות נוספות בעבודת ה' שהן למעלה מיכלתו, וישתוקק בלבו להגיע אליהן, ויתכנן במחשבתו כיצד להשיג אותן, ויבקש מהאל בכנות בלבו ובמצפונו שיעזור לו ויאמץ את כוחו לעלות לדרגות שהן למעלה מיכלתו בידיעה ובמעשה. וכאשר הוא יעשה זאת תמיד, הבורא ימלא את בקשתו ויפתח לו את שערי ידיעתו ויחזק את שכלו ואת אבריו לעלות דרגה אחרי דרגה בקיום המצוות שהן למעלה מיכלתו, כמו שנאמר "אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך".
אתן לך דוגמא דומה מאדם, מלאכה, או חכמה.
כשאדם לומד מלאכה, בתחילה הוא יכול לעשות רק חלק ממנה כפי בינתו ופחות ממה שיש ביכלתו, וכאשר בינתו מתחזקת והוא שוקד על מלאכתו, הבורא נותן בו דעת להבין את יסודות המלאכה ואת כלליה, שמהם הוא ממציא אחר כך דברים חדשים שלא למד מאף אחד
וכן אדם הלומד חכמה, למשל חכמת ההנדסה, אין המורה יכול ללמד אותו בתחילת לימודו את ההנדסה העיונית, אלא הוא מתחיל ללמד אותו את ההנדסה המעשית על ידי הציורים שיש לו כמו שסידר אותם אקלידס בספרו שחיבר בחכמת ההנדסה, וכאשר הוא מבין כבר היטב את ההנדסה המעשית וחפץ להבין ממנה על ידי התמסרות וחריצות את הדברים החדשים שאפשר ללמוד ממנה, אז הבורא נותן בו דעת להבין גם את ההנדסה העיונית, ומבסס ומחזק את הידע הכללי שלו, עד שיש ביכלתו להמציא בעזרת הידע שלו ציורים נפלאים ומלאכה עדינה הדומה כמעט לנבואה מאת האלקים.
וכן הוא גם בשאר החכמות, שכאשר האדם מתמסר ללימודיו הוא מוצא בלבו כח רוחני עליון שאף אדם אינו יכול להכניסו בו ולכן אמרו רבותינו ז"ל "חכם עדיף מנביא". ואליהוא אמר "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם".
ובדומה לדוגמא זו, עליך אחי להבין כי המטרה העיקרית במצוות המוטלות על האברים היא: לעורר את האדם לקיום המצוות המוטלות על הלב ועל המצפון, מפני שהן היסוד שעליו בנויה עבודת ה' והן השורש של התורה. כמו שכתוב "את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד". ונאמר "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", ונאמר "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי ליראה את ה' אלקיך".
ומכיוון שקיום המצוות המוטלות על הלב ועל המצפון הוא למעלה מכחו של האדם, הרי אי אפשר לו לקיים אותן עד שיפרוש מתאוותיו הבהמיות הרבות ועד שיכבוש את טבעו וירסן את תנועותיו, לכן הטיל הבורא על גופו ועל אבריו מצוות שכן ביכלתו לקיים, ועל ידי כך ביכלתו לקיים בקלות את המצוות המוטלות על הלב.
וכאשר האדם מתמסר לקיום המצוות בלבו ובמצפונו ומקיים אותן כפי יכלתו, האלקים פותח לו את שער המדרגות הרוחניות, והוא מגיע גם לאלה המדרגות שהן למעלה מיכלתו, כך שיעבוד את הבורא יתברך בגופו ובנפשו בחיצוניותו ובפנימיותו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה "לבי ובשרי ירננו אל אל חי".
וכבר נתנו משל למה עובד ה' דומה, לאדם שנטע עצים כדי ליהנות אח"כ מפירותיהם. אם אדם זה עוקר תחילה את העשבים, הרעים מסביב לשרשי העצים, ומנקה את האדמה ומוציא ממנה את הקוצים ואת העשבים, ומשקה את העצים בזמן הדרוש ומזבל אותם, הוא יכול לקוות אח"כ אל האלקים יתברך שיצמיח לו מהעצים פירות אבל אם הוא מתעלם מלעבד את העצים ומלהשגיח עליהם, אין הוא יכול לקוות שהבורא יתברך יתן לו מהם פרות.
וכן הוא גם עובד ה'. אם הוא משתדל וממהר ומזדרז לעשות את מה שביכלתו לעשות, אז האלקים עוזר לו לעשות גם את מה שהוא למעלה מיכלתו, אשר זהו הפרי הנעלה והטובה הנכבדה שהאלקים נותן לבחיריו ואוהביו בעולם הזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר". ושלמה המלך החכם אמר "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה" וכו'. עד כאן דבריו.
כדאי מאוד לחזור מספר פעמים על דבריו ולהתבונן בהם, היות והם מכילים מסרים רבים בבחינת מעט המחזיק את המרובה ומ"מ לענייננו ישנם שלשה מסרים בולטים:
א. תמיד יש לשאוף ללא לאות לעלות ולהתקדם בייעוד שלנו, ואפילו שהמטרה נראית בלתי ניתנת להשגה אין להתייאש, אלא אדרבה יותר להשתוקק ולתכנן איך להגיע למטרה.
ב. כאשר האדם שואף באמת ומשתוקק ועושה את המוטל עליו, אזי צפוי שה' ימלא את שאיפתו אע"פ שהיא מעל יכלתו יוצא אפוא שהכל תלוי בשאיפה של האדם.
ג. האדם אינו נדרש לבצע דברים שהם מעל יכלתו, אך בכל זאת אם הוא יבצע את מה שכן יש ביכלתו ה' יעניק לו במתנה את שאיפתו למה שמעבר ליכלתו.
ומכאן יש לנו להתעודד ולהאמין שגם במצב שהנער נראה רחוק מאוד מהיעד וכאילו אין סיכוי שהוא יחזור לדרך הטובה בכל זאת עלינו להמשיך להתמודד עם האמצעים העומדים לרשותנו אפילו שנראה שזה לא מספיק בכל זאת עלינו לבצע את תפקידנו ולשאוף ולהתפלל ולהשתוקק להגיע ליעד ואז ה' ימלא את שאיפתנו.
כעין זה למדנו על חזקיה המלך שראה ברוח קדשו שבניו לא ילכו בדרך ה' ולכן לא רצה לשאת אישה ואז בא ישעיה הנביא בשם ה' ואמר לו שהוא לא יזכה לעולם הבא ולשאלת חזקיה מדוע ענה ישעיה משום שהוא לא נשא אישה וכאשר חזקיה הסביר את טעמו שהוא ראה שבניו לא ילכו בדרך ה' ויהיו עובדי עבודה זרה ישעיה לא קיבל אותה ואמר לו שאין לו רשות להתערב בנסתרות של מעשי ה' אלא אתה תעשה את המוטל עליך וה' יעשה את הטוב בעיניו ואכן חזקיה נשא אישה ויצא ממנו מנשה שאע"פ שלמדו תורה בכל זאת הרשיע מאוד ועבד כל עבודות זרות שבעולם וסגר בתי כנסיות ובתי מדרשות והנה כאשר הגלה אותו מלך אשור וגזר לשורפו בדוד של נחושת מנשה החל להזכיר ולהתפלל לעבודות זרות וכמובן שהוא לא נענה ואז נזכר שאביו חזקיה לימד אותו שאם יבואו עליו צרות אע"פ שהוא הרשיע אם הוא יהרהר בתשובה באמת ויקרא לה' ה' יענה לו ואכן מנשה קרא אל ה' וה' הושיע אותו בצורה פלאית עד כאן הסיפור וממנו לומדים שוב את העיקרון: אין ייאוש כלל עלינו תמיד ובכל מצב לעשות את שלנו וה' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים.
פן נוסף יש לציין שבעצם גם אם חלילה לא היה עולה ביד ההורים להגיע ליעד ששאפו אליו הרי בכל מקרה הם יקבלו שכר מושלם על ההשתדלות שהם מצווים לעשות ולהפך ח"ו אם הם לא ישתדלו זה קטרוג גדול עליהם.
וכמו שכתב הרב חיים פאלאגי' זיע"א בהקדמתו לספרו "צוואה מחיים": יסתכל האדם ויבין הירא את דבר ה' להיות כל מגמתו להדריך את בניו בדרכי ה' כי כל עיקר חיותו של אדם בעולם הזה ויותר בעולם הבא הוא בהיות בניו שומרים את מצוות ה' והולכים בדרך ישרה וראה באברהם אבינו וכו' ועם כל זה לא מצינו שהקב"ה הראה אהבתו וחיבתו עמו כי אם בעבור מה שהשגיח אברהם אבינו עליו השלום על בניו אחריו לצוות להם למען ילכו בדרך ה' וכו' ובוודאי כי המדריך לבניו אחריו בעבודה ויראת ה' זוכה לאריכות ימים ושנים והיינו דקאמר "למען הביא ה' על אברהם" כאילו לא מת כי הוא חי לעד לעולם. עד כאן דבריו.
הכלל העולה מכל האמור הוא יגעת בסוף תמצא וסוף מעשה במחשבה תחילה!
יהי רצון שחפץ ה' בידינו יצלח ונזכה לראות פרי בעמלנו אמן!!!