אור ברסלב
אני והנער מחשבה מועלת

אני והנער

מחשבה מועלת

שתלטנות

מחשבה מועלת

* מחשבה חיובית עשויה לגרום בצורה מעשית לתוצאות חיוביות, אולם יש לרכז את המחשבה

כוח המחשבה וההדמיה עשוי להיות גורם מכריע בכל תחומי החיים ובוודאי גם עשוי להיות לעזר בהצלחת החינוך או להיפך ח"ו כפי שיבואר להלן ולכן עלינו להכיר את הדרך הנכונה כדי לנצלו.

מובא באגרת הקודש המיוחסת להרמב"ן (בעלי הנפש פ"ה להראב"ד) וז"ל: ואני רוצה לעוררך על עיקר גדול ואמסור לך מתנה גדולה. אמרו רבותינו ז"ל (יומא כט): הרהורי עבירה קשים מעבירה. ובמקום אחר אמרו (קדושין מ.): מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה חוץ מעבודה זרה, שנאמר: למען תפוש את בית ישראל בלבם.

והנני מאיר את עיניך בדברים סתומים באו בגמרא. הנה אמרו ז"ל (ויקרא רבה טז, כ): בן עזאי היה יושב ושונה והיתה האש מלהטת סביבותיו, ורבי אלעזר יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה רבנו ע"ה. ותצטרך לדעת כי כל אלו הדברים כוונה אחת להם, והנני מבאר, כי מעיין המים בהיותו נמשך ממקום גבוה למקום נמוך יש כח, להעלות אותם המים אל מקום אחר גבוה כנגד גובה המים שיוצאים ממנו. וכן ידוע לבעלי הקבלה, כי מחשבת האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכת מן העליונים, ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה, ובהגיע אל המקור אז היא נדבקה בסוד העליון שמשם נמשכת ונעשית היא והוא דבר אחד, וכשהמחשבה חוזרת להמשך ממעלה למטה, נעשה הכל כדמיון קו אחד. ואותו האור העליון נמשך למטה בכח המחשבה שמושכת אותה למטה, ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם. וכן היו חסידים הראשונים מדבקין מחשבתן בעליונים ומושכין האור העליון למטה, ומתוך כך היו הדברים מתוספין ומתרבין כפי כח המחשבה. וזהו סוד השמן של אלישע, וכד הקמח וצפחת השמן של אליהו. עכ"ל.

הנה מדבריו מובן שהמחשבה עשויה להועיל או חלילה להיפך משום שעל ידי המחשבה נולדת מציאות כעין אותה מחשבה אם חושבים מחשבה חיובית נולדת מציאות חיובית ואם המחשבה שלילית נולדת מציאות שלילית ח"ו.

דוגמא מפורסמת היא שכאשר אשה בהריון רואה דבר מסויים ומתאוה אליו, אם לא תשיג אותו אזי זה עלול להיראות בתינוק הנולד ככתם באחד מאברי גופו, הדומה לאותו דבר שחשקה בו.

ולענייננו כאשר הבן מתנהג כשורה אנחנו שמחים ומלאים תקוה שכך יגדל ויהיה לתפארת אולם כאשר הבן מתנהג בשובבות או שמראה סימני הדרדרות הפחד עם דמיון פרוע עובדים בצוותא ההורים כבר רואים במחשבתם את הבן יורד לתהום הנשייה ממש כאילו הוא מתרחש במציאות הדאגה של ההורים לשלום הבן יוצרת את הדמיון והדמיון עלול להוליד את המציאות שההורים מדמים ויוצא דבר והיפוכו ההורים דואגים מאוד לשלום הבן שלא מדרדר.

זאת ועוד כאשר ההורים מדמיינים את הבן בצורה שלימה הם גם משדרים זאת בעיניהם ואפי' בהתנהגותם לבן הבן הוא מבין שהוא שלילי בעיניהם וזה עלול לגרום לו להוסיף להדרדר. יוצא איפוא שהם דואגים שבנם לא ידרדר אך בעצם ההורים במחשבתם ובדמיונם עוזרים לבן להדרדר משום שהמחשבה מועלת תרתי משמע! או מועילה או ח"ו גורמת מעילה.

נמצא איפוא שעל מנת לעזור לבן על ההורים לחשוב בצורה אחרת עליהם לדמיין את בנם בצורה החיובית לראותו בדמיונם כאילו הוא במצב הטוב ביותר שהם מצפים ממנו

לדוגמא: אם ההורים מצפים שהבן ילמד בשקדנות על ההורים להשתדל לחשוב ולדמיין את בנם יושב ולומד בשקדנות.

וכיצד עושים זאת?

ישנה שיטה ידועה: יושבים במקום שקט עוצמים עיניים נושמים נשימה עמוקה ונושפים באיטיות את האויר עד הסוף דהיינו עד שמרגשים צורך לשאוף אויר ושוב חוזר חלילה כחמש דקות ותוך כדי הנשיפות הנ"ל מדמיינים דברים מרגיעים כגון גלי הים מזרקות מים וכיו"ב ולאחר מיכן יש לדמיין את הבן שהוא נמצא באותו מצב שאנחנו מצפים שיהיו וככל שהמחשבה תתפשט ותנוח במוחנו זמן רב יותר וככל שתהיה ברורה יותר כך יגדלו הסיכויים שהיא אכן תתקיים מהר יותר!

כותב השורות ניסה את השיטה הנ"ל וראה תוצאות ממשיות וכמו"כ שמע עדויות מאנשים שניסו והצליחו כדאי לבצע זאת פעמיים ביום (יש עוד להאריך אך אין זאת מגמת החיבור).

וכמו"כ חשוב מאוד לנסות למצוא נקודות זכות להתנהגות הבן, ועל ידי זה יקל עלינו להתייחס לבן בצורה נכונה .

יש הורים ששואלים: כיצד אפשר במצב כזה להישאר רגועים ולשמור על שלוה? הרי כאשר יש חשש להדרדרות הבן, זה יותר גרוע מספר תורה העומד להישרף! הנשמה שלו נשרפת!

התשובה: אמנם כן, הידרדרות הנער היא אכן קשה ביותר, עד כדי כך שחז"ל אמרו "קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג" (ברכות ז' ע"ב) ואין לך צער גדול מזה. כותב השורות יכול להעיד על מקרים שטופלו אצלו שההורים איבדו ממש את הטעם לחיות (בר מינן) אחד ההורים סיפר שהוא לא קם ממיטתו כל היום. פשוט לא תפקד.

וזכורני ששמעתי אודות אב אחר שהיה חולה במחלה הארורה, וכאשר שמע שבנו הדרדר הוא סירב לקחת תרופות, משום שאם בנו אינו הולך בדרך הישרה אין לו טעם לחיות, ולמרבה הצער הוא אכן שבק חיים במהירות. ל"ע.

הכל נכון. אולם נשאל את עצמנו: האם הצער הזה יועיל? האם זה יוביל לפתרון? לא ולא! ההיפך הוא הנכון! העצבות מובילה לייאוש. היא פוגמת בכושר המחשבה ובתפקוד. וא"כ יוצא שההורים עצובים ולחוצים משום שהם רוצים שהנער ילך בדרך הישרה, אבל בפועל הם פועלים בכיוון ההפוך!

ומה לעשות? האם להישאר אדישים?

ובכן הדבר ברור שאסור להורים להיות שאננים, אלא עליהם לפעול בצורה חיובית. במקום לשקוע במחשבות על הגרוע ביותר יש לחשוב איך לעצור את ההידרדרות, ולבדוק אלו כלים יש ברשותנו (כולל התייעצות עם אנשי חינוך), כדי לעזור לנער.

אמנם אי אפשר להתעלם מהמציאות. טבעי הדבר שההורים יהיו שרויים בצער. אנחנו קרוצי חומר והצער הוא לא בשליטתנו אולם אפשר לנתב אותו בצורה נכונה ומועילה.

בזמן שאנחנו בצער ובפרט כאשר דמעות נושרות מעינינו, נכוין שהעגמת נפש תהיה לכפרת עוונות וכמו שאמרו חז"ל: שערי דמעה לא ננעלו (ברכות ל"ב ע"ב) וכיון שהתפילה ברגעים אלו מאוד מקובלת, נתפלל מעומק הלב לבורא שיחזיר את הנער לדרך הישרה.

בספר נכתבים

* יש לחשוב ולעורר את עצמנו כי לעתיד לבוא יהיה ספר הסטוריה עלינו שיכתבוהו אליהו הנביא ומלך המשיח, והקב"ה יחתום.

עידוד נוסף אפשר לקבל ממה שהובא במדרש רות רבה (ה, ו) וזה לשונו: אמר רבי יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז, כא) "וישמע ראובן ויצילהו מידם", בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד, יד) "הנה הוא יוצא לקראתך", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב', י"ד) "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", עגלות מפוטמות היה מאכילה. רבי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו שאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו כותבה ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם. הדא הוא דכתיב (מלאכי ג, טז): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו'". עד כאן לשון המדרש.

אמנם נשאלת השאלה: וכי ראובן, אהרן ובועז, רודפים אחר הכבוד? האם בשביל פרסום היו מוכנים לעשות את המצוה יותר בשלמות? ודאי לא יעלה על הדעת! שהרי מדובר בגדולי עולם.

אלא כוונת המדרש לומר שהם לא ידעו שמעשיהם יכתבו על ספר לאות ולמופת לדורות הבאים, ולכן פעלו בצורה הרגילה. אולם אלו ידעו שהם ישמשו כדוגמה חיובית לדורות הבאים, היו פועלים בצורה יותר נמרצת ואיכותית הטעונה מאמץ מעל הנדרש במקרה רגיל.

ולענייננו, ניתן ללמוד מכאן מסר נוסף חשוב מאוד, שעשוי להיות לנו לעזר בזמנים קשים של צער וייאוש ח"ו.

הבה נתבונן:

אם המדרש אומר שהסיבה שראובן, אהרון ובועז, לא פעלו בצורה יותר איכותית היא משום שהם לא ידעו שיכתיבו עליהם וכו', א"כ לפי זה יוצא שכאשר האדם משנן את היתרונות של מעשיו, הדבר עשוי לדרבן אותו לפעול בצורה יותר טובה. וזה בעצם המסר של המדרש: הצדיקים הנ"ל לא ידעו אבל אתם - דעו לכם שלעתיד לבוא יהיה ספר הסטוריה ובתוכו יהיה כתוב כל אחד איך קיים את המוטל עליו, ובפירוט - האם זה נעשה בצורה רגילה או בצורה מיוחדת בקלות או בקושי, בנחת או בצער. ולכן עליכם לשנן זאת ללא ליאות – כי אין שום מעשה, קטן כגדול שהולך ח"ו לאיבוד. הכל גלוי וידוע וכתוב לפניו יתברך לפרטי פרטים. וכשנזכור שמעשינו יכתבו על ספר בו יפורטו הנסיונות שהיו לנו הקשיים, צורת ההתמודדות. בודאי יקל עלינו להביט על כל זה בקלות יותר. הנה להמחיש זאת נתאר לנו שכך יכתבו: "לפלוני היה נסיון בחינוך ילדיו. החברה היתה מושכת מאוד, וזה אילץ אותו להשקיע שעות רבות להיות עם בניו. אלמוני הוצרך לעבוד שעות נוספות משום שהיה צריך לספק לבניו את הצרכים הרוחניים והגשמיים. שכניו תמהו עליו למה לחיות קשה? אפשר להתפשר!! אך חרף כל התמיהות שהיו אף מהולים בלגלוג, הוא לא התפשר בכהוא זה. תמיד דאג לטוב ביותר וכו'". נו נתאר לעצמנו שכך כותבים עלינו.

ומי יכתוב?

אליהו הנביא ומלך המשיח! ועל זה הקב"ה חותם!!

אין ספק שהדור שלנו הינו דור מלא נסיונות מורכבים ומאיימים. זה אמנם מחייב אותנו לעמוד על המשמר ביתר שאת וביתר עוז, אך עם זאת דווקא משום כך המעשים בדורנו נחשבים יותר וכמו שכתב הרב המקובל רבי חיים ויטאל זיע"א (בשעה"כ....) וזה לשונו: פעם שאלתי למורי (הכוונה לאר"י ז"ל) ואמר לי: דע לך כי אין גדלות הנפש תלויה כפי מעשה האדם רק לפי הזמן והדור ההוא כי מעשה קטן מאוד בדור הזה שקול בכמה מצוות גדולות שבדורות אחרים, כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאוד מאוד לאין קץ מה שאין כן בדורות ראשונים, ואלו הייתי בדורות הראשונים היו מעשיי וחכמתי נפלאים עכ"ל.

שימו לב הורים יקרים! הדברים אמורים בדורו של רבינו האר"י ז"ל. באותו דור חיו גדולי עולם שהעניקו חמה בקומתם, כגון מרן הרב יוסף קארו, רבנו משה אלשיך הקדוש, רבנו שלמה אלקבץ מחבר הפיוט "לכה דודי", ובכל זאת האר"י אמר שאז הקליפה גברה מאוד ולכן מעשה קטן בדורו נחשב ושקול כמו כמה מצוות בדורות ראשונים. א"כ הורים יקרים מה נאמר על דורנו? איך ישערו לנו בשמים כל מעשה קטן? עלינו כהורים שוב ושוב לחזק את עצמנו ולזכור שמעשינו נחשבים מאוד וגם יזכרו לדורות הבאים ויהיו לדוגמא, ולאות.

רחמנא ליבא בעי

* האדם לא נדרש לעשות יותר מיכולתו, אולם עליו להשתוקק לעלות תמיד בשאיפותיו ליותר ואם ישתוקק ה' ימלא את רצונו

רעיון דומה ניתן למצוא גם בתנא דבי אליהו זוטא (יד, א) המביא את המעשה הבא:

פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום, ומצאני אדם אחד שלא היה בו מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ ומלעיג בדברים ובא כנגדי. ואמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין? ואמר לי: יש לי דברים שאני משיבו בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה ואמרתי לו: בני, מה מלאכתך? ואמר לי: ציד אני. ואמרתי לו: בני, מי למדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלהו מן הים ואמר לי: רבי בזה נתנו לי בינה ודעת מן השמים ואמרתי לו: ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים נתנו בינה ודעה מן השמים ולדברי תורה שכתוב בה "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים? מיד היה מרים קולו ובוכה ומתאנח ואמרתי לו בני אל ירע לך וכו'", ע"כ. תשובת אליהו הנביא לאותו ציד נראית לכאורה תמוהה מאד.

אליהו הנביא מצטט את הפסוק "כי קרוב" וגו', והשאלה היא: הרי כולנו יודעים שלימוד התורה דורש מאמץ והקרבה ולא כל כך קל לעסוק ובפרט שבמציאות רוב העם אינו עוסק בתורה והשאלה מתחזקת ביותר לנוכח העובדה שהציד הושפע והסכים עם דברי אליהו עד שחזר בו (כמובא בהמשך המדרש שם).

איך באמת הוא הגיע למסקנא שהתורה כל כך קרובה?

אכן יש להסביר כך: אמנם נכון התורה קרובה אלינו מאוד, אך זאת בתנאי שאנחנו נעלה את יקרתה על לבנו ונשנן את חשיבותה על שפתינו. וככל שנרבה לשנן ולהפנים זאת, נרגיש את קרבתה אלינו וכמו שראיתי שכתבו שהדיבור הוא מלשון דַּבָּר (מנהיג בלשון ארמית), דהיינו הדיבור הוא ההגה של המחשבה, והוא המנהיג את כיוון המחשבה (על פי הספר "לחיות אל סף האושר" ועתה אינו תחת ידי). וזאת היתה טענת אליהו לציד התורה קרובה מאוד אם באמת רוצים ומשננים, את חשיבותה וכנ"ל.

הרי להבדיל אלף אלפי הבדלות הדבר דומה לפרסומת, שאע"פ שכולם יודעים שהמפרסמים דואגים לעצמם ולא לקוראי הפרסומת, בכל זאת האנשים מתפתים לפרסומת. וכידוע שהיוונים בקשו לכתוב על קרן הצבי "אין לנו חלק באלוקי ישראל". ולכאורה מה הרויחו בזה, הרי בסופו של דבר כולם יודעים שזה רק מפחד היוונים, וא"כ הרי היהודים יישארו באמונתם. אלא הוא שאמרנו כח הפרסומת זה כמו שינון, ואחריו ההשבה אל הלב, שהתוצאה שלו תהיה ציות לפרסומת!

ונחזור לענייננו, מעתה אחר שלמדנו על כח השינון וההשבה אל הלב עד כמה הוא חזק כל כך, עלינו להשתדל ולהקפיד לשנן ולהשיב אל הלב כל מה שידוע לנו ממעלות החינוך והמסירות לחינוך ילדינו, ועל ידי זה יקל עלינו לעמוד מול כל הקשיים והפיתויים המאיימים להרוס לנו את אושיות הבית!

ושמא יאמר אדם מי ערב לי שאם אתאמץ אצליח? אולי חלילה יקרה לי מה שקרה לפלוני ואלמוני שבסוף נכשלו? כבר למדונו חז"ל (מגילה, ו, ע"א): אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן, יגעתי ומצאתי - תאמן". והדברים מדברים בעד עצמם, (ועיין ביתר הרחבה במבוא לספר).

וראיתי לנכון להעתיק את דברי רבנו בחיי בספרו "חובות הלבבות" (שער חשבון הנפש החשבון העשרים ואחת) העשרים ואחת שביאר שם שיגיעה מניבה תוצאות בכל תחום, ולאו דווקא בלימוד התורה.

והילך לשונו: "וירגיל את עצמו תחילה לעבודת ה' שהיא ביכלתו ויעסוק בה בהתמדה וירוץ ויזדרז לעשותה עד שהיא תיעשה לו להרגל. ואחר כך ישתדל לעלות לדרגות נוספות בעבודת ה' שהן למעלה מיכלתו, וישתוקק בלבו להגיע אליהן, ויתכנן במחשבתו כיצד להשיג אותן, ויבקש מהאל בכנות בלבו ובמצפונו שיעזור לו ויאמץ את כוחו לעלות לדרגות שהן למעלה מיכלתו בידיעה ובמעשה. וכאשר הוא יעשה זאת תמיד, הבורא ימלא את בקשתו ויפתח לו את שערי ידיעתו ויחזק את שכלו ואת אבריו לעלות דרגה אחרי דרגה בקיום המצוות שהן למעלה מיכלתו, כמו שנאמר "אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך".

אתן לך דוגמא דומה מאדם, מלאכה, או חכמה.

כשאדם לומד מלאכה, בתחילה הוא יכול לעשות רק חלק ממנה כפי בינתו ופחות ממה שיש ביכלתו, וכאשר בינתו מתחזקת והוא שוקד על מלאכתו, הבורא נותן בו דעת להבין את יסודות המלאכה ואת כלליה, שמהם הוא ממציא אחר כך דברים חדשים שלא למד מאף אחד

וכן אדם הלומד חכמה, למשל חכמת ההנדסה, אין המורה יכול ללמד אותו בתחילת לימודו את ההנדסה העיונית, אלא הוא מתחיל ללמד אותו את ההנדסה המעשית על ידי הציורים שיש לו כמו שסידר אותם אקלידס בספרו שחיבר בחכמת ההנדסה, וכאשר הוא מבין כבר היטב את ההנדסה המעשית וחפץ להבין ממנה על ידי התמסרות וחריצות את הדברים החדשים שאפשר ללמוד ממנה, אז הבורא נותן בו דעת להבין גם את ההנדסה העיונית, ומבסס ומחזק את הידע הכללי שלו, עד שיש ביכלתו להמציא בעזרת הידע שלו ציורים נפלאים ומלאכה עדינה הדומה כמעט לנבואה מאת האלקים.

וכן הוא גם בשאר החכמות, שכאשר האדם מתמסר ללימודיו הוא מוצא בלבו כח רוחני עליון שאף אדם אינו יכול להכניסו בו ולכן אמרו רבותינו ז"ל "חכם עדיף מנביא". ואליהוא אמר "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם".

ובדומה לדוגמא זו, עליך אחי להבין כי המטרה העיקרית במצוות המוטלות על האברים היא: לעורר את האדם לקיום המצוות המוטלות על הלב ועל המצפון, מפני שהן היסוד שעליו בנויה עבודת ה' והן השורש של התורה. כמו שכתוב "את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד". ונאמר "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", ונאמר "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי ליראה את ה' אלקיך".

ומכיוון שקיום המצוות המוטלות על הלב ועל המצפון הוא למעלה מכחו של האדם, הרי אי אפשר לו לקיים אותן עד שיפרוש מתאוותיו הבהמיות הרבות ועד שיכבוש את טבעו וירסן את תנועותיו, לכן הטיל הבורא על גופו ועל אבריו מצוות שכן ביכלתו לקיים, ועל ידי כך ביכלתו לקיים בקלות את המצוות המוטלות על הלב.

וכאשר האדם מתמסר לקיום המצוות בלבו ובמצפונו ומקיים אותן כפי יכלתו, האלקים פותח לו את שער המדרגות הרוחניות, והוא מגיע גם לאלה המדרגות שהן למעלה מיכלתו, כך שיעבוד את הבורא יתברך בגופו ובנפשו בחיצוניותו ובפנימיותו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה "לבי ובשרי ירננו אל אל חי".

וכבר נתנו משל למה עובד ה' דומה, לאדם שנטע עצים כדי ליהנות אח"כ מפירותיהם. אם אדם זה עוקר תחילה את העשבים, הרעים מסביב לשרשי העצים, ומנקה את האדמה ומוציא ממנה את הקוצים ואת העשבים, ומשקה את העצים בזמן הדרוש ומזבל אותם, הוא יכול לקוות אח"כ אל האלקים יתברך שיצמיח לו מהעצים פירות אבל אם הוא מתעלם מלעבד את העצים ומלהשגיח עליהם, אין הוא יכול לקוות שהבורא יתברך יתן לו מהם פרות.

וכן הוא גם עובד ה'. אם הוא משתדל וממהר ומזדרז לעשות את מה שביכלתו לעשות, אז האלקים עוזר לו לעשות גם את מה שהוא למעלה מיכלתו, אשר זהו הפרי הנעלה והטובה הנכבדה שהאלקים נותן לבחיריו ואוהביו בעולם הזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר". ושלמה המלך החכם אמר "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה" וכו'. עד כאן דבריו.

כדאי מאוד לחזור מספר פעמים על דבריו ולהתבונן בהם, היות והם מכילים מסרים רבים בבחינת מעט המחזיק את המרובה ומ"מ לענייננו ישנם שלשה מסרים בולטים:

א. תמיד יש לשאוף ללא לאות לעלות ולהתקדם בייעוד שלנו, ואפילו שהמטרה נראית בלתי ניתנת להשגה אין להתייאש, אלא אדרבה יותר להשתוקק ולתכנן איך להגיע למטרה.

ב. כאשר האדם שואף באמת ומשתוקק ועושה את המוטל עליו, אזי צפוי שה' ימלא את שאיפתו אע"פ שהיא מעל יכלתו יוצא אפוא שהכל תלוי בשאיפה של האדם.

ג. האדם אינו נדרש לבצע דברים שהם מעל יכלתו, אך בכל זאת אם הוא יבצע את מה שכן יש ביכלתו ה' יעניק לו במתנה את שאיפתו למה שמעבר ליכלתו.

ומכאן יש לנו להתעודד ולהאמין שגם במצב שהנער נראה רחוק מאוד מהיעד וכאילו אין סיכוי שהוא יחזור לדרך הטובה בכל זאת עלינו להמשיך להתמודד עם האמצעים העומדים לרשותנו אפילו שנראה שזה לא מספיק בכל זאת עלינו לבצע את תפקידנו ולשאוף ולהתפלל ולהשתוקק להגיע ליעד ואז ה' ימלא את שאיפתנו.

כעין זה למדנו על חזקיה המלך שראה ברוח קדשו שבניו לא ילכו בדרך ה' ולכן לא רצה לשאת אישה ואז בא ישעיה הנביא בשם ה' ואמר לו שהוא לא יזכה לעולם הבא ולשאלת חזקיה מדוע ענה ישעיה משום שהוא לא נשא אישה וכאשר חזקיה הסביר את טעמו שהוא ראה שבניו לא ילכו בדרך ה' ויהיו עובדי עבודה זרה ישעיה לא קיבל אותה ואמר לו שאין לו רשות להתערב בנסתרות של מעשי ה' אלא אתה תעשה את המוטל עליך וה' יעשה את הטוב בעיניו ואכן חזקיה נשא אישה ויצא ממנו מנשה שאע"פ שלמדו תורה בכל זאת הרשיע מאוד ועבד כל עבודות זרות שבעולם וסגר בתי כנסיות ובתי מדרשות והנה כאשר הגלה אותו מלך אשור וגזר לשורפו בדוד של נחושת מנשה החל להזכיר ולהתפלל לעבודות זרות וכמובן שהוא לא נענה ואז נזכר שאביו חזקיה לימד אותו שאם יבואו עליו צרות אע"פ שהוא הרשיע אם הוא יהרהר בתשובה באמת ויקרא לה' ה' יענה לו ואכן מנשה קרא אל ה' וה' הושיע אותו בצורה פלאית עד כאן הסיפור וממנו לומדים שוב את העיקרון: אין ייאוש כלל עלינו תמיד ובכל מצב לעשות את שלנו וה' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים.

פן נוסף יש לציין שבעצם גם אם חלילה לא היה עולה ביד ההורים להגיע ליעד ששאפו אליו הרי בכל מקרה הם יקבלו שכר מושלם על ההשתדלות שהם מצווים לעשות ולהפך ח"ו אם הם לא ישתדלו זה קטרוג גדול עליהם.

וכמו שכתב הרב חיים פאלאגי' זיע"א בהקדמתו לספרו "צוואה מחיים": יסתכל האדם ויבין הירא את דבר ה' להיות כל מגמתו להדריך את בניו בדרכי ה' כי כל עיקר חיותו של אדם בעולם הזה ויותר בעולם הבא הוא בהיות בניו שומרים את מצוות ה' והולכים בדרך ישרה וראה באברהם אבינו וכו' ועם כל זה לא מצינו שהקב"ה הראה אהבתו וחיבתו עמו כי אם בעבור מה שהשגיח אברהם אבינו עליו השלום על בניו אחריו לצוות להם למען ילכו בדרך ה' וכו' ובוודאי כי המדריך לבניו אחריו בעבודה ויראת ה' זוכה לאריכות ימים ושנים והיינו דקאמר "למען הביא ה' על אברהם" כאילו לא מת כי הוא חי לעד לעולם. עד כאן דבריו.

הכלל העולה מכל האמור הוא יגעת בסוף תמצא וסוף מעשה במחשבה תחילה!

יהי רצון שחפץ ה' בידינו יצלח ונזכה לראות פרי בעמלנו אמן!!!

לסיכום

מחשבה מועלת

מחשבה חיובית עשויה לגרום בצורה מעשית לתוצאות חיוביות, אולם יש לרכז את המחשבה

בספר נכתבים

יש לחשוב ולעורר את עצמנו כי לעתיד לבוא יהיה ספר הסטוריה עלינו שיכתבוהו אליהו הנביא ומלך המשיח, והקב"ה יחתום.

רחמנא ליבא בעי

האדם לא נדרש לעשות יותר מיכולתו, אולם עליו להשתוקק לעלות תמיד בשאיפותיו ליותר ואם ישתוקק ה' ימלא את רצונו

סוף הספר

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה