כוחו של הרגל · תראה שאתה יודע מה שאתה אומר ועושה
* האמון שיש לבן בהוריו הוא מכריע בחינוכו ככל שהאמון יציב כך הבן יהיה יציב ומקבל מהוריו
* עדיף לא לומר דבר שהוא בספק. אצל ההורים, אפי' שיש חשש שהבן יפרש זאת שאכן אין בסיס לחשוש. זאת עדיף, יותר מהסיכון שהבן יגלה שדברי ההורים אינם נכונים.
ההתייחסות של הנער לסובב אותו מושפעת מכמה גורמים. אחד הגורמים החשובים הוא הרשמים שהנער קלט וקולט מהסובב אותו.
לדוגמא: ישנם נערים חילוניים שלמרבה הפלא יחסם לבית הכנסת הוא בכובד ראש, באהבה וביראה כזו שלא רואים אותה אצל נערים שומרי תורה ומצוות. מה הסיבה להבדל המוזר הנ"ל?
התשובה היא, שזה תלוי ברושם שהנער קיבל. יחסו נובע כתוצאה ממה שראה ושמע (בסביבתו הקרובה, הורים וכדו'), וזה לימד אותו מה היחס הנכון. אם הוא ראה הערכה, מורא, אהבה לבית הכנסת, הוא יבין שזה חשוב וטעון התנהגות הולמת. אך אם ח"ו יראה או ישמע יחס קריר או קליל לביהכ"נ, הוא יבין שביהכ"נ איננו דבר שצריך לכבד.
וכן לענייננו. השפעת ההורים על בנם תהיה לפי הרושם שהם יקרינו לו. אם ההורים יהיו אחראיים למוצא פיהם וכל מלה שתצא מפיהם יהיה לה כיסוי, אזי הבן יתרשם שהוריו אמינים ויודעים מה שהם אומרים ועושים משום שהוא ראה ושמע אותם פעמים רבות, ואכן מה שהם אמרו זה מה שהיה, וא"כ ברי לו שהם יודעים ואחראים למה שהם אומרים. כמובן בצורה כזאת האמון של הנער בהורים הוא יציב, ובזמן שהנער נמצא בלבטים מה וכיצד לנהוג, הוא ישמע את הוריו (שבעיניו הם יודעים ואחראיים למוצא פיהם) ויתייחס באמון לדבריהם, כי כבר ברור לו שהוריו הם מקור נאמן, והטעות אצלם אינה "בת בית".
לעומת זאת כאשר ההורים אינם מדייקים, וק"ו אם הם מנסים ומתיימרים להראות "ידענים" בעניינים שהם לא מתמצאים בהם, אזי אולי בתחילה הבן ישמע ויתיחס ברצינות, אך ככל שיתברר לו שהוריו טעו וק"ו הטעו, האמון בהם יפגם, וכמובן שזה מתכון לבעיות נוספות.
לדוגמא: קבוצת חברים החליטה לצאת למקום מסוים, ולהורים זה לא נראה, אך אינם יודעים כיצד להסביר לבן שהדבר אינו נוח להם כגון שהמקום לא מספיק בטוח, או שאינו "נקי" מבחינה רוחנית וכדו'. אם אין אמון של הבן בהוריו, טבעי הדבר שהבן לא יקבל את דברי הוריו משום שחבריו ספרו לו נפלאות מהעתיד להתרחש, ולעומת זאת הוריו הרי לא בדיוק יודעים, ולא תמיד מה שהם אומרים זה מתוך ידיעה ברורה, לפעמים זו רק השערה או משום שיש להם אינטרס שונה, ועוד סיבות כאלו ואחרות.
כך גם כאשר ההורים יציעו לו מקום לימודים מסוים בעוד שהוא שמע מחביריו על מקום אחר, ההשפעה על החלטתו תהיה הרושם שיש לו על אמינות דברי הוריו - האם הם יודעים מה שהם אומרים, או אולי רק משערים.
לכן הורים יקרים, עלינו להקפיד להראות לנער שאנחנו יודעים מה שאנחנו אומרים, עלינו להקפיד לומר מעט ולעשות הרבה, ולא להיפך ח"ו. וממילא יש להבין שכאשר אנחנו נכנסים להתמודדות, אע"פ שרצוננו עז למנוע מהבן מכשולים, נקפיד מאוד על מוצא פינו!
הנה דוגמא: הנער מתעניין אודות אנשים "ממגזר" מסוים, ואנחנו חוששים שהוא יגרר אחריהם ביודענו שהמגזר הנ"ל אינו לרוחנו. אך דא עקא שאיננו יודעים בדיוק לשים את האצבע על הבעיה. אנחנו אמנם יודעים זאת מרבנים שאנחנו סומכים עליהם, אבל לא חשבנו שאי פעם נצטרך לתת תשובה מנומקת מדוע המגזר הנ"ל אינו לרוחנו, ולכן גם לא ניסינו לרדת לפרטים שהביאו לשלילת הזרם הנ"ל, ולכן איננו יודעים להסביר בצורה מפורטת. אכן במקרה כזה אסור לנו לנסות לבדות מלבנו סיבות שאיננו יודעים שאכן הם נכונות, משום שכל סיבה שתתבדה עלולה לגרום לנער לאבד בנו את האמון, ואז אפי' אם נאמר דברי אמת הוא לא יאמין לנו.
ומה עושים?
ראשית, אם איננו יודעים - עדיף אכן לומר: "איננו יודעים בדיוק מדוע השקפת המגזר הזה אינה לרוחנו, ואנחנו נברר לך". או: "כעת אין באפשרותנו לברר". תשובה כזאת עדיפה יותר מתשובה לא אמיתית, אולם במקרה הנ"ל אפשר לציין שהסיבה שהמגזר הנ"ל אינו לרוחנו משום שרב גדול פלוני אמר זאת ולא ירדנו לפרטים כי יש לנו בו אמון בלתי מסויג.
דוגמא נוספת במקרה שהבן מתחבר לנער שלא לרוחנו, עלינו להקפיד לא לומר דברים שליליים אודותיו אם איננו בטוחים שאכן זה נכון. [וכן יש להקפיד שלא לגנות את הנער הנ"ל, אלא אך ורק את מעשיו].
פעם, באו אלי הורים עם בנם שהיו לו לבטים רבים בעניינים מגוונים. לפליאתי, שמתי לב שכל מה שהבן שמע מאביו הוא ציית בצורה מעוררת התפעלות (למעט מקרים בודדים ממש שבהם הוא היה עם קושי רגשי). כאשר בדקתי מה המיוחד באביו, התברר לי שהאבא היה מקפיד לא להוציא מפיו דבר שהוא אינו בטוח שהוא אכן נכון. במקרה של ספק הוא היה אומר לבנו: "בני, איני בטוח כעת, אם תרצה אברר ואז נדון יחד". והיו פעמים שהבן עשה מעשה משום שאביו לא ידע להשיא לו עצה, וזה גרם לבן להבין שאביו לא מוציא מפיו דבר בלי אחריות, גם אם זה עלול להיות לא לרוחו.
זאת ועוד, האב השתדל לתת את ההחלטה ביד בנו גם במקרה שהבן התייעץ עמו, אולם גם כשהבן התקשה לקבל את עצת אביו, בכל זאת האב לא לחץ ולא הראה מורת רוח. ההנהגות הנ"ל יצרו בבן אמון מלא ורצון עז לשמוע את דעת אביו ואף לבצעה. (ועיין במס' ברכות (ג'.): למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז ע"ש.)