כוחו של הרגל · דבריך אינם הולכים לריק, הם ממתינים להזדמנות הנכונה
כל פעולה חינוכית היא אוצר שמחכה לרגע הנכון, זה כעין ריכוך הלב עד שהדברים חודרים ללב.
האי ג'רבא רווי בקדושי עליון. כמעט שאין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה, כולם שומרי תורה ומצוות, אבל היה שם
בחור יוצא דופן שזלזל בקיום המצוות, אם כי לא בגלוי.
כאשר הגיעו אנשי "עליית הנוער" לג' רבא בתקופת קום המדינה על מנת לשכנע את יהודי האי לעלות לא"י, ניצל הלה את ההזדמנות ועלה איתם לארץ ישראל.
והנה כעבור מספר שנים חזר האיש לאי כשהוא חבוש כיפה על ראשו, וניכר היה עליו שדרך התורה היא נר לרגליו. הדבר היה לפלא בעיני יושבי האי שידעו את האיש ואת שיחו, וחששו שמא התנהגותו הינה העמדת פנים על מנת שיצליח למצוא שידוך מבנות אנשי האי שהיו מאוד שמרנים ובודאי לא יסכימו לתת את בתם לאדם שאינו מתאים לאורחות חייהם, אולם לאחר חקירה ודרישה התברר שהאיש אכן השתנה לטובה.
את פשר השינוי הוא הסביר:
"אכן לא עבר זמן רב מאז שעליתי לארץ ישראל וכבר פרקתי עול. התגייסתי לצבא והתקדמתי בסולם הדרגות עד שנתמניתי אחראי על פלוגת חיילים. ובאחת הפעמים יצאנו למסע אימונים במדבר שממה באיזור הנגב, והנה באמצע הדרך אזלה השתייה שהצטיידנו בה טרם צאתנו לדרך, (ומכשיר סלולארי אז, לפני כשבעים שנה לא היה), ידענו שבאופן טבעי, בחום הקייצי הנורא, לא נוכל לשרוד ופשוט נמות בצמא. התיישבתי על הקרקע מתוך יאוש, ואז עלו בזכרוני ימי ילדותי בג'רבא אצל הרב וכו'. עיני זלגו דמעות חמות, ונשאתי תפלה מעומק לבי לבורא עולם, וקבלתי על עצמי שאם נינצל אשוב בתשובה שלימה. והנה תוך דקות מעטות קרה הבלתי ייאמן: השמים התכסו בעבים וירדו גשמי ברכה! פשוט ראיתי את השגחת ה' עין בעין!" סיים אותו האיש את ספורו.
והשאלה הנשאלת - מדוע כאשר היה במחיצת רבותיו לא הושפע ואלו עתה לאחר שהתנתק מהם הוא כן נזכר והפנים?
התשובה היא, שאע"פ שאמנם בצעירותו הוא לא שמע לרבותיו ואולי בלבו אפילו בז להם, אולם הדברים לא היו לריק אלא הם היו בעמדת "המתנה" עד שהגיעה ההזדמנות ש"כלי הקיבול" נפתח, ואז פרצו הדברים ממקום "מנוחתם" ופעלו את פעולתם.
כך ראינו גם עם מנשה בן חזקיה, שפרק עול והרבה לפשוע, סגר בתי כנסיות ובתי מדרשות ועבד עבודה זרה, ואע"פ שאביו חזקיה הצליח מאוד להרבות תורה בעם ישראל, והגיע למצב שמדן ועד באר שבע כולם למדו תורה ובודאי הוא לא חסך מוסר מבנו מנשה, ובכ"ז מנשה נשאר בשלו, אולם כאשר מלך אשור לקח אותו בשבי ורצה לשרפו בסיר הרותח, הוא נזכר בדברי אביו שלמדו את הפסוקים "בצר לך וגו' ושבת עד ה' אלקיך", ואכן הוא קרא אל ה' וניצל. (עי' סנהדרין ק"א:). דברי חזקיה לא הלכו לריק, אלא המתינו להזדמנות הנכונה.
כך גם בעניין חינוך הנער בדברי הסברה ומוסר. אין להתייאש ולומר: בשביל מה לדבר אתו, הרי זה ממילא לא יעזור? אלא אדרבא אנחנו נמשיך ונשפיע. ואע"פ שלא רואים שינוי מיידי, מ"מ השינוי יגיע, ולכן עלינו לשאוף להשפיע בכל הזדמנות מתאימה, ואם גם זה לא יתן את אותותיו מיד, מ"מ יגיע היום שהדברים יכנסו ללב ויפעלו את פעולתם. הדברים לא הולכים לריק אלא ממתינים לעיתוי הנכון.
עקרון זהה לזה כתב הגר"י סלאנטר זצ"ל באגרתו המפורסמת "אגרת המוסר", שהלימוד בנושא שבו אנחנו טעונים תיקון הוא בעצם תרופה לאותו ענין.
לדוגמא: אדם שאוכל נבילות וטרפות, אם ילמד בספרים העוסקים בחומרת הדבר, רבים הסיכויים שאכן הוא ישתנה. ואע"פ שבהתחלה השינוי יהיה קטן ולא מורגש, מ"מ במשך הזמן ככל שילמד יותר תהיה ההשפעה רבה יותר. בתחילה אם יזדמן לו לקנות בשר כשר באותו מחיר של הבשר הטרף הוא יעדיף את הכשר אך אם הבשר הכשר יהיה יותר יקר הוא יקנה את הבשר הטרף! אולם ככל שיתמיד ללמוד בנושא זה הוא עשוי להתמסר יותר ואפילו אם הבשר הכשר יהיה יותר יקר מהבשר הטרף הוא יקנה את הבשר הכשר.
וכמו שכתב הרמח"ל ע"ה בהקדמתו לספרו מסילת ישרים, וזה לשונו: שאין התועלת הנלקחת מזה הספר יוצא מהקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה. עכ"ל ע"ש.
לענ"ד המסר העולה מתוך הדברים הוא שעצם הלימוד והדיבור בכל ענין שהוא, מהווה גורם משפיע, אם משום שבכל חזרה על הלימוד זה מתיישב על הלב ומתבהר, ואם משום שלכל אדם יש זמנים שהוא פתוח לשמוע דברי מוסר וכיו"ב, ולכן כאשר האדם חוזר ומשנן היטב את הדברים, יזכור אותם היטב וייקלטו אצלו עד שייהפכו לחלק ממנו, במוקדם או במאוחר.
ומכאן לענייננו, שאין להמעיט בחשיבות השיחה והדיבור עם הבן וכנ"ל.
אולם, יש להקפיד שצורת הדיבור לא תהיה מאשימה או מאיימת או מחייבת. דיבור בצורות הנ"ל יכול להיות סיבה לריחוק ואולי גם סיבה להתנגדות של "דווקא", או סיבה לסלוד "ולהקיא" את הדברים משום שהם גורמים צער ועגמת נפש, וכמובן שטבע האדם שאינו מעוניין שיצערו אותו. ובפרט כאשר מדובר בזמן שהנער מרגיש שאין לו כח נפשי להשתנות, הדיבור בצורות הנ"ל לוחץ אותו וגורם לו למצוא מפלט ע"י חוצפה וכדו'.
יש לדבר בצורה ברורה ולהביע את דעתנו על דרכו או מעשהו של הבן, אולם לשדר לו: "אמנם זו דעתנו, אך איננו אומרים שאתה רע אם אינך עושה כדעתנו. זו אמנם בחירתך, אולם אנחנו כהורים (או מחנכים) רואים חובה לגלות את דעתנו בנושא, ולנסות להראות לך את העניין מזוית הראייה שלנו".
הבעת הדברים בצורה כזו אינה פוגעת בסמכותנו כלל ועיקר. דברינו יכולים להיאמר בצורה החלטית, ועם זאת לא נפגע ולא נאיים ולא נאשים.
הנה דוגמא: הבן פוגע מילולית באחותו והמריבות חוזרות ונשנות, ואנו כהורים רואים שמלבד שהאוירה בבית נעכרת, עוד בה שזה משפיל וגורם נזקים לבת, וכמובן שהתנהגות זו אינה רצויה.
ובכן, ראשית עלינו לנסות לשמוע מה מקור המחלוקת. ואם ראינו שאנחנו יכולים ליישב את הסכסוך בצורה נעימה בטיפול בנקודה הגורמת למחלוקת - הנה מה טוב, אך פעמים רבות ההסברה אינה הפתרון משום שזה נובע מאנוכיות או רגשי נחיתות או שניהם יחד, ובפרט בגיל ההתבגרות, וההורים מרגישים שאין עם מי לדבר. הנער מתעקש בצורה לא הגיונית, ועלינו לעצור את הבעיה לפני שתחמיר.
במקרה זה עלינו להראות לנער שאנחנו מבינים את מצוקתו, דהיינו שמפריעה לו מאוד ההתנהגות של אחותו, וגם לנו צר מאוד, ובודאי שאין לו כוונה רעה וכו', ואולם עם זאת אנחנו חושבים שאע"פ שההתנהגות של אחותו מרגיזה, מ"מ אין זה מרוע לב ח"ו. ואם כי עלינו לפתור את הסכסוך, אבל אנחנו לא מסכימים ולא נסכים לפתרון סכסוך ע"י השמצות. זה מאוד מדאיג ומציק לנו. זה מסוכן מבחינה רגשית, ואף יכול לפגוע בעתיד בבת (גם מבחינה פיזית) ולכן אנחנו דורשים בתוקף לא להשתמש בביטויים בוטים! זה פשוט מצער אותנו ובלתי נסבל, אמנם איננו מתעלמים ואנחנו מבינים שההתנהגות של אחותך גורמת לך אי נעימות, או צער, אולם במקרה כזה עליך להעביר אלינו את תלונתך, ואנחנו בל"נ נשתדל לטפל במקרים שתהיינה לך תלונות וכדו'.
רוח הדברים הנ"ל אינה מאשימה ולא מאיימת, אך הדברים נאמרים בנחרצות וללא רוח של מאבק. אמנם יתכן וגם סביר מאוד להניח שהתופעה תחזור שוב, במקרה כזה עלינו לעצור את הויכוח באיבו ללא שום הבעת דעה לצד כלשהו, ועם זאת להראות החלטיות ומורת רוח מכך שהתופעה חזרה על עצמה, ושוב לומר: זה לא יתכן, לא נסכים וכו'.
ובמקרה שהתערבות ההורים באה לאחר שהמריבה התחילה, יש לשמוע שוב את הצדדים ולהראות שאכן הבנו אותם, ולאחר מכן לומר: "עם כל הכאב לא נוכל לסבול זאת. בכל מקרה יש לפנות אלינו ואנחנו נטפל". ושוב להסביר לצדדים את הבעיה שזה מסוכן מבחינה רגשית וגם מבחינה פיזית, ואסור לנו לחכות עד שיקרה חלילה אסון.
סביר להניח שהתדירות של המריבות תפחת (אם כי מן הסתם תהיינה עוד מריבות פה ושם), ועל כן אסור לנו להתייאש אלא נמשיך ונסביר, ואם יש צורך יש להצדיק את הבן לפי זוית הראייה שלו, אך לא להסכים למעשה וכנ"ל, ואף להבטיח שהענין יטופל. אך שוב, יש לשדר לילד שלא נוכל להסכים לאלימות מילולית וק"ו פיזית. וכך גם לדבר על לב הבת שתשתדל לא לגרום גירוי למריבה אפי' אם נראה לה שהיא צודקת, ובודאי אנחנו חושבים שהיא לא תעשה דברים סתם, אך בכ"ז לא נוכל להסכים לאלימות וכו', וחוזר חלילה.
אכן הדרך הנ"ל מומלצת למצב הרגיל שההורים סמכותיים והמשמעת בריאה. אך לא כן כאשר הבן אינו ממושמע להוריו, שאז אין טעם לומר: "אנחנו דורשים בתוקף, ואיננו מסכימים לדרך זו", משום שהנער אינו חושש ואינו שומע ובודאי שאינו שש לקבל את דבריהם. לכן מומלץ לנסות להראות לו שאנחנו מבינים אותו, אך לדעתנו יש דרך אחרת לפתרון הסכסוך. או אנחנו מבינים אותו וגם מעוניינים לעזור לו, ולכן לעת עתה שיתאפק ויתגבר ואנחנו כבר נטפל.
ומה נאמר לבת?
יש לומר לה שאע"פ שיתכן שהיא צודקת, אך לצערנו קשה לנער וגם לנו לשנות את המציאות שגם הוא חושב שהצדק עמו. ולכן שתשתדל להיות חכמה ולעשות כל מאמץ כדי לא להגיע אתו לעימות. ואם בכל זאת הוא מציק לה מאוד, אז במקום להתעמת איתו שתבוא ותספר לנו, ונשתדל לעזור.
סביר להניח שהבת תתמרמר ואף תגיב: "למה אני צריכה לסבול משום שהוא עם מדות רעות, ולמה דווקא אני צריכה להתאפק" וכו'? אכן טענה צודקת, אבל עלינו ההורים לשמור על קור רוח ולא להגרר אחרי מרמור הבת או בכייה. נכון שזה מצער, אך עלינו להפנים ולחשוב מה הטוב ביותר לעשות בכלים העומדים לרשותנו. לעת עתה זה המצב, ואין לנו יכולת לפתור את הסכסוך בצורה שכולם יהיו מרוצים, אך עם זאת אנחנו משתדלים לצמצם את הבעיה עד כמה שאפשר.
דוגמא נוספת: הנער אינו משקיע בלימודיו. כמה שמנסים, בטוב או ברע, זה לא עוזר. יש לו חבר שמושך אותו לכל מיני הרפתקאות מפוקפקות, במוסד הלימודי כבר לא מוכנים להמשיך איתו, והוא הורחק משם.
גם במקרה כזה אין להתייאש. יש להמשיך לנסות לדבר על לבו בצורה לא מאשימה, אך להבהיר לו מה הריוח בלימוד בישיבה ומה ההפסד מאי לימוד בישיבה, וכמו כן מה ההפסד העלול להיגרם לו כתוצאה מהשהייה עם החבר שהוא נמשך אליו.
אפשר לומר לו: "אמנם יכול להיות שקשה לך בישיבה ומשום כך לא למדת, כי אם לא היה קשה בודאי שהיית מצליח ומחזיק מעמד, ובפרט שאנחנו יודעים שאתה לא רוצה לגרום לנו צער, אלא כנראה שהיה לך קשה. אולם עליך לדעת שאין דבר טוב שבא בקלות. גם אם אינך במסגרת הישיבה, לכאורה נראה לך שהעולם ורוד ויש לך הרבה מה ליהנות, אך דע לך שאין הנאה בחנם. לכל הנאה יש מחיר. ולכן גם בעולם הרחב חייבים להתמודד עם קשיים. ולכן אם כבר יש קשיים, כדאי יותר להתמודד ולהשקיע בקשיים ברוחניות, ואדרבא ככל שנתאמץ שכרנו יגדל כי לפום צערא אגרא. ובכל מקרה אם אתה צריך עזרה, דע לך שאנחנו לצדך ונשמח לעזור לך".
כל הנ"ל אפשרי כאשר לבן לא נגרם נזק (הנראה לעין לפחות) כתוצאה מהתחברות לחבר שלילי, אולם אם אנחנו רואים שאותו חבר הצליח כבר להשפיע עליו לרעה, כגון שמביא מחשב עם סרטים לא מתאימים, יש לומר לו שאיננו מתכוונים לקבוע לו במה יצפה, אך לא נוכל להסכים לדבר שיכול להיות מכשול לאחיו הצעירים, ולכן אנחנו מתנגדים שהמחשב יהיה בבית.
אם הבן יציע או יטען שהאחים לא רואים או לא יראו, יש להראות לו שאנחנו כביכול שוקלים בכובד ראש את דבריו, אבל אנחנו נשקול מה כדאי לעשות מההיבט החינוכי וגם מההיבט ההלכתי, ואם יש צורך נשאל דעת תורה. באופן הנ"ל אנחנו החלטיים, אך איננו מאשימים ולא מאיימים.
אמנם השאלה העולה מהנ"ל היא, מה יהיה אם הבן ינצל את העובדה שאיננו מאיימים עליו וימשיך במעלליו הרעים? האם לא כדאי למנוע את הסיכון הנ"ל?
ובכן זאת לדעת אם כי לכאורה נראה שהשארנו לנער בדברינו כביכול דרך ופתח לפרוק עול, אך נעצור ונתבונן:
האם באמת יש בידינו כלים להכריח אותו? האם הצעקות או האיומים ישנו את דרכו או את דעתו?
הרי למעשה מה שמשנה את מהות הנער הוא דווקא שיקול הדעת שעשוי להתעורר מתוך אוזן כרויה של הנער לשמוע את זוית הראייה שלנו בכל נושא, ואת האפשרות והרצון שלו לשאול את כל אשר על ליבו. אמנם נכון שבמדה מסוימת האיום מהווה כתריס כנגד ההידרדרות, אך אין ערובה שאכן יש לאיום אחיזה, והניסיון מראה שפעמים רבות האיום דווקא גרם לנער חשק עז להרים את "דגל המרד" ודרדר אותו לתהום משום שלא היה לו עם מי לחלוק את כאבו וספקותיו, ולכן הוא חיפש וגם מצא "חברים מקשיבים" מפוקפקים, אשר מי יודע איזה "שיעורים" נתנו לו, וסביר להניח שהוא שתה בצמא את דבריהם.
תוך כדי כתיבת שורות אלו, טלפנה אלי אם בוכייה וסיפרה לי אודות בנה שזמן רב היה ללא מסגרת, ולאחרונה שמעה על מסגרת שנראית מתאימה בשביל הבן, אם כי נמצאים שם גם נערים גרועים שהספיקו לבצע מעללים שבגינם הספיקו כבר לשבת בכלא. ונפשה בשאלתה, כיון שיש נערים במצב כה ירוד, האם המסגרת הזו אכן מתאימה לבן? (למעשה הבן כבר החל בלימודיו שם, ושאלתה היתה האם צריך להוציאו משם).
שאלה נוספת, והיא העיקרית - התברר לה שבנה נטל כסף מקופת צדקה לצורך קניית סיגריות. זאת ועוד, כשהיא פתחה את ארונו מצאה שיש לו דיסקים לצפייה שאינם מתאימים לרוח התורה (בלשון המעטה), והיא חפצה לשאול: כיצד לנהוג?
האם להעלים את ידיעתה מהענין? ובכלל, אולי כדאי להוציא את הבן מהבית?
עניתי לה: בענין המסגרת, כיון שזו מסגרת שהיא מותאמת לבחורים מסוגו של הבן - דהיינו בחורים שאינם יכולים להיות במסגרת רגילה עקב מצבם הרוחני, ומכיון שהבחור היה זמן רב ללא מסגרת והלך והידרדר, וגם אין יכולת להתאים לו ישיבה של בחורים רגילים או לפחות כאלה המתאימים לרמתו הרוחנית, לכן עדיף לבחור את הרע במיעוטו, ובהתחשב בעובדה שבעצם ההנהלה מודעת לקשיים של הבחורים ומשתדלת לספק דרכי טיפול הולמים, אז ודאי שזה עדיף מהמצב הקודם שבו היה הבן ללא מסגרת כלל.
באשר לגניבת הכסף מהקופה, צדדתי בשתי אפשרויות:
א. להעלים את ידיעתנו שהוא גנב מהקופה, זאת בכדי שלא יהיה מצב שהנער יחשוב שהוריו רואים אותו כגנב, ובפרט שלא מזמן הוא נכנס למסגרת בונה.
ב. לומר לבן: כנראה שהיית זקוק מאוד לסיגריות ולכן לקחת מהקופה. אנחנו החזרנו את הכסף כדי שלא יהיה לך עוון גזל, ובל"נ אם תצטרך ניתן לך בשמחה.
ושוב האם שאלה: האם אנחנו לא מרגילים אותו לגנוב? לפחות אם הוא ידע שאנחנו גילינו את הגניבה ויקבל נזיפה, אולי הוא יירתע?
השבתי לה: הגערה לא תהיה הפתרון, אולי זה ימנע ממנו לגנוב בבית או במקומות שהוא יחשוש שאנחנו עלולים לדעת, אך ישנם מקומות רבים שהוא יוכל לגנוב בלי שנדע, וא"כ מה נועיל בגערה? זאת ועוד, כאשר הבן מקבל גערה נוצר ריחוק מסוים מההורים שמהווה גורם נוסף להתחבר ל"ארחי פרחי", ואף גם זאת שהבן יכול להגיע למסקנא ש"כיון שאני נראה כגנב, א"כ אין טעם להיות בישיבה משום שמעשיי נראים סותרים את שהותי בישיבה, ולכן עדיף שאעזוב את הישיבה".
לעומת זאת כאשר מבארים לנער שהחזרנו את הכסף וגם מאפשרים לו להגיע אל הכסף בדרך היתר, הוא יעריך ויתחבר יותר להוריו משום שהוא רואה את דאגתם הכנה לעולם הבא שלו, וגם משום שהוא רואה שהם עוזרים לו להגיע למבוקשו, וסביר להניח שהוא ימעט בגניבות משום שאין לו סיבה שמכריחה אותו לכך, ואולי אף יחדול לגמרי משום שיש לו מהיכן להשיג בהיתר, וגם משום שהוא ראה עד כמה להוריו אכפת שלא יכשל בגניבה, ולכן רוב הסיכויים שמסקנתו תהיה ש"אם להוריי זה חשוב, א"כ גם לי זה חשוב".
ובקשר לתכולה השלילית שמצאה האם בארון, אמרתי שיש לומר לו שאע"פ שאיננו רוצים להתערב בענייניו, מ"מ יש לנו חשש שאחיו הצעירים ילמדו שאפשר לראות דברים כאלה. [ולהוסיף לומר לו, שאע"פ שאנחנו מבינים שכעת קשה לך ובודאי שגם אתה לא היית רוצה לראות, אך כעת אתה בפיתוי גדול ולכן אתה רואה, אנחנו מבינים זאת], ולכן לא נוכל להרשות שהארון יהיה סגור, ובודאי שלא נרשה שדיסקים כאלה יהיו בביתנו.
אמנם צפוי שהבן יתנגד משום שיקשה עליו מאוד להתנתק מהם, אך עלינו להיות החלטיים בדבר זה על מנת שלא לסכן את שלומם הרוחני של שאר בני הבית. אולם אם הוא יציע הצעה שמתוכה נבין שאין סיכוי שבני הבית ידעו, עלינו לומר שאנחנו נחשוב ונבדוק אם אכן זה שייך ונחזיר לו תשובה, ואכן ראוי לפנות במקרה כזה לאיש חינוך.
המכנה המשותף לכל הנ"ל הוא, שאנחנו מעבירים את המסר שלנו בצורה ברורה והחלטית ולא פוגעת. למרות שכלפי חוץ נראה שהבן אינו מסכים או אינו מושפע מהדברים, מ"מ הדברים נמצאים על לבו והם יכנסו ללבו ביום מן הימים.
וכך הסבירו את הפסוק "והיו הדברים האלה וגו' על לבבך", שהכוונה לומר שלא תמיד מפנימים את דברי התורה בצורה מיידית, שהרי יש דברים שקשה לבצע אותם והם אינם מופנמים. אומר הקב"ה: "אני מבין אותך, אך אני דורש ממך שהדברים האלה יהיו על לבבך, דהיינו שתקפיד לחזור ולשנן אותם. אמנם עתה עדיין לא נכנסו, אך יגיע הזמן שהלב יפתח ואז הדברים שנמצאים עליו (ע"י השינון והחזרה כנ"ל) יכנסו!
זכורני מעשה בהורים שבנם התקשה למצוא את עצמו במסגרת הלימודית, ובעצתי הם הניחו לו תקופה מסוימת, והדרכתי אותם איך לדבר על לבו אודות חשיבות הלימוד בישיבה, בלי להגרר להאשמות וכו' וכנ"ל. ואכן כך הם עשו. אולם זמן מה לאחר מכן הם דיווחו שהבן אינו מסכים עם רוח הדברים. אמרתי להם להמשיך, וכך הם עשו. והנה יום אחד מגיעים אלי ההורים כשהם מבוהלים, מה קרה? הבן קיבל מחשב מחבר והוא רוצה להכניסו לבית וממש מתעקש. מה עושים? לאחר שניתחנו את המצב עם ההורים, הם סיכמו אתו שכל זמן שאחיו לא ידרשו לצפות או לשחק במחשב, נאפשר לו להכניס את המחשב בלית ברירה ועל מנת שלא נאכזב אותו. אך אם תהיה משיכה של אחיו למחשב, לא נוכל לאפשר לו בשום אופן. הבן סבר וקיבל, ובאמת תקופה מסוימת הכל הלך למישרים, אך לאחר מכן האחים התחילו להימשך למחשב, וכמובן ההורים דרשו מהבן להוציא את המחשב כפי שסיכמו. אולם כאן הבן התנגד, ואמר להורים שבלי מחשב הוא לא יוכל לגור בבית. ההורים ענו לו: "בננו היקר! יכאב לנו מאוד אם תעזוב את הבית, אולם בשום אופן לא נרשה שהמחשב ישאר". כאשר הבן שמע זאת הוא הסתגר בעצמו פרק זמן מסוים, אך לאחר מכן חזר לעצמו ואף התבטא: "אתם צודקים, אך לקח לי זמן לקבל זאת". והנה לאחר תקופה ההורים דיווחו בשמחה שהם שמעו (מאחורי הדלת) את הבן הנ"ל מטיף מוסר לאחיו אודות חשיבות לימוד התורה במסגרת לימודית טובה, ואכן לימים הבן חזר ללמוד בחשק רב לשמחת הוריו.