אור ברסלב
אני והנער חגים וזמנים לששון › מסילות בלבבם

אני והנער

חגים וזמנים לששון · מסילות בלבבם

אימון חום ואהבה ולא פינוק

ככל שהבן מתבגר יש לשדר לו עצמאות וכמו"כ אהבה וקשר חם במגמה למצוא מסילה ללבו

בתקופת הילדות הפעלנו את סמכותנו, והראנו לילד שאנחנו המחליטים. אז הוא היה זקוק לכך. הוא עדיין לא היה עצמאי ולא מבין, והיה זקוק לדמות סמכותית ומכוונת. לעומת זאת בתקופת הנערות מתפתחת בנער מדת העצמאות והרצון להיראות גדול, וגם רמת הביקורתיות גואה. ולכן שומה עלינו לנסות למצוא מסילות ללבו של הנער, ולגרום לו להבין שאנחנו המקור הקרוב והטוב ביותר עבורו לכל השאלות הלבטים והצרכים שבחייו.

וכיצד נעשה זאת?

לשם כך עלינו להקפיד על הנקודות הבאות:

א. הרגשת עצמאות - כאמור הנער מפתח רצון לעצמאות. הוא מרגיש שגופו מתפתח וכן שכלו מתפתח בידיעות ובהבנה. נוסף לזאת, הוא רואה את התנהגות בני גילו והוא רוצה להיראות מכובד בחברתם. וכיון שכן טבעי הדבר שדעתו קרובה יותר למי שמעניק לו עצמאות. לכן ההורים צריכים להראות לו (במדת האפשר ובמקום הנכון) שהם רוצים שהוא יחליט.

לדוגמא, כאשר יוצאים לקנות ביגוד, כדאי לומר לבן: יש לנו תקציב לביגוד בסך כך וכך, אנחנו רוצים שאתה תחליט מה רצונך לקנות.

וכן כאשר יש אירוע (שאינו פסול כמובן), והבן שואל האם הוא יכול לצאת, יש לענות לו: אתה ברוך ה' בוגר, ואנחנו רוצים שאתה תחליט. אם נראה לך וטוב לך - תשתתף, ואם לא נראה לך - אנחנו נכבד זאת.

כך גם כאשר יש לו סכסוך או מתח עם הרב בישיבה / בביה"ס, יש לתת לו את האפשרות להתמודד. אפשר להציע לו את עזרתנו, ואם הוא יראה אי נכונות, יש לומר לו: אנחנו סומכים עליך ונכבד את רצונך. תנסה להסתדר כפי שנראה לך, ויהי רצון שתצליח וכו'.

יש להדגיש שבכל הדוגמאות הנ"ל, לא בכל מחיר עלינו לתת לו להחליט. הנה בדוגמא של הביגוד, אם הבן ירצה לקנות בגדים שאינם מתאימים לרוח הבית או הישיבה, עלינו לעמוד על דעתנו בצורה חד משמעית ולהבהיר לו שזה בלתי אפשרי.

גם בדוגמא של היציאה לאירוע, אם האוירה שם אינה מתאימה לרוחנו, איננו חייבים למלאות את רצונו, גם אם הדבר לא ימצא חן בעיניו. כך גם לגבי הסכסוך עם הרב/המורה, אם רואים שהדרך של הבן שגויה והיא עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך, אסור לנו לתת לו את המושכות בידיו, אלא עלינו להבהיר לו שאיננו מסכימים לרצונו משום שזה עלול להביא נזק בלתי הפיך וכנ"ל. ואע"פ שבפעמים הקודמות אמרנו לו שאנחנו סומכים עליו והוא יחליט וכו', אין זו סתירה, ובכל מקרה שאנחנו רואים שיש חשש לנזק, עם כל האמון, אנחנו מצווים למנוע או לפחות למחות כמו כל אדם זר שרואה אצל חבירו מעידה או חשש לכשלון רוחני שמוטלת עליו החובה למחות בו.

ב. הקשבה, התעניינות - בגיל הנערות הנער מלא לבטים. יש לו שאלות וספקות, מאבקים פנימיים וחיצוניים, ולכן יש להשתדל להקשיב לרחשי לבו ולהתעניין בו. ואפי' שלעתים (רבים מדי) הנער מדבר דברי שטות כמו ילד קטן, מ"מ יש להקשיב להתעניין ולא לפסול או לבזות אותו על דבריו, משום שהוא מדבר מתוך תמימות. הילדות והבגרות משמשים אצלו בערבוביא ולכן הוא מבולבל ומדבר דברי שטות, וזה הזמן להושיט לו יד תומכת, להקשיב ולנסות לכוין אותו לפי הלך רוחו בכבוד. ככל שנקשיב לו ונכבד אותו הוא יעריך אותנו וירצה לספר ולשתף אותנו בלבטיו, במקום לשתף את חבריו שבודאי לא יידעו לכוונו כמו ההורים. ונמצא שאנחנו ההורים, בהקשיבנו אליו ובהכוונתנו אותו, אנחנו מקדמים אותו לבגרות ובשלות בריאה, וגם מונעים ממנו ומאתנו תקלות ועגמת נפש.

יש לציין שלא לכל מה שיאמר הנער נאמר אחריו קדוש, אך בהחלט יש לכוין בצורה מכובדת.

הנה לדוגמא: הנער מספר שבחדר האוכל "לקח" ממנו אחד התלמידים את החבר שלו, ועכשיו החבר שלו לא יושב לידו. והבן ממשיך בטענות: "אני יודע שהוא נגדי, מה הוא חושב את עצמו, מה הוא מלך הכתה? אני אדבר עם פלוני והוא גם לא ידבר אתו" וכו'.

אמנם אנחנו כהורים מבינים שזה ממש ילדותי, וכי מה זה חשוב מי ישב לידו, ובכלל מה החבר השני חייב לו וכו'. אמנם כן, לנו זה ילדותי ושולי, אך לפי הבנתו זה ממש חיי נפש, ולכן עלינו להקשיב ולכוין אותו ועדיף שיספר לנו את ה"שטויות" שלו במקום שהוא יספר זאת לנערים בני גילו.

לעומת זאת אם הוא יאמר "אני עוד אראה לו מה זה, אני אכה אותו נמרצות והוא ילמד שאתי לא מתעסקים". במקרה כזה עלינו להתנגד בצורה חד משמעית לדרך "הטיפול" של הילד, ואם כי נראה לו השתתפות בכאב ובצער על מה שחבירו עשה לו, אך יש לומר לו: זו לא דרך, אמנם נכון זה לא יפה ואף גרוע מה שחבירך עשה, אך בשום פנים אין להשתמש באלימות.

ג. נגישות - כאמור לעיל הנער זקוק לנו להסיח בפנינו את דאגתו ולבטיו, וגם לפעמים הוא צריך עזרה לימודית. אם ההורים יַרְאוּ לו שהם נגישים אליו אזי הוא ירצה להיעזר בהם, אך אם ההורים יראו שהם עסוקים מאוד, זה עלול לגרום להימנעות מלבקש עזרה מאתנו, ואז אנחנו מערערים את בטחונו העצמי משום שהוא מרגיש שאין לו גב או תמיכה, וזה עלול לגרום לכל מיני בעיות הקשורות לחוסר ביטחון. זאת ועוד, הוא עלול לחפש תמיכה "בחוץ", ומי יודע מי יהיה "התומך"? לכן ישכילו ההורים להיות נגישים לנער מתוך הסברת פנים.

ד. לא להתנצח - לפעמים יש לבן שאלות מרגיזות שמהן הוא מגיע למסקנות עוד יותר מרגיזות. ולמרות שאנחנו מנסים להוכיח לו ע"י הסברה מפורטת שהוא טועה, בכל זאת הוא לא "מודה על האמת" ונשאר איתן בדעתו. לנו כהורים זה נראה ממש עקשנות, וכמובן שזה מאוד מרגיז ומקומם שהוא לא מגיע למסקנא הנכונה, והדבר מגרה אותנו לנפץ לו את כל "השטויות" שלו בפנים אחת ולתמיד כדי "שיעמוד על הקרקע" - שיהיה במציאות בלי לנסות לטייח או לחלום שהוא "המבין הגדול".

הן אמת, זה מרגיז מאוד, אולם אע"פ שזה כל כך מרגיז, יש לקחת בחשבון שבגיל זה הנער מוגבל בהבנת התגובה "החדה והחותכת". תגובה מעין זו עלולה להתפרש בעיניו כדחייה לכל אישיותו, וממילא לגרום לו למשבר בינו לבין הוריו, כי בקוצר ידיעתו הוא מבין שהקשר והכבוד שלו עם הוריו תלויים עד כמה הוריו מקבלים את דבריו, וכאשר הוא רואה שמתנצחים אתו זה מתפרש אצלו כדחייה וכאמור.

אולם השאלה היא, האם על כל מה שיאמר הבן צריך לומר קדוש, ואפי' שיש לכבדו - מ"מ אם לא נלמד אותו את הדרך וההשקפה האמיתית, כיצד הוא ילמד?

התשובה היא: אפשר לומר הכל, אך יש להקפיד על דרך נכונה. במקום "לנפץ" לו את דבריו בפניו, אפשר לומר: אמנם לך נראה כך, אך לנו נראה אחרת. אנחנו עוד נתבונן בזה וגם אתה תתבונן, אולי בכל זאת תסכים לדעתנו. בצורה כזאת לא פגענו בכבודו ולא שידרנו לו דחייה, אבל הבענו את דעתנו, וסביר מאוד שאם הוא יבין שהוא טועה (ובאמת יותר קל לו לחשוב על צד הטעות כשהוא מנותק מאוירת הניצוח) הוא יודה על האמת, ואפי' אם הוא לא ישתכנע, מ"מ אין כאן שידור של דחייה אישית.

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה