אור ברסלב
אני והנער חגים וזמנים לששון › לפני עור לא תתן מכשול

אני והנער

חגים וזמנים לששון · לפני עור לא תתן מכשול

דוגמא אישית

הדרישה מהבן תהיה לפי היכולת הלימודית והרגשית ואם יש ספק מה היכולת עדיף להוריד מהדרישה ועי"ז הוא יבצע ולא לנסות להעמיס מספק יותר מיכלתו שזה עלול להיות סיבה להכשילו באי ציות

באופן טבעי, אנחנו כהורים שואפים ומייחלים שהבן ישקוד על לימודיו, אולם יש לקחת בחשבון את היכולות של הבן, הן מבחינה שכלית - יש נער ששכלו מפותח והוא נהנה מכל רגע בלימודו, ואילו לעומתו נער שהוא פחות מבין וסביר להניח שגם פחות נהנה מהלימוד כמו חבירו הפקח, והן מבחינה רגשית (או כל סבה אחרת) - אמנם הבן פקח אך יש לו מחסום לשבת ולשקוד על לימודיו, לעומת הנער שבשל רגשית ואין לו מחסום לשבת ולשקוד על לימודיו. לכן יש להתבונן בקפידה האם הבן יכול לשבת ללמוד בקלות וא"כ יש מקום לדרוש ממנו שקידה, או שמא קשה לו מאוד לשבת ולשקוד וא"כ בעצם אנחנו מכשילים אותו בכל מיני תחבולות כדי להתחמק מן הלימוד, ואיננו מבינים שבעצם הדרישה באופן יחסי אליו היא קשה עד בלתי אפשרית.

ישנם הורים שמתוך דאגה מוגזמת לעתיד בנים אינם מרפים, ולוחצים בצורה מתוחכמת עד שסוף סוף הבן יאמר להם שהוא ילמד וישקוד וכו', כאשר בעצם הבן אומר זאת רק כדי לשמח או לרצות את הוריו ושיעזבוהו לנפשו. ויתכן אף שהוא רוצה, אך דא עקא שזה קשה לו עד מאוד, ואולי הוא מתאמץ בתחילה אך יש חשש גדול שהוא ירגיש שקשה לו, והוא לא רוצה, והוא מרגיש מחנק. מצד אחד הוא מעוניין למלאת את רצון הוריו היקרים לו מאוד, והוא יודע שאם הוא לא ילמד כמו שהם מצפים ממנו הם יתאכזבו, (ואע"פ שההורים לא אומרים זאת בפירוש, מספיק שהם נותנים לו להבין עד כמה זה חשוב להם וכו'). וכמובן שאכזבה של הוריו עבורו זו עגמת נפש גדולה שספק אם יוכל לשאת אותה. (הוא עצמו בטוח שלא יוכל לשאת אותה), ומאידך גיסא איכות וקצב הלימוד שדורשים ממנו "חונק" אותו. בשבילו זה סיוט, והוא נמצא בדילמה: את מה עדיף לבלוע, את אכזבת הוריו או שמא את ה"סיוט" (להרגשתו)? אין לתאר קוראים יקרים את ההרגשה הנוראה הנ"ל, וכמובן הרגשה כזו יוצרת תסכול, ותסכול דורש סיפוק מיידי לפרק עליו את התסכול אשר בדרך כלל פורץ לאפיקים שליליים. וכאשר חלילה הבן נופל ברוחניות בצורה זו או אחרת, כבר קשה יותר לתקן את המעוות. הבן מרגיש שבר כלי שאינו שווה, שהרי הוריו מאוכזבים ממנו. לעומתו ההורים יצטרכו למצוא את הדרך איך להתפשר אחר כך בכדי שלא ימשיך להידרדר, וכמובן הדרך שההורים אמורים למצוא היא בצורה זהירה מאוד שלא ייראה כאילו הם נכנעים לבן ובאים לקראתו משום שהוא פרץ את הגבולות, אך גם עליהם לוודא שהם לא לוחצים, וזה קשה מאוד, ממש בחינת "שבור את החבית ושמור את יינה". (ב"ב ט"ז.).

יש לציין שזה במצב הטוב, אולם יתכן גרוע מזה, שהבן גם יאשים את הוריו בנפילתו משום שהם לחצו וכו', ומי יודע להיכן יגיעו הדברים.

לפעמים קורה שנראה לנו כאלו הבן מחזיק מעמד וממש נראה ילד טוב, אך למעשה הוא אצור ועצור בתוכו, ואי אפשר לדעת באיזה שלב בחייו המועקה תפרוץ החוצה. אי הבשלות הנובעת כתוצאה מהלחץ וחוסר השקט הנפשי יוצרת מצב של נער לא יציב שאינו יודע להתמודד בצורה נכונה עם הסובב אותו.

פעמים רבות חווה כותב השורות תגובות מאוד קשות אצל בחורים, או אפי' אבות לילדים, שניכר עליהם בעליל שהתקשורת איתם היתה לקויה. ואף שמדובר בבחורים ממשפחות טובות ונכבדות (ואולי דווקא בגלל שהיו ממשפחות טובות הדורשות מהילד שיהיה כמו האבא, האמא וכו'), פשוט הם התכווצו בתוך עצמם. לא היתה להם האפשרות להביע את עצמם ולפעול ולהתקדם לפי כוחם האמיתי, אלא הם היו נתונים ללחץ מתמיד, וכל הזמן השתדלו לרצות את הוריהם, מה שדרש מהם מאמץ מתמיד שֶׁהֶלְאָה את כוחם הנפשי וגרם להם מחסומים רגשיים.

ישנם מקרים שהתוצאה היתה חמורה יותר. הנער לא יכול היה לשאת את המועקה, ומצא לו מפלט בכך שזנח את דרך התורה והלך לרעות בשדות זרים למרות שידע שדרכם אינה אמת, אך הוא הרגיש מחנק וצורך הכרחי להתנתק מהמלכודת שהוא נכנס לתוכה בחושבו שלפחות שם יהיה לו שקט נפשי. [ואע"פ שהציפייה לשקט נפשי שהנער מצפה לה היא רחוקה ולא שייכת כידוע בדרך שאינה של תורה ומצוות, שהרי אדם היודע שרק דרך התורה היא הדרך הנכונה והצרופה, לא יהיה לו מנוח ולא יוכל להיות מאושר באמת, (ואע"פ שהוא מחייך זה רק כלפי חוץ), אולם בכל זאת עצם האפשרות ל"פתיחות" כביכול יוצרת אצלו הרגשה שהנה כביר מצאה ידו, ועד שהוא קולט את גודל השבר ושהוא בעצם יצא מהפח אל הפחת, כבר הוא ראה שמע וקלט דברים שליליים, והדרך חזרה היא לא קלה בלשון המעטה].

דבר נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהבן אינו מודע לעומק הבעיה. הוא לא מכיר או לא רוצה להכיר את מגבלותיו, [ואף אצלנו המבוגרים, כמה יש כאלה שמכירים באמת את מגבלותיהם?]. וכאשר הוריו מאשימים אותו בחוסר הצלחה או אי עמידה בדרישות, אזי הוא נוטה להאשים את עצמו, וכמובן שהוא מרגיש נורא היות והוא נמצא במלכודת ביודעו שהוא גורם עגמת נפש להוריו, ומאידך קשה לו מאוד לעמוד במטלות שהוא נדרש.

להמחיש זאת, הנה מעשה שהיה לכותב השורות: יום אחד צלצלה אמא מהעיר חולון כשהיא זועקת לעזרה. בתה ברחה מהבית (בשעה 2:00 לפנות בוקר), וכעת היא נמצאת אצל קרובי משפחה שהשקפתם אינה תואמת את רוח הבית. הקרובים התקשרו לשאול האם הם מוכנים לקבל את בתם חזרה*. ההורים אמרו שהם מקבלים אותה רק בתנאי שתהיה צייתנית לכל מה שהם יאמרו לה, והם לא מוכנים לקבל שום תנאי ממנה, וכיון שכן הבת לא היתה מוכנה לחזור, והאמא שואלת מה עושים? לשאלתי בדבר חלקו של האבא בענין, ענתה האמא שהוא שבור ורצוץ, ואינו מסוגל לקום ממיטתו מרוב צער על בריחת בתו.

הצעתי לאמא שתקבל את הבת, ותנמק שהסיבה היא משום שהתייעצה עם רב שכך הורה לה, והיא מבטלת את דעתה מפני דעתו. ואכן הבת חזרה לביתה. שאלתי את הבת מה קרה, ואז בבכי קורע לב אמרה: "אני יודעת שהורי רוצים את טובתי, אך לצערי כל פעולה שלי שאינה לרוחם, אע"פ שהפעולה אינה אסורה, האמא פשוט מוכיחה אותי באריכות, ולאחר "הדרשה" - היא עוד דורשת שאני אחייך. שהיתה גם פוגעת וכאשר איני מחייכת היא אומרת: "אינני מעוניינת שבבית שלי תהיה בת שלא מחייכת". וכך חוזר חלילה פעמים רבות עד שנמאס לי, ולכן ברחתי לחברה ומשם לקרובי משפחה". (יש לציין שהפגישה הסתיימה פחות מחצי שעה, האמא והבת התחבקו והתפייסו לאחר שהובהר לאמא ששגתה בדרכה לחנך כך את בתה).

מהדוגמא הנ"ל יש ללמוד עד כמה חשוב להקפיד שלא ליצור מועקה אצל הנער, וחשוב להדגיש שבמקרה הנ"ל היה מדובר בבחורה איכותית, ובכל זאת היא העזה לברוח. והסיבה לכך פשוטה, משום שהיא הרגישה מחנק ולא ידעה כיצד להתמודד, וכשאין מוצא אזי יכולים להגיע למעשים חמורים מאוד. ועל כגון דא נאמר "פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו" (משלי ד', כ"ו).

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה